ארכיון תגית: שקיעה

על התמודדות עם כוחות ההרס של החיים.

 

חלק א': שני הווקטורים
בטבע עובדים 2 כוחות; כוחות צמיחה וכוחות פירוק. כוחות הצמיחה מאפשרים לגלעין להכות שורש ולהצמיח גבעול ודוחפים אותו מעלה ולצדדים, מחזקים את כוחות החיים שבו.

אך מנקודה זמן מסויימת והלאה, הכוחות הללו נחלשים ומערכת חדשה של כוחות מתחילים לעבוד בכיוון ההפוך; כוחות הפירוק. והם לא מרפים, עד שהצמח מתקפל, נחלש, נופל ואז מאבד את כוח החיות ומתחיל להתפורר ולבסוף נעלם.

כך לגבי צמחים, כך לגבי בעלי חיים, כך לגבי בני אדם.

לנו קל להזדהות עם תהליך הצמיחה, כי הוא חיובי ונעים יותר. ואנו גם יוצרים סביבנו סביבה שתומכת בתיזת הצמיחה ומטשטשת את תיזה הפירוק; אנו מקיפים עצמנו באלמנטים צומחים: עציצים פורחים, גנים ירוקים. גני הילדים נמצאים בתוך השכונה ממש, ליד בתי המגורים, בעוד בתי האבות בשוליים בירכתיים.

עבודת הגנן בגינות שבחזיתות הבתים – היא לפנות את העלים הכמושים, ואת החלקים הקמולים, ולנטוע כל הזמן צמחים חדשים ורעננים. כך שהאדם החולף על פני הגינה המתוחזקת חי בתחושה כי כי כוחות הקמילה זניחים יחסית לכוחות הצמיחה. הכל נראה מתחדש, צעיר וצומח. על פניו, תהליך הקמילה וההתפוררות נדחק לשוליים וכמעט אינו מוחש.

רק לעיתים, כשאנו מבקרים בגן ילדים שנסגר לפני זמן רב. או גינה שבעליה נטשו אותה, או בית שלא גרו בו זמן רב – אנו נדהמים: לא זמן רב עבר ועד כמה הכל התפורר, קרס, מוזנח. וכל שקרה שלא באו להאפיל ולטשטש את כוחות הפירוק, זה הכל.

ולא רק בתים וגינות, מלאכת הטשטוש וההדחקה של כוחות הקמילה והצניחה מתקיימים גם בשיחות; כשמאזינים להם בתשומת לב, שומעיםכי אין בהם הרבה מקום לנושאים של אובדן, כליה, התפוררות ופירוק. כל שיחה מתחילה ב: 'מה התחדש'? ונושאי השיחה סובבים סביב מה התקדם, מי התחתן, למי נולדו ילדים. נושאים שמאריכים בהם רבות, יחסית לנושאים של אבדן, שכול וכו'. כמובן שאפשר להבין זאת, אך הנקודה היא שלמאזין התמים נראה כי יש הרבה יותר התחדשות וצמיחה מאשר להיפך. אין אנו מודעים למלאכת ההסוואה האיטית והשקדנית שלנו, להסיט הצידה נושאים של קמילה ודעיכה ולהגדיל ולהביא לשורה הקידמית נושאים של צמיחה וחידוש.

בחוצות העיר רואים בעיקר צעירים, המבוגרים נותרים בבית, אין להם כוח לצאת, וההמולה כבר לא טובה להם. וכך הכל נראה מלא צעירים שוקקי חיים. שוכחים את הזקנים, ויותר גרוע, מתעלמים מהם, כפי שמובע בהקדמה לספרה של ד"ר טובה גמליאל:2005, סוף הסיפור, משמעות, זהות, זקנה. אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור.

