ארכיון תגית: תמיכה

על הגעגוע לאי של אמפטיה באוקיינוס הניכור

''יום אחד מעד 'ג'או-ג'ו בשלג

וקרא, "עזרו לי, עזרו לי לקום!"

נזיר אחד בא אליו ושכב לצידו.

ג'או-ג'ו קם והלך לדרכו.''

קואן זן


——————————————————————————–

לא מעט דברים בעולמנו ששווה וכדאי לצאת נגדם. אך אולי לעתים שווה וחשוב וצריך לצאת נגד דברים שאינם, דברים חסרים. נגד ההעדר של משהו.

אנו מקבלים את מה שאנו פוגשים בחיי היום יום, כמציאות כמות שהיא. איננו מכירים משהו אחר. זו נקודת ההתייחסות היחידה שלנו. אך יכולה להיות נקודה גישה אחרת, גישה המתגעגעת למה שיכול היה להיות, תחושה של זיכרון של משהו שאף פעם לא היה ועם זאת העדרו יוצר קווי מתאר שניתן לחוש אותם במעומם בחיישני החישה של הנפש.

וראשית על מה שיש. ובכן כולנו מוקפים באנשים, ואנו רגילים ליחסים הקיימים, (ולא מדובר על ידידים, שאז נחתם חוזה לא כתוב לפירגון הדדי, ולכן אז זה לא נחשב, המבחן האמיתי הוא תמיד מבחן הזרים), יחסים שהם תערובות של פורמליות וזהירות. השם לגישה ראשונית זו הוא: ניכור. ניכור מתרחש כשמשהו ביכולת לחוש משהו כלפי מישהו והיכולת להנשים בתחושה זו חמימות, הולך לאיבוד או נהרס ביחס ישיר להתעצמות הניכור. ניכור הוא סוג של שיתוק (או מוות קליני( ברמה הבינ-ריגשית.

בניכור מתקיימים יחסי 'אני חפץ', 'אני הוא'. ואנשים מתייחסים האחד לשני ללא אינטימיות, בקור, בריחוק. הם חיים האחד לפי הציווי של השני, שוכחים את מרכז הכובד הפנימי, הסובייקטיבי, החוויתי של עצמם וזאת דווקא בגלל הדומיננטיות של האחר; קיומו (או יותר נכון קיום המסכה שעל פניו) מאפיל על האינטימיות של תחושת האני של האדם. ואז האני הפנימי מקבל את נקודת המבט של האחר (ניכור) במקום שהאחר יקבל את האור המושאל של האני הפנימי (אינטימיות, יחסי 'אני אתה').

ניכור הוא חוסר איכפתיות, חוסר התייחסות והתעלמות מן האני הפנימי של הזולת. ניכור הוא הקליפה הקשה שצומחת סביב החלל או הריקנות של אינטימיות אמיתית בין שני אנשים. וככל שהאינטימיות חסרה יותר, כן יתקשה ויתרחב המעטה של הניכור.

הניכור הוא דגל שחור שאומר כי בים הזה אסור לשחות, עם האדם הזה אי אפשר לתקשר, אסור לפתוח בפניו את צוהר חיינו הפנימיים, כי אצלו ואיתו אפשר לטבוע. והוא לא יציל אותנו; והטיפול הזהיר והמרוחק שלו ב'טביעתנו הנפשית' עשויים להכאיב לנו, ואף להמית משהו חי ועדין בתוכנו.

מצב שכיח זה אינו מצב קיומי טבעי או נכון, מצב זה הוא התשליל של משהו, הקפאה של משהו. והיציאה נגד הניכור היא פחות בגלל שהוא קיים, כמו בגלל משהו אחר שנעדר. אבל מה? ובכן תלוי אם מסתכלים על זה מצד העצמי כלפי עצמו או מצד העצמי כלפי הזולת. מצד העצמי על עצמו הניכור מצביע על העדר של אותנטיות; האדם מנוכר מכיון שישנו נתק בינו לבין עצמיותו. מצד העצמי כלפי הזולת – הניכור מצביע על העדר של אמפטיה. מבחינה זו, ניכור הוא הקליפה הקשה שצומחת סביב החלל או הריקנות של שני פרמטרים אנושיים בסיסיים: אותנטיות ואמפטיה. שניהם חסרים בחיינו, וככל שחסרונם משווע יותר, כן יתקשה ויתרחב המעטה של הניכור.

