ארכיון תגית: תפקידים

על אנשים, תפקידים ומשחקים.

 

חלק א': תפקידים

אם נשלול מבני אדם את כל התפקידים הפורמאליים (מקצוע וקריירה, [כגון רופא או פסיכולוג] ראשות ועדה, אינסטלטור, פקיד, נהג מונית, אב או אם, סב או סבתא וכו') והתפקידים הבלתי פורמאליים, (למשל תפקיד המוביל במערכת יחסים, או תפקיד הליצן במקום העבודה, השוביניסט, או הפלרטטנית במערכת יחסים, או תפקיד הנעלב או הקורבן במשפחה וכו') – אז לא יישאר הרבה. דהיינו, התפקידים שאנו ממלאים (בין אם פורמלית או א-פורמלית), ממלאים את רוב הנפח של חיינו.

חלק נכבד מן האינטראקציות בין בני אדם, אינן אינטראקציות בין בני אדם  אלא בעיקר אינטראקציות בין תפקידים. תפקיד משוחח עם תפקיד. מי שמאכלס את התפקיד נותן רק גוון מישני לאינטראקציה, רובה נשלט ע לידי הגדרת התפקיד. למשל, בין פקיד בנק ללקוח, בין ראש אופוזיציה לראש קואליציה, בין עובד לבוס וכו'. (אם נחליף פקיד בפקיד אחר, או עובד מוסך עם עובד מוסף אחר, ושניהם נתקלים בדיוק באותו מצב ובאותו לקוח, מן הסתם יהיה תואם רב בין שני עובדי המוסך ביחס לתגובות שלהם, שמוכתבות בעיקר על ידי דרישת התפקיד. ההבדלים ביניהם יהיו מינוריים ולא משמעותיים בסך הכל), וגם ביחסים לא פורמליים: בין כוחני לקורבן, בין בדחן לאינטלקטואל וכו'. בדרך כלל אלה התיאור וההגדרה של התפקיד שקובעים את עיקר ההתנהלות ולא האדם שבפנים.

וברגע שישנה אינטראקציה בין בני אדם נטולי תפקיד, יכול להיווצר אחד משלושה מצבים;

א. מצב שהרגשות הלא מודעים שלהם משתלטים ולוקחים אותם לכל מיני מקומות (בדרך כלל מקומות לא כל כך טובים…)..

ב. שיחת חולין שטחית, להג ופטפוט, שבה מדברים על דברים כדי להעביר את הזמן.

וג. כמובן יכול להיווצר מצב שלישי שבו האנשים לא ידעו על מה לדבר וכיצד להתנהג.

רוב בני האדם חשים הכי נוח כשהם מדברים מתוך התפקיד שלהם, פורמלי או א- פורמלי.

השתלטות התפקיד על פני החיים הפנימיים –  לא מותירה הרבה מקום למשהו אותנטי שיישאר בתוך האדם ובינו לבין הזולת. או להיפך – חוסר האותנטיות, או חסרונו של אני בוגר ומגובש, מביאים לכך שהאדם 'נמלט' אל התפקיד שלו כי שם הוא מרגיש הכי נוח.

ללא התפקיד נחשפת אי היכולת שלנו להיות וליצור יחסים בלתי מותנים ושאינם תלויים בדבר.

אחת הדוגמאות היותר מובהקות לרודנות התפקיד היא, איך לא, תפקיד השחקן; לכאורה זהו מקצוע שבו השחקנים מזדהים עם דמות ובכך מעניקים לנו, הצופים, חוויה בלתי אמצעית עם משהו בסיסי בתוכנו. אנו מעריצים אותם בגלל היכולת שלהם לגלם את הדמות בצורה כה משכנעת. (גם כאן, אם נחליף שחקן בשחקן כשהם מגלמים את אותה הדמות, ההבדלים באופי הגילום יהיו יותר קטנים מאשר גדולים, כי דרישת התפקיד היא שמכרעת והתרומה האישית של השחקן נדחקת לשוליים של התפקיד).

ולא זו בלבד אלא שכל זה מאוד ציני מצדם. לכאורה ההזדהות שלהם עם הדמות היא כל שאכפת להם בזמן שההצגה נמשכת, אך למעשה לא אכפת להם כל כך מהדמות, אכפת להם מגודל התפקיד.

הם יגלמו הכול וכל דמות, באותה מידה של מסירות והזדהות בתנאי שהתפקיד יהיה מספיק גדול ונכבד  – מבחינת המרכזיות שלו בהצגה. או לפחות לא פחות גדול מזה שהם התרגלו לגלם. ומנהלי התיאטרון והבימאים מכבדים קוד לא כתוב זה, שלא יקבל שחקן תפקיד פחות בחשיבותו מן הממוצע של התפקידים שגילם עד כה.

לצופה בהצגה נראה כי התואם המופלא בין השחקן לבין דרישות התפקיד הם פרי של מסירותו והזדהותו עם הדמות וגודל כישרונו, ולא היא. כאמור, התואם והמסירות הם עם גודל התפקיד ולא עם אופייה של הדמות. הוא יגלם כל דמות, בתנאי, שכאמור, שלא יצטרך לגלם תפקיד שהוא פחות במשקלו ובחשיבותו מן החשיבות של התפקידים שמילא עד כה. אחרת הוא ידחה אותו בשתי ידיים.

שחקנים הם תפקיד להשכיר. אך מה לגבי בני אדם שממלאים תפקידים מקצועיים או א- פורמליים, ובכן גם הם תפקיד להשכיר. גם להם מה שחשוב אינה נאמנות לדרישות התפקיד (כפי שהם טורחים להפגין) אלא 'נאמנות' לגודל, לחשיבות ולנחשבות של התפקיד, וזאת ביחס תפקיד הקודם שמילאו, ולא משנה שתפקיד זה היה בתחום התמחות אחר לגמרי. למשל הרמטכ"ל שממלא את תפקיד ראש הצבא במסירות עצומה, אך לו יציעו לו לכהן כסגן הרמטכ"ל (תפקיד שהוא היה מוכן לתת הכל כדי למלא רק לפני חמש שנים) וסגן הרמטכ"ל יהפוך לרמטכ"ל – כל המסירות הזו לתפקידו תרד לטימיון.

