ארכיון

Gabriel

יולי 19, 2021

טקסט מבהיר ומסביר אודות ניתוח צילומים על פי שפת גוף:

כן, כולנו למדנו על אברהם ושרה, על מכירת יוסף ועל זעמו של פרעה – אבל מה היינו נותנים כדי לראות את פניו של פרעה כאשר הפך משה את מטהו לנחש, או לראות את פניה של אשת פוטיפר כאשר יוסף סרב לה…התמונה מספרת את הסיפור האמיתי של היחסים, הרגשות והכוונות המסתתרים לפעמים מאחורי מילים מנוסחות היטב, מאחורי מחוות טקסיות, מאחורי פוזות למצלמה.אמנם התמונה מנציחה רגע שנקלט בעין המצלמה – אך בתמונה עצמה ישנו גם פשט ודרש. גלוי ונסתר. יש את מה שרצה המצולם להראות ויש את מה שהוא חושף באופן לא מודע באמצעות שפת גופו. שפת התצלום היא לא שפת הפוסטרים והפרסומות, שם זה ענק ומהמם ומרגש ומסיח את הדעת מן הקטן, הצנוע, החבוי המרמז. ודווקא אולי בכיפוף אצבע אחת של אדם המצולם עם משפחתו, או בהרמה קלה של הסנטר שמופנה לכיוונו של אדם מסוים בתצלום, חבוי יותר מאשר מלים רבות, או עשרות שעות בחברת פסיכותרפיסט. "שרלוק יקירי", פנה ווטסון לבלש המפורסם ,איך זה שאתה מיטיב כל כך לרדת לחקר האמת, ואני יוצא כל הזמן כזה סתום ואידיוט"? "ובכן, ווטסון יקירי" השיב הולמס לידידו, "בכדי לגלות את האמת, לא מספיק להסתכל בבני אדם – צריך לדעת להתבונן" ונשף במקטרתו. אותה תמונה בעיתון יכולה לעבור מול עינינו מבלי להותיר רושם, אבל עין מיומנת ובוחנת יכולה לגלות בה רזי- רזין הנחשפים באמצעות מסרים לא מילוליים, כמו זווית הושטת היד בלחיצת יד רשמית, מרחקים בין שני ראשי מדינות לאחרת ועידה מוצלחת, ואפילו ההבדל בין מספר הכפתורים הרכוסים בז'קטים של שניהם, לפני ואחרי השיחה ביניהם. הכול הוא מידע, הכול בתמונה מדבר, למי שיודע את השפה.במלים, אולי שני המדינאים יגידו כל מיני דברים, אך הגוף לא יודע לשקר, והאמת האנושית תדלוף ממנו החוצה, בצורה זו או אחרת.אופן ארגון אברי הגוף ומיצוב האדם בפריים של הצלם, אינו מקרי או סתמי כפי שזה עשוי אולי להיתפס בראיה ראשונית ושטחית; המערך הנפשי של האדם בזמן הנתון מכוון את אברי הגוף השונים, את היציבה, המבט, הבעת הפנים, כמו שמכוון מפעיל של מריונטה, את הבובה הנעה מול עיניהם של הילדים בתיאטרון הבובות.אפשר להתבונן באותה תמונה כמה וכמה פעמים, בכל פעם הוא ימצא בה משהו נוסף. כפי שגרפולוגיה לומדת את האופי הכותב לפי אופן הכתב והפסיכולינגויסטיקה את המסרים הסמויים המסתתרים מאחורי אופן הניסוח, כך פוטואנאליסיס לומד את התצלום ומלמד את המתבונן להיות רגיש ויזואלית לניואנסים של אישית האדם ויחסיו עם אחרים בתמונה. פוטואנאליסיס אינו פארא פסיכולוגיה, או רפואת אליל, ועם זאת גם אינו מדע מדויק; הדיסציפלינות של פוטואנליסיס שייכות יותר למדיום האמנותי. כמו בניתוח ציור, או יצירה ספרותית; המנתח משמש במטאפורות, סמלים, קצב, חוזק לחיצה על מברשת, צללים ואורות – כדי לנסות להבין מה באמת מסתתר ביצירה מבחינת המשמעות שלה. כך או כך, אם מדובר על ניתוח השייך לדיסצפלינה האמנותית ולא המדעית הרי שממילא מדובר יותר מכל על רמזים לקראת משמעות אפשרית מאשר קביעות סופיות. ה'פוטואנאלסיס' בספר זה עוסק בבני אדם. בני אדם כפי שהם מופיעים בצילומי עיתון, אקטואליה, היסטוריה, אירועים מפורסמים וגם באלבום התמונות הפרטי או המשפחתי ושם הוא מתיימר להעלות את רמת המודעות הויזואלית לחלקים מן הארכיון של חיינו. עם זאת, צריך להבין כי העיסוק בפוטואנליזה כרוך בסיכון מסוים, (למעשה כל פיתוח והעצמה של מודעות עצמית כרוך בסיכון מסוים). מן הצד הסובייקטיבי זה סיכון של מעורבות רגשית, ומן הצד האובייקטיבי זהו סיכון של פספוס וטעויות. אך, כך או כך, העיסוק הזה הינו בגדר חוויה מעשירה, יצירתית וגם רוחנית. כמעט כמו לידה; מתוך הקליפות משחררים את הניצוצות שנכלאו בהן. זו אינה לידה חדשה, אלא לידה מחדש. משהו שהיה חי ונקבר בעודו בחייו, משוחרר בחזרה לחיים. (לעיתים, לאחר מותו). פוטו אנליזה מחפשת את הדלתות אל תודעה אחרת, התודעה המקורית, שנקברה תחת מסכות המוסכמות החברתיות, תחת אבק השגרה ותחת אפר השחיקה של החיים. וכך (באופן רטרואקטיבי) כמו בחפירה ארכיאולוגית הפוטואנליסט יוצר קשר מהותי ודינמי עם חלקים בחיינו שאחרת נותרים קבורים תחת עפר השנים והארועים שהצטברו מאז.