כאן ברצוני להרחיב מעט על אמפטיה. מהי האמפטיה הזו? ובכן, אמפטיה היא הזדהות עם הזולת מבלי להתבטל בפניו ומבלי לאבד את הזהות העצמית שלנו; להיות עמו, כמוהו, להיות במקומו. כשהוא חש כאב גם אנו חשים כאב, גם שהוא חש צער, גם אנו, כשהוא סובל אתה סובל איתו, (אתה לא יכול לסבול במקומו, אך לפחות אתה יכול לסבול איתו, וזו יותר מחצי נחמה). מה שעובר עליו עובר עליך, כי הוא אדם ואתה אדם ומה שעובר על אדם אחד עובר על השני, הם מחוברים מבפנים בתוקף המיתר המשותף של היותם בני אדם.

אנו חיים בעולם נטול אמפטיה והכוונה לא לאמפטיה על רקע של התאהבות או ברית ידידות, או יחסים במשפחה קרובה. מדובר דווקא על אמפטיה על הרקע הרחב והאקזיסטנציאלי ביותר: אנושיות. דהיינו, עצם העובדה שאדם קיים והוא אדם, אמורה לעורר בנו אמפטיה בסיסית, וכשזה לא קורה וכשצריך יחסים מיוחדים וקרובים לשם כך, אז 'משהו רקוב בממלכת דנמרק'… משהו לא בסדר בממלכת האנושיות. כי כשאמפטיה חסרה ביחסים בין סתם שני בני אדם, (רק בגלל שהם בני אדם) זה אומר שמשהו בסיס ומהותי בקיום שלהם או יותר נכון בתודעה ובתפיסת העצמי שלהם פגום.

כפי שתינוקות לא יכולים לצמוח אל תוך העולם ללא כמות גדולה מאוד של מגעים וחיבוקים (כי אחרת יגדלו עם מבנה אשיותי פגום ומוטה) כך גם בחיים; אם אנו פוגשים אדם חדש ולא קיימת קודם כל, תשתית ראשונה ומיידית של אמפטיה, מערכת היחסים יכולה רק לצאת פגומה, קשה, מעוותת. ויחסים ללא אמפטיה משולים למכונית שנוסעת עם בנזין (הנמשל: הסיבה העובדתית והמעשית לקיום מערכת היחסים) אך ברדיאטור (הנמשל: מערכת הרגשות של השניים) אין מים (הנמשל: חום אנושי, אמפטיה).

הבעיה כמובן היא שהתרגלנו. התרגלנו לפגוש אנשים ללא מים ברדיאטור, רק שבניגוד למכונית כאן המפגשים עמם ממשיכים כשברדיאטור של היחסים אין אמפטיה.

אנו מספרים לעצמנו, כי נחוש אמפטיה לאדם אם הוא יגרום להיפתח כלפיו. אך זה יכול להיות הפוך, שקודם כל נחוש אמפטיה כלפיו בגלל האלמנט האנושי ואז זה יגרום לנו להיפתח האחד כלפי השני.

אנו מתנים אמפטיה ביחס מיוחד שהזולת יצליח להוציא מאיתנו. אך אמפטיה ראשונית כבסיס ליחסים, כל יחס, תביא לאותו יחס מיוחד, אצל כל אדם שנפגוש.

כשאדם פוגש אדם והוא לא חש בתוכו (מצד אותו אדם) איזשהי איכפתיות בסיסית מצדו כלפיו, משהו עמוק שיוצא מתוכו לקראתו לתמוך בו ולחוש אותו, לתת לו חום אנושי, (ולא בגלל סיבה כלשהי, אלא רק בגלל שהוא בן אדם) – זה מיד גורם לו, לאותו אדם, להיסגר ולהשתבלל כמו פרח בהעדר אור שמש; החיים הפנימיים שלנו נסוגים ונסגרים כשממול אין אמפטיה. אי אפשר לצאת החוצה כלפי מישהו, ללא אמפטיה, זה כואב ובוטה מדי.

לפגוש אדם ולא לפגוש מיד אמפטיה פורצת ממנו, ללא התניה, ללא חשבון, ללא חיפוש של סיבה שתצדיק את הוצאת האמפטיה החוצה, הינה חוויה כואבת וקשה לנפש ולחיים הפנימיים.

וזה לא אמור היה להיות כך. שאמפטיה תהא דבר כל כך נדיר ביחסי אנוש ושכשהיא כבר מואילה להופיע זה רק כשיש משהו אינטרסנטי; שאדם אחד צריך משהו מאדם אחר, או שאותו אדם עושה לו טוב, או שיש ביניהם ברית של סיפוק צרכים רגשיים הדדיים באופן בלעדי (אהבה וזוגיות). זה לא היה אמור להיות כך, כאמור, האמפטיה לא הייתה אמורה להיות נווה מדבר בישימון היחסים הקיימים בין בני האדם, אלא – הדשא הירוק עליו משחקים הילדים אחר הצהריים. (ומדי פעם, קרחת, אזור שבו הדשא יבש, אך רוב הזמן ירוק, רוב הזמן אמפטיה).

