אחד הבלבולים הגדולים ביותר שניתן לעשות בחיים המוקדשים לדרך רוחנית-דתית היא לטעות בין טוב לגבוה.
כאשר גבוה הוא לא נגיש (וקשה ללמד) אנשים מנסים להיות טובים.. 

 
את להיות טוב וטוב יותר – צריך להעריך אבל זה בכלל לא כמו להיות על הנתיב של שדרוג עצמך לרמה גבוהה יותר.

מי שמנסה להיות, או לעשות, טוב, נמצא על וקטור מעגלי תחזוקתי, אופקי. ואילו מי שנמצא על נתיב של צמיחה והתפתחות מצוי על וקטור אנכי .

לעשות ולהיות – טוב, זה לפעול על הווקטור הרוחבי של מזרח מערב (החלקה מטוב לרע, ובחזרה), בעוד שצמיחה והתפתחות מצויה על הווקטור האורכי;  וקטור צפון דרום: הקוטב הצפוני הוא הקצה הגבוה, בעוד הקוטב הדרומי הוא הקצה הנמוך..
המעבר מלהיות טוב להיות רע, ובחזרה, קורה בווקטור התחזוקה..
רוב האנשים נעים במישור האופקי, מעטים נמצאים במישור האנכי.

אחת הסיבות לכך היא משוב חברתי; אנו מצויים בהתניה אודות החשיבות של היות טוב, או עושה טוב – אם אדם עושה הרבה טוב הוא מקבל הרבה משוב חיובי, . והיינו מותנים להעריך בנו רק את התכונות שעבורן אנו מקבלים משוב חיובי, כי קשה מאוד לעבוד לבד, בחושך, ללא תמיכה חברתית או משוב מעודד, זה בודד וכפוי טובה.

להיות נדיבים, לתת לעניים, לעזור לנזקקים, לתרום לנזקקים, להיות הורה טוב להיות אזרח טוב, בוס טוב, לכל זה, הסיפוקים והחיבוקים מהציבור – הם מידיים, ונותנים סיפוק מידי, ואילו לעשות עבודה פנימית (לצמוח כלפי מעלה), לא מקבל שום משוב בכלל, כי כמעט אף אחד לא מצוי  על הווקטור האופקי ולכן  לא מסוגל אפילו להבחין בו.

רבות מהדתות והדרכים הרוחניות אינן מלמדות אותנו כיצד להגיע לרמה גבוהה יותר של הווייה וקיום בעצמנו, אלא כיצד להיות אדם טוב יותר בעצמנו ובאופן שבו אנו מתייחסים לאחרים.

המעבר של מרכז הכובד מהקו האופקי לקו האנכי, הוא תנועה מלהיות תקוע בקו התחזוקה, לקו הצמיחה וההתפתחות הפנימית.

 רוב בני האדם טוענים שאנחנו באמת צריכים דת כדי להיות מוסריים – לעזור לנו להיות 'טובים. 

אנחנו רגילים לרעיון של אלים חזקים בשמיים שמסתכלים עלינו ומצפים שנהיהטובים ונעשה טוב. . זה הבסיס לנצרות, ליהדות ולאיסלאם.,

 אין סתירה בין שניהם, כל עוד אחד (להיות טוב) לא בא על חשבון השני(להיות גבוה).

, 

כאשר התודעה הגבוהה הופכת לפעילה, גדולתה גוברת על רעשי המוסר הקטנים – המגיעים מלמטה, המנוע החזק יותר (של התודעה המפותחת) משתיק את המנועים הקטנים יותר של טוב ורע.

אדם שהגיע לרמת התפתחות רוחנית ותודעתית גבוהה – הוא מעבר לטוב ולרע. 

אז אם אתה גבוה מספיק בעבודה הפנימית שלך אתה לא צריך להטריד את עצמך עם שאלות אם עשית טוב או רע. המצב הגבוה שלך הוא פוליסת הביטוח שלך.

*

12.9.20

*

גבריאל רעם

.

כששואלים אדם מה אתה רוצה בחיים. התשובה בדרך כלל מסתובבת סביב 'קוטב הטוב'. רוב בני האדם רוצים שיהיה להם טוב כמה שיותר. ושיהיה להם רע כמה שפחות. במלים פשוטות: להיות מאושר. וזה נשמע מאוד הגיוני. הגיוני, אך סותר את עקרונות החיים. החיים בנויים על מתח בינקוטבי, למשל גבר ואישה, יום ולילה, ערות ושינה, נעורים וזקנה, כיווץ והרפיה, כניסה ויציאה. למעשה החיים בנויים על זה. בתא יש טעינה חיובית, שלילית ונייטרלית. השריר מתכווץ ומתרפה. האוויר נכנס ויוצא. כוו'. ורק כשזה מגיע לתחום הפסיכולוגיה של האדם, הוא רוצה רק קוטב אחד, קוטב ההנאה.

