החיים כהתמכרות: להנאה ואושר – חלק ב’

Total
0
Shares

חלק ב. ההתמכרות להנאה

כולם מדברים על עבודה והשקעה, אך זאת מעל לפני השטח, כי מה שלמעשה מעסיק בני אדם באמת היא ההנאה! וזה בא בשני אופנים, חיובי ושלילי (ושניהם באים להעצים ולהאדיר את ממלכת ההנאה):

– באופן החיובי אנשים רוצים בזמנם הפנוי כיף. אבל לא סתם רוצים, זו מצד אחד משאלת לב נואשת, רדיפה מתמדת אחר ההנאה שמתחמקת ועושה קשיים; החופש בעיירת סקי בשוויץ, המאכלים המפתים גדושי הקלוריות, הגבר או האישה הנאים העובדים במשרד הסמוך, המכונית המפוארת שראינו בקטלוג, או אפילו ההופעה הסוחפת – בה נבקר מחר, או תכנית הטלויזיה מפוצצת בלוטות הצחוק – בה נצפה הערב.

– ובאופן השלילי אנו מפעילים את הצנזורה והסלקציה וההימנעות – לגבי כל אותם אנשים וארועים העלולים לפגום או להוריד את רמת ההנאה העכשווית שלנו; ספרים או אנשים שהם או משעממים, מדכאים, כבדים – או כולם גם יחד. פיתחנו משושים לזהות מרחוק 'משביתי הנאה', ואנו עוקפים אותם בתירוץ זה או אחר.

אפשר להגיד כי רובנו באיזשהו מקום צרכני ההנאה. וככאלה אנו קודם כל צרכנים של הנאות ובילויים, חופשות וריגושים, יציאות וכיופים, חיים בתחושה שאת החיים צריך למצות, לצרוך ולנצל. וכי "לחיות" משמעו להפיק מן החיים את מירב ההנאות שיש בהם. והדימוי המובהק ביותר לחיים בתרבות ההנאה זה הלונה פארק; גן שעשועים. ואם החיים זה לונה מה פארק, אז מי אנחנו? אנו אנשי הלונה פארק. וככאלה אנו אכן רואים את החיים כמעין לונה פארק גדול המציע שלל הנאות וריגושים.

אך מבחוץ רוב אנשי הלונה פארק לא חייבים להראות כאלה, למען האמת רובם אנשי עבודה קשה, ואף עשויים להפיק סיפוק מעבודתם. אך מאחורי כל זה מסתתר הצמא האדיר להנאה; אנשי הלונה פארק עובדים כדי להיות מסוגלים מדי פעם לממן לעצמם סיבוב על אחד ממתקני הלונה פארק של החיים. אנשי הלונה פארק מאמינים שהחיים בסך הכל יפים ונעימים וכאשר אינם כאלה אז זו מעין תקלה זמנית ומקרית שתסתדר עם הסיבוב הבא על הגלגל הענק או על רכבת ההרים. נאמנים לתפישה זו נוטים אנשי הלונה פארק לטפל בבעיותיהם הבינאישיות על ידי הטבעתן במימי חופשות ובילויים משותפים. שם הם מחזיקים ידיים על רכבת השדים, צווחים בהנאה ושוכחים לרגע שבעצם אין להם על מה לדבר. ההתמכרות לפעילויות נופש והנאה טוענת את אנשי הלונה פארק באנרגיה ובתחושת חיות עזה וממלטת אותם מתחושת הריקנות בתוך עצמם ועם הסובבים אותם.

כך הם עולים על הקרוסלה המסתובבת לצלילי המנגינה החוזרת ונעים במעגלים שאינם מתפתחים ואינם נפתחים אל כלום מלבד אל המעגל הבא של הסיבוב הבא עם אותה המנגינה באותו המסלול החוזרים על עצמם עד אין סוף; עוד הנאה ועוד אחת, ועוד ועוד. שלא יגמר לעולם.