לא הרבה ספרים נכתבו על נושא הפוטואנליזה, אחד המחברים הידועים בתחום הוא רוברט אקרט שפירסם בשנת 73' את 'פוטואנלסיס', ואח"כ עוד מספר ספרים בתחום וגם לינדה ברמן : "שימוש תרפויטי בתצלומים", על תצלומים בפסיכותרפיה, שניהם באים מן התחום הפסיכו תרפויטי, וגישתם לפוטואנליזה היא מן האספקט הפסיכו תרפויטי, דהיינו, כיצד התבוננות מודעות בתצלומים יכולה לעזור לאדם בתחום הנפש. וישנם גם ספרים של מומחי אמנות וצילום שבאים את ניתוח התמונה מתוך גישה של האמנות או אמנות הצילום. כיצד להפוך לצלמים יותר מודעים, או מבקרי או צרכני אמנות עמוקים ובקיאים יותר. כך למשל סיפרו של פרופ' טרי בארט, מן המחלקה לחינוך לאמנות באוניברסיטת אוהיו – 'לבקר תצלומים', או סיפרו של הצלם דיוויד פין 'איך להביט בתצלומים'? אך, על ניתוח של תצלומים, מן הגישה הטהורה של פרשנות לא מילולית – לא נכתבו ספרים רבים, או כמעט שבכלל לא. דהיינו, לנסות להבין מקצת מן את המצולמים, חייהם והיחסים ביניהם, על סמך מה שמופיע בתצלום. נושא זה מופיע בכמה ספרים על תקשורת לא מילולית. למשל הספר: "Non verbal Communication” מאת Jurgen Ruesh, שם רושה מדבר על צילומים כמדיום המשמר את רוב הבעות הרגשיות של היחיד. ואם מדובר בתצלום של אנשים, הרי שתצלום שבני אדם הוא המושא העיקרי שלו הרי שבעיקרו של דבר הנו אוסף דחוס וצפוף של פרמטרים גופניים ואל מילוליים. ומן האספקט הזה, התבוננות בתצלום שנושאו בני אדם -דרך הפריזמה הלא מילולית, היא כמו המשחק ששיחקנו בילדותנו, כתבנו בעט מיוחדת כתב בלתי נראה על דף נייר, ואז כשהוספנו מיץ לימון, לפתע הפך הכתב לברור. כך גם לגבי המדיום הלא מילולי בתצלום, ללא הידע בשפת הגוף ('מיץ הלימון') לא רואים כלום, מלבד הפוזה. אך כשמוסיפים את 'מיץ הלימון', לפתע צפה ועולה שפה, מתרחש כתב, ומשהו משדר לנו שדר. כך שהסיבה העיקרית להביט בתצלום שבו מצולמים בני אדם הבטה פרשנית היא כדי להבין את הכתב הבלתי נראה של הנפש. פשוט הבנה! בלי סיבה ומניע. ההבנה אינה כלי למשהו, אלא היא מטרה לעצמה. לחדור אל מעבר למעטה החיצוני המנצנץ (או לא) אל החיים הפנימיים של המצולמים. מעין מסע שיחזור כדי לגאול, אם תרצו, את הנשמה הכלואה של המצולמים מן המוזיאון הקר של התצלום. להבין כדי להבין. להבין כדי להגיע פנימה, להבין כדי להרחיב את גבולות המודעות. והבנה לשם הבנה, או לשם הרחבת והעמקת מודעות היא כבר לא פסיכותרפיה, היא כבר לא אמנות היא פילוסופיה. וכך ספר זה מנסה להפגיש את המיומנות הבלתי מילולית עם הרחבת המודעות של המתבונן אל מה שסמוי מן העין. אם תרצו, מפגש בין מטאפיזיקה ופארא לינגוויסטיקה. או בין הגות לשפת גוף. ובאשר לשפת הגוף, ובכן כיום די ברור שכשמונים אחוז מכלל התקשורות שלנו עם בני אדם מתבצעים דרך הערוץ הלא מילולי. הערוץ המילולי הוא יותר לשם כללי הטכס, אך יחסים אישיים, משיכה דחייה וכו' מתבצעים אל על ידי הפמפלט והפוסטר החיצוני של המילים, אלא דרך הסגנון והדרך בה אנו מבטאים אותם. כדי להבהיר נקודה זו, אני אומר לתלמידי בסדנאות ובקורסים על הנושא שאני מעביר, שינסו לדמיין סיטואציה שהם צריכים לבחור מישהו לעבודה מסוימת שעבורה צריך תכונות מסוימות, ומבנה נפשי מסוים, ויש להם עשר דקות שיחה של מישהו, כדי להתרשם ממנו. אך הם יכולים לקבל תעתיק של אותה שיחה, או ליצפות בקלטת וידאו של אותו אדם מנהל את אותה השיחה, במה יבחרו, וכולם בוחרים כמובן בקלטת הוידיאו. ולצורך העניין שלנו כאן, ניתן להגיד דבר דומה; במה תבחר? בדף נייר שמישהו כותב על עצמו או בתצלום שלו? ואין ספק כי התצלום מעביר תכונות רגשיות ותכונות אופי מאשר כתיבה, זו מעבירה יותר רמת אינטליגנציה והשכלה, אך התמונה קשורה יותר לתחום הנפש והרגש. אנו גם יודעים כי מילים יכולות לשקר, בעוד שהגוף עושה זאת רק לעיתים רחוקות וגם אז לא בהצלחה יתרה. הוכחה לכך ניתן למצוא בפוליגרף, גלאי השקרים, הוא מאשר עבורנו את הידיעה שהגוף מעביר מסרים עליהם אין לנו שליטה. בספר אוסף של צילומים שנחלקים לשתי קטגוריות ברורות; תצלומים ציבוריים ותצלומים פרטיים. התצלומים הציבוריים נלקחו מן העיתונות, מארכיונים שונים, ובעיקר מן האוסף העשיר של צלם העיתונות בועז לניר. ואילו התצלומים הפרטיים – מאלבומי תמונות פרטיים (וגם מארכיונו של בועז לניר). כל אלה נחשפו למבט מדוקדק יותר, מבט המנסה לחשוף את המשמעות הגלומה במה שרואים בתצלום לגבי האישיות או המצב הרגשי של המצולמים. החלק הציבורי סוקר תצלומים של דמויות רבות, מן העבר וההווה, מן הטלוויזיה, העיתונות, הפוליטיקה, ההיסטוריה – כולנו סקרנים לגבי מפורסמים; איך הם באמת? מה הם מרגישים וחושבים? כאן נעשה ניסיון לקלף מעט את מעטה הפרסום והזוהר ולהגיע אל אמת אישית ואנושית יותר, שצפונה מתחת, כפי שהיא באה לביטוי באירגון ובמיצוב של הגוף המצולם. הפרשנות אינה חד משמעית ואינה מתיימרת להיות בבחינת אנאליזה הרמטית, טוטלית או אבסולוטית – אלא מבקשת לחשוף טפח אנושי מאחורי הפן הציבורי והמקצועי. אם תרצו זהו ניסיון להפשיל מעט את המסכה ולהציץ מעבר לה – אל האדם המסתתר מאחוריה. החלק הפרטי, לוקח תמונות שגרתיות מן האלבום המשפחתי, ובוחן את האנשים הרגילים המצולמים בהם במקומות שגרתיים; בחופשה, בעבודה, בבית, עם ידידים, עם אהובה עם קרובים. ומנסה להיכנס קצת לרמת הדרש, והכוונה לדרש של יחסים ורגשות. "אין לי ספק שההוד והיופי שלה עולם מצויים בכל חלקיק בעולם… אין לי ספק שבקטנות, בחרקים, בעמי הארצות, בעבדים, בננסים, בעשבים, באשפה מושלכת יש הרבה יותר ממה ששיערתי…".וולט וויטמן, המוטו מתוך ספר תצלומיו של ווקר אדמס (פורסם על ידי המוזיאון