ובתום תפקידו כרמטכ"ל הוא יחליף את התפקיד הנוכחי של ראש הצבא לו הוא התמסר כל כולו. אך הוא לאוו דווקא יחפש תפקיד בתחום הביטחון, שהיה התחום היקר לליבו במשך כה הרבה שנים. לא תהיה לו שום בעיה לקחת תפקיד בתחום אחר לחלוטין, למשל בנקאות, בתנאי שהדרגה והסטטוס שלו יהיו לא פחות משל אלה של רמטכ"ל. והוא ימלא את התפקיד החדש באותה מסירות, אך זו לא מסירות לתחום, זו מסירות לדרגת הסטטוס שהתפקיד נושא עמו, כי אם יעסוק באותו התחום, רק בסטטוס נמוך יותר, דרגת המסירות שלו תרד בהתאם. (אם יסכים בכלל למלא את התפקיד, ברוב המקרים, יעדיף אפילו להישאר ללא תפקיד, בתנאי שלא ימלא תפקיד פחות נחשב מן הקודם).

ובכך, אינו שונה מן השחקן שימכור וימסור את כשרונו ורגשותיו תמורת תפקיד עם יותר שורות מן הקודם.

כלומר,  השאלות: מי אני, מה אני, מה חי בי, מה המהות שלי, מי אני? – כל אלה מתגמדים ונעלמים ביחס לחשיבות של הסטטוס שמעניק התפקיד.

כך מן הצד של ממלאי התפקידים. ומה לגבי רוב בני האדם שממלאים תפקידים בינוניים עד זוטרים, איך הם רואים את בעלי התפקידים הבכירים והנחשבים? ובכן קיימת אשליה גדולה בקשר לתפקידים הנחשבים, גם בשדה הניהול והפיקוד וגם בשדה הבידור, התיאטרון והקולנוע. עבור אנשים בעלי תפקידים רגילים, נתפסים בעלי התפקידים המשמעותיים והנחשקים ככאלה שיש להם חיים מיוחדים, מוצלחים. כאילו מילוי תפקיד נחשק אומר שלאדם זה ישנם חיים מוצלחים יותר מאשר אנשים עם תפקידים פחות נחשבים. ועל כן, קוראים כל ראיון עימם בצמא גדול, אולי יגלו איך זה שחייהם כה מוצלחים, מה שוודאי הביא להם את התפקידים הללו. או שישנה תחושה הפוכה; כאילו כשאדם מקבל תפקיד בכיר ונחשק – חייו הופכים למוצלחים. לא החלטנו מה מוביל למה, אך רובנו מאוחדים בתחושה שיש קשר הדוק בין תפקיד נחשק לבין חיים מוצלחים.

אך האמת היא כמובן, שחיים מוצלחים (יהיו אשר יהיו) אינם מובילים לתפקידים מוצלחים או נחשבים, ותפקידים נחשבים אינם מובילים לחיים יותר מוצלחים או משמעותיים. אין קשר בין השניים. להיפך, כשאין לבני אדם חיים אישיים ופנימיים משמעותיים, השאיפה לתפקיד משמעותי, יכולה לכסות במידת מה על העירום של חייהם הפנימיים והאישיים. וכשהמסכה יורדת, והתפקיד חוזר לארון – נותר האדם עירום ובודד. עם רצונותיו, חשקיו, וקשריו עם האחרים. בדרך כלל רצונות, חשקים וקשרים שאינם משביעי רצון.

הבעיה עם עניין התפקידים, הוא בכך שהם יכולים (וגם עושים) לכסות על פני פשיטת רגל של החיים הפנימיים, על הריקנות שאורבת בפנים, לאחר שהתפקיד מסתיים (זמנית, עד למחרת, או לתמיד, כמו ביציאה לגמלאות).

וככל שהחיים הפנימיים מצויים בעוני מרוד יותר – כך גדלה משמעותית החשיבות שאנו מייחסים למילוי תפקידים נחשקים. משוכנעים בתת ההכרה שלנו שתפקידים נחשקים יעשו את החיים שלנו למוצלחים (או לפחות יהיה לנו במה לכסות ולהסתיר את חיינו הפנימיים).

עם זאת צריך להגיד שתפקיד (בעיקר תפקיד א-פורמלי) למשל תפקיד הקשוח, או תפקיד השלומיאל אינם מנותקים לחלוטין מאופיו של האדם שמגלם אותם. ישנה זיקה בין תפקיד (בעיקר א-פורמלי) ובין מבנה אישיות, או תכונת אופי. אך זו כמו הזיקה שבין אדם עם מבנה גוף אתלטי ובין שומר ברים. כל שומר ברים כדאי שיהיה בעל מבנה גוף רחב או אתלטי, אך לא כל בעל מבנה גוף אתלטי צריך להיות שומר ברים. כלומר כלפי למלא תפקיד מסוים צריך תכונת אופי מסוימת או תואמת, אך אם יש לאדם תכונת אופי מסויימת, אין הדבר אומר שעליו לגלם תפקיד שבו ייתן ביטוי לתכונת אופי זו.

חלק ב': משחקים.