מבחינה זו מבוגרים אינם שונים מילדיהם, או ממה שהיו בילדותם; הם, גם הם, רודפים אחר ההנאה, מכורים להנאה. רק שאצל מבוגרים, זה פחות פיסי, מוחצן, גלוי וחד משמעי. וההנאה מתגלמת לרוב בדמות מכשיר מהפנט הניצב במרכז הסלון, מהבהב כל זמן שהם בבית. ומה שמוצג במכשיר הוא שפע בלתי פוסק של תוכניות, הצגות ושעשועים אותם רקחו אנשים מנוסים בבישול תבשילי הנאה. ומה שלא מספק הנאה, והנאה רבה, מושם על תו הרייטיג הנמוך ומושלך מיד למגרסה. כך שכל הזמן יצרני ההנאה בטלויזיה משפרים את התוצרת על פי הרייטינג, והרייטינג הוא על מה שגורם להכי הרבה הנאה לצופים. וכך, 4-5 שעות ביום אנשים מתבטלים מול ההנאה הממכרת הנושבת אליהם מן המכשיר המרובע. מכשיר שמנפק מאות ז'אנרים שונים של הנאה; ממתח ותכניות ראיונות ועד קומדיות ואופרות סבון, כל אחד ימצא את התדר שמשדר על גל ההנאה האישי שלו. ומה שמעניין הוא שמחוץ לשעות ההנאה הקצרות (המוקדשות רובן ככולן למכשיר הזה) אנשים עובדים שעות ארוכות ובלתי מהנות, שעל רקע האדיקות שמגלים אנשים לגבי רדיפת ההנאה בשעות הפנאי – עשויה להיתפס כמנוגדת להנאה, אך לא כן הוא; העבודה היא מחיר ההנאה, התשלום שמשלמים (בחוסר ברירה, אך בהשלמה) כדי שאפשר יהיה להנות יותר ויותר ועוד יותר; ככל שעובדים יותר קשה וזוכים ליותר קידום בעבודה – כך יגדלו המשאבים שבעזרתם ניתן יהיה להנות עוד ועוד, יותר טוב ויותר מוצלח מן הפעמים הקודמות בהן נהננו.

וגם מרבית העבודות בהם אנשים עוסקים; הן עבודות שנועדו לספק ליתר האוכלוסיה יותר הנאה בשעות הפנאי שלהם; מיתקני מחשב יותר משוכללים, חיבור מהיר יותר לאינטרנט, טלפונים סלולריים ש'עושים קפה' ונמצאים איתך גם 'כשנגמרות לך המלים' ועוד ועוד. כל יום שעובר מביא עימו שכלול נוסף שמביא הנאה נוספת ואנשים עובדים עוד ועוד כדי להנות עוד ועוד מהנאות נוספות שמפותחות בזה הרגע במחלקות המחקר והפיתוח בשעות העבודה הרגילות.

(ולא רק בתחום האלקטרוניקה כמובן, גם בתחומי המזון, רוקחים לנו כל הזמן מאכלים נוספים לגירוי הדמיון החיך וזה הגיע כה רחוק שמרב הנאה פוגמים בבריאות, ואז ישנה מטוטלת שמתחילה לנוע לצד השני, מטוטלת פוריטנית, בניגוד למטוטלת ההדוניסטית, זו של מאכלים בריאים, אך גם זה כדי שנהיה בריאים ונוכל להנאות יותר זמן וכו'.

כן, אין ספק, כולם ממשיכים לחיות לקראת התענוג הבא, ועם זאת הכל זועק שהדינמיקה המציאותית של הדברים היא אחרת; הזרימה של ההווה היא כלפי עתיד של זקנה, ניכור גואה בין בני הזוג ובינם לילדיהם, המחלות יבואו לבד, הילדים יעזבו את הבית והפנסיה תותיר הרבה זמן פנוי, מעט מדי כסף ולא מספיק הנאה – בכדי לפרוש אותה על פני השעות הרבות ולממנם מן הכיס הדל.

