ארכיון תגית: שעיר לעזאזל

החיבוק ההרסני של הקורבן.

מפעם לפעם אנו חווים אסון, התנגשות; מפגש הגורם לטראומה נפשית או משבר נפשי. זה יכול להיות אדם שמעליב ואדם שנעלב, זה יכול להיות; בוס שתלטן ועובד מתייסר תחת עולו.

בכל אלה קל לצייר את הנפגע, את הנעלב – כפסיבי ואת גורם הפגיעה, המעליב, התוקף, המשתלח –  כגורם אשם, שאילולא התנהגותו הרעה והשלילית לא היה נגרם נזק לצד הנפגע.

ובכן הטענה כאן היא שהפגיעה והמשבר שבעקבותיה, נגרמים פחות  על ידי הכוח הפוגע כמו על ידי הכוח הנלפת של הנפגע.

במחול הטראגי בין גורם פוגע לנגרם נפגע, אין לגורם הפוגע כוח על הנפגע מלבד הכוח הנלפת של הנפגע עצמו.

ההיאחזות הזו בפגיעה קיימת גם במחוזות שונים לגמרי, למשל בנהיגה, כשהגורם הנפגע הוא נהג שנעקף בפראות. הנהג העוקף והנהג הנעקף בפראות, נכנסים למחול הרסני, בו הנהג הנעקף לא מסוגל להרפות ממרדף והיצמדות לרכב העוקף, רודף אחריו עד להתנגשות אפשרית.

או מה שקורה כשיתושים נמשכים אל המנורה ששורפת אותם.

ובחזרה לפגיעה הרגשית, והנה דוגמה קונקרטית:

בחור שבחורה מושכת מסרבת לו. היא אפילו לא צריכה להיות רעה או שלילית כלפיו, מספיק שהיא סירבה לו והוא נמשך בכוחות אדירים ל''לא'' שלה, לא מסוגל להשתחרר. היא כבר ברומן הבא, אך הוא ממשיך בהתדרדרות הפטאלית לקראת המשבר הנפשי, נלפת אל הסירוב שלה, מתרסק אליו שוב ושוב, עד לדיכאון.

הוא יכול היה להרפות בכל שלב, ולמנוע מבעד עצמו להמשיך וליפול אל התרסקותו. אך לא, הוא נאחז במה שימיט עליו אסון, כטובע הנאחז בסלע שיטביע אותו.

אדם אוחז בסלע שמטביע אותו במעמקי הים, ואינו יודע כי הוא  זה שאוחז בסלע, ויכול להרפות ממנו ולהינצל.

זה סוג של וורטיגו, שבו הטובע רואה את מה שמטביע אותו כמשהו שיש להיאחז בו. הגורם המכאיב רגשית בעקבות הפגיעה נתפס כעוגן, והצד הנפגע או המאוים לא מסוגל להפסיק ולהתעסק בזה, עד שהוא נהרס.

הוא לופת את מה שמביא לו אסון ומתרסק איתו, כל מה שהוא צריך זה להרפות. אבל כשאדם בשוק של הפגיעה בו, הוא מתכווץ סביב הדבר שגורם לך לאסון. זה כמו אדם שמתחשמל, הזרם החשמלי נעשה "דבוק" אליו, ואפשר לנתק את הקשר ממנו רק באמצעות קרש – אם אדם נוסף יגע בו, גם הוא "ידבק" בזה. זה לא זרם החשמל שגורם לרוב הנזק, זה המחושמל שנצמד למקור הזרם.

אומרים לאישה המוכה, 'תעזבי אותו, הוא יהרוס אותך' ובכל שלב היא יכולה לעזוב אותו, אך לאחר כל הרבצה היא חוזרת אליו, עוד פעם ועוד פעם, עד שהוא הורס אותה. זו לא החלטה מודעת, זה מעין אינסטינקט עוויתי שכזה, להילפת ולהיאחז בזה שמאים להרסך.

ושוב, במישור הפסיכולוגי-נפשי, המנגנון הזה מסביר את הדרך המובילה לאפטיה ודיכאון; ההיצמדות לפגיעה הרגשית, אי יכולת להיפרד ממנה, עד שהפגיעה הרגשית הופכת לטראומה, משם למשבר ומשם לדיכאון, סוף הדרך. 'מוות' נפשי ופסיכולוגי.