ישנו קשר הדוק בין תפקידים לבין משחקים. בעיקר בן תפקידים א-פורמליים ומשחקים. המשחק הוא ההקשר, הגשטאלט (תבנית) והמרחב שבו בעל התפקיד מתקשר עם בעלי תפקידים אחרים. התפקיד מאפשר לאדם לשחק משחק שמביא לו רווח אישי. כל בעלי התפקידים משחקים משחקים. בעיקר משחקי כוח ושליטה. במידה והתפקיד רם ונישא, או משחקי כניעה והתקרבנות, במידה והתפקיד קטן או לא חשוב.

משחק הוא יחסים שנקלעו לתוך תבנית שבה לכל אחד מן הצדדים יש תפקיד מוגדר. ללא תפקידים מוגדרים היטב, אין משחקים. ואם אין תפקיד ואין משחק אז האדם חשוף ואם הוא חשוף הוא פגיע. ואם אין לו מערכות הגנה ובגרות רגשית, הפגיעות סוגרת אותו רגשית. לכן הוא זקוק לתפקיד ולמסגרת המשחקית.

אנו למדים מספרות שהתפרסמה בנושא כי ישנן כמה עבודות המוקדשות לנושא המשחקים: אם יש לנו גישה מתמטית, אז אנו יכולים לעיין בעבודות של ג'ון פון ניומן, או נורברט וינר, שפיתחו את תורת המשחקים.

בעבודותיו של הסופר המיסטיקן הרמן הסה אפשר לקרא אודות התיאטרון המגי שבו כל משחקי החיים  אפשריים ("זאב הערבות"). רעיון התיאטרון המשחקי מופיע גם בספר האחרון שלו: Glass bead games".

פיתוח והרחבה בעניין ההקשר המשחקי, והפעם מן הזווית הפסיכולוגית – תקשורתית, מצוי בספר המצוין של ד"ר אריק ברן: "משחקיהם של בני האדם".

הנה קטע ממה שכתוב על הספר באתר: "סימניה": "בני אדם נוהגים לחיות את חייהם בתחום יחסיהם ההדדיים, בשחקם ב"משחקים", כדי להתחמק מהתייצבות פנים אל פנים מול המציאות, להסתיר נטיות, להצדיק פעולות, או להימנע מהשתתפות ממשית בקשרים אישיים. (ההגשה שלי, ג.ר.). ד"ר ברן מגיש ניתוח של שלושים וששה משחקים, שאותם הוא מסווג כך: "משחקי חיים"; "משחקי נישואים", העשויים להעסיק זוג כדי שיוכלו להמשיך ולקיים את חייהם המתוסכלים או נטולי ההנאה; "משחקי מין", שבהם מעורר מישהו תגובות אצל זולתו, ואחר כך נוהג כאילו אינו אלא קרבן תמים; "משחקי חברה", המקיפים רכילות בלתי פוסקת או התלוננות כרונית; "משחקי חדר הרופא"; "משחקי עולם תחתון" ו"משחקים טובים"..

בספר זה ברן לא רק מחלק את היחסים ליחסים משחקיים או אותנטיים, הוא גם עושה חלוקה בתוך היחסים עצמם. ליחסים יותר מפותחים ויחסים פחות מפותחים, כלומר יותר אינפנטיליים. שיטת חלוקה זו נקראת שיטת ה T.A.  שזה ראשי תיבות של:Transactional analysis

טרנסאקציה מוגדרת באנגלית כ: transaction – the fundamental unit of social intercourse

שיטה זו פותחה על ידי ד"ר ברן זמן רב לפני שכתב את ספרו: "משחקיהם של בני האדם". ופותחה על ידי תלמידו, דוקטור ריצ'רד האריס, בעיקר בספרו: "אני בסדר, אתה בסדר".

בשיטה זו מחלקים את כל המשחקים (עיסקאות) לשלוש חטיבות: הורה, בוגר, ילד. (Parent-Adult-Child).

                       

ההורה – תבנית משחקית זו מצויה אצל אנשים שאימצו לעצמם התנהגות טיפולית. ישנם שני סוגים של התנהגות הורה: סמכותית ותומכת. הסמכותי מאיים (אבא), מעניש יוצר אשמה. התומך מרגיע, מעודד (אמא) וכו'. כאן ישנה הפגנה של דאגה כמעט חונקת לזולת, מלווה בהטפות מוסר – ברגע שנדמה למגלם תפקיד ההורה, שהילד אינו מתנהג בהתאם למצופה.

ילד -  הילד נופל לגמרי תחת רגשות אינפנטיליים. יש לו קושי לדחות סיפוקים.

בוגר – זהו אדם שהצליח לפתח בכוחות עצמו התנהגות שקולה ואחראית, תוך שאינו נותן לרגשותיו להשפיע על התנהגותו ותגובותיו. גישתו נייטרלית והוא מצליח לא לקחת באופן אישי את שקורה לו (שלא כמו הילד). הבוגר בוחן ומאבחן התנהגויות ילדיות והוריות ומנסה להביא אותם לווקטור הניטרלי של הרמה שמעל. זו של התבוננות ללא שפיטה מאידך (הורה) ולא רגשי אשמה מחד (ילד). הבוגר עוסק בעיקר בטרנספורמציה של גירויים רגשיים לפיסות פרשנות, מידע והסקת מסקנות.

ד"ר האריס חילק את שלושת התפקידים המשחקיים באשר ליחס שלהם לקונספטים, כך:

הורה – מלמד קונספטים.

ילד – מרגיש קונספטים

בוגר, לומד (ומפיק לקח) מקונספטים.

הטרנסאקציה הפשוטה ביותר היא בין תפקידי הבוגר לבין עצמם. כי בוגרים מדברים בשפה אחת והצד השני (הבוגר האחר) מבין בדיוק את אשר המשדר התכוון. היות ושני התפקידים האחרים אינם נייטרלים, אלא סובייקטיביים, לכל הורה ולכל ילד יש את הגישה האישית שלו לבטא זאת. כך ששני ילדים מתקשרים ויכולים לעלות על כל שרטון ומוקש אפשרי, כנ"ל גם בין שני הורים. וקל וחומר כשהתקשורת היא בין הורה לילד או בין ילד להורה.