***

זוגות

יואב ומיכל צפיר

טוב, אז זה כמעט 'לא חוכמה' לנתח תמונה כל כך שקופה, חד משמעית וחד צדדית. 

אין ספק מי כאן הדמות השלטת, מיכל. ראשית היא מתפרשת על פי כל התמונה, גם מסתירה אותו עם שיער, יד וכתף וגם נשענת עליו (הוא משמש לה כתמיכה).  

מעניינת גם הדרך בה ידה אוחזת ביזו, היא מכניסה את אצבעותיה לתוך אצבעותיו, כמו מכופפת את כף ידו אחורה ובעת ובעונה אחת מחזיקה את ידו למטה. 

היא נראית נהנית מאוד מן הפוזה וממה שה מציע לגבי היחסים ביניהם, הוא הרבה פחות. ההבעה שעל פניו משדרת משהו כמו: 'בשביל מה אני צריך את הצילום הזה'? 

הוא נראה ביישן ונבוך, היא נראית סקסית (יד על ירך) חצאית קצרה ורגליים ארוכות).

היא פחות מפלרטטת איתו ויותר עם המצלמה. למעשה הם מפנים אחד כלפי השני גב (מיכל) וכתף (יואב), ואת החלקים היותר תקשורתיים – כלפי המצלמה. 

אישים

פנחס שדה

ראשית, אני משוחד, אני בעדו, לגמרי. ואני מביט בפניו כאן בתמונה למעלה ומנסה לדלות מן הפנים על הגדולה של חיים של האיש. ומה אני רואה? אני רואה פנים גדולות, מגושמות, נעדרות חן והשראה, כשל מושבניק, או איכר. אך על פנים אלו נסוך עצב, שניתן רק לקרוא לו עצב תהומי. מבטו מנותק מכאן ועכשיו, שלוח למרחק אך גם כלפי מטה. והניגוד הזה בין ארציות וגשמיות הפנים ובין ההבעה ששפוכה עליהם, יוצרת קונפליקט לא פתור, ואני שואל עצמי;  היכן כאן פוטואנלסיס? האם אני מסוגל בכלל לקרוא את הפנים הללו להגיע לתהומות הכישרון והגאונות של האיש? והתשובה חייבת להיות שלא. אין לי דרך לעשות זאת. עם כל הכבוד לספר ושליחותו, אין הוא יכול להגיע למקומות שבהם קיימת התרחשות הרוח האנושית. היא מסוגלת לדלות אך קרעי פסיכולוגיה, יחסים, תחושות, אופי. נכון שאם נשים זה לצד זה אנשי רוח ענקיים אנשים העוסקים במסחר לבלרות, נוכל אולי לעמוד על ההבדל, אך אם נשים תמונות של אנשים רוח גדולים ולצידם כאלה העוסקים במקצועות חופשיים, האם גם כאן נוכל להצביע על העולם הרוח לעומת פקידי הרוח? מסופקני.