כי אמפטיה אמורה להיות משהו בסיסי, ראשוני ובלתי מותנה.

מחקרים מראים כי תינוקות בני 14 יום כבר מסוגלים לחקות הבעות פנים (שזו יכולת אמפטית מובהקת), כשתינוק אחד רואה צער אצל תינוק אחר, הוא פורץ בבכי. וזה אולי האובדן הגדול ביותר שלנו בתהליך ההתבגרות שלנו כבני האדם; והכוונה לא לאובדן שמחת החיים והעליצות של הילדות, (כי אלה הורמונים מן הטבע, ורואים זאת גם אצל גורים ולא אצל הוריהם), אלא לאובדן האמפטיה, ההזדהות הזו עם צער, אובדן ויגון אצל אחר בתוקף היותו אנוש, כמונו.

כל יום שעובר, ובפגישה עם עוד אדם לא צומחת ממנו אמפטיה לקראתנו – משהו בנו נאטם, משהו בנו נשבר. אנו הופכים לקשים, מחוספסים, נעדרי פתחי גישור וקישור. יחידות סגורות, שבמקום פתחים (להתקשר עם) וחללים (כדי להכיל את הזולת) – אנו מבשילים בתוכנו אגו ענק, מתעצם ותובעני.

ואחד השירים היותר אמפטיים שאני מכיר הוא שיר של מרי אוליבר בשם "WILD GEESE"

"WILD GEESE"
You do not have to be good.

You do not have to walk on your knees

For a hundred miles through the desert, repenting.

You only have to let the soft animal of your body

love what it loves.

Tell me about your despair, yours, and I will tell you mine.

Meanwhile the world goes on.

Meanwhile the sun and the clear pebbles of the rain

are moving across the landscapes,

over the prairies and the deep trees,

the mountains and the rivers.

Meanwhile the wild geese, high in the clean blue air,

are heading home again.

Whoever you are, no matter how lonely,

the world offers itself to your imagination,

calls to you like the wild geese, harsh and exciting —

over and over announcing your place

in the family of things.

 


——————————————————————————–

גבריאל רעם

15.6.2004

 

על אהבה ואנושיות.

"תקופת האבריות חלפה, הגיעה עת האנושיות"

צ'ארלס סמר


"האנושיות היא בת האלוהים"

תיאודור פארקר


"החטא הגדול כלפי היצורים הוא לא לשנוא אותם אלא להיות אדיש כלפיהם. זוהי תמצית חוסר האנושיות".

ג'ורג' ברנארד שואו


——————————————————————————–

אהבה ואנושיות. שני מצבים נפשיים בינאישיים. בשמיעה ראשונה הם נשמעים דומים אך השוני גדול מן הדמיון. ככל שחושבים על כך יותר, כן הן מתייצבים כיותר דיכוטומיים וקוטביים זה לזה.

לעומת האהבה שהיא מצרך החודש כל חודש, כל השנה – מונחת האנושיות במדפים האחוריים של החנות, ליד המחסן, יש עליה קצת אבק וקשה לקרא את האותיות. עמה על המדף מצויים מצרכים דומים; צדקה, ולעשות טוב, ולהקשיב, וסבלנות ואמונה ולעזור ולתת. ושאר מצוות אנשים מלומדה. ועם זאת, אמנם מצד אחד זה המדף האחורי בכל שנוגע לשימוש עצמי אך בכל שנוגע למראית עין – זה ניצב בחלון הראווה. נוכח בנאומים חשובים ובהצגה עצמית לקהל חדש; כמה זה חשוב, להיות אנושי.

האהבה, לעומת זאת, היא מצרך בביקוש אישי רב, ביום יום המעשי, (היא גם על המדף הקידמי וגם בחלון הראווה). מצרך שהצורך לגביו נובע ממקום עמוק ואינטימי ביותר. ועד כדי כך היא בדרישה – שלא תמיד ניתן לספק את הביקוש ולא כל צרכן מקבל את סוג האהבה שהוא דורש. ויש כאלה שלא מקבלים כלל את הסחורה. סך הכל היא מצרך מבוקש, אין מספיק לכולם, ויש ברי מזל (או יותר נכון אטרקטיביים מבחינת הפונטציאל להתאהב בהם) שמשיגים אותה ואחרים מביטים בה בעיניים כלות.

וכפי שכתבה על כך אווה אילוז בסיפרה: "האוטופיה הרומנטית – בין אהבה לצרכנות" [1]. האהבה היא, אכן מצרך. חלק אינטגרלי ושייך של תרבות הצריכה ההמונית. היא הגזר הוירטואלי שמנפנפים בו לפני אפו של החמור, כדי לעודד אותו להמשיך ולעבוד כמו חמור. (להניע את גלגלי התעשיה והמסחר, אבל על כך בהרחבה בסיפרה הציני והמלומד של ד"ר אילוז).