למעשה, גם ההורה וגם הילד – נתונים לשליטה רגשית, ולסובייקטיביות ביחס למה שקורה להם. רק שהילד חושף את חוסר הבשלות שלו בצורה מלאה וקיצונית, בעוד שההורה מתחפש לבוגר. אך הוא נמצא באותו רמה של התפתחות רגשית כמו הילד.

אין ספק כי יחסי בוגר  – בוגר, הם הקרובים ביותר ליחסים שאינם נזקקים למשחקי תפקידים כדי לתקשר. כלומר יחסים אותנטיים שנובעים מאישיות בשלה ומפותחת. אך הם עדיין נתונים בתוך מבנה של משחק. כל עוד האדם זקוק למשחק תפקידים, בו הוא ממלא תפקיד מסוים בתבנית משחקית מסוימת – הוא עדיין לא חופשי באמת. הוא כבול על ידי רודנות התפקיד ותבנית המשחק. (על כך בהמשך).

צריך גם לציין כי ד"ר ברן מדגיש כי זיהוי ההבדלים בין כל אחת משלוש הטרנאקציות בא לביטוי בעיקר באופן לא מילולי, טון הדיבור, הבעות פנים, תנועות ידיים וכו', ופחות דרך בחירת המילים.

ועם זאת ועם כל שנכתב כאן בגנות משחקים ובשבח תקשורת 'עירומה' ואותנטית, ללא הקביים והמסכה (הפרסונה) של התפקיד וללא ההקשר הממקם של התבנית המשחקית – בעיקר בשלבים התחלתיים של התקדמות והתפתחות ברמת הנפש, הרוח, התודעה, או החיים הפנימייםיש צורך במשחק, כפי שיש צורך במלים כדי לתקשר. מלים אומנם אינן מאפשרות למחשבות טהורות לעבור מאחד לשני, אבל הם הרע במיעוטו, מבחינה זו שהם מאפשרים מעבר של מידע תקשורתי, יהיה לא מושלם ככל שיהיה. בשלבים מתקדמים יותר אפשר פשוט להיות ביחד, ואז אין צורך במלים, הנוכחות השקטה והתדר הזהה של שניהם, כבר לא נזקקים לעזרה הלא מושלמת של המלים. כך גם לגבי משחקים. זקוקים להם עד רמה מסוימת. אך כל עוד האדם נזקק למשחק (כי עדיין לא הגיע לרמת התפתחות פנימית אוטונומית) הוא עדיין לא חופשי. המטרה חייבת להיות: לשחק משחקים משוכללים (בוגר בוגר למשל) כדי להתקרב כמה שיותר למצב שלא נזדקק למשחקים ונהיה אותנטיים.

כך שרק ברמות הגבוהות ביותר של התפתחות אישית ורוחנית, יכול האדם 'להיפטר' מן המשחק, ולתקשר ישירות מתוך מי שהוא באמת, וממה שחי בתוכו בזמן נתון. עד לשלב מתקדם זה (שבו הוא זקוק כמובן לפרטנר ברמה שלו), אין לו ברירה אלא להזדקק למשחק. וכאן השאלה, באיזה משחק הוא בוחר, במשחק בווקטור של דרום צפון, שמעלה אותו מרמה לרמה, או משחק אופקי, ממזרח למערב, שמעגן אותו באותה הרמה, בה הוא מצוי ממילא, והתפקיד והמשחק מסתירים מעיניו חוסר התקדמות ממשי.

הבדלים אלו בין משחקים מקדמים ומפתחים ובין משחקים שמשאירים את האדם באותה רמת התפתחות, אנו יכולים למצוא בתיאוריה שפיתח ד"ר רוברט דה רופ, בספרו: The master game

שם הוא מבדיל בין משחקי מטא (ווקטור אנכי, צפון דרום) ובין משחקי אובייקט: ווקטור אופקי, מזרח מערב). הוא מגדיר משחק כאינטראקציה בין בני אדם, הכוללת מטרת על. לפי דה רופ: משחק הוא העמדת הכוח והעוצמה של האדם במבחן בתוך מטריקס המוגדר על ידי חוקים. (לפי דה רופ, אם אין חוקים המשחק מתפורר. אך על כך בהרחבה בהמשך).

המשחק שהאדם 'בוחר' לשחק מעיד לא רק על סוג הטיפוס אליו הוא שייך, אלא גם על הרמה של ההתפתחות הפנימית שלו.

הוא מחלק את כל משחקי בני האדם לשלוש חטיבות:

חטיבה א': משחקי אובייקט

חטיבה ב', משחק המשפחה

חטיבה ג': משחקי מטא.

את הטבלא הבאה יש לקרא מלמטה למעלה. למטה זו רמת ההתפתחות הפנימית הנמוכה ביותר. בעוד שהרמה העליונה (המאסטר גיים) היא הרמה המפותחת ביותר).

c. Meta-games (ווקטור דרום צפון, אורכי)

GAME                 AIM

Master Game     /awakening

Religion Game    / salvation

Science Game/    knowledge

Art Game/         beauty

————————————————-

mediocrity, ordinariness -game

b. Householder Game/    raise family(מסתובב סביב עצמו)

—————————————-

  1. A.   Object Games (ווקטור מזרח מערב, אופקי)

Hog in Trough/            wealth

Cock in Dunghill/         fame

Moloch Game/      glory or victory

אפשר להסתכל על שלושת החטיבות הללו כמעין פירמידה. הבסיס הרחב ביותר  הם משחקי האובייקט, (זה המשחק שמשחקים רוב בני האדם). זה נעשה צר יותר במשחקי משפחה, וקדקוד הפירמידה זה משחקי המטא, או משחקי העל. והמשחק שנמצא בקצה הכי קצר וצפוף זה משחק המאסטר (שם ישנם הכי פחות בני אדם). שם האדם הכי קרוב להשתחרר מן הקביים המשחקיות. (קביים שאלמלא הם לא היה מגיע לדרגת התפתחות פנימית זו, אך לאחר שהגיע לממש את משחק המאסטר בחייו, שוב אינו זקוק להם).