בפניו רואים את עקבות המחלה. הוא יושב בשקט ופשוט מביט במצלמה. אדם בשנות העמידה, לא נראה ישראלי במיוחד, ושוב, גם לא סופר או משורר. משהו מזרח אירופאי בפניו וחזותו. ואני יושב ומתבונן, מנסה לדלות מתוך התצלום את הכישרון, את המחויבות, את השליחות הנדירה, את הבידוד הגדול שכפה על עצמו. האיש חי בדירה קטנה ברמת גן ואחר כך בירושלים, בסיגוף ופרישות, כתב את דבריו כאילו הוא חי בימי הביניים, בשורתו נצחית, כפי שהיא חתרנית ובלתי מתפשרת באמת שבה.

האם קיים הבדל בין שדה המוקדם למאוחר? אולי עשר שנים? כאן כבר ידע את מותו הקרב מסרטן. רזה יותר, הפעם מישיר מבט למצלמה, פניו התרככו, עדינות יותר, גם ההבעה על פניו רוחנית יותר. עדיין אותה חולצת בד פשוטה. אך בתמונות המאוחרות יש פחות מרדנות, בתמונה בה רואים את ידיו, גדולות, ידי איכר, או עובד אדמה. ידיים חזקות, כמו מנסות לחפון משהו, את עצמו ההולך ומתרפק? הולך וגווע. אולי את העולם.  כפות ידיו חשופות, השרוולים רחוקים מהם, כמו הוא הרחיק אותם מכפות ידיו, או קיפל אותם כלפי מעלה, כמו אדם העוסק בעבודה ולא רוצה שהשרוולים יסתבכו ויפריעו או ילכלכו. מעניין כי החולצה גדולה על גופו המצטמק ומדלדל, אך שרוולי החולצה נראים קטנים על ידיו הגדולות, ידי עשיה. ידיים של אדם שמגיע אל המציאות, בוחש בה ולא בורח לעולמות של שירת מלאכים מתוקה. 

תנוחת ידיו על ברכיו הוא מעין תנוחה של ילד צייתן, ספק עומד לקום בכל רגע. כפות ידיים גדולות ומגושמות, שוב, כשל עובד אדמה. נראה לי שכאן הוא כבר ידע שימיו ספורים, היות ועיניו משקפות מעין השלמה מסוימת, עצב יותר מפויס מרוכך. ועם זאת אני רואה במבטו סוג של חיפוש אחר קשר, כמו הוא מביט בישירות ומנסה להגיע. אין בהן שום קושי, או עוינות, או אגרסיה, או קריאת תגר. רק סוג של חיפוש קשר.  

עיניו גם פקוחות לרווחה, כשל אדם שמנסה לראות הכל, כמה שיותר, כמה שיותר עמוק. זה אדם שעיניו ראו את מה שמעבר ובתוך מה שבני אדם רואים בדרך כלל. 

ולמרות העצב בעיניים, ותנוחתם הצייתנית של הידיים, יש בישיבה הזו הרבה כוח, כמו עוד רגע יקום אלינו, ואז, משאנו רואים אותו כך, הוא נראה לפתע פחות צייתן, מבטו נראה לפתע עז וחודרני, כאומר 'לא כדאי לכם להתעסק איתי'. 

וגם האביזרים בדירתו;

לבושו פשוט, פשוט מאוד, רק להתלבש כדי לא להיות עירום, לא יותר. הוא לא ייחס חשיבות לפוזה, למעמד לכסף, לכל מה שהשכן רואה כירוק יותר אצל שכנו. הוא שם על עצמו רק את המינימום ההכרחי כדי להמשיך ולבעור באש הגדולה והקרה שבערה בו כל ימיו מבפנים. 

 בתמונה אחת עץ בונסאי, באחרת, מסכה לבנה, כמו מסכת מוות, ומלאך מכונף מברונזה או מתכת, נושא על גבו נר. שלושה סמלים. מה הם אומרים? מה הם מספרים על ענק הרוח הזה? בונסאי, על הטבע הענק, הפראי, הבראשיתי והקמעי, שוכן בתוך העציץ הזעיר, כמו רוח הקודש חידת הקיום האנושי השוכנת בשיריו וספריו. 

המסכה, כמו מסכת מוות, כמו אומרת שעד כמה שלא חדר לתוך נפש האדם והחברה האנושית והמצוקה האיומה בה היא שרויה, עדיין כל שהותיר אחריו זו מסכה קפואה, וחייו האישיים והפנימיים של האיש, נותרו חסויים בתוך חייו. רק לידידי אמת ספורים ואולי אף לא להם. ואחרון חביב המלאך המכונף עם הנר בגב. האיש, שדה היה איש דתי ורוחני בקנה מידה לא נתפס אהבתו לאלוהים, ומצוקתו על הניתוק – נוצקו לתוך יצירותיו באותנטיות ולהט שהם נדירים בספרות העולמית. בשם אותו להט דתי הוא לא ויתר ולא הצטרף לעדר מאמינים, חי את דבקותו הדתית האדירה, לבד, כי שם היא הטהורה ביותר. מלאך מכונף, עם נר בגבו. 