ברגע שמבטלים קוטב אחד, האדם נחלש. הקשר נחלש. ברגע שבן זוג אחד משתלט על השני, ולשני אין משקל ונפח ביחסים, היחסים נגמרים. אך זה קשה להחזיק מתח בינקוטבי. זה גורם לחוסר נעימות, למתח, הם מתנגשים האחד בשני, סותרים האחד את השני. אך כל עוד לא תימצא סינרגיה בניהם – הגוף או המערכת לא יוכלו לתפקד בסוף יתפרקו.

בריב בין בני זוג נהוג לראות בו את הקוטב המנוגד לקוטב האהבה. הריב מפרק את הצד השלילי ביחסים ומוציא אותו החוצה. ועם הוא נעשה בלי פוגענות חזקה במיוחד, מה שנשאר זה קוטב האהבה. אך זה יכול להראות כי לשניים אין יכולת להכיל את הקוטב המנוגד והם מנסים לפרק אותו. החוכמה היא לחיות עם קטבים, להכיל את שניהם. ולא להיפטר מן האחד. היכולת להגיד דברים שליליים שייך לתחום אחר לחלוטין, ברגע שאדם מוותר על ניגוד הוא ניפטר ממנו. זה כמו הסיפור על הבעל שלא יכל לישון כל הלילה ואישתו אומרת לו מה קרה, אז הוא עונה אני חייב כסף למנהל הבנק. היא צלצלה באמצע הלילה למנהל הבנק ואמרה לו הוא לא יכול להחזיר לך את הכסף, הוא אמר לה מה עשית, היא ענתה לו פתרתי את הבעיה עכשיו זה בעיה שלו הוא לא ישן בלילה. עתה הם נותרו עם קוטב השינה, ונפטרו מקוטב הבעיה, שעברה עתה למנהל הבנק.  הנקודה היא   ברגע שאתה אומר את זה למישהו אתה בעצם מעביר את הבעיה אליו. ואתה כבר לא מתמודד עם אותו קוטב.

החוכמה היא לחיות עם מתח הניגודים שבין הקטבים. וככל שאדם חי עם מתח קוטבי יותר חזק ועם כמה שיותר ניגודים זה רק מחזק אותו. ניגוד בין מה שבו לבין מה שמחוץ לו –  מחליש. ניגוד, כששני הניגודים קיימים בתוך האדם, והוא יכול להכיל את שניהם, רק מחזק.

אנו בורחים מקונפליקטים פנימיים, או לא יודעים להתמודד עמם. הקונפליקט הפנימי הוא מכון כושר פנימי, בו מעלים את סף הסיבולת לב ריאה פסיכולוגיים שלנו. הדואליות הפנימית, הסתירה הפרדוקס – הם סם החיים ברמה הגבוהה שלהם.

ברגע שאנו מפנימים קונפליקט ומנסים לחיות עם הסתירה הפנימית, הוא כבר לא קונפליקט, הוא כבר מתח פנימי, למשל, ניקח בן אדם שצריך להחליט אם בן אדם מסוים, יכנס לאיזה סיכון של החיים שלו. האם אני מסכן את החיים שלו או לא מסכן את החיים שלו. זה קונפליקט שהוא גדול מידי עבורי, אני לא יעמוד בזה וגם אתה לא תעמוד בזה. אבל אם ניקח רופא שצריך להחליט בתוקף העבודה שלו אם בן אדם ניכנס לניתוח או לא הוא מסוגל להכיל את זה. אם בן אדם מת במהלך הניתוח, הוא יכיל את הקונפליקט שההחלטה שלו גרמה למוות.

זה נכון שזאת העבודה שלו, אבל באיזה שהוא מקום בתודעה שלו יש לו את היכולת להכיל את הקונפליקט, הוא יכול לחיות את זה.  אדם אחר לא יכול לחיות את זה. הקונפליקט הזה יהרוס אותו.

אז, צריך ללמוד לחיות עם הקונפליקטים בצורה כזאת, שזה כבר לא מפריעה לך.

עכשיו, ברגע שזה לא מפריע לך זה מחזק אותך. רב האנשים, אין להם מתח פנימי, הם שטוחים.

הם ריקים.  אחת הסיבות למה אדם מתרוקן זה בגלל שהוא ניפטר מקוטב אחד. מה שנותן לך כוח זאת היכולות להכיל ניגודים. ברגע שיש התנגשות בין קוטב חיובי לשלילי נוצר מתח חשמלי. המתח החשמלי הזה כבר לא קיים, וזאת בעצם מהות הכוח, היכולת להכיל ניגודים. למעשה,  אלה החיים המפגש בין זרעון לבין ביצית יוצר מיטען חשמלי שהוא בעצם ההתחלה של החיים, עכשיו מיטען חשמלי הוא מיטען חשמלי חיובי. למשל יש לי דוגמא הפוכה, ברגע שאתה מפריד בין קטבים נוצר בעצם משהו שלילי למשל בפצצת אטום הפרידו בין קטבים חיובי ושלילי ברמה הסאב-אטומית. אז אפשר להגיד שבאיזשהו מקום שאתה מאחד בין שני קטבים, אתה בורא עולם. אתה מחריב עולם. אבל אתה מבין, כדי לברוא עולם אתה צריך להחזיק ניגודים שנאה ואהבה, משיכה ודחייה. באיזה שהוא מקום הרחבת התודעה והעוצמה הנפשית נבנית  ממספר הניגודים, ומרמות הניגודים, שיש ביכולתך להכיל במצב נתון. עכשיו שאיפה לאושר, מעצם טיבעה מבטלת קוטב, קוטב הכאב קוטב הסבל, קוטב הכיעור