"הזִקנה היא מחוז אין חפץ בו לא רק לרוב באי עולם בחברה בה אין הבטחה לחיים שלאחר החיים אלא אף לחוקרים והוגים האמורים לפענח את צפונותיה. מדעי ההתנהגות – פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה – ממעטים לראות בזיקנה תופעה אנושית העשויה להיות מקור להבנת האדם ומגבילים בדרך כלל את עיסוקם בה בהשלכותיה החברתיות-כלכליות-אתיות ובכך רותמים את עצמם לשרותו של סדר יום תרבותי שאחרית החיים מוּדרת ממנו. זוהי התכחשות שסיבותיה ברורות ונעוצות במבנה תרבותי המקדש התקדמות והתפתחות ומוקיע נסיגה ובליה, ותוצאותיה הן הרחקת דמות הזקן מזירת השיח הציבורי והפיכתה לרוח רפאים המרחפת בין החיים לבין תשלילם. אזור דמדומים זה הוא אך אחד ממתחמי הטאבו המעטים שעדיין נותרו בחברה המטיפה להכרה באחרות לגווניה, מגנה דכאנות ודה-הומאניזציה ומגינה על זכותם של מנושלים ומושפלים לקול ולמבט. העדשה החברתית שבעדה מותרת התבוננות בעולמם של זקנים, על פי אדוני הכוח והדעת, מטשטשת את נוכחותם הפיזית, מעצימה את דמיונם לבני גיל הביניים ומציגה אותם כמי שנאחזים בכל מאודם בקרנות המזבח של החיים. הגיחות המזדמנות אל המרחב הציבורי של זקנים לא מורשים, כאלה שהמפגש עמם עלול להיות לאות מבשר רע של מוות וחידלון גם הן מוסוות בעלי תאנה של טיהור מצפון חברתי. נראוּתם הציבורית של זקנים פגועים, חולים, מנוצלים ונטולי בינה יותר משהיא מציגה מצב אנושי נתון באה לעורר לפעולה מוסרית או מוסרנית של כיסוי והסתר המסירה את האיום שבחשיפה ובמודעות שהיא גוזרת. חוקרי זקנה משתפים בדרך כלל פעולה עם מאמץ תרבותי זה לפריסת רשת הסוואה מעל הזקנה ולמיסוך פניה מאחורי איפור כבד של מושגי נוחם ותקווה כגון "זקנה מוצלחת", "רווחה נפשית", "אינטגרציה" ו"משמעות" – שפה העוטה אצטלה "מדעית" של מספרים, טבלאות ושבלונות תיאורטיות ומתודולוגיות ומייצרת תרבות של משמוע ואינוס הזקנה אל תוך מסגרות מבוקרות של שיח כלכלי-פוליטי המודד, מעריך וממקם זקנים על פי קרבתם או ריחוקם לדמות האדם ה"נורמלי", ה"סביר", ה"ראוי", ה"תבוני" בן-הזמן והמקום. אימת הזקנה השורה על חוקרים מצטרפת אל העידוד הנדיב הניתן להם על מנת שיאוששו את צורכי הניהול החברתי של זקנים ויספקו לעוסקים בהם עילה מדעית להצדקת מעשיהם. כך נוצרת תרבות ידע על זקנה שתאימותה למצבם הקיומי של נשואיה, הנחקרים הזקנים מפוקפקת ובעייתית. זאת ועוד, אטימותו של מחקר הזקנה לפוטנציאל הדעת הטמון בהווייתם של יעדיו הופכת אותו ואת נשאיו, כמו ענפים אחרים של מדעי ההתנהגות, לשרת מקצועי ברשות ובסמכות של ממסדי ההגמוניה התרבותית השולטים בכיפה. כך הופך השיח האקדמי לבעל בריתו ובן דמותו של סדר היום הציבורי כאשר התלות ההדדית ביניהם מונעת שינוי פרדיגמטי באף לא אחד מהם.

האנתרופולוגיה החברתית עשויה הייתה לפרוק מעל עצמה את העול החברתי הזה ובשם האתוס של הבנת האחר על פי דרכו והשקפת עולמו להציע נתיב שיפרוץ את מעגל הקסמים של השמרנות והכניעות האקדמית, ואכן בתחומים ידועים נמצאים באקדמיה חוקרים שהצליחו לחתור תחת משטרי הידע מפוטמי הכוח הממסדי ולהציע חלופות פרשניות, לעיתים מהפכניות להתבוננות על מקומו ומצבו של האחר. כך למשל מנשבת הרוח הפוסט-קולוניאלית הבוחנת את הדיאלקטיקה בין הכפיף למשעבדו כתוצר של ייצוגים תרבותיים של שליטה, הקסמות וחיקוי אל עבר קבוצות לאומיות, אתניות, מיגדריות ומאותגרות תפקוד של מנושלים ומודרים, אך אל הזִקנה אינה מגיעה. מעטים העיונים המחקריים בגורלם של זקנים כאחרים הראויים לזכות הכרה אקדמית, וזאת על אף שעל פניו האתר התרבותי של הזקנה משופע בסממני וסימני אחרות של שפה, זמן ויחסים חברתיים. ההסבר להעלמת העין והעניין האנתרופולוגי משדה זמין ומזמין זה מצוי כנראה, ובין היתר, במגבלותיה הפנימיות, המובנות של הדיסציפלינה האנתרופולוגית שעקרונותיה האתיים והעיוניים גורסים שאין מושא ידע שאינו נתון לניתוח תרבותי, שכל תרבות היא פרי רוחו ופעלו של האדם ועל כן היא אינה קבועה ומכאן שכל ישות המוחזקת כ"אחר" היא הפיכה. האחרוּת הזקנתית בעיקר בגילוייה המוקצנים של שיטיון, איבוד שליטה על סוגרי הגוף ותלות סיעודית מלאה אינה עומדת באף לא אחד מתנאי הכניסה הללו לזירת המחקר האנתרופולוגי: היא מעבר לתרבותי שלא לומר האנושי, היא מחזירה כביכול את האדם להווייתו הגולמית הטרום-תרבותית, ה"טבעית" אולי אף החייתית. מכל מקום זוהי אחרות שלמרות הניסיונות המועדים לכישלון להיאבק בעריצותו חסרת הפשרות של הזמן הביולוגי המייצר אותה, היא בלתי הפיכה ועל כן טופחת על פניו של השיח האנתרופולוגי שאינו מסוגל להכילה.