 והנה מספר מלים  עליו, כהשלמה לצילומים;

"ספרו של פנחס שדה "החיים כמשל" תולש את הקורא מן המציאות המוכרת ומעביר אותו אל ממלכה אחרת, רחוקה מאוד מהמולת חיינו, שיגרתם ותיגרתם. בממלכה זו שורדים זיכרונות ילדות וחלומות נעורים, סיפורי עם וטיפוסי אדם מוזרים, מצליחים עם עלובי החיים, אהבות שלא התממשו ותוכניות שעלו בתוהו, תחושות ורגשות ושירים – בהם פרי בוסר ובהם יפים להלל. שתיקתה המבעיתה של האדמה העתיקה שעליה פוסעים כולנו גוברת על קולות האנוש הזמניים והיא שתישאר אחריהם. מפני מורא שתיקתה של האדמה תצעק הנשמה לאלוהים ותחוש את היותה יחידה וערומה לפניו. ונפש האדם היא ים שאנו שוחים בתוכו – אין לו שום חוף אלא האלוהים לבדו. ומאלוהיו מבקש פנחס שדה את השבת לנפשו.

האיש החי בהבלות רוח אשר כזה מואס  בכל שמציעה לו החברה הסובבת ונקלע לא אחת למצוקה היו תקופות שבהן חש עצמו פנחס שדה דל ונשכח כמו כיסא הפוך במסעדה בלילה לאחר הנעילה. אבל גם אז הוסיף לתעב את החברה הבעל ביתית, המתוחכמת  ומתחכמת – זו שחבריה לובשים את חליפותיהם, קוראים בעיתוני הערב, סועדים, שוחקים, זוממים, מבלים ומנהלים חיים שעיקרם כזב, הבל וריק, העיקר הוא להצליח בלימודי המדעים המדויקים, סדרי הכלכלה, חוכמת הפוליטיקה ועורמת העסקים – אלה המהווים תשתית לחברה האזרחית ואשר להם ולה הוא בז מעומק לבו. אך יותר מהם שנא שדה את הפסיכולוגיה, זו החסרה לדבריו, 'כל הבנה לערך המסתורי הכמוס בתוך הדברים… ייסורי הלב, הבדידות, והמצוקה, האושר…', ואת הפסיכולוגים: 'הלא דומים הם, לאותם חמורים, אליהם בא האדם ומתייסר בייסורי אהבה ואומר לו הסתרס וירפא לך'. 

לעומתם ניצבים הוריו של פנחס שדה, והם ספרים אחדים היקרים ללבו: התנ"ך והברית החדשה, זרתוסטרא (בעיצובו של ניצ'שה) הלדרלין ורנ"ק. ועמם שורת התמהונים, אהבות החלום, השברים, האגדות. 'תעודת המשורר' שלו היא חייו וחוויותיו של יונה הנביא הנמל מאוכזב ומרומה –אותם שתואר בספר ואותם שהוזה פנחס שדה בלילות בדידותו. ובין זכרונות ילדותו מזדקר לו נר הלילה החופי שאותו ראה בלכתו עם הילדה שאותה אבה ואיבד, זה 'שפרחיו נפתחים עם הדמדומים ושבים נסגרים בשעות הבוקר, בלי להיפתח עוד'". 

         ד"ר חננאל מאק

(פורסם ב'תרבות וספרות' של הארץ – 29.9.2000 במשאל ראש השנה על סופרים ויצירות שלא הוערכו כראוי או שנשכחו מלב  שלא בצדק).

   יואל פורת 

יואל פורת היה אחד הקצינים הבכירים באגף המודיעין של צה"ל שהתריע אודות המלחמה הממשמשת ובאה, אל המטכ"ל התעלם. 

ובכן מה יש לנו כאן? ובכן יש כאן המון עוצמה. הבעת הפנים לא מנסה להשתדל כלל מול המצלמה, אך גם אין מסכה, האדם פשוט מביט, לא מגלה כלום ויש תחושה שלא אנו מביטים בו, הוא מביט בנו. הראיה החודרנית הזו מקבלת אישוש מעיניו: הן חצי עצומות, הן לא פקוחות לרווחה כדי  לקלוט כמה שיותר, אלא מצומצמות, כדי לחדור אל תוך מה שישנו. החלק העליון של העין נסגר כלפי מטה, עדי כי רואים רק את החצי התחתון של גלגל העין. דבר מעניין נוסף לגבי עיניו הוא חסרונו של העפעף העליון. הגבות יורדות כלפי מטה ומכסות על העפעף, מצב זה, או המצב שבו העפעף העליון מכסה על הריס, (גם קיים אצלו) ידוע בספרות המקצועית על שפת הפנים כעיניים של אדם בעל כושר אנליטי יוצא דופן. 

נקודת פונקטום (אם להשתמש בלשונו של רולאן בארת) היא ידיו. הן מוצבות בינו לבין המצלמה, כמחסום, כאומרות: "אתה לא תחדור" או "לא את הכל אני מגלה". ואם זאת הוא מביט מעל לידיים וקצת בצד, כמו אומר מחסום קיים, אך ניתן להסיט אותו אם צריך. אך מה שמעניין כאן היא התנוחה של הידיים; היד השמאלית חופנת ומכסה על היד הימנית. והיד הימנית היא יד של אגרוף. כמו הוא אומר שיש לא כוח והוא יכול להשתמש בו להתקפה או כדי להילחם, אך הוא גם יודע ויכול לרכך או להסתיר את העוצמה שיש בו. היד השמאלית, בהיותה מחוברת לאונה הימנית, קשורה לרגש ויצירתיות, בעוד שהיד הימנית הרציונלית וחשיבה אנליטית מתודית. לצורך עיניינו כאן, ניתן להגיד כי לכושר הניתוח האנליטי שלו ישנה עוצמה של חומר נפץ, הוא מכסה אותה ומעדן אותה על ידי כושרו היצירתי.  