האובססיביות הזו בה אנו ממשיכים לחפור בפגיעה רגשית ולעסוק בה שוב ושוב, היא שמסבה את עיקר הנזק הנפשי שבסופו של דבר מביא אותנו לאותו דיכאון ומשבר. ושוב, זו לא הפגיעה הרגשית עצמה, רגע התקיפה מצד הגורם הפוגע, המעליב וכו', אלא החפירה שלנו וחוסר היכולת להפסיק ולחדול מן החפירה בפצע – שמביאים את המשבר הנפשי, את ההתרסקות.

לו היינו מסוגלים להינתק מיד מעיסוק במה שגרם לנו להיפגע רגשית, כמעט שלא היה סיכוי שאנו, הצד הנפגע, היה נכנס למשבר כלשהו וממנו לחרדה או לדיכאון.

היכולת להרפות מעסוק אובססיבי מיד לאחר הפגיעה היא היסוד לבריאות ואיזון נפשי ופסיכולוגי.

אבל איך מרפים? האם כוח רצון מספיק?

והאם יש פתרון בכלל? כן ודאי, וראשית יש להבין מה קורה כאן במישור הפסיכולוגי ואולי גם האנרגטי; ולשם כך נחזור לרגע לדוגמת ההתחשמלות; ה'דבק' המחבר את המתחשמל עם מקור הזרם, נקרא: 'הזדהות'. הנפגע מזדהה עם הפגיעה שנגרמה לו, וההזדהות גורמת לו להידבק בזה שפגע בו. ואם מי שבא לנתק אותו מזדהה איתו ועם סבלו, גם הוא נכנס למשבר… הדרך לנתק את המחושמל מן המחשמל, את הנפגע מן הפגיעה, היא על ידי גורם מבודד, במקרה של זרם חשמל, זה יהיה חתיכת קרש, שאינו מעביר זרם, כלומר שלא יכול ליצור הזדהות, גורם נייטרלי.

והגורם הנייטרלי הוא מודעות.

הפתרון היחידי הינו מודעות שמאפשרת לאדם להרפות את האחיזה שלו (לנטרל את ההזדהות).

כשאתה מפעיל את הכוח הנייטרלי- אתה מרפה את האחיזה ההרסנית בין הווקטור החיובי (המקרבן, הפוגע) ובין הווקטור השלילי (הקורבן, זה שנפגע). המודעות למה באמת קרה היא היא הקרש שמפריד בין הנצמד לזרם החשמל.

ככל שתהיה לך יותר מודעות כך גדל הסיכוי שתמשוך את עצמך החוצה.

החטא הגדול של החלשים הוא לא חולשתם אלא חוסר המודעות שלהם – אין כורח לסבול את הסבל, אתה מביא אותו על עצמך בעצם חוסר המודעות למה שקורה. מספיק שאתה מכניס מודעות פנימה ואתה מיד משתחרר ומתחזק.

הווקטור הנייטרלי פועל כנגד כוח המשיכה של הנטרף אל הטורף. הנפגע כנגד העלבון, התוקפנות או האיום.

רק הווקטור הנייטרלי (מודעות) יכולה לנטרל את הדבק (הזדהות) בין הנפגע (ווקטור שלילי) לבין הפוגע (ווקטור חיובי). הווקטור הנייטרלי הוא תמיד ידיד של הווקטור השלילי, עוזר לו במלחמתו עם הגורם המשתלט עליו להרסו; הווקטור הטעון חיובית.

כך שרק מודעות, בהיותה נייטרלית, יכולה לנטרל את ההזדהות של הנפגע עם מה שמכניס אותו למשבר נפשי.

ההזדהות עם מה שפגע בך, העליב אותך, הוריד לך את הדימוי העצמי וכו' – יכולה רק להיפתר על ידי משהו נייטרלי; צופה, משקיף מן הצד, מדווח ללא אינטרס אישי.

הניטרליות שוברת את הנעילה, את המעגל האלקטרומגנטי שנוצר על ידי החיבוק שמחבק זה שנפגע את מה שפגע והעליב אותו, או מאיים עליו.

ומחזירה אותו בחזרה לנתיב האפשרי של גורלו.

גבריאל רעם, מחבר הספר:  ''שיחות תודעה''.

26.4.2011

תיאורית השעירים לעזאזל – כביבי שופכין


"כשהשופט קורא בשמו של הפושע – הוא עומד, והם באותו הרגע

מקושרים על ידי ביולוגיה מוזרה שעושה את שניהם מנוגדים

ומשלימים. האחד לא יכול להתקיים בלי האחר. מי השמש ומי הוא

הצל? זה ידוע היטב כי פושעים מסוימים היו אישים דגולים".