את כל זאת ידעה ד"ר טובה גמליאל בהחליטה להיכנס אל ממלכת הצללים – האחרים הלא נראים – של הזקנים השוהים במובלעת הזמן והמרחב המוסדי, ובכל זאת הרהיבה עוז להציץ אל הפרדס האסור. זאת ועוד, ד"ר גמליאל הוסיפה על חטא ההיבריס האנתרופולוגי את פשע הסגת הגבול של הטאבו האוניברסלי של עיסוק באותו מסומן שאין לו מסמן – המוות בכבודו ובעצמו. בעולם מודרני בו תופסות והולכות החוויה הצרכנית והמימשליות הביורוקרטית את מקומן של המסגרות הטכסיות המתווכות בין חיי אדם למשמעותם מורחק ומודחק המוות אל שולי התודעה והמרחב. זהו המקום בו בחרה ד"ר גמליאל להתגדר ולחלץ מתוכו תיאור אתנוגרפי נדיר של התרבות שיצרו אלה שעברו כרת חברתי ונותרו עם שיירי קיומם כדי לעבדם על פי מידותיהם וצורכיהם החדשים. תרבות המוות שאת הגיונה ותובנותיה מציגה ד"ר גמליאל מהלכת עלינו קסם ואימה – קסם על שום האסתטיקה המובהקת של הגיונה הפנימי והמארג של פרטי היומיום השוזר אותה ואימה על שום כיבוי אורות המשמעות, האמונה, האמון והרצון לחיות המאפיין את ימיהם ולילותיהם של שוכני המוסד. בשני ממדיו של עולם סמוי זה שאפס קצהו מבליח לנגד עינינו אין שמץ מן האקזוטיקה האנתרופולוגית המתחסדת והמתיפייפת בכבודו או קלונו של האחר הנחקר ולא מן הגותיקה של התיאולוגיה של אלמות סימבולי, יצירתיות, התפתחות והשלמה עם העצמי. הפיכחון המקפיא שמעבירה אל הקורא ד"ר גמליאל באמצעות מבט הגורגונה של נחקריה שהרגע הפך לתכלית ופשר קיומם אין בו הבטחה לגאולה וגם לא ניהיליזם ונואשות אך יש בו תודעה ודעת הנוסכים בעולם הצלמוות הזה משהו מאווירת התוגה של אדגר אלן פו בתמהיל קפקאי של עמידה לפני השרירותי ונעדר התכלית והטעם.

אילו הייתה ד"ר גמליאל ניגשת לחומרי החיים המיוחדים בהם נתקלה בעזרת ארגז הכלים האנתרופולוגי השגרתי לא היה עולה בידה לעצבם ולהציגם בדרך הייחודית, המקורית והכובשת בה הם מועלים בספר שלפנינו. כאמור, מוסרות המתודה וההמשגה, מצוות אנתרופולוגים מלומדה, היו עלולות להיות לה לרועץ בניסיון להתחקות אחר התנסות של היפוך יוצרות, הישרדות ותוהו ערכי וסמלי שאינם נענים לצופני הפענוח המקובלים. אלא שד"ר גמליאל הצליחה להתיך עצמה אל תוך כור המצרף של תרבות המוות של המוסד באמצעות אותם כלים שהיו מסורים לה לאו דווקא מכוח הכשרתה המקצועית או מתוקף תשתית הידע האקדמית בו היא שולטת וודאי שלא עקב עמדה פוליטית, אתית או אידיאולוגית בה היא אוחזת. הקול המרטיט, רחב-המינעד ובעל המנגינה החד-פעמית אותו משמיעה ד"ר גמליאל בין תווי כתיבתה הוא פועל יוצא של יכולת הבחנה מדויקת, טביעת עין מפלחת, עומק רגשי ואינטלקטואלי חף ממסכות וטיוחים ובעיקר פואטיקה של שפה על גבול השירה. סגנונו עתיר המכמנים התרבותיים-יהודיים של הספר מספיג את האתנוגרפיה בסמלי זהות ושייכות קולקטיביים הנוסכים בראייתם המרוקנת מעבר ועתיד של דיירי המוסד נופך מיתי אל-זמני המאפשר לכותבת לגשר בין החיים לבין המתים. תרבות השפה של ד"ר גמליאל נותנת בידה כלים הולמים למלאכה הנראית כמעבר לכוחותיו של חוקר בתפירת הקו המפריד בין חיים למוות. זהו מבע לשוני המפליא לחדור אל אפלת מערת אפלטון ולהאיר את המאכלסים אותה בלא להתפתות לייצוגיהם התרבותיים. זהו ספר שהאומץ לו נתבע הקורא בקריאתו שקול כנגד התעוזה שהייתה דרושה בכתיבתו".