ואחרון חביב, עקבות התקופה הקשה שעבר ניכרות בפניו, יש בהן אכזבה ומרירות, במיוחד באזור השפתיים, שצידיהם משתפלים מטה בהבעה של ספק אכזבה, ספק מרירות.

***

 
פירסינג ובנו על הונדה סופרהוק ב  1963: 
(פירסינג האב הוא המחבר של: "זן ואומנות אחזקת האופנוע").

Zen and the art of motorcycle maintenance (1984 edition) | Open Library


תמונת פירסינג ובנו על אופנוע:
:  Bohemian Ink 

עוד לינק לצילום:
http://www.levity.com/corduroy/pirsig.htm

 
ניתוח תמונה של פירסיג על אופנוע הונדה Superhawk CB77
הניתוח הבא מבוסס, בתחילה, על עבודה של פיל סלאטרי, שהיה פרשן תצלומים בחיל הים האמריקאי ושמש כצלם בית של כמה מגזינים שם.נראה כי שניהם די נרגשים ועל כן נראה כי הם יותר מצויים בתחילת הדרך מאשר באמצעיתה או בסופה. השמש כמעט מעל ראשם, מה שאומר שהשעה היא בין 11 ל15 בקירוב, ואולי עצרו לארוחת צהריים. וזאת על פי שולחן הפיקניק ברקע בצד ימין. הם כנראה בחניית מנוחה. נראה שסיימו לאכול ונראה שהם מוכנים לחזור לדרך כי אין כלום על השולחן, ומכיון שהחבילות שלהם ארוזות. וחוץ מזה כשאנשים עוצרים לאכול, בדרך כלל אין להם סבלנות להצטלם, אך לאחר שאכלו ורוחם טובה ובטנם מלאה, הם כנראה ביקשו ממישהו שגם אכל שם לצלם אותם. היות ורואים כי החבילות על אחורי האופנוע ענקיות נראה שמדובר במסע ארוך. על פי שרווליו הארוכים של פירסיג  ומעילו של בנו -כנראה מזג האויר קצת קריר.על פי הפרחים הקטנים לרגלי פירסיג ובין האופנוע ומחסה הפיקניק נראה שזו תקופת אביב.הנער מחייך למצלמה, מצב רוחו טוב, אך פירסיג פניו כבר אל הדרך ומבטו המושפל מטה, (למרות צל החיוך, מראה שהוא כבר רוצה להיות בדרך (אולי בכלל הוא לא רצה לעצור ורק בגלל הנער הם עצרו).  מתוך זה גם ניתן לראות שהנער אוהב אנשים אוהב ליצור עימם קשר, בניגוד לאביו שהיה כנראה מופנם יותר ורוחו הייתה יותר בדרכים מאשר עם בני אדם. ועתה כמה תוספות שלי: מהתבוננות בראשו של פירסיג עולים שני דברים, האחד שראשו מורכן כלפי מטה והשני שערו הזקור. ראשו כלפי מטה יכול להראות גישה של פסימיות, נכאות רוח, נטיה להאמין כי חוק מרפי בדרך כלל מנצח וכו'. שערו זקור, לא סתם פורע אלא פורץ כלפי מעלה בחירות חופשיות ובחדוות כיבוש. מה המשדר כי קשה לרסן אותו, חשיבה פורצת אל מחוץ לקונבציונלי, לא ניתנת לריסון או למסגרת. ושערו לא פורץ לצדדים או נופל מטה, אלא פורץ כלפי מעלה, וזה מעניין, כי זה סוג של נונקונפורמיזם אופטימי… אם אפשר להתבטא כך, זו חריגות שרואה את הטוב שבדברים. ואיך זה מסתדר עם המבט המושפל? ובכן, המבט שייך יותר לנפש ולרגשות השער והראש שייכים לתחום המנטלי, מה שיכול להגיד שפירסיג הוא מורד מנטלי, עם גישה חיוביות מבחינת תוצאת המדידה שלו, בעוד שבתור אדם בחייו, הוא נוטה לגישה יותר פסימית.   

קבוצות אנשים

שרים בהצבעה בכנסת 

שתי סיבות עיקריות יכולות היו להשפיע על אופן הרמת היד של השרים; האחת רגעית והשניה קבועה. הרגעית קשורה ליחסם לנושא עליו נסבה ההצבעה, או מצב הרוח שלהם באותו היום. והשניה היא האישיות שלהם; רוב הסיכויים שאם אדם מרים את ידו בצורה מסוימת, רבים הסיכויים שגם בהצבעות אחרות ירים את ידו פחות או יותר כך. היכן עובר קו ההפרדה? ובכן, הפנים הם כמו עיתון, הגוף הוא כמו ספר. בספר חרותים דברים שנאספו במשך זמן רב, והם נכונים לגבי כמה וכמה תקופות. העיתון מאוד חם הרגע הזה ומחר (כפי שאמר לי שומר הלילה של מעריב לפני שנים רבות), עוטפים בו דגים. ספר יכול ללוות אותך חיים שלמים, עיתון של אתמול, לא רק שהוא לא אקטואלי ורלוונטי, הוא מיותר. 