משחקי האובייקט משוחקים בחלל החיצון, ובאות להשיג מטרות מטריאליות, חיצוניות. בעיקר כסף או דברים שכסף יכול לקנות..

בעוד משחקי העל משוחקים בחלל הפנימי של האדם. ובאות להשיג מטרות פנימיות. כגון הארה, 'גאולת הנשמה', ידע חדש (חוכמה).

בתרבות שלנו משחקי אובייקט שולטים. עבור אלה שמשחקים את משחקי העל, שחקני האובייקט נדמים כשטחיים וחסרי סיכוי להשגה של משהו ממשי עבורם ובתוכם. (בברית החדשה כתוב: 'מה יצא לאדם אם ירוויח את כל העולם ויפסיד את נשמתו?)

עבור שחקני האובייקט, שחקני משחקי המטא נדמים כחיים בערפל, אינם יודעים מה הם רוצים, הם לא מספיק קונקרטיים בחייהם, הם רודפים אחר אשליות.

לפי טבלא זו ניתן לחלק את כל המין האנושי לשניים, שחקני מטא ושחקני אובייקט. שתי הקטגוריות אף פעם לא הבינו האחת את השנייה.

לפי הטבלא ניתן לראות שדה רופ שם במקום הגבוה ביותר את משחק המאסטר, איך הוא מגדיר אותו? ובכן, לדבריו, מטרת המשחק הראשי היא: התעוררות אמתית, התפתחות מלאה של הכוחות החבויים באדם ושניתן לשחק בהם רק על ידי אנשים שהגיעו למודעות מסוימת. כלומר מודעות לכך שישנה רמת תודעה גבוהה וערנית יותר מזו שהם מצויים בה עד כה.

זהו משחק לא קל, לפי דה רופ, זה משחק שדורש את כל כולך.

קל להתבלבל בין משחק המאסטר לבין משחקי העידן החדש. אך ברמת המהות, אין ביניהם קשר, כי הם (משחקי העידן החדש) כמעט שלא כוללים עבודה פנימית רצינית שכוללת התמודדות של האדם עם עצמו הישן.

חלק ג. לסיום

בהעדר אותנטיות אנו ממציאים תפקידים, פורמליים וא- פורמליים. ממציאים משחקים כדי לספק מרחב וחלל עבור משחק התפקידים, חיינו נשלטים יותר ויותר על ידי משחקי תפקידים ופחות על ידי תקשורת אותנטית, שורשית, אמתית ללא הזדקקות למשחקי תפקידים כדי לתקשר.

יחד עם זאת, כמעט שלא ניתן להגיע לרמה של יכולת לתקשר ולהיות, To be ללא העזרה של משחקי תפקידים. גם במשחק התפקידים עצמו ישנן רמות ודרגות התפתחות גבוהות יותר ופחות, וככל שאדם מגיע לרמת ההתפתחות משחקית גבוהה יותר – תפקיד הבוגר – אצל אריק ברן, ומשחק המאסטר – אצל דה רופ,  כך קל לו להגיע אל האותנטיות. להגיע לרמה הגבוהה ביותר שאפשרית לאדם, שמשם הוא כבר יכול להגיע אל להיות משוחרר ממשחקי תפקידים. אדם חופשי.

*

להשלמה של המעט שכתוב כאן על הספר: 'המאסטר גיים', כדאי מאוד לקרא את הספר. הנה הוא במהדורה אלקטרונית, באינטרנט: http://selfdefinition.org/gurdjieff/Robert-S-De-Ropp–The-Master-Game.pdf

*

הרחבה של נושא התקשורת על פי מודלים, בספרי: "אמנות השיחה".

גבריאל רעם, 11.9.13

**

מסות נוספות של גבריאל באתר: www.hagut.net

האיש משום מקום פוגש את האיש מכאן – סיפור ופרשנות.

הסיפור

'אפשר להיכנס'? שאל האיש משומקום את האיש מכאן. האיש מ'כאן' – לא ענה. 'מה קורה'? שאל האיש משומקום. 'מה? מה? מה?' בהה בו האיש 'מכאן'. 'מי אתה, מה אתה רוצה'? 'אני רוצה לנסוע לשם' – ענה. 'אבל, אבל, מי אתה בכלל. אתה לא יכול בכלל לנסוע, בכלל לשומקום. 'אבל שילמתי כסף, ועמדתי בתור, כמו כולם (יורשה לי לציין), אז למה לא'?
-הביט בו 'האיש מכאן' במבט חלול. ולא הבין מי זה ומה הוא רוצה ממנו, מה הוא עושה שם ולמה הוא שם ואיך הוא שייך בכלל למה שקורה. הוא לא בתכנית ולא בתסריט, הוא לא רשום בשום מקום. הוא לא חלק מיתר הנוסעים, הוא בכלל לא היה צריך להיות שם. ועובדת היותו, כאן, במקום הזה, היא בגדר טעות. שהיא מוזרה בלשון המעטה. שילך למקום אחר, אליו הוא כן שייך. כי לבטח הוא שייך לאן שהוא, אבל לא 'לכאן', כי כאן הוא לא רשום, הוא חריג, איך בכלל הגיע לכאן'? 'לא שייך, לא שייך, לא שייך', מילמל לעצמו האיש מכאן, כל הזמן (כתקליט ישן שנתקע בערוץ).
– ואילו הראשון, האיש משומקום, גם הוא לא מבין, לא מבין מה לא בסדר? למה הוא לא עובר? הוא הרי אדם ככולם? חי ככולם. בעל רגש ונשמה ככולם? אז למה לא?
ולא רק שהוא לא מבין, אלא שתוך שהוא שקוע במצוקה הזו שלפתע צנחה עליו, הוא גם לא חש, לא שם לב שהאיש מכאן לא שמע ממנו את מה שהוא שומע מכל האנשים מסביב: את שקשוק השלשלאות שבידיהם וברגליהם. וכי זו הדרך היחידה שהם מתקשרים עמו, כי על עיניו משקפי שמש ענקיות וכהות, משקפי שמש המסתירות את עיניו העיוורות.