פרופ' חיים חזן אוניברסיטת תל-אביב, אפריל 2005

***
גם מהתבוננות בעולם מוצרי הצריכה ניתן להתרשם כי העולם מלא דברים חדשים, וכי הנפח היחסי שתופסים דברים ישנים הוא קטן ביותר. למשל בחלונות הראווה, ניתן לראות ספרים שזה עתה יצאו לאור. החנויות מלאות באביזרים חדשניים. וכל מה בלה וישן – מטוטא ומושלך למחסן, לאשפה, או אם יש בו ערך נוסטלגי או אחר – לארכיון.

מה גם שיש יותר צעירים מאשר זקנים – סטטיסטית, כי חלקם לא מגיע בכלל לגיל של זקנה. מחלות ופגעים משיגים אותם עוד קודם, כך שהאיזון המספרי נוטה לכיוון הצעירים.

כל אלה, ועוד, תורמים למצג שווא שמנסה לשכנענו כי האיזון בין כוחות הצמיחה וההתחדשות מחד, וכוחות הפירוק והפירוד – מאידך, הוא לטובת הראשון בצורה חד משמעית.

גם בחיינו הפרטיים והאישיים, משוכנעים אנו כל הזמן שאכן האיזון הוא לטובת הצמיחה, החידוש וההתחדשות. למשל בבואנו להקים תא משפחתי, נוטים אנו להקל ראש בכוחות הפירוד והפירוק, בטוחים שכוחות האיחוד והקידום יגברו על כל רוחות ההרס.

אנו חיים בתחושה שכוחות הצמיחה, התקווה והאמונה – יצליחו לנצח. אנו אמנם רואים את קודמינו נופלים קורבן לכוחות פירוק אימתניים, אבל למרות זאת, אנו בטוחים שלנו זה לא יקרה.

ובכל תהליך מגיע השלב שבו מופיעים כוחות הפירוק, למעשה הם יותר מגיחים מאשר מופיעים. בתחילה זה קורה לאט ובהצנעה, (מבחינה זו כוחות הפירוק שונים מאוד מן המצעד הקרנבלי של כוחות הצמיחה והחידוש), שהרי כוחות הפירוק לא קופצים לבמה, הם זוחלים מן הפינות, מתעצמים ככל שהמערכת צוברת זמן.

כוחות הצמיחה מקבלים כוחם מן הזינוק הראשוני, מנקודת ההתחלה. כוחות הפירוק 'נושרים' אלינו מן הסוף המתקרב, מפוררים את המערכת לפני שהמכה הסופית נוחתת. מכינים את השטח.

כך לגבי המאזן בין נקודת ההתחלה לנקודת הסוף; ככל שמתרחקים מנקודת ההתחלה (של הלידה, תחילת היחסים, התחלת העבודה וכו') – כך נחלשים כוחות הצמיחה. וככל שמתקרבים לנקודה המרוחקת מנקודת ההתחלה, כך מתחזקים כוחות הפירוק.

ואין מדובר רק על כוחות החיים של היחיד, אלא גם על כוחות המשפחה, הזוגיות וכו'. גם עליהם מופעלים כוחות הפירוק. וככל שעובר הזמן, הכוחות מתחזקים והזוגיות או החברות, או התא המשפחתי, או התנועה האידאולוגית, או החברות, או הליכוד הקבוצתי – מוצאים עצמם, יותר ויותר, נאנקים תחת הכוח המתעצם של כוחות הסוף הלוחצים מבחוץ.

עד כאן דובר על תהליך שאפשר להגיד שהוא מכאני לגמרי. בתהליך זה התנועה לאורך ציר הזמן מחזקת את כוחות הפירוק ומחלישה את כוחות הצמיחה הראשוניים.