אך לא רק כמוצר צרכני, האהבה גם מככבת כערך טרנסדנטי.; אהבה היא הגאולה הגדולה. 'תן לעצמך לאהוב', 'הרשה לאחרים לאהוב אותך' – 'תן לאהבה שבך לפרוץ החוצה' – והגעת לאלהים.ואפילו היום, צפיתי בתכנית בטלויזיה בערוץ 33 בשם קפה תיאטורון, יורם יובל סיפר על סיפרו ("הלנה על הגג" כמדומני שנסב על מלחמת לבנון והוא אמר משפט: "אך המענה והתשובה למלחמות היא האהבה" ומיד החתרה והחזיקה אחריו אסתי זקהיים, שהוסיפה שהרי האהבה היא מענה לעל הבעיות והדברים בעולם" וכמובן שזה זכה להסכמה מיידית מצד הד"ר יובל. ומה אנו למדים מכל זה? שהאהבה מזה כבר הפכה למעין דת חילונית. לא רק סיפוק צרכים גשמיים ורגשיים, אלא כדרך להיפתח ולנשום עמוק מן השפע האלהי. מי לא שמע באחד מן הטקסטים של 'העידן החדש' את המשפט: 'אלהים הוא אהבה'. 'היקום הוא אהבה' 'העולם בנוי מאנרגיה של אהבה'. כך ברמה השטחית והיומיומית, כפי שהיא באה לביטוי בשיחות יומיום – האהבה היא הוליווד, ירושלים של מעלה, מחוז הכמיהה הבלתי מושגת.

.האהבה כדת להמונים, דת פופולרית, מסחרית אמנם, אך דת (ובפאראפרזה על משפטו המפורסם של פרויד: "האהבה היא אופיום להמונים").

והמיזוג המשונה הזה בין דת ומסחריות מציץ בנו מכל פינה ושלט חוצות; למשל פירסומת חדשה ליוגורט מלווה בכיתובית: "לבוא מבפנים". או בפירסומת של סלטי צבר הם משתמשים בסלוגן: "לבוא מאהבה". למעשה האהבה מככבת כמעט בכל סיסמת פירסומת, פיזמון ברדיו, שלא לדבר על טלנובלות, ששם זו הממלכה הבלעדית שלה. כל אלה מאדירות אותה וקושרות לה כתרים. היא גם שרויה בהרבה מיצירות הפרוזה, רק ששם זה מפוכח יותר, בוגר יותר. טעון ביסורים ומשברי לב. הצד האפל של ירח-האהבה.

כך האהבה; זוהרת, מבוקשת, נחשקת. תמיד צעירה, תמיד בכותרות, תמיד בראש מצעד הפזמונים. כוחה בהילה שנקשרה לראשה. פניהם של האוהבים נראות זוהרות כמעט בזוהר של הארה מיסטית. אך היא חמקמקה ככרטיס חיש גד, שישנו ביד אך לא בדיוק מביא לזכייה הגדולה. (בפעם הבאה). האהבה מובטחת לכולם, היא הזכות של כולם, וכולם יכולים לחוות אותה… רק אם… היא אמנם גזר אך יותר ויותר גזר וירטואלי.

לעומתה האנושיות היא בת אביונים, לבושה סחבות בלות, סובלת מאוברדרפט תמידי ויחסי ציבור של הסוכנות בקזחסטן. הדימוי שלה מיושן, ארכאי. אין לה רייטינג, לא תמצאו אותה בסיסמאות פירסומת ("לבוא מאנושיות"). היא נדחקה לשוליים. אמנם לחוש אנושיות כלפי יצור חי הוא דבר נעלה, אך נעלה כמו תרומת צדקה בסתר. זה אמנם מכובד אבל לא ממש נוצץ ונחשב בחוגים שרוב בני האדם יוצאים ובאים בהם. האנושיות היא יותר זוג נעלים יפייפיות משנות הארבעים שמונחות מלאות אבק באיצטבא כלשהי אי שם הרחק מאחור. אף אחד לא חושב: "מזמן לא חשתי אנושיות". או "מזה זמן רב לא פגשתי אדם ששידר לי חום אנושי". (אולי נסבול מן הקור האנושי שסביבנו, ואפילו מאוד, אך אין לנו את הכלים העדכניים להיות מודעים לחוסר הזה. במקום שאין מלים לתאר משהו – הוא לא קיים). היא נחשבת כראויה ומכובדת כדודה זקנה שהייתה מנהלת בית ספר יסודי נחשב בשנות החמישים, ועכשיו היא בפנסיה. האנושיות היא כמו: הקשבה, תקווה, אמונה. אלה סרוויסים יקרים ששמים בויטרינה בסלון, אך על השולחן אנו מוצאים בדרך כלל פיצה או המבורגר מ'טייק אווי'– בצלחות פלסטיק ואריזה חד פעמית. אריזה שעליה כתוב באותיות קידוש לבה: א ה ב ה. זה טעים, זה קורה בבת אחת בחלל הפה. וזה עסיסי מאוד.