האיש משום מקום פגש את האיש 'מכאן' – מסה (וניתוח הסיפור)
"לכל אדם מספר מסוים של תפקידים: תפקיד אחד המתאים למערכת נסיבות אחת, תפקיד אחר למערכת נסיבות אחרת וכן הלאה. האדם עצמו מבחין רק לעיתים רחוקות בהבדלים הללו. יש לו, דרך משל, תפקיד אחד שהוא ממלא בעבודתו, תפקיד אחר בביתו, עוד אחד בקרב ידידיו, תפקיד נוסף אם יתעניין בספורט וכן הלאה(….) לכל בני האדם – בין שיידעו זאת ובין אם לא, בין אם יחפצו בכך ובין אם לאו – יש תפקידים מסויימים שאותם הם משחקים. משחק זה איננו מודע. לו יכול היה המשחק להיות מודע, הוא היה שונה בתכלית, אלא שאדם אינו מבחין לעולם כיצד הוא עובר מתפקיד אחד למישנהו. או במקרה שיבחין בכך, ישכנע את עצמו כי עשה זאת בכוונה, שזוהי פעולה מודעת מצידו. לאמיתו של דבר, נשלטים חילופי התפקידים הללו תמיד על ידי הנסיבות החיצוניות, ואי אפשר לו לאדם לשלוט בכך בעצמו, מכיוון שהוא עצמו עדיין איננו קיים".
(הדרך הרביעית, אוספסנקי, זמורה ביתן, 1993, עמ' 56).

"עליכם להכיר בכך – אמר ג. בהקשר זה – שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים שהוא משחק בנסיבות שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו(…) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו – הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב'עבודה', על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי נוחות זו יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלוה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלוה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלוה."
(אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, שוקן, עמ' 256-7)

"אנו יכולים להיות אנו עצמנו רק באחוז אחד, ובתשעים ותשע אחוזים – אנו יצורים סוציולוגיים.
ישנה בנו המהות ('האני'), והייצוגיות (ה'אני החברתי').
ה'אני החברתי' היא המסכה שיצרתם כדי להסתיר את מהותכם.
המסכה: קשה מאוד לגלותה, לכל אחד סיבותיו הוא למען הגן על עצמו."
(מרגרט אנדרסון, "הדוקטרינה הלא ידועה", ARKANA 1962, עמ' 63