חלק ב': כוחות הפירוק ועדיני הנפש
מודל זה הנו קשה לקבלה והפנמה, וזאת למרות שהוא ברור וחד משמעי. יש לנו התנגדות מובנת לקבלה של המצב הזה. אדם יכול להגיע לזקנה ושיבה מופלגים, וכל זאת תוך הדחקה מאסיבית של נושא כוחות הפירוק.

עם זאת, למרות שהמודל אמנם ברור וחד משמעי, הוא עדיין סכמטי. כי הכוחות הללו לא עובדים על כל בני האדם באותו האופן. ישנם אנשים שחלק מן הכוחות משפיעים עליהם יותר מאחרים. והכוונה לאנשים רגישים, עדינים ומיוחדים. ולא רק בני אדם, הדבר נכון לגבי כל גוף אורגאני, יהיה זה צמח, חיה ואפילו בית. ככל שהגוף הנו ייחודי, איכותי, נדיר וחד פעמי יותר – כך גדל הפער בין כוחות הפירוק לכוחות הצמיחה.

והכיצד? ובכן ככל שמשהו הנהו איכותי יותר, כך הנו עדין ועל כן רגיש, פגיע ועל כן – חלש.. כלומר, ככל שהגוף או המערכת המדוברים הנם איכותיים יותר – כך יפעלו עליהם כוחות הפירוק ביתר שאת…

ניתן למשל לקחת מערכת יחסים מסויימת בין גבר מסויים לאישה מסויימת. ובכן הבה ונגיד כי שניהם עדינים ואצילי נפש, וזה אומר שכנראה תהא להם מערכת יחסים דומה: עדינה, אצילה ומיוחדת. ובכן לפי ההנחה הקודמת, גורלה של מערכת יחסים שכזו יהיה לרוב קשה, מר, ואכזר יחסית לגורלם של מערכות יחסים בינוניות ומצויות.

מה שנאמר כאן הוא שככל שגוף אורגני כלשהו הנו יקר ערך ואיכותי יותר, כך ימצא עצמו מותקף על ידי כוחות הפירוק והכליה. וזאת מכיון שישנו יחס ישיר בין עידונו של גוף אורגני ובין כוחות העמידות שלו. (ככל שהוא עדין יותר, כוח העמידות שלו יהיה חלש יותר).

רעיון זה גם עומד בבסיסם של שלושת המאמרים שלי: "גורלם הקשה של עדיני הנפש":

http://hagut.net/wp-admin/post.php?post=2287&action=edit

http://hagut.net/wp-admin/post.php?post=2292&action=edit

http://hagut.net/wp-admin/post.php?post=2294&action=edit

גם כאן וגם שם מושם דגש על התפוררות מואצת יותר של העדין והרגיש, מול השכיח והגס. רק שבמאמרים אלו הדגש הוא על כוחות מפוררים שנובעים מן החברה ומתייחסים למיצוב החברתי של עדיני הנפש ואילו כאן מודבר בעיקר על כוחות הפירוק של החיים.

כך שאם שני צמחים מתחילים לצמוח באותו היום, האחד משובח ועדין והאחר פשוט, שכיח וגס יותר – רבים הסיכויים כי הצמח היותר איכותי יזכה לגורל קשה יותר; כוחות הפירוק 'יעשו עליו עבודה יסודית יותר'. כי כוח העמידות שלו נגדם קטן יותר משל הצמח האחר, השכיח והמצוי.

או בדוגמא יותר ספציפית- כוחות הבלאי שפועלים על ורד מטפס שגדל בתנאי חממה והגיע לאיכות גימור גבוהה יותר – אפקטיביים יותר מאשר אלה הפועלים על מטפס בר. כך לגבי צמחים, ומה לגבי בני אדם ומערכות יחסים?

ובכן, גם כאן, שתי מערכת יחסים יצאו לדרך, האחת איכותית ואצילית, האחרת – המונית ומצויה. העדינות של מערכת היחסים הראשונה תצייד אותה בעמידות פחותה מול כוחות הפירוק וההרס.

ואם נחזור שוב להתחלה. הרי מדובר כאן על שני ווקטורים (ווקטור: כוח עם כיוון). ווקטור אחד הוא פועל מן ההתחלה לסוף, והוא מהווה את כוחות הבניה והיצירה. וכוח שני פועל מן הסוף להתחלה והוא יוצר פירוק ופירור של הגוף האורגני. וככל שגוף מתקדם בשנותיו כך נחלשים הכוחות הראשונים ומתחזקים הכוחות השניים.

עד כאן לגבי המשתנה של איכות ועידון הגוף או מערכת היחסים והעובדה שגוף איכותי ועדין נופל קורבן לכוחות הפירוק יותר מאשר גוף או מערכת יחסים פחות עדינה או איכותית.