ואם נחזור לנמשל, הרי שפני אדם הם כמו עיתון, בעוד שגופו; יציבתו, תנוחותיו, הדרך בה הוא יושב, מרים את ידו או משלב את רגלו – הם כמו ספר. לקח הרבה זמן לעצב הרגלים אלו הם נשארים מקובעים. וכך אם נביט באנשים בתמונה 3 נראה כי הבעות רובם (בעיקר אלה שיושבים במרכז, לוי, שמיר, רבין ופרס, בעוד השוליים פחות משועשעים;  בר לב ומודעי ז"ל ונבון יבדל לחיים ארוכים), נעות בין שעשוע לזחיחות קלה. 

אך זו הפרסונה, זה חלון הראווה, ומה באשר לחנות עצמה? ובכן כאן יש לנו את סגנון הרמת היד. 

מודעי: הוא היחיד שמפנה כלפי חוץ את הצד החיצוני של היד (גב היד). פנים היד הוא חלק יותר רך, מזמין על משדר פתיחות וקבלה, החלק של גב היד הוא חלק שבו משתמשים כדי להראות גבול, לחסום או לנפנף הטרדה כלשהי. מודעי גם מרים את ידו גבוה, כמעט, או כמו, דוד לוי, גובה היד מראה דומיננטיות ורצון להיות בעל הסטאטוס הקובע ("ידו על העליונה"). ולא רק שהוא מרים יד גבוהה עם גב היד כלפי חוץ ("אני נגד ואני בעל הסטטוס הגבוה כאן"), אלא שהוא היחיד גם שאינו מרים ידו בזוית ישרה, אלא  בזווית נטויה, כמו אין לו כוח או חשק להרים את היד. מה שזה משדר הוא חוסר התייחסות רצינית לעצם ההצבעה ("מה זה חשוב בכלל"). שלושת אלה יחדיו מדברים על אדם שהוא קבוע בלהיות נגד, וזה קשור לכך שהוא מאוד חושב את עצמו. 

רבין: רכין נראה כאילו הוא לא ממש שם, הוא לא מביט מטה כמו מודעי (שלילה, אנטי) אלא למקום כלשהו, אחר. ("אני לא מחובר למה שקורה פה"). ידו מונפת כמו בברכת שלום, מה שמשדר שלמרות המופנמות הרבה שלו היחס הבסיסי לבני אדם הוא חיובי ומפרגן. אך מה שמעניין אצלו הם זוית הנטיה של הגוף והיד המצביעה; שניהם נוטים לכיוונים הפוכים. לו היה נוטה לאותו הצד של היד המצביעה, הוא היה משדר בזאת שהוא נותן גיבוי להרמת היד, אך ההטיה של כתף שמאל לכיוון הנגדי יכולה לשדר שליבו לא לא לגמרי שלם. עם מה ליבו לא שלם, בין אם נושא ההצבעה, או עצם הצורך שלו להשתתף בזה (במקום לעסוק בדברים אחרים) לא ברור. 

לוי: חד וחלק. מרים את היד בזווית ישרה לגובה רב; הולך עד הסוף. לא איש של חוכמות כשהוא מאמין במשהו הוא נותן את כל כולו. בהצבעה שלו יש מחויבות, ישירות וחוסר התחכמות. 

פרס: לא מתאמץ, מרים בקושי, אין לא כוח לזה. עוד הצבעה, שיהיה. פניו מסובות לכיוון ההפוך לזה של ידו המצביעה, וגם היא רפויה וחסרת מאמץ. כל אלה עומדים בניגוד גמור לסגנון ההצבעה של לוי. 

שמיר: סתם מרים יד, גם הוא תשומת ליבו לא עם היד המורמת.

נבון: מרים רק שתי אצבעות, יכול להיות שיש לו הסתייגות מנושא ההצבעה ועל כן אינו מרים את כל האצבעות, או שיש כאן ביטוי למזג של תלמיד צייתן שגם כשהוא נותן קולו למשהו עדיין בתוכו הוא מבקש רשות. (פניו החמוצות נותנות חיזוק לגרסה הראשונה). 

בר לב: לא ברור אם זה בגלל זווית הצילום, אך הוא נראה שפוף, חיוור, מרים את ידו בלי השקעה רבה, וגם הוא מרים רק שתי אצבעות. כך שיחד עם הבעת פניו הגובה הנמוך של ידו, נראה כי ליבו לא לגמרי שלם עם נושא ההצבעה.

נשים בשחור 

תמונה מדהימה. יש בה עוצמה רבה מאוד, נחישות, לכידות ואינטימיות בין המפגינות. אך האמנם? האמנם עוצמה? האמנם לכידות? 

ובכן נתחיל דווקא מנחישות, אכן יש נחישות רבה כשמדובר על נחישות יש לשים לב לסנטר;

סנטר:  הסנטר  של כמה מן המפגינות, כשהוא זקור קדימה, או אפילו הצידה הוא מקרין נחישות. רואים זאת במיוחד אצל השניה משמאל, גם הרמת הסנטר של הראשונה משמאל. וכמו כן הסנטר של השלישית משמאל; לכל אחת החזקת סנטר אחרת, האחת מבליטה קדימה (שניה משמאל) האחרת הצידה (שלישית משמאל), עוד אחת מעט כלפי מעלה (הראשונה משמאל). מעניין כי שני הסנטרים החזקים ביותר, של שתי השמאליות, מלוות גם בהרכבה של משקפיים גדולות ("אני לא יוצרת קשר, אני לא יוצרת אינטימיות"). 