גם הג'אנק פוד וגם האהבה – יוצרים ריגוש חזק מאוד, מיידי וסוחף – שעוצמתו ומהירותו עומדים ביחס הפוך למשקלו הסגולי, איכותו והערך התזונתי שלו.

אפשר לחוש אנושיות כלפי כל יצור חי, ומבחינה זו זה משהו מאוד כלל אנושי. אך מצד שני – כשזה קורה זה יוצר יחס מאוד אישי ואינטימי, בין שני בני אדם.

אנושיות היא קבלה בלתי מותנית, תמיכה חסרת סייגים, שעוטפת את הזולת בהילה של חום ואור.

חברתנו היא חברה שפינתה את המקום של האנושיות לטובת האהבה. זו חברה קרה מאוד, מנוכרת וחסרת יחס אישי, מפרגן וחם כלפי האדם באשר הוא אדם, רק בגלל שהוא אדם ובגלל שהוא כזה. אנושיות אאוט, אהבה אין. בעוד שבאנושיות זה ניצוץ שיכול להידלק כלפי כל אחד, מבלי שיוצא למי שחש את זה כלום מעצם התחושה, הרי שבאהבה זה חוזה (בתחילה חד צדדי) שהדלק המזין אותו הוא אינטרס אמוציונלי.

מה שמזמין את ההתאהבות הוא איפיון פוסטרי אטרקטיבי. וזאת לעומת מה שגורם לאנושיות להיות מוקרנת כלפי אדם זה או אחר; נקודה של חולשה, של קושי בו. כשאדם כושל או לא מצליח אז זה יכול לגייס אנושיות מצד אנשים מסויימים (שעוד שומרים על צלם אנוש פנימי).

אנושיות חשים כלפי מישהו שקשה לו. אהבה חשים כלפי מישהו שטוב לו והוא מלא בקסם אישי. כזה שמבטיח לנו הנאה והתעלות מעל כשלי הקיום האישיים שלנו.

באנושיות לא יוצא לך מזה הרבה, אתה מזדהה עם קושי וסבל של אחר לא בגלל שזה משרת אינטרס ריגשי, או חברתי אלא למרות שלא יוצא לך מזה כלום..

לא ניתן לחוש אנושיות כלפי מישהו באופן פסיבי, כמו באהבה. כאן זו חדירה פנימה לתוך מישהו והתבייתות על מה שחלש, לא מוגן, חסר ישע -בו.

כל אדם הוא חסר ישע באופן אישי ובלעדי מאוד. ועם זאת חוסר הישע היא תכונה או מצב כלל אנושי מאוד; כולנו באיזה מקום בתוכנו – מאוד חסרי ישע, מאוד זקוקים לשלושת המרכיבים הראשיים של האנושיות: קבלה, תמיכה ואמפטיה.

וכאן גם מגיע הפרדוקס (באשר לאהבה);

האהבה דווקא פורחת בחברה בה הלחץ הקבוצתי (קונפורמיות), נורמות מקובעות והתנהגות עדרית – הן כללים שכולם מצייתים להם (במוקדם או במאוחר), חברה שסוגדת לתדמיות, תוויות ומותגים, חברה בה היחיד הולך בה לאיבוד כיחיד. והנה דווקא בחברה כזו, ערך האהבה מתמקם במקום טוב באמצע, בין מלך הרייטינג והמשיח המובטח שאוטוטו מגיע, רכוב על סוס לבן (כן, סוס ולא חמור שהרי שגריר האהבה הוא נסיך וככזה הוא כמובן מגיע רכוב על סוס ולא על חמור).

האהבה שתמיד מוצגת בפנינו כשיא המימוש האינדווידואלי דווקא מרגישה נהדר בחברה בה היחיד הולך לאיבוד כיחיד וזוכה למימוש בהתאם לתרומה היחסית שלו לחברה ולכלכלתה.

אז מה כאן קורה? ובכן, האהבה היא פנטסיה המשווקת להמונים כתמריץ-על דווקא בגלל שזו חברה כל כך לא אנושית, שבה היחיד כיחיד לא נחשב כלל. האהבה באה לפצות על כך. 'הנה', אומרים לנו, 'אתה סובל מחוסר אנושיות רב בעבודה, אבל בבואך הביתה או בלכתך לפאב, אתה יכול לחוות אהבת פיצוץ שתפצה אותך על חוסר ההתייחסות אליך כאל אנוש בעל רגשות ונשמה'. ועל כן היא פורחת דווקא בחברה עדרית שבה נורמות המוניות מדכאות הבעה וביטוי של הפונצטיאל האישי הטמון בכל אדם כיחידה נפרדת.