ז'אן ז'אנה


——————————————————————————–


חלק א':
בכל בית ועיר קיימת מערכת ביוב, בגוף האדם עצמו יש אותה מערכת ניקוז; הפריפריה העור והאברים תחתונים – אברי המין דרכם נפטרים מעודפים או בעיקר מפסולת. בימים עברו כל רעיון הניקוז היה גלוי ולגיטימי; השפכים זרמו בחוצות, הפסולת הייתה בחצר האחורית. גם חדרי השירותים היו בחצר, או בטבע אולי בגלל שהריח היה פחות קשה, כי היו פחות כימיקלים? על כל פנים כיום צינורות השפכים מצויים עמוק באדמה, וכל מערכת סילוק האשפה היא דרך פחים גדולים אטומים, משאיות זבל שבאות בדרך כלל מוקדם בבוקר, ואתרי אשפה הרחק ממרכזי ערים. גם במישור האנושי כל הניקוז של לחצים ומועקות וכוחנות אישית היה פעם גלוי ולגיטימי; היו משרתים , היו עבדים, והם היו מושא לניקוז כעסים, אגרסיות וכו'. והיות וזה היה לגיטימי וגלוי ומאורגן, זה היה גם מותר וברור. במבט שטחי נראה כאילו כיום לא קיימים כלל צינורות ניקוז חברתיים ואישיים. מה שמביא לתקווה המיידית שאולי כמות הכעסים והמתחים פחותה יותר, ועל כן אין בנראה ובמוחש אפיקי ניקוז ויזביליים, כמו פעם.

אך איך נסכלנו לחשוב שעם העלמות ההחצנה של שפכים פנימיים, גם התגברנו על בעיית השפכים הפנימיים ועתה כבר אין יותר כעסים ומועקות שמחפשים אפיק ניקוז. אשליה זו אופיינית לחברה שלא קשובה לממדים הפנימיים, וסוברת שהכל קורה בחוץ. ובחוץ זה אכן נעלם, אך מה קורה בפנים? ובכן, בפן הבינאישי, כיום לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ. צינורות הניקוז עברו פנימה. החזות החיצונית 'התנקתה' על חשבון הממד הפנימי, שספח אליו מעכשיו את הכתמים שהמסכה החיצונית כבר לא מאכלסת. פעם הרגו אנשים פיסית, הברוטליות הייתה חיצונית, היום הורגים אותם נפשית, מבפנים )את ההרג החיצוני הותירו לעבריינים, שכירי חרב וחיילים. פעם החרם היה פיסי, חיצוני, היום החרם הוא פנימי; האדם בא ויוצא בחברה, כולם מדברים איתו אבל הוא חש מוחרם. המסרים מתוחכמים, סמויים. פעם בית הסוהר היה בחוץ, כיום הוא בפנים. ותהליך זה של העברת הכלא או ההריגה מתחום הגוף אל תחום הנפש, מן הרובד החיצוני לממד הפנימי – מוצא מן הכוח אל הפועל על ידי שני שליחים: הדחקה והשלכה. הדחקה היא לדחוף את שאינו רצוי ולא מתאים לדימוי שלנו – פנימה, למחוזות האפלים של התת מודעה. והשלכה הינה אקט של לדחוף החוצה את שאינו רצוי ואינו מתאים לדימוי שלנו. ואם בהחדקה האובייקט שאליו מדחיקים הוא התת מודע של העצמי, הרי שבהשלכה האובייקט הוא אדם אחר.

בראשון מדחיקים לתוכנו, בשני זורקים את זה החוצה על גורם סביבתי או על אדם אחר. וכך אנו מוצאים שני שעירים לעזאזל דרכם אנו נפטרים כביכול  מחטאנו ומן הזבל הפנימי. שעיר לעזאזאל אחד הוא הילד הפנימי שלנו, תת הכרה, לשם זורקים-מדחיקים את שאנו לא רוצים להכיר בו הדחקה. והשעיר השני הוא הזולת החלש, או האחר הזר שעליו אנו מעמיסים את הצל שלנו, את האני המכוער השלכה. וכל זה נעשה בדיסקרטיות גדולה, שום דבר לא נראה כמות שהוא;

ההדחקה נראית בדרך כלל כחוסר יכולת להתמודד בגלל מניעים טכניים כאלה ואחרים. ואילו ההשלכה נראית כאשמה ברורה של מישהו אחר שבגללו אנו סובלים.