חלק ג': סיכום ביניים
ובחזרה לנושא המסה: כוחות הבליה והפירוק, מול כוחות הצמיחה והחידוש;

ובחתחילה, סיכום קצר של מה שנאמר בחלק א' וחלק ב'. ובכן מה שנאמר בחלק א' הוא שכשמודבר בגוף אורגאני, בין אם זה צמח, חיה, אדם, זוגיות, משפחה, חברות, או תנועה רעיונית – תמיד נמצא בהם שני ווקטורים בו זמנית, ושניהם נעים בכיוונים הפוכים. האחד מן ההתחלה לסוף, והוא נחלש ככל שהוא מתקדם. והשני נע מן הסוף להתחלה והוא מתחזק ככל שהוא מתקדם. בתחילה הכוחות הראשונים הם החזקים ואחר מתחזקים הכוחות האחרונים. ולבסוף הם מנצחים.

ועתה להמשך, ובכן כל זה הוא נורא, אבל זה כך. ובחלק ב' נאמר כי ככל שהמדובר במקרים של עדינות נפשית, איכות אצילית וכו' – אזי הכוחות האחרונים מתחזקים לפני הזמן ומצליחים להגיע להשגים מוקדם יותר.

וכך יוצא שבשלב ההתחלה ישנם הרבה יחידות איכותיות, המפוזרות בקרב יחידות שהן איכותיות פחות – ובשלבים מתקדמים יותר זה מתהפך, ודווקא היחידות, האנשים ומערכות היחסים הפחות איכותיות – מתרבות. וזאת בגלל שרוב מערכות היחסים האיכותיות קרסו זה מכבר.

ולא כך אנו רואים את שקורה לאנשים ומערכות יחסים במהלך השנים. אין לנו תפיסה שמשייכת התפוררות, קריסה ונפילה של אישים ומערכות יחסים בהתאם לעדינות, אצילות והאיכות הנפשית שלהם. אנו משייכים נפילה או הצלחה בהתאם לכוח רצון, חינוך, מוטיבציה, מזל וכו'. אך אין שיקלול של מערך נפשי גס או עדין, כמרכיב משמעותי בהשרדות או קריסה של גוף או מערכת יחסים.

הראיה הרווחת מנפה משדה הראיה המצוי את כוחות הפירוק ומנסה לשכנע אותנו כי החיים מורכבים בעיקר מכוחות צמיחה ואחדות. וכי כוחות הפירוק והכליה מתרופפים ונעלמים תחת העוצמה של כוחות הדינמייים של הצמיחה והקידמה.


חלק ד': להתחסן כנגד כוחות הפירוק
הנושא המועלה כאן אינו נעים ואינו נוח כלל ועיקר.

ובדרך כלל נהוג להתעלם מנושאים לא נעימים ולהעדיף את הנושאים הנעימים. וכך יוצאת הראיה שלנו את המציאות – מוטה. בדרך כלל אנו מזדהים עם ווקטור אחד של החיים, הווקטור החיובי ומתעלמים מן השלילי.

ואנו מזדהים כי אין לנו יכולת להתעלות מעל לעניין האישי. ראייתנו את המציאות נצבעת בצבעים של כדאיות אישית. ההזדהות האישית שלנו עם העונג וההנאה שנגרמים כתוצאה ממפגש עם מה שעושה לנו טוב, והזדהות האישית שלנו עם הסבל שנגרם כתוצאה ממפגש עם מה שעושה לנו רע – הם כל כך טוטאליים, עד כי הם מעוורים אותנו למה שבאמת קורה. כלומר, זה לא שאנו רואים את המציאות ובוחרים להתעלם מן הקוטב הלא נוח. אנו פשוט לא רואים את המציאות כמות שהיא כי הרגשות מתערבים ומגיעים למציאות לפני התודעה שלנו. כלומר, הארנבת של רגשות ההזדהות עם המהנה והנעים, ורגשות הדחיה מן הלא נעים – מגיעה למציאות עוד לפני צב התודעה שלנו, ואז נדמה לנו שאנו פוגשים את המציאות כמות שהיא, ושהיא אכן נעימה ונוחה הרבה יותר מכפי שהיא, וזאת מכיון שהצנזורה הרגשית שלנו כבר ביקרה שם ודיללה או הסוותה את האספקט השלילי, כדי לחסוך לנו תסכול.

וכך יוצא שהראיה האמיתית שלנו את המציאות, יוצאת נפגמת כתוצאה מן ההזדהות שלנו עם ההנאה והסבל של מה שאנו פוגשים בחיינו. וגורמת לתפיסת המציאות שלנו להיות הוליוודית, וורודה. אנו חיים בגן עדן של שוטים. ובטוחים שגן מקסים זה הוא החיים.

ומה רע?