ומה לגבי האנושיות? ובכן האנושיות קיימת בכלל בני האדם בתוקף היותם יצורים עם נשמה, רגשות, בדידות תהומית וגורל אכזר אחד המשותף לכולם. ועם זאת אין דבר הקרוב יותר לאדם היחיד מאשר האנושיות. דווקא בתקופה זו, בה היחיד לא נחשב – כולנו זקוקים, עמוק בתוכנו, לנחמה והתייחסות, לחום, לקבלה, לתמיכה. לא בגלל מה שאנו יכולים לעשות או לייצר, או להפיק, אלא בגלל עצם קיומנו. באנושיות, נוצרת אותה נקודת מפגש בין הכללי ביותר (היותנו כולנו בני אדם) ובין האישי ביותר (תחושת הבדידות והזרות שכל אחד מאיתנו חש בחברה הזו).

האנושיות יכולה לפרוח רק בחברה בה היחיד ביחידותו הוא ערך עליון, חברה בה האותנטיות נחשבת יותר מן היכולת לציית לנורמות ולהיבלע בהן. אנושיות לא יכולה להתקיים במקום בו לאדם כיחיד אין ערך בפני עצמו, כשלעצמו, בגלל קיומו כיחידה נפרדת.

אנושיות, אם כן, ממזגת את הכלל אנושי, היחידני והאישי.

אנושיות היא נקודת מפגש בין אחוות בני האדם לגורל נורא אחד וסבל משותף לכולם (הזדקנות ומוות) -ובכן התקוות, הגעגועים והבדידות התהומית והאינסופית של האדם כיחיד, כיחידה מבודדת הנמקה בכלא ניתוקה מיחידות אחרות.


באנושיות – ליבנו נכמר ויוצא.

בהתאהבות – ליבנו מוקסם והולך שבי.

החיים הללו, בסופו של דבר, קשים מאוד. ללא אנושיות – אין אפשרות לעבור אותם ולהגיע בשלום, למוות שמחכה בסוף לכולנו. האנושיות עושה את הקיום לנסבל. אך גם הרבה יותר מזה; היא הגאולה היחסית שמחכה לכולנו, רק מעבר לפינה, באדם הבא שנפגוש.


——————————————————————————–


[1] בסיפרה זה (שיצא בהוצאת זמורה ביתן) בודקת וחוקרת אילוז האם הרגעים הרומנטיים ביותר בחיינו מעוצבים על פי ייצוגים של אהבה כפי שהם באים לידי ביטוי בקולנוע ובטלוויזיה? האם טיול לאור ירח בחוף הים הוא רגע רומנטי מושלם, או שמא אינו אלא הדמיה של אידיאל הלקוח מעולם הפרסומת והקולנוע?

במחקרה הייחודי על האהבה בארצות הברית במאה העשרים אווה אילוז חושסת את שפע הדימויים המעצבים את תפישות האהבה והרומנטיקה בארצות הברית, ומראה כיצד החוויה של אהבה `אותנטית שזורה עמוק בחוויית הצרכנות הקפיטליסטית. אילוז מראה כיצד תפישות אינדיבידואליות של אהבה תופסות את עולם הקלישאות והדימויים, שאותו היא מכנה `האוטופיה הרומנטית`, ושבמסגרתו פעילויות רומנטיות וכלכליות חוברות יחד בטקסי החיזור, ההתעלסות והנישואין. בסופו של דבר, לדעת אילוז, כל סמל של אהבה – החל בארוחה אינטימית וכלה בזר שושנים – מובנה על ידי דימויים מעולם הפרסום ותקשורת ההמונים, המטיפים

לאתוס דמוקרטי של צריכה: סחורות גשמיות ואושר נגישים לכול. הספר זכה בפרס `התרומה המשמעותית `רתויב לשנת 2000 מטעם האגודה הסוציולוגית האמריקנית.


——————————————————————————–


"האהבה משולה לקדחת, אלא שהקדחת תחלתה קור וסופה חום, והאהבה תחילתה חום וסופה קור."

ק. י. ובר


"תחילת אהבה בכך, שאדם מרמה את עצמו וסופה שהוא מרמה את אחרים. וכל זה קרוי בפי הבריות רומאן".

אוסקר ויילד


"אם יש דבר מה באדם הפותח את נפשו לביקורי מלאכים ודוחה את שלטון הרע, הרי הוא – האהבה".