כאן נתמקד בהשלכה, בהפיכת האחר החלש לקורבן ומושא ניקוז לזה שהחזק לא מוכן או לא ליכול להפנים ולחיות עמו. את ההשלכה על הזולת החלש ניתן לראות בקושי במוסד המשפחה; כמעט בכל משפחה קיים מישהו שהוא החוליה החלשה. בדרך כלל אחד הילדים, שהופך שלא בטובתו לאפיק ניקוז של המתחים והתיסכולים של ההורים האחים החזקים.

כך במשפחה, ומה בחברה? ובכן כללית ככל שאדם חזק יותר ובעל סטאטוס גבוה יותר, כך יש סביבו יותר שעירים לעזאזל צינורות ניקוז- המנקזים את פסולתו ומותירים אותו זך ונקי. אחת מן הסיבות לרצונם של אנשים להיות בעמדה ניהולית או עמדת סטאטוס גבוהה, כדי שאחרים ינקזו עבורם את הפסולת הרגשית

האישית. וזו גם אולי הסיבה בהא הידיעה למלחמות הכח בין אנשים קרובים; ברמת המהות הן ניטשות על הסוגיה של: מי יהפוך לצינור ניקוז של מי, וככל שהאדם שהפכת לצינור ניקוז שלו הוא גס, אכזרי או מופרע יותר – כך הנזקים שיקרו למנוקז יהיו קשים יותר. זה קורה ביחסים אישיים, בין זוגות נשואים, בין הורים לילדים, בין חברים. בסופו של דבר הרגיש, הפגיע, העדין יותר – הופך לצינור ניקוז לשני. אומנם יחסים בינזוגיים מתחילים בהדדיות מבורכת, אך בשלב כלשהו מגיע הרגע בו נשאלת השאלה ברמת המטא: מי מנקז למי? כך גם ביחסים בין מיעוט במדינה לבין הרוב השליט, או בין מדינה כובשת למדינה נכבשת. או בין

מהגרים, עובדים זרים במדינה משגשגת, לבין תושבי אותה מדינה. ברמה החיצונית של פני הדברים נראה כי מדינה שזקוקה לשוטפי כלים ומנקי חדרי מדרגות היא מדינה שצריכה להפנות את כח העבודה המקומי שלה להמשך ההתפתחות הכלכלית, והם זקוקים לאנשים שיעזרו להם לנהל את הרמות התחתנות בשעה שהם מתרכזים בפיתוח משאבים חדישים. זה ההסבר הנוח, אך, שוב, ברמת המטא, זה נראה אחרת, שם אנו מבינים כי עצם התופעה של חברה שלא מנקזת עבור עצמה וזקוקה לאנשים אחרים שיעשו זאת עבורה – אומרת שהבעיה היא לא במישור החומרני כלכלי, אלא במישור האמוציונלי פסיכולוגי. חברה שזקוקה לאנשים במעמד נמוך כדי שינקזו לה – היא חברה שהגיעה לשוקת שבורה, מבחינה ערכית, מוסרית ורוחנית. היהודים בשואה היו צינור הניקוז לגרמנים, דרכם הגרמנים ניקזו שנאה, זעם, עוינות, וכו', עד שממדי השנאה היו כאלה שניקוז רגיל כבר לא הספיק, היו צריכים את מותם כדרך האלימה היחידה שתנקז את

השפכים הגרמניים….

עד כאן לגבי תיאורית השעיר לעזאזל והקורבן. ראשית על עצם הצורך בה, ושנית על ההסוואה שאנו מסווים את הטקטיקה הזו -יחסית לצורה הגלויה שזה בא לידי ביטוי פעם. עד כאן על התופעה באופן כללי. אך כדי להבינה יותר לעומק, יש צורך להתמקד במגזר מסויים של אפיקי הניקוז החברתיים הללו, כדי להבין בדיוק איך זה עובד. הנה ונפנה זרקור אל העבריינים.


חלק ב':
אחד מאפיקי הניקוז השכיחים ביותר בכל חברה, הם העבריינים והפושעים. ברמת החיצונית והרציונלית, הם קורבנות של חוסר קידמה ובורות, אך ברמת המטא, יש להם פונקציה ניקוזית ברורה. כל שלטון מקצה משאבים רבים למיגור הפשע והעבריינות מתוכו, המשטרה, בתי המשפט וכו'. אך האמנם?

כך מעל פני השטח, אך מה קורה ברמת המטא? ברמת המעמקים? ובכן שם זה נראה, שוב, אחרת. שם ניתן לגלות שזה לא שהם לא יכולים למגר את הפשע, אולי דווקא יש להם אינטרס מוסתר כמובן להשאיר את הסדר הקיים על כנו, תוך כדי אימוץ מראה פנים של מאבק חסר פשרות, כי יש להם אינטרס נסתר בכך?