כולנו ממלאים תפקידים, תפקידים שונים, ולכל אחד יש תפקיד והתפקיד הוא הוא. כמובן שזה לא הוא האמיתי, זה רק תפקיד, אך זה ממלא נפח, תופס מקום, מעניק זהות ומאפשר לו להסתדר בעולם נטול מהות, חסר נשמה, שבו לאנשים אין ייחוד אישי רק שייכות ציבורית והשייכות היא על פי הפונקציה, על פי התפקיד. התפקיד הוא הדמות, התפקיד הוא הישות, התפקיד הוא האדם והאדם הוא כלום.
עולם זה, המזהה ומתייחס רק לתפקידים, הישות הפנימית של האנשים בו – נעדרת.
הרוב הבהחלט גדול של האנשים מאמץ לעצמו זהות תיפקודית המשמשת בתפקיד דומה לזה שמשמש כרטיס מגנטי, המועבר בחריץ שעל דלת הכניסה לחדר בבית מלון, או כרטיס מגנטי המועבר גם הוא בחריץ בתוך קופסא קטנה בכניסה השמורה רק לבעלי אישור.
הזהות הזו יכולה להיות להיות כל דבר שהוא ייצוגי ומקובל כבעל ערך תיפקודי בחברה. למשל היות האדם חלק ממשפחה ('אני אח של, גיס של, אבא של, אישתו של וכו'), כשהמדובר על שיבוץ כללי בחברה. אך במקומות מסויימים צריך שתהא התאמה בין המקום לבין האנשים שם, למשל בחדר במיון, על האדם שם להיות חולה או קרוב של חולה. המשבצת לתוכה מתשבץ האדם צריך שיהיה משהו שמתאים אליה.
המערכת (כל מערכת) בנויה לזהות רק את אלה שמתאימים למסגרת התפקיד שאותו הם אמורים למלא. כך למשל מסעדה שערוכה לקלוט זוגות או חבורות (אין שם שולחנות שערוכים רק לאדם אחד, אם בא אדם לבדו, צריך לפנות את הסכו"ם שמולו), כשאדם נכנס לבד למסעדה, בדרך כלל השאלה: 'כמה אתם'? למרות שהוא נכנס כאמור בגפו. וזאת מכיון שהוא לא משתלב באיך שהם ערוכים.
מערכת, כמערכת, לא בנויה להתייחס לפריטים בתוקף היותם פריטים, על כל הייחוד האישי הכרוך בזה, הם ערוכים להתייחס למה שמשתבץ תפקודית אל איך שהמערכת בנויה. רואים זאת היטב במערכת הרפואה; אם לאדם מחלה שקיימת במערכת, יש תרופות (בדרך כלל) ויש טיפול. אך אם הוא בא עם תסמינים לא מזוהים, כאילו שהכל בסדר, והוא לא חולה, הוא רק חולה עם המחלה שלו רשומה במערכת. דבר דומה מתרחש בבית הספר, שם אין חשיבות למבנה הנפשי הייחודי של התלמיד, כשרונותיו וכו', רק אם הוא מצליח להשתלב במערכת כמות שהיא, והעזרה שיקבל היא איך להשתלב, ואם הוא נותר יחיד ומיוחד אם זהות אישית מובהקת, אך ללא השתלבות לאיך שהמערכת כבר בנויה – הוא יפלט.
וכך בני אדם בעבודה, כשהם קולטים ומטפלים בבני אדם, 'לא מביאים עמם לעבודה' את עצמם כדי באמצעותו יתייחסו למרכיב הייחודי באנשים שהם מטפלים בהם, כי אין בזה צורך וזה רק מפריע. ועל כן אם הם נדרשים לפתע ליחס אישי או ייחודי לאדם, בתוקף היותו אדם, ולאוו דווקא בתוקף השתייכותו למערכת שאותו עובד מתפקד בה – לפתע הוא לא יודע איך להגיב, כמו אותו פקיד בסיפור. אין לו את הטכנולוגיה להתייחס לאדם –כאדם, רק את הפרוצדורה ונהלים להתייחס לאדם כפריט בעל זהות חברתית ואני תיפקודי.
וצריך אני תיפקודי אחד כדי לזהות אני תיפקודי אחר.
בסיטואציה זו, לבוא ללא זהות תיפקודית – זה כמו לבוא עירום (כמו שאומר קודם גורדייף, בהקשר אחר), ולא שהעירום מבייש, פשוט אם לא לובשים מדים – אין אדם. כי המערכת לא נודעה לזהות ולהתייחס לבני אדם, רק למסכות, תוויות שם, תוארים ותפקידים.
הדבר דומה לסרטים הישנים הללו על הרואה והלא נראה. ניסוי במעבדה גרם לו להפוך ללא נראה ואז הוא רואה הכל, אך לא מתייחסים אליו כי לא רואים אותו, וברצותו שיתייחסו אליו, הוא או מחתל עצמו בתחבושות (ונראה כמו מומיה), או לובש בגדים, מרכיב משקפי שמש, כובע וזקן מלאכותי, ואז רואים אותו, אז הוא קיים. כלומר, רואים אותו דרך התחפושת, דרך מה שהאדם מלביש על עצמו מבחוץ. (גורדייף מכנה זאת בשם: 'זהות מאומצת' Peraonality]] וזאת בניגוד למהותו הגלעינית, לעצמיותו האמיתית של האדם [Essence]).
אדם יכול להקרין מבפנים נוכחות עזה ביותר, אך זה לא יעזור לו אם אין לו 'תווית שם', המערכת, כמערכת – לא ערוכה ובנויה לקלוט ולהתיחס לישויות עצמאיות, רק לתדמיות תיפקודיות. (אין לה 'חוגה' למדידת נוכחות, רק לזיהוי תוויות ותוארים).
הזיהוי וההתיחסות לאדם דרך התפקיד הנו חיוני לאנשים השקועים בשינה, וישותם מצויה בתרדמת. ובתוקף כך הם גם ישנים לתוך הפנימי של בני אדם ולעצם נוכחותם. והיות וכך, הם צריכים שאנשים יודיעו להם אודות נוכחותם דרך סימנים חיצוניים, כגון תפקיד, תואר, משרה, וכו'.
ככה זה כשחיים באופן אוטמטי, מכאני. כשרמת המודעות או הריגושות הן חיצוניות וגסות; קווי המיתאר של הדברים הופכים לתחליף לגלעין האמיתי שלהם.
גם בתקשורת בינאישית, קיים דיבור של מהויות, הנסוב אודות ניסיון להבין דברים ברמת העומק שלהם, את המשמעות שלהם. בעוד שדיבור האחר הנו מכאני, סתמי, דיבור של להג ופטפוט שלא בא לפגוש את האדם כאדם, אלא להחליף מתכונים אודות מוצרי צריכה או איך להשתמש במוצרים או חפצים יותר טוב. בעולם של תוויות, לשום דבר אין קיום בפני עצמו והוא גם לא מעורר סקרנות בעצם קיומו, אלא הוא חפץ או כלי שהינו שימושי או לא. אנשים מחליפים בינהים תוויות; 'ביקרתי, קיניתי, קראתי'. אך אןי כמעט התחלקות ברגשות, חוויות תחושות אישיות, השקפות. האני האמיתי מושבת. מדברים דרך התחברות למה ששולי וטפל בחיי אדם: הנאה, הכרה, רכילות, וכו', על כל מה שמקיף את האדם, ולא עליו עצמו ובטח שלא על מה שחי בו.