נ. פ. ויליס


"אהבה היא בד שסופר על ידי הטבע ונרקם בידי הדמיון"

וולטיר


"איננ מאלה שאינם מאמינים באהבה ממבט ראש/ון, אבל אני מאלה שמאמינים בצורך לשוב ולהתבונן".

ג'. ה. וניסנט


,עלינו להגשים את כל העולם באהבה, כי האהבה נותנות לו את הלידה, מקיימת אתו ומחזירה אותו אל חיקה".

א. טאגור


"האהבה היא ריאליות שנולדה בגבולות האגדה של הרומנטיקה"

שארל מוריס טאליירן


"האהבה ניזונה תמיד מן התקווה"

תאו טסה


"דת המין האנושי היא אהבה"

מאציני


"על כל פשעים תכסה האהבה"

משלי י' י"ב


"האהבה אינה "בת שמיים", כי אם בת "בשר ודם", אף אם האוהבים והאוהבות אינם חפצים להודות באמיתות הדבר הזה"

מאקס נורדוי


"יש תמיד מעט שיגעון באהבה, ואולם יש למיד גם מעט שכל בשיגעון"

פ. ניטשה


"התביעה להיות מאוהב היא מן החוצפות הגדולות ביותר"

הנ"ל


"אני אוהב אותה והיא ואהבת אותי ואנו שונאים זה את זה בשנאה פראית הנולדת מאהבה"

אוגוסט סטינדברג


"האהבה היא דת הרגשות"

תיאודור פארק


"אני אוהב אותך ואתיז ראשך למענך"

פיניאס פלצ'ר


"העין רוצה לראות, האזן לשמוע, הרגל ללכת, היד לתפוס, וגם הלב רוצה, להאמין באהבה"

בליז פסקאל


——————————————————————————–

גבריאל רעם

25.9.2003

הצורך הבסיסי בקבלת חיזוקים וחום אנושי

כולם זקוקים לליטופים, בלי זה שום דבר לא יצמח באדם.

כל אדם זקוק לעידוד, לחיזוק. למשל לומר: נהדר מה שאמרת", וכו'. בהתחלה זה יכול להיות מלאכותי אבל חשוב שזה יעשה.

למשל בהקשבה, אדם יכול לשבת נוקשה וקפוא, או לנוע ולהראות עניין. אם הוא לא מזיז את הראש, למשל, ולא משמיע קולות של הקשבה, הוא נותן תחושה שהוא 'עושה טובה'.

לאנשים יש בעיה, לא רק בלתת את זה, אלא בלהודות שהם זקוקים לזה. אדם לא חושב שהוא צריך לרצות את זה, בחברה יש מוסכמה לא פורמלית, שאם אדם זקוק לחיזוקים, אז הוא חלש ומשהו דפוק בו. נשים מודעות לכך שהן זקוקות לזה, יותר מגברים. הצעקה הגדולה ביותר שלהן לגברים היא: " גברים תתחשבו בנו, תנו לנו חיזוקים". אך גברים גורמים להן להאמין שזו דרישה לא מוצדקת ומוגזמת. הפער הזה בין הצורך שלהן לבין תגובת הגברים, גורם להן לפתח דימוי עצמי נמוך.

ככל שהבן אדם ממנו צריך קבל חיזוק הוא יותר מכובד ויותר חזק, כך הוא צריך לתת חיזוק יותר תכוף ויותר עוצמתי. אדם גדול ניכר ביכולת שלו לתת חיזוקים לכל מי שזקוק (וכולם זקוקים). גם אותו אדם זקוק לחיזוק מצד הכפופים לו, אחרת יחפש את זה בהשתלטות ובכפיה.

כולם תלויים בכולם בקבלת חיזוקים. המוביל והחזק זקוק לחיזוק שיגיד לו שהוא טוב ומוכשר, והמובל זקוק לחיזוק מצד המוביל שהוא מקבל אותו ותומך בו למרות שהוא פחות תורם למערכת. ופחות מסוגל. אך אנשים הפכו למאוד קמצנים בניתנת חיזוקים לזולת.

חברה אנושית שחבריה ממעטים לתת חום אנושי, חיזוקים, תמיכה ואמפטיה לזולת, אינה חברה שראוי לחיות.

אין סיבה לשני אנשים להפגש, מלבד קבלת תמיכה וחיזוק.

ולא זו בלבד, זכותו של כל בן אדם לתבוע חיזוקים מעצם זה שהוא חי. רואים זאת היטב בבעלי חיים שיש לנו בבית, איך החתול והכלב באים אלינו בתביעה נחרצת לקבלת תמיכה, חום והענקת תחושה שאנו יודעים שהם קיימים וכי קיומם עושה לנו טוב. כולם זקוקים לדעת את זה, ולעתים יותר קרובות מכפי שניתן לחשוב.