ובכן, האמת ברמת המטא היא, שלמעשה החברה אינה רוצה לכרות מתוכה את התופעה הזו, ובמקום זה היא 'גוזמת' אותה מפעם לפעם ובזה למעשה מחזקת את השורשים והגזע של התופעה העבריינית. החברה שומרת את הפשע בפורופורציות קבועות, כך שתוכל להמשיך ולחיות עמו. העבריינים מתמרנים בתוך הגבולות שהחברה מאפשרת להם; כמה שנים בכלא, כמה שנים בחוץ, אפשר לחיות עם זה; לגדל משפחה, לנסוע לחו"ל, לקנות דירה- חלק מהחיים. אפשר כך לשמור על סטאטוס קוו. אך אילו החברה הייתה רוצה לכרות את הפשע מן השורש באמת, זה היה נעשה בזמן קצר יחסית. אבל מתחת לפני השטח החברה זקוקה לתופעה הזו… החברה משמרת את העבריינות על אש קטנה. העבריינים מייצגים בעצם את כל החלקים בחיינו שאנו מקפידים לטאטא מתחת לשטיח. כי לפשע יש תפקיד, הוא נועד לגלם ונקז את מה שהחברה ה'סו קולד' מהוגנת מסתירה מאחורי תריסים מוגפים. מילים אחרות: העבריינים משמשים כמערכת ביוב לחברה, דרכה היא מנקזת את הפשע שקיים בכל איש ואישה אל דמות העבריין. שכמו השעיר לעזאזל ביום כיפור- 'מכפר' על ידי העונשים שמטילה עליו החברה לא על פשעיו שלו, אלא על הפשעים שבמחשבה וברגש שכל אחד ואחד מדחיק לתוך המחשכים של תת תודעתו. מבחינה זו זה כמו הקתרזיס )ההיטהרות שנגרמת לאדם ההולך לתיאטרון וצופה בשחקנים המגלמים את כל שהוא פוחד לתת לו ביטוי. כך למשל, ידיעה אודות אונס, או ידיעה על גבר הרוצח את אישתו –

המתפרסמת בעיתון – מעניקה פורקן פסיכולוגי ליצרים האפלים של אותו פקיד קטן, המביא פרחים לאישתו בכל יומולדת. לעבריינים יש תפקיד בחברה; הם עושים עבורה שירות. החברה עושה השלכה של המחלה שלה – על העבריינים, והם מצידם מנקזים אותה החוצה, כמו הליכה לשירותים… רק שזה נעשה בתחום הרגש והיצר האפל. ישנם טיפולים שמנסים לעזור בדיוק בקטע הזה, של רגשות, זיכרונות ויצרים מודחקים, אחד מהם נקרא פסיכו-דרמה, שיטה זו שהמציא אחד, בולגרי בשם מורנו, מנקזת רגשות זעם, תסכול אימה, אגרסיה וכו' על ידי 'שפיכת' כל ה'זבל' הרגשי שהצטבר על ראשו של אדם מן הקבוצה הפסיכו דרמטית שהתנדב לגלם את הדמות שתהווה טריגר – שיגרום לרגשות העצורים להישפך החוצה. כך שאם החברה הייתה עוקרת לחלוטין את תופעת הפשע מתוכה, כי אז היא הייתה הופכת להיות בריכת הביוב של עצמה, וכך הייתה 'נתקעת' עם כמויות אדירות של זימה, נקם, אגרסיה וכו' שאין להם כתובת פיסית או אפיק ניקוז יצירתי כמו שמספקים הרומנים או הסרטים. וחוץ מזה זה היה דומה לסתימת הצינור המרוקן את האסלה. וכך החברה לא תוכל עוד להתהדר בזה שהיא נקיה.

במצב כזה החברה שלנו לא הייתה הופכת כולה לעבריינית, אלא שאז הייתה פחות דיכוטומיה בחברה שלנו, והיה מצטמצם הפער בין הפרצוף החיצוני, הדשן, השאנן והנקי – לבין ההדחקה הפנימית זו שהעבריינים ושחקני תיאטרון קלאסי, שהמחזאים שלו למשל הם – אוגוסט סטינדברג, יונסקו, טנסי ויליאמס, ארתור מילר ואחרים. וגיבורי יצירות ספרותיות כגון אלה של דוסטויבסקי ותומס מאן, וכו' -מנקזים החוצה. אנשים היו נדרשים -במצב של העדר מוחלט של עבריינים – להתמודד עם הצדדים הפחות נקיים ונעימים של עצמם כי צינור הביוב נלקח מהם, ואל מול פני הזוהמה והריח המצחין – הם היו חייבים לצמצם את הפער שבתוכם ולהיות אותנטיים ביחס ישיר למי שהם באמת. אם אנשים היו עושים את מלאכת הניקוז לעצמם ובעצמם, הם לא היו מרשים לעצמם לטפס כ"כ גבוה ולהיות כה