כך בין ידידים, או אנשים שהם כבר ביחד. אך בנוגע לזרים, שם בוחנים אותם דרך שייכות תיפקודית, כאמור, והתפקיד הוא מה שעמו ודרכו מתקשרים ותופסים מקום בעולם. ותפקיד זה מורכב מהרבה פרמטרים, שרובם ככולם זרים למה שחי באדם כאדם, למה שאנושי בו. ובסופו של דבר הם אמורים לגרום לאדם שפוגש אותו להיות מסוגל לשייך את אותו אדם לפורמט מסויים. שם המשחק הוא משחק השייכות; להיכן האיש הזה שייך? באיזה משבצת לשים אותו? משל העולם הוא מחסן אחד גדול, והדבר החשוב במפגש עם אנשים הוא להבין אותם כשלעצמם ולהכיר אותם לעומק, אלא להיכן לשבץ אותם? והנה כמה שיבוצים אופיינים: שייכות מיגדרית, שייכות אתנית, שייכות לאומית, פוליטית, מקצועית, מעמדית וכו'. כל אלה הם כרטיסים שעוברים בחריץ. הם ברי זיהוי וברי התייחסות בעולם שמאוכלס באנשים ישנים ששייכים לקולקטיב כלשהו. עולם שהוא מת לכל דבר שהוא חי ואינדווידואלי. ועל כן כל שהוא חי ואינדוודואלי, אך נעדר זיהוי תיפוקדי קלוקטיבי – אינו בר קיטלוג. דהיינו, לא ניתן להכניס אותו למגרות וקטגוריות משותפות.
עולם זה שלנו היום, כבר לא מוכשר לטפל בבני אדם כיחידים אוטונומים, אלא רק בקבוצות, ובעיקר קבוצות גדולת. למשל התעשיה, מגלגלת מליוני דולרים על ידי כך שהיא מכוונת לקבוצות צריכה המורכבות ממליוני בני אדם. וכך גם לגבי ספרים, סרטים וסדרות בטלויזיה – כולם מיוצרים כך שידברו אל מגה-קבוצות, ולא אל יחידים. כי ליחיד אי כוח קניה, אין לו השפעה ועל כן אין להתיחס אליו. הכל הוא מערכת שנועדה לטפל בכמות גדולה של בני אדם בבת אחת, ועל כן היחיד בה – כאדם, כאנוש – לא קיים.
גם בית ספר נועד לקלוט ולטפל לא בתלמידים אלא במחזורים, בשכבות, ובכיתות. תלמיד מקבל התיחסות רק כשהוא חלק מכיתה או שכבה או מחזור. ואם תלמיד מסויים אל לובש את החזות של הרוב ולא מקבל את הציונים של הרוב (כי יש לו מבנה ייחודי שמצריך התאמה עדינה) המערכת, כאמור, תיפלוט אותו.
כך שסך הכל אנו חיים בועלם של מערכות שנועד לטפל בקבוצות ולא בבני אדם. אמנם בני אדם יכולים גם הם להיות מטופלים, אך זאת בתנאי שהם בעלי תפקיד ותפקיד שתורם לקבוצה. כך ששני המרכיבים שמקנים לאדם יחס אליו הם שייכות לרוב (פרולטריון) או תפקיד חיוני או בר השפעה (פונקציונר).
בעולם כזה היחס ליחיד הוא יחס שטאנצי, מתייחסים דרך שבלונות, כמו במפעל שמייצר משהו ייצור המוני. ואם הוא לא מתאים לשטאנץ – הוא כמו לא קיים. וכולנו למדנו להיחס ליחיד דרך השטאנץ, שדרכו מתייחסים לכולם (שוב, רק אם לא בעלי תפקיד מכובד או חשוב או היררכי). ואם אינדווידואל צריך יחס אישי, מסיבה זו או אחרת, המערכת נתקעת; אין לה את התיכנות לטפל באדם כאדם. בלי השטאנץ לא יודעים איך להתייחס.
וכך יוצא שבפגישה ראשונה עם אדם שאיננו מכירים, מנסים נואשות לקטלג; מסתכלים על הבגדים, על ההופעה, מנסים למצוא נואשות כל רמז שיעזור לשים את האדם בקטגוריה כלשהי. ומשלא מצליחים, לא יודעים מה להגיד, המבט מתרוקן, קופאים. אין תיכנות.
הערה: לגורדייף יש גישה מעניינת ומשונה לנושא זה של תפקידים. הוא מסכים שלבוש התפקיד בא במקום יחס מהותי ואמיתי לאדם כאדם. אך הוא מעגן זאת בקונטכס אחר, לטענתו, אנשים נולדים לתוך תפקידים מקובעים; קיים מצב של חזרה מתמדת של הכל על הכל. (זה קובע באופן קוסמי כדי שהדברים לא ימשיכו להתדרדר), כל הזמן אותו המחזה. ההתפתחות האנושית נעצרה, ומאז כמו תקליט מקולקל כולם משחקים את אותם התפקידים, אין התפתחות או שינוי. אותו יחס בין עשירים לעניים, קואליציה ואופוזיציה, נשים וגברים, משכילים ובורים (למרות ההשכלה הפרופורציה בין משכילים לבורים נותרה בעינה) וכו'. מי שמשתנה אלה רק השחקנים, לא התפקידים, אולי התיאור החיצוני של התפקיד משתנה, במקום עגלון נהג מכונית וכו', במקום פנקסן – מומחה מחשבים, אך במהות זה אותו התפקיד.
אמנם לכל אדם אישיות ומבנה נפשי משל עצמו, אך הם רלוונטיים, ומקבלים התייחסות רק על רקע של שייכות לקולקטיב או מילוי של תפקיד זה או אחר. חוץ מזה המבנה הנפשי שלו לא רלוונטי.
וכך אדם לפי המשפחה והגנטיקה כבר מראש נועד לתפקיד זה ולא אחר, נולד לבית סוהר של תפקידים (roles). אך מי שמצליח לעבוד על עצמו ולהגיע לרמה של תודעה כלשהי (צמידות לתפקיד סותרת תודעה או מודעות), מיד מתחיל לחרוג מן התפקיד, ואז אנשים שיודעים בתוכם מי אמור לשחק מולם (שהרי התסריט רק חוזר על עצמו בכל הצגה) מרגישים שאין להם טקסט מול אדם שכזה, הוא לא אמור להיות במחזה, או לפחות הוא לא משחק בהתאם לכללים; השורות שהוא משמיע אינן כתובות. ואז או שהוא מעורר בילבול, מבוכה, או שפשוט לא זוכה ליחס כלל, (כי אין להם שורות כתובות עבורו).