אך כולם שועטים קדימה בצהלה לקראת הכיף הבא, ועל זה מדברים כשנפגשים; איפוא כדאי לנפוש, ולאיזה הצגה ללכת, המלצה על מתכון חדש.

(נכון שלעיתים קרובות מקטרים ויוצאים נגד תופעות, אך גם זה במתכונת של הנאה; של ילדים שמטילים בוץ בפסל ענק במרכז הכיכר). התחושה הכללית היא של החיים כמגרש משחקים ענק, שאנשים חיים כדי להנות, ויותר מזה; שעצם זה שנולדנו – זה עבור זה שנהנה. ועל רקע תפיסה זו – האופטימיים נתפסים כאנשים שקולטים נכון את החיים, בעוד שהפסימיים – משהו מקולקל בהם. 'מה נשמע'? שואלים? 'כיף' באה התשובה. ולפעמים אפילו ישר שואלים: 'הכל טוב'? מראש כבר מדלגים על שלב השאלה, וכבר מבררים אם התשובה הנכונה היא אכן שם או לא, (הבחירה כבר אינה בין 'כן', ל'לא' אלא בין כן מוחלט ('הכל טוב') ובין כן פחות מוחלט ('היה יכול להיות יותר טוב').

צרות, מספרים רק לידידים קרובים קרובים, שלהם יש חוזה עימנו, ועל כן לא מסוגלים לברוח. אך עם רוב האנשים מדברים רק על מה שטוב, מתחלקים בדברים הטובים, ואם בכל זאת מישהו מספר צרות – מנסים להראות לו את הצד החיובי, להוציא אותם (ואותנו – בשיחה הזאת) מן הבאאסה, והם כמובן יודו לנו על כך. לא עולה על הדעת שאולי הם פשוט רוצים אמפטיה, איכפתיות, מצידנו על כך שרע להם. שישתתפו איתנו קצת ברע. לא – ברגע שמישהו לא נהנה, מייעצים לו לקחת פרוזאק, או לפחות לחשוב על משהו אחר, או מנסים להסביר לו ש-'זה הכל בראש שלך', 'אתה מביא את זה על עצמך', 'אתה פשוט צריך לחשוב על החיים אחרת, קח אותי למשל'.

וכך בתגובה על צרות אנו מנסים להחזיר אותו בחזרה לשפיות של: למצוץ-את-צוף-ההנאה-מהחיים.

ומה קורה לנו במקומות בהם אין אנו יכולים להנות? ובכן שם אנו פשוט מנוכרים; ברכבת, ברחוב, בשירות לקוחות – ואז לובשים מסכה אטומה שאומרת: 'אני לא כאן', 'אני רק ממלא תפקיד'. אנשים פשוט כבים – כשהם מעורבים בפעילות בה אין הנאה, סוגרים את האור ושמים שלט: 'אני לא בבית'.

בשיחה – רבים על התור של מספק ההנאה התורן; מי יספר את הסיפורים הכי עסיסיים, והיותר משעשעים. והדוברים שמספקים את ההנאה הרבה ביותר זוכים לניקוד גבוה בסולם הפופולריות; זוכים ל'ליטופים' מילוליים וליחס מפנק ומתחנף מצד האחרים. וכך, הם מקבלים בחזרה עשרת מונים את מנת ההנאה שהנפיקו ( על ידי חידודים, התחכמויות, והתלוצצויות) תוך כדי השיחה – בעבור כולם.