ובכן, ראשית, מן הבחינה הפרקטית, אם אנו מתעלמים מכוחות הפירוק, אזי הם יכולים להתחיל מוקדם ולהתעצם בשקט, כי אנו לא מודעים להם. שנית, כשהם כבר מגיעים, והם תמיד מגיעים בסופו של דבר, אנו תמיד מופתעים, יותר נכון, מקבלים הלם, נכנסים לשוק. והשוק הזה גורם לחיים הפנימיים שלנו להתכווץ, להנעל ואז האדם נכנס ליאוש או דכאון, וכל המערכת הפסיכולוגית מתחילה לקרוס.

וכל זאת מכיון ששמנו את האנטיתיזה לחיים הנעימים שלנו מחוץ למחנה. ושם הם רק מתחזקים. האנטיתיזה צוברת כוח כשהיא איננה מצויה תחת שליטה ובקרה.

לו היינו יכולים להיות מודעים לכוחות הפירוק, ולחיות בשלום גם עם האסקפט הזה, היו חיינו פחות קורבן לכוחת ההרס והפירוק. כי אם האדם כל הזמן מוכן לרע מכל, וכשהוא מגיע הוא לא מתמוטט. הוא שם.

ולא זו בלבד, המודעות לכוחות הפירוק מחזקת את כוחות הצמיחה. זה עובד כמו חיסון האנטיביוטיקה: החיסון האינטיביוטי הוא למעשה מחלה בצורה מוחלשת. ולהיות מודע למשהו רע לפני שהוא קורה, הוא להכניס לתוכך את המודעות לרע מכל לפני שהוא קורה, כדי שתחסן אותך כנגד התמוטטות מוחלטת כשזה מגיע.

וכך, באורח פראדוקסלי, דווקא אלה שמודעים לכוחות הפירוק והאובדן, מצליחים להחזיק מעמד יותר זמן ומצבם במשך הזמן הזה יותר איתן יותר חסון. וזאת לעומת אלה המדחיקים את הקוטב המפרק ורואים בקוטב הצומח והמתחדש חזות הכל.

המדחיקים תמיד יופתעו, לא יהיו מוכנים, ואז יקרסו כשכוחות הפירוק יבואו לביקור. בעוד אלה שהתחסנו מראש, (עם מנה מוחלשת של כוחות הפירוק), מחכים לזה שיבוא, וכשזה בא, הם כבר שם, יש בהם משהו מאותו הדבר, שפוגש את המתקפה עם הכוח של עצמו, וזה לא מאפשר לכוחות הפירוק להשתלט בצורה מוחלטת. כוחות הפירוק מוצאים עצמם נלחמים בעצמם, וכך נחלשים… כי אין מלחמה מתישה יותר מאשר משהו שיש בו את הקודים של עצמך…

וכאן התיזה של המסה: פרדוקס על פרדוקס, דווקא מודעות לכוחות ההרס והאובדן – תגזול מהם את כוחם. מודעות לפני קטסטרופה, שוללת ממנה את כוח התנופה של ההפתעה.

על האדם להיות מוכן תמיד לגרוע מכל. כי הגרוע מכל: זקנה, מחלות, מוות של קרובים, תאונות, התמוטטות עסק או מערכת יחסים, קריסה של רעיון או דרך – יקרו גם יקרו.

עם זאת, כנגד זה אפשר לטעון, כי המודעות לגרוע שעלול להתרחש עשויה לקלקל את ההנאה מן הטוב והשגשוג של זה שקיים כרגע. ובכן זה נכון. הידיעה שכל מה שחוגג כרגע יסתייים מתי שהוא, או לפחות יהיה מאויים על ידי כוחות מנוגדים – אכן מקלקלת את השמחה, אבל האדם הריאלי צריך לשקול ולהשוות זאת כנגד מה שיקרה כשהקטסטרופה תתרחש והוא אינו מוכן כלל להגעתה.

איננו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מכוחות הפירוק. ההלם שמתרחש כשהן מגיעות ואיננו מוכנים – משרת דווקא את כוחות הפירוק.

כמו הזקן ב'זקן והים' של המינגווי. החוכמה בחיים הללו, היא לא להאריך עוד ועוד את התענוג וההנאה, ולשמר מחוץ לחומות את כוחות ההרס, אלא להפנים חלק מן האנטיתזה בצורה של מודעות מתוחמת לזה שעלול להתרחש.

אנחנו במלחמה, וכוחות הפירוק עומדים להסתער עלינו מתישהו. וכמו במלחמה, עלינו להיות מוכנים, כי הקרב יגיע. וכשהוא יבוא אסור לנו לקרוס בגלל ההלם של חוסר המוכנות.