מבט ועיניים: ואם מדובר על משקפיים, אז מה עם המבט? ובכן, המבט של השלישית משמאל, עוין, בא מן הצד, עיניים מעט מצומצם, כמו לא מאמינה לאף אחד, חושדת, בוחנת טוב טוב, כל דבר לפני שהוא משתפת פעולה. המבט של זו שלשמאלה בכלל מופנה רחוק והצידה, על פניה אופטימיות של חלוצה, (העוצמה שלה תתבטא בידיים ולא במבט). המבט של השניה מימין, גם הוא חשדני, (עיניים מצומצמות), אך גם כועס מעט (פנים הגבות נוטה מעט פנימה, ויוצר שני קמטים זעירים ביניהם). המבט של הראשונה מימין מעניין, כי היא היחידה שסוגרת עיניים, כולן, חוץ ממנה מביטות, למעט אחת – למצלמה, אך היא סוגרת עיניים. עצימת עיניים, במיוחד בקטע של צילום קבוצתי שבא לשדר משהו מראה ניתוק מן הסיטואציה, רצון לא להיות שם, לא להיות שייכת. 

וכיווני המבט של כולן שונות ביותר; השתיים משמאל מביטות מעט מלמעלה, זו שלידן מן הצד, הרביעית משמאל בכלל מביטה לכיון אחר, אחר כך, השניה מימין מביטה ישר אך בחשד ואז יש לנו אחת שבכלל סוגרת עיניים, כך שלכידות, אנו כבר רואים שאין פה כל כך, על אחת בהחלט שומרת על סגנון אישי מאוד. כי יש כאן כמעט כל סגנונות המבט האפשריים. 

ועכשיו מה עם אינטימיות? ובכן יש ויש, הן עומדות מאוד קרוב (אך יכול להיות שאלה הוראות הצלם), קרוב עד כדי נגיעה, ואף חפיפה בכל מן הגוף, הן לא פונות אחת כלפי השניה, חלקן אף מפנה כתף לזו  שלצידה, אך הן קרובות, חשות נוח זו עם זו. 

הידיים: הידיים מעניינות למדי, כל אחת סגורה בתוך עצמה, הידיים מצויות בתחום המתחם של הגוף, והכפות לא פונות כלפי הנשים שעומדות בצדדים. אצל רובן הידיים סוגרות על מתחם הגוף, מה שמעצים את הסגירות של כל אחת בתוך עצמה. רק שתיים לא נסגרות ידיים; אחת, השניה מימין מקרינה מיניות, ידיה מונחות על ירכיה, יוצרות מעין משולש שחודו פונה כלפי מטה. שמימינה גם היא מקרינה מיניות בידה הימנית בעוד השמאלית מקרינה קשיחות ותוקפנות. 

לכולן מיצוב ידיים נמוך; כפות הידיים מצויות מתחת לקו החגורה, דבר זה משדר בדרך כלל נמיכות רוח וחוסר התלהבות, למרות הנחישות שבסנטר בחלק מן המבטים. כך שכאן יש לנו סתירה מעניינת; המבט מראה על מצב הנפש, הידיים על כושר ביצוע בהוצאה לפועל, המסקנה יכולה להיות, שבעת הזאת הן חשו  מחויבות ונחישות נפשית פנימית אדירה, אך לא היו בטוחות כלל לגבי הכוח שלהן לגרום לנסיגה מלבנון לצאת מן הכוח אל הפועל. 

לסיכום: הן פונות כל אחת לכיוון אחר, ידיהן נעולות ונמוכות, הן קרובות זו לזו אך לא פונות זו לזו, ופניהן חמורות סבר.

ובכן מדובר כאן בנשים נחושות, חשות כבדות המשימה שלקחו על עצמן, יש להן נחישות פנימית עמוקה, הן חשות שהן ביחד בעניין הזה, אך כל אחת באה עם המטען שלה, והן לא ממש הצליחה ליצור קשרים אישיים תומכים, מעבר למשימה שמלכדת אותן. 

***

ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ויו"ר אש"ף יאסר ערפת לוחצים ידיים. בבית הלבן, בעת חתימת הססכם העקרונות בין ישראל לפלסטינים ב 13 לספטטמבר 1993. 

רבין יצחק-עבודה או�...

ניתוח

תמונה מעניינת. זמן לא רב אחר כך רבין נרצח, במידה רבה בגלל אותה לחיצת יד. וכמה שנים לאחר מכן ערפת יצא עם טקטיקה הפוכה לחלוטין כלפי ישראל. כאן עדיין שיא האופטימיות. האמנם? 

ובכן המרחק הפיזי ביניהם גדול מאוד, שניהם לא מכופפים את הידיים במרפקים, ועומדים כמה שיותר רחוק האחד מן השני. זו לחיצת יד של: "שמור מרחק", החיוך הוא חיוך פורמלי, המרחק מראה את הקושי שלהם ליצור אינטימיות של ממש ביניהם. המרחק כה גדול עד כי קלינטון כולו ועוד מרחב משני צידיו נראה בין שני האישים. 

רבין נראה שחוח מעט, מה שיכול להראות את הקושי הרב שזה מסב לו, או לפחות את העובדה שהוא לא חש גאוה רבה בעת הלחיצה הזו. ערפת לא רק מושיט את ידו למלוא אורכה, הוא גם מושך אחורנית את היד השניה כמו כדי להגדיל את הפער הפיזי הגדול גם כך.