אך זה לא פשוט, לעיתים קרובות ההנאה מתחפשת; לא תמיד מופיעה כהנאה. אמנם תמיד היא הנאה, אך לא תמיד היא נראית כזו, למשל קריאה של ספר פרוזה חדש; אולי ההנאה היא לא משהו – כאן, אך הקורא משווה לעיני רוחו את עצמו מספר על היצירה לחבריו ואת תגובות ההתפעלות של שומעיו, וזה נותן לו את דחף ההנאה המושאל – לצלוח את היצירה. או פעילות במכון כושר, אולי היא לא מהנה – אך התוצאה אמורה להביא הרבה הנאה. כך שגם זלילה וגם דיאטה – שתיהן יכולות להיות מונעות על ידי הנאה; האחת הנאה מיידית והשניה הנאה מושהית, האחת – הנאה של החושים והיצרים והשניה הנאה של החשיבה וכח הדימיון. כך שפנים רבות לה להנאה; אם היא לא בשורה הראשונה, אז היא מאחורי הקלעים. אך הנכון הוא שלרב קל למצוא אותה במקומות בהם החיים שוקקים, מלאי עליצות ושמחה, בעיקר שמחה. אך גם כאן יש כל מיני שמחות, למשל ישנו משפט באשר לשמחה שאומר: 'אין שמחה כמו השמחה לאיד', וזה מה שמתרחש כשקוראים בעיתון על אסונות שארעו לאנשים אחרים, (רצוי גם במקומות אחרים). ככל שמסביב יותר שחור – לנו יותר אור. איננו מוכנים להכיר בכך שמה שכתוב בעיתון יכול לקרות גם לנו, בדיוק באותה המידה -מעדיפים להאמין שאם זה היה צריך להיות התור של מישהו – לסבול, הרי שהאחר האומלל הגיע לשם במקומנו.

לעתים שומעים בשיחה על אנשים שעשו דברים שנויים במחלוקת ואז השיחה מסתיימת בכך שמישהו אומר את המשפט הידוע: "העיקר שזה עושה לו טוב". ויש משפטים נוספים, כמו: "זו הדרך שלו להנות". ודי סותם את הגולל בפני דיון נוסף בנושא; הוא נהנה? זהו, די אין יותר מה להגיד, העיקר שהוא נהנה. הלאה לנושא הבא. הנושא הזה סגור.

כששואלים אנשים בשביל מה שהם חיים? התשובה בדרך כלל אינה נסובה על משמעות או מטרה, אלא בגלל 'שהחיים זה כיף', (או לפחות עליך להשתדל שהם יהיו כאלה), כאילו לפני הלידה העניקו לנו פרס: החיים הללו כדי שנהנה מהם. אך אנו לא סתם שואפים להנות, אנו אצים רצים בבהילות, יונקים, מוצצים כל דבר חדש; את האדמה אנו שואבים עד תום; כל מחצב, כל אבן יקרה. ממעמקי הים – כל פנינה, כל דבש מכוורת, כל פרווה מחיה, כל שנהב מפיל. כל פינה שמשקיפה על נוף בטבע – בונים עליה. לטבע אין קיום ופונקציה בפני עצמם, רק כמספקי הנאה, שאותה יש לחלוב עוד ועוד. כל הירוקים ואנשי איכות הסביבה וגם כמה מדענים – זועקים חמס, ואך הממסד ממשיך לשדוד עוד ועוד הנאות.

וכאמור, זה לא נושא פשוט. לא קל לחשוף את פניה האמיתיות של ההנאה; אנו מציגים עצמנו כאנשי עמל, העובדים ללא הפסק. ואכן מי שמחפש את הערכים של עבודה וחריצות ימצא אותם, אך הבעיה היא שהעבודה בדרך כלל מתקבלת (על ידי העובד) כמסכה או עטיפה שיש לעבור דרכה בדרך לתענוג; אנו עובדים כדי שתהא לנו הכרה, מעמד, כסף ואז נוכל להנות. היה יכול להיות אחרת, הפוך; אנו נחים כדי שנגיע למצב הנפשי שבו נוכל לעבוד, ללמוד וכו'.

והסידור הזה, של גלעין ועטיפות הוא מסודר ונוח; כי עטיפה יכולה להימכר ולהתיחצן כגלעין וההנאה כעטיפה.