כשאדם לא מקבל את כמות ואיכות החיזוקים שהוא זקוק להם, הוא שוקע, כמו דם שלא מקבל חמצן, או קיבה שלא מקבלת תזונה, או עיניים שלא מקבלות מספיק אור. הדימוי העצמי יורד, והאדם מתחיל לאבד נוכחות.

ושוב, להבדל שבין נשים לגברים בעניין. נשים לא מתביישות להחצין את הצורך שלהן בהכרה וחיזוק, אך גברים זקוקים לזה יותר והם מנסים להשיג את זה בדרך הקשה של השתלטות ושליטה. ומה הסיבה להבדל הזה? ובכן נשים הן בנות המקום כאן, הן מקבלות סוג של חיזוק מן הטבע. הן אזרחיות כדור הארץ הן חלק מהאדמה. גברים תלושים, הם זקוקים לאמא אדמה, אמא אדמה שיכולה לקלוט אותם ולהגיד אני מקבלת אותך, עד שאין משהי שמקבלת אותם הם מרגישים כאילו הם לא קיימים. ככל שגבר יותר עדין ורגיש, כך הוא יותר מחובר לצורך הזה בו. גברים קשים וגסים, לא מודעים לצורך הזה, בהם ומנסים על ידי כוחנות להשיג חיזוקים על ידי התבטלות ופחד של הכפופים להם. אבל זו אותה הגברת בשינוי אדרת.

לגברים רבים יש קושי להודות שהם זקוקים לחיזוקים, כי הם גאים מדי. נוקשים מדי. לא מוכנים להודות שבלי תמיכה הם לא שווים כלום.

וכפי שגבר כוחני מחליף חיזוקים בשליטה, כך החברה האנושית, מחליפה חיזוקים בקונפורמיות, קבלה מסגרתית. היא אומרת: אתה שייך לקליקה של עובדי שק"ם, שזו זהות וזה נותן כח, אבל זה לא חיזוק, זה בא במקום החיזוק. זו תמיכה וחיזוק של מעל פני השטח, זה תחליף. וכמו כל תחליף הוא יכול לעשות את העבודה לפרק זמן מוגבל, אבל הזעקה לקבלה ולחום מבפנים, יבצבצו מתי שהוא. זהות קולקטיבית, אף פעם לא תחליף באמת חום אנושי וקבלה שאדם אחד, או קבוצה, יכולים להעניק ליחיד הבודד והאבוד. (וכולם אבודים בעולם הזה).


להודות שאתה זקוק לתמיכה, חיזוק ואמפטיה מן הזולת – עושה אותך לחסר אונים, אבל, זה המצב, להיות בן אדם זה להיות חסר אונים, זה להיות תלוי בכל דבר, אם אתה לא מודה שאתה חסר אונים, או שתישבר מבפנים, או שתינתק מן הנפש שלך.

ככל שבן אדם יותר רגיש ויותר מיוחד, כך הוא זקוק ליותר תמיכה.

אנחנו חיים בעולם קשה וקר. אנשים הופכים למגורשים מעצמם, כדי לא לחוש את ההזדקקות האדירה שלהם לחום אנושי. ולהיות מחובר לעצמך זה לדעת שאתה זקוק לתמיכה וחום מאנשים אחרים.

——————————————————————————–


משפטי מפתח

"זה שיש לאדם אינטליגנציה, השכלה, או רמת תודעה גבוהה, כלל לא רלוונטים לגבי מיהו כאדם. קודם כל הוא צריך להיות אדם, ולהיות אדם, בן אדם, זה לתמוך באנשים אחרים לחזק אנשים אחרים, שתהיה לו אמפתיה לאנשים אחרים, שידע לוותר על האגו שלו בשביל אנשים אחרים, להבין את זעקת הזולת. תודעה, השכלה, ואינטליגציה – זה אקסטרא, להיות אנושי זה בייסיק".

"אפשר לוותר לאנשים על שאינם יודעים, או אינם משכילים, אך לא על כך שהם לא מעניקים חום אנושי".


"אף בן אדם הוא לא יותר מדי נעלה, מכדי להעניק תמיכה, לאדם, כל אדם, בתוקף היותו אדם".

"אף בן אדם לא צריך להיות יותר מדי גאה בשביל להודות שהוא צריך תמיכה רגשית".


"מי שלא נותן תמיכה הוא מניאק! זה שהרב המוחץ של בני האדם לא נותן תמיכה לא אומר שהם לא מניאקים, עצם זה שהם רוב לא מוריד מהמניאקיות שלהם".

——————————————————————————–

גבריאל רעם.3.1.2007