שאננים ודשנים בשביעות הרצון העצמית החיצונית והייצוגית שלהם. הטיפול בלכלוך הפנימי היא עבודה מאוד לא נעימה, כי כל הזמן הוא צריך לעסוק בלכלוך… ויש הבדל בין להתעסק בלכלוך ובין להתעסק בניקיון: להתעסק בלכלוך פירושו לנקות את כל הפינות החשוכות שקיימים בהם זבל וזוהמה. בשעה שלהתעסק בניקיון פירושו לחיות על פיסת הניקיון שנותרה ולהתעלם מכל הזוהמה סביב. רוב האנשים מעדיפים שלא להתעסק עם היצרים עם העכבות, אלא לעקוף אותם, להתעלם מהם, להשליך אותם על עבריינים 'מדופלמים' ולהשאיר לעצמם את כתר המהוגנות האכסלוסיבי – ולהתעסק רק עם הנשגב, היפה או המהנה והמחמיא. אבל גישה זו של עבריינות סמויה, זו של היצר והרגש – היא בעלת כוח אדיר על חיינו, כי כפי שאמר השועל לנסיך הקטן: " מה שחשוב הוא זה שסמוי העין".

לשון אחר, ההדחקה, ההשלכה וההעלמה מחזקות את כוח השליטה של זה שמודחק. ומה שסובל, ומי שסובל מזה תמיד – זה המישור של חייו הפנימיים של האדם.

עד כאן, לגבי הקרימינלים. אך הקרימינלים הם רק טיפה אחת מן האוקיינוס של אנשי השוליים שהפכו לאפיקי ניקוז לבורגנות השבעה והשלווה. כמו כן, כה כה ראינו את הקורבן, את אפיק הניקוז מבחינת השירות שהוא מעניק לחברה הבורגנית. והוא יכול לחיות כך שנים רבות, ורובם חיים כך. אך מה קורה לעבריין, מה קורה לקורבן, לשעיר לעזאזל – ברגע שהוא נוכח בתפקיד שהוא ממלא ביחס לגורם השליט; תפקיד הקורבן. כשהוא נוכח שמה שהוא חשב שהוא פגום או מוגבל

בו עצמו, אינו אלא סימפטום לעצם היותו קורבן – ברגע זה הוא הופך למורד. ואז כיוון הזרימה אצלו משתנה; זרימת השופכין הופכת כיוון וזורמת עכשיו בחזרה לכיוון פניו של השליט. וזה מה שקורה למורדים גדולים מאז ומתמיד; הם מפסיקים במודע להיות שעירים לעזאזל, מסרבים להמשיך ולתפקד כאפיק ניקוז ללחצים ומועקות. ההתנערות הזו מתפקיד הקורבן היא ראשית דרכו של כל מורד באשר הוא, נקודת המוצא של המורד חייבת להיות ההבנה שעד כה הוא היה דפוק ומנוצל. והוא מבין שהצד השני לעולם לא יודה בזה, ומצדו זה יכול להמשיך לנצח. ועוד הוא מבין שהשני יעשה לו את ההתנערות קשה ביותר, ורק כשלא תהיה לו ברירה כי זה יעלה לו יותר מדי, רק אז אולי יש סיכוי שהוא ישחרר אותו מתפקיד צינור הביוב. וכך הוא מבין שהוא חייב לזקוף קומה ולצאת נגד. הוא לא מוכן לקבל יותר את הסטיגמה, את העצמות הנזרקות אליו מתחת לשולחן. הוא מבין שחלק מהרגשתו הגרועה לגבי עצמו זה לא הוא, אלא ההפנמה של מה שהשליך עליו הזולת; בן זוגו, משפחתו, חברים שלו, או יתר העובדים במשרד. והוא מתקומם.

זו מרידה על בסיס אישי והיא חייבת לבוא לפני המרידה הקוגניטיבית של ראית הממסד כפי שהוא. כי שם זה בעצם מתחיל, כל היתר הם פועל יוצא של אותה תנוחה פנימית, שלו בתוך עצמו, כלפי מה שעוללו לו החזקים.


——————————————————————————–

"החברה מכינה את הפשע. הפושע מבצע".