יחסיות דומה קיימת בקשר שבין הנאה וסיפוק; אנו מספקים את צרכינו כדי שנוכל להנות ולא להנות כדי שנוכל להגיע לסיפוק. העניין של עטיפה ותוך גם קשור לרמות, כי מה שקיים בגלעין מצוי בדרך כלל בדרגת חשיבות יותר גבוהה. בהנאה – צורכים, כדי להגיע לסיפוק. אך כדי להיות מסופקים יש ליצור, והנאה היא דרך אינפנטילית להתקיים, בעוד שסיפוק ושביעות רצון הם צרכים בוגרים. הנאה קשורה ליצרים ואימפולסים, בעוד שסיפוק קשור למודעות ותודעה. המודעות מתרחבת ועולה, ההנאה היא אורגזמה, והיא כזו בכך שיש בה הגעה לשיא ומשם נפילה וככל ששיא ההנאה גבוה יותר כך הנפילה עמוקה יותר. וככל שהיא מיידית ועמוקה יותר כך נוצר צורך דחוף ואינטנסיבי יותר לשיא גבוה יותר בהנאה הבאה. הנאה זה דבר יחסי מחזורי וגלי, וזאת בניגוד לסיפוק שבא מהישג או ממימוש פוטנציאל, או ממודעות, שם זה הכל או כלום, או שיש סיפוק, או אין, זה לא יחסי, זה קיים או לא.

אז אצלנו סיפוק הצרכים הוא שביל בדרך להנאה. והיה יכול להיות אחרת, שאנו נהנים כדי לספק צרכים בסיסיים כדי שנוכל להגיע לרמה בה נשאב סיפוק מן החיים.

וכך, הגישה האינפנטילית מקדשת את ההנאה על פני שביעות הרצון והסיפוק. בעוד הגישה הבוגרת, המודעת – מקדשת חיים של הגעה למטרות, הפקת משמעות והבנה של מרקמים תת קרקעיים על פני ההנאה הרגעית הממכרת והבוגדנית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You May Also Like

ההבדל בין לחיות… ולחיות!

ונתחיל במשפט מפתח מוזר ומסתורי במקצת. יש מוות אחרי החיים וישנו מוות אחרי ה’אין חיים’. לכולם נדמה שאם אנו חיים זה אומר שאנו חיים. אז זהו שזה טריק של אוטוסוגסטיה.…
View Post

תהליך העלמות האנושיות

המדובר על מצב של התדרדרות, כמו למשל אלצהיימר, החולה אף פעם לא מחלים, לא משתפר, והמחלה לא נעצרת. המחלה שלנו היא ניכוריוזיס. התפוררות והתנוונות איטית ומתמשכת של המולכים העצביים של…
View Post

מודעות למשאב המתכלה: הזמן

    אין דבר אחר מלבד הזמן. החטא הגדול ביותר הוא כלפי הזמן. האם האיש הזה, מולי, שמילא כוס קרטון בקפה ונעלם במוסך יודע, יודע עכשיו, שבזמן מילוי כוס הקפה,…
View Post

מותו של אריק איינשטיין

שלשום, יום שלישי, ה26 ל11 2013 נפטר גדול זמרי ישראל, אריק איינשטיין והובא לקבורות אמש, יום רביעי. וברצוני לא לכתוב על האיש הנדיר הזה והזמיר המופלא, אלא על משהו אחר,…
View Post

פתגמים, משפטים וסיפורים – חסידיים.

https://tinyurl.com/y367t92p https://he.wikiquote.org/wiki/%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D_%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%9C_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A6%D7%A7 http://www.yossi-alfi.co.il/page2.php?id=135 https://www.zusha.org.il/person/%d7%94%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%9d-%d7%98%d7%95%d7%91/ https://www.text.org.il/index.php?book=0510083 https://www.haaretz.co.il/literature/1.1067973 https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3142550,00.html https://tinyurl.com/y5mhu9l8
View Post

על החיים והמוות

מוות ומשמעות החיים רוב בני האדם יסכימו כי יש לחיות את החיים באופן המשמעותי ביותר שניתן, אך לרוב זו הסכמה מן השפה ולחץ. ויקטור פרנקל, שביסס על כך גישה פילוסופית…
View Post