כשהוא יגיע הוא ימצא אותנו מוכנים, זקופים, שלווים.

הוא יגיע בלי לנקוש בדלת, יסתער פנימה בבת אחת, מצפה שעינינו יתגלגלו בחוריהן, וניכנס להיסטריה או נאבד את ההכרה. אך דווקא הוא יקבל הלם, כשנגיד לו: ''חיכינו לך. כוס קפה?

אני מוכן. ולפני שאני קורס מחכה לך עימות. כי אני לא הולך ליפול בקלות, אני מוכן.

וגם כשאפול, זה לא יקרה ביבבה ותוך איבוד צלם אנוש, זה יקרה בשקטב, באיפוק, בשליטה עצמית, ובעיקר בכבוד, עם הרבה כבוד עצמי". זה יהיה מוות של לוחם סמוראי.

צריך גם לדעת להתמוטט. והרי זה יקרה לכולנו בצורה זו או אחרת, מתי שהוא. ואם כבר ליפול, אז ליפול ולהפסיד – בכבוד.

גבריאל רעם

27.9.2005

נערך סופית 7.11.2005
 

כלי הרכב נוסע לקראת בלותו

אנשים נוסעים דרך חייהם ונדמה להם שהם עוברים בדרכם מחוזות. ומאחוריהם הותירו מקומות  ופעמיהם למחוזות חדשים
אך לא היא.
אין פניהם לשום מקום מלבד לקראת סופו של כלי הרכב עצמו.
יש כאן תעתוע; כלי הרכב רק נדמה כחולף על פני מקומות בדרכו למקומות אחרים. אך המסע היחידי הוא מסע של הרכב עצמו לקראת בלותו.
עולם מוזר, המייצר כלי רכב לא כדי לנסוע למקומות אלא כדי לנסוע אל סופם.
כך גם בעלי חיים, צמחים. כל שחי ואורגני נוסע לקראת סופו. רק מה שלא פועם בו רוח חיים, לא נוסע לסופו, אך בה בעת גם אינו נוסע לשום מקום אחר.
הכל נוצר כדי להתבלות ולפנות מקומו לתוצרים אחרים שגם הם יתבלו.
כשאנו רואים את כל העולם החי והתוסס שסביבנו. זה לא אותו עולם שהיה לפני מאה שנה. הוא נראה אותו הדבר, אך כל שהיה חי לפני מאה שנה, כבר איננו. אלה כלי רכב חדשים, שגם הם יתפוררו.
אנו חיים בהתפוררות הגדולה.
יש כאן כמה אשליות. הראשונה של יציבות. הכל נראה אותו הדבר. תמונת נוף מלפני אלפיים שנה, היא אותה תמונת נוף כמו היום. אך למעט סלעים והרים, כל הצומח והחי – הוא לא אותו צומח וחי. זה רק נראה אותו אריה, אבל זה אריה אחר. זה רק נראית אותה בוקיצה, אבל זו בוקיצה אחרת. כל יצור אורגני מככב בתפקיד זמן מה, נובל ומוחלף בשחקן צעיר יותר, שגם הוא יוחלף בהמשך. אבל לנו נראה שהכל יציב והמשכי.
והאשליה השניה, היא של פריחה וצמיחה; לכאורה  הכל נראה פורח וצומח. אך הפריחה מכסה ומסתירה את הבליה. הצומח פורץ למעלה ולצדדים, וכך מושך אליו תשומת לב, כי הוא נראה גדול ורחב וצבעוני. הנובל נופל ומתכווץ וכך נעלם מן העין, ומה שנתפס בעין, העין לא רוצה להתפס בו כי אינו אטרקטיבי למראה.  ועל כן לא שמים אליו לב. אך זה שצומח הוא גם זה שייבול. כל שצומח היום  יבול מחר.
'המטרה' של כל חיים אורגניים צומחים, היא הבליה של עצמם. הם לא צומחים לקראת פריחה. לקראת שיא של לבלוב. כל אלה הן רק תחנות בדרך. ההתחנה הסופית היא אחת: התפוררות וכליה.
כל החיים אנו חיים בהכחשה מוחלטת את עובדה דינמית זו, אך זה שם המשחק, משחק הבלות והכליה. שניהם הם המציאות של חיינו. מציאות אותה אנו מסתירים על ידי סיפורים של מסעות, גילויים וצמיחה.
סיפורים אלו, נותנים תחושה של אושר והתרוממות רוח. אך זהו אושר החוגג בביצה של בינוניות, צרות אופקים ושטחיות. בעוד שהמציאות שמסתתרת מאחרי כל זה מעניקה את מה שהם לעולם לא יוכלו להעניק: עומק ומשמעות.
גם אם הם עומק ומשמעות טרגיים.

יוני 2005