הנרי באקל


"יש לי חולשה לאמנים ולפושעים, משום שהם אינם מקבלים את החיים

כמו שהם. הפושע, כמו האמן, עומדים נגד משהו או בעד משהו.

בעיני זהו ערך נעלה בעולם שבו רבים כל כך למדו להסכים עם

הכלומיות האפרורית של הקיום האנושי".


סטנלי קיובריק

 


"We are all murderers and prostitutes –no matter to

what culture, society, class, nation one belongs, no matter

how normal, moral, or mature, one takes oneself to be."

R. D. Laing

 

 

 

תאורית השעיר לעזאזל

שעיר לעזאזל - ציור של ויליאם האנט

                          השעיר לעזזאזל במקרא

 

יש משפחות, קבוצות או חבורות, שיש בהן שעיר לעזאזל. אחד שמשמש כצינור הארקה לתסכולים, קשיים וטרוניות של הרוב.
ככל שהמטען של קשיים אישיים של חברה, קבוצה או משפחה – יהיה מרובה יותר, כך 'יחפשו' (באופן בלתי מודע כמובן) אחר צינור ניקוז דרכו ניתן להיפטר מן המועקות, המתחים והקשיים שצפים בחלל האוויר, בין ובתוך בני אדם.
זה קורה כמעט בכל קבוצה, משפחה או חבורה. ותמיד הקשיים יתמגנטו אל החוליה החלשה. חלשה מבחינת היכולת להסתדר בחיים ובחברה כמות שהם. אך מבחינת עצמם וביחס לנפשם הם דווקא בעלי שאר רוח, עדיני נפש ורגישים.
אדם כזה, מועד לשמש צינור ניקוז אידיאלי לבית מלא המתחים, למשפחה הבעייתית, לקבוצה הלא מלוכדת וכו'.
באוויר מרחפת  האשמה, אשמה מחפשת בית, אחר מישהו שיקבל אותה  ויכריז עליה: ''זאת שלי''.
ובזה הוא הופך לקורבן.
ואז הוא הולך דרך חייו כשכובד האשמה מונח על כתפיו הצרות. תחושה עזה של: 'אני לא בסדר'. ועם נטייה עזה להעניש עצמו בדרך זו או אחרת.
ואם בשלב זה לא יחלץ מישהו להילחם עבורו ולהראות לו שמה שנראה ככתמים של בושה, אינו אלא מרגליות ואבני חן של נפש שעולה על גדותיה, הוא ילך ויהרוס עצמו, דרך תסביכים, פסיכוזות ודיכאונות.
(ברגע שהחוליה החלשה בארגון, קבוצה, חבורה או משפחה – נשברת ומוכנה לקחת על עצמה אשמה – ישנה הקלה (לא מודעת לחלוטין כמובן) בקרב הרוב הנורמטיבי).
והפרדוכס בכך הוא שדווקא צינורות הניקוז הם בעלי שאר הרוח, הרגישים והמעודנים שבינינו. הדעת נותנת כי כדי להיות צינור ניקוז למי שופכין, על האובייקט או האדם להיות גס או ברמה נמוכה. והנה כאן זה ההיפך.
וזה אומר משהו על פרצופה של החברה. שמגדלת פרות במכלאות ומחראות, מפרידה עגלות מהוריהן תוך כמה שעות, (למרות געיות הבכי של הפרות שזה עתה המליטו) ומתאכזרת לתרנגולות שמבלות כל ימיהן בכלובים צרים, כדי לקחת מהן את הביצים. פירוט בכתבה הבאה:
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1807145
הורגת אפרוחים זכרים על ידי כך שהיא נותנת להם להיחנק בערימה אחת גדולה. ועוד ועוד. אבל על האריזות תמיד מופיע טבע, ירק ופרות מאושרות באחו.
אותה חברה מסוגלת גם מסוגלת לקחת את הרוחניים ובעלי הפוטנציאל הנפשי הגבוה ולהפכם לשעירים לעזאזל, לצינורות ניקוז.
ואותם אלה שהפכו לצינורות ניקוז יעשו זאת בתנאי שהם מסכימים לדעת הרוב שמה שמיוחד בהם, אינו מיוחד אלא מקולקל, מה שיוביל אותם להטיל ספק בעצמם. ובכך ירשו ל'אני לא בסדר' לשכון בתוכם.
ברגע שהם יפסיקו להטיל ספק בעצמם, אלא יראו עצמם דרך העין הטובה, שרואה את החיסרון החברתי כיתרון נפשי, יתחילו להפסיק להרוס את עצמם.
למעשה בכל קונסטלציה; חברתית/קבוצתית/משפחתית – ישנה פונקציה תפקודית חשובה לעדיני הנפש; הם מועדים לנקז דרכם את המטענים של אנטגוניזם, עוינות חיכוכים וכו', של הרוב הנורמטיבי.
בימים עברו החברה הפגאנית והפרה-פגאנית הקריבה קורבנות אדם כדי ל'שכך את זעם האלים' ולעשות את חייהם טובים יותר. בדרך כלל אלה היו בתולות או ילדים רכים בשנים, (כאילו שהקרבת הטהור תכפר על חטאי הפחות טהורים). מאוחר יותר זה נהיה פחות אכזרי והסתפקו בהקרבת בעלי חיים (שעיר זה תיש, שעיר לעזאזל).
ישנן 2 דרכים בהן יכולה הקבוצה/הארגון/המשפחה וכו' לנהוג באדם בעל שאר רוח. דרך אחת היא, כאמור, לכוון כלפיו אשמה ולשים עליו תווית של לא יוצלח, ואז הוא כבר בדרך להשמדה עצמית דרך  אימוץ האשמה של: 'אני לא בסדר'.
הדרך השנייה היא לראות בו את המיוחד, נעלה, ואולי אפילו כדרך גאולה לרבים, דרך משאבי הנפש והרוח שאותם יחידים נושאים עימם.
כמובן שלשם כך על אותם יחידים להיות אמנים, סופרים, מחזאים מוכרים. אך אם לא הצליחו בשדה האמנות יהיה מאוד קשה לאחרים להמשיך ולהתייחס אליו כאל מיוחדים.
בתי חולים לחולי נפש מלאים באנשים שבראשית דרכם היו בעלי שאר רוח פוטנציאלי אך לא עמדו בלחץ הסביבתי להיכנע, להישבר, לצאת נגד עצמם. ואז הם פשוט קרסו בתוך עצמם, הגבולות שלהם (הפנימיים והחיצוניים) לא עמדו במעמסת האשמה של 'אני לא בסדר'.
בהעדר אנשים שיתייחסו אליו כאל מיוחד, (ובזאת יסירו את נטל האשמה מעליו) לא נותר לו אלא לצאת נגד עצמו ולהכריז על עצמו כלא שווה, כזיבורית ושוליים של הכלל הנורמטיבי.
לכן כה חשוב שעדיני הנפש לא יסכימו בשום פנים ואופן 'לבדוק את עצמם', להפנים את המלים: ''אני לא בסדר'', עליו להחזיר את האשמה לחלל האוויר כדי שאלה שהם פחות עדיני נפש ישברו את הראש מה לעשות עם נטל האשמה שכל הזמן מסתובב באויר.
אם יש פחות מידי אנשים שמוכנים לקחת על עצמם את האשמה (דרך אגב, זה גם יכול להיות אויב של מדינה, או היהודים שבמשך כל הגולה שימשו כצינור ניקוז וכו' , או מפלגה מסוימת) – אנו נמצא כי הקיטוב באוכלוסייה בין: שמרנים, או קפיטליסטים, ימניים, או לאומניים, ובצד השני את הליברלים, השמאלניים וכו'. ילך ויחריף.
אינדווידואלים רבים בעלי שאר רוח מצאו דרך להיפטר מנטל האשמה והם מצטרפים לקבוצות ליברליות כגון 'צער בעלי חיים', 'הירוקים', סוציאליסטים וכו' ושם הם לוחמים את המלחמה האידיאולוגית של הקבוצה אליה הם שייכים. ואז האשמה תתפזר בין רבים אחרים והוא יכול לקבל מקבוצת השייכות שלו זהות וגיבוי, שלא יאפשרו לו לצנוח ל'אני לא בסדר'.
וכך יוצא שהמצב הוא שהרוב נמצא בחילוקי דעות פוליטיים ואידיאולוגיים (למשל: קפיטליסטים וסוציאליסטים) ובתווך ישנו מיעוט בעלי נפש גדולה עד ענקית שלא מצטרף לפלג ההומניסטי/ליברלי – ובזאת לא מוכן לוותר על הייחוד האינדווידאולי שלו, ואז לא נותר לו אלא לקחת על עצמו  את האשמה באופן אישי. מה שאומר שבמהלך חייו ינוע בתנודות לא שוות, בין לחוש מיוחד ובעל שאר רוח, ובין להרגיש אשם ו''אני לא בסדר'' . מה שאומר: חיים של סבל וסטיגמה עצמית.


גבריאל רעם , 5.9.2012