כדי לא ליפול תחת קוטב כזה או אחר, ולתת לשניהם להיות להתעלות מעליהם, ואפשר גם להגיד כי היכולת להכיל שני קטבים נוגדים במצב נתון, נותן לך את היכולת להתעלות ולהגיע לרמה שמעל לשניהם.

הקוטב השלילי מפריע לנו, ושניהם יחד יוצרים דיסהרמוניה – רק אם אנו שוכנים ברמה שלכם, אם מרכז הכובד של אדם מצוי  ברמה שמעל הניגודים, הניגודים לא יכולים לנשוך אותו.

כשאדם מתעלה מעל לרמה בה הוא מצוי, הוא שומע רעש מלמטה, אבל הוא רק נושך ברגליים, הוא לא מגיע לבטן. הוא לא מגיע ללב.

רב האנשים מקורקעים באותה הרמה רב הזמן. והסיבה, בין היתר, היא  אי יכולתם להכיל  את הקוטב השלילי. 

ואי היכולת להכיל את הקוטב השלילי נובעת מן האובססיה שלנו עם אושר מידי ותמידי. עם זאת, אין הדבר אומר שבן אדם צריך לסבול, זה אומר שהוא צריך להרחיב את מרחבי ההוויה והתודעה שלו כדי שיהיו שם שני דברים קונפליקטים בעת ובעונה אחת. ואז הוא הופך לאנדרוגנוס רוחני. להיות אנדרוגני זה להיות גם זכר וגם נקבה.

הרמה הגבוהה ביותר של האדם, היא רמה שבהגיעו אליה, יש לו יכולת להפרות את עצמו.

אחת הבעיות המרכזיות בהבנה של החיים הפנימיים היא בכך שאנו מחילים עליהם את החוקים של החיים החיצוניים. רוב המחקר והלימוד, רוב המיפוי של הלימוד המודרני, הוא של תופעות חיצוניות. החיים הפנימיים, בדרך כלל, מקבלים התייחסות דרך תיאוריה כזו או אחרת, ובמקרים רבים, היחס אליהם הוא כמשהו שנתון לדמיון, לשכנוע עצמי וכו'.
הסיבה נעוצה בכך שהחיים הפנימיים, חיי הנפש – הם יקום זר לרובנו. איננו מבינים ואיננו דוברים את שפת החיים הפנימיים. או יותר נכון, אנו מדברים איתה ובעיקר, עליה, בשפה זרה עבורה; שפה של החוקים הישימים  ביקום המכאני המדיד, לא ביקום הדינמי, הלא מדיד.
כאן יש צורך להבין את הכוונה ב- 'חיי הנפש"; בדרך כלל מבינים את הנפש ככוללת בתוכה את הפסיכולוגיה: האישיות, האופי ההתנהגות וכדו'. אך הכותב עושה הפרדה בין הפסיכולוגיה של היחיד ובין המצב הנפשי שלו, הנפש שלו.  כוונת הכותב במילה: 'פסיכולוגיה' היא: אישיות ראשונית (אגו) שמושפעת מהתניות חיצוניות, דעת קהל והתנהגות (המוקנית במידה רבה על ידי חיקוי). לעומת זאת הנפש קיימת במימד אחר בתוכנו. ואין לה אפיונים שניתן להתייחס אליהם בשכל. היא מעין ישות זרה, שבעת ובעונה אחת היא גם המהות והגלעין הפנימי של היותנו…
הרחבה על מושג הנפש בקטגוריה בשם 'הנפש', באתר הגות במבט קוואנטי:  http://hagut.net/category/%d7%94%d7%a0%d7%a4%d7%a9/

ועתה בחזרה להבדלים בין החוקים של העולם החיצוני לבין אלה של הפנימי – אחד מן הפקטורים המרכזיים בהתחלת ההבנה של ההבדלים בין עולם הנפש – מחד, לבין העולמות החיצוניים הנתפסים בחושים או בשכל מאידך – נעוץ בעניין הרציפות; העולמות החיצוניים מתרחשים באופן הדרגתי, רציף. מכונית לא יכולה להתחיל לנסוע ב 100 קמ"ש. היא מתחילה לנסוע, ואז היא עולה במהירות עד שהיא מגיעה ל 100 קמ"ש. אין קפיצת דרך. תופעה והתרחשות שכן קיימים בעולמות הנפש; בעולם הנפש לפתע ישנה קליטה וחוויה של משהו. עולם הנפש לא עובד על רציפות; או שאתה נמצא בנקודה א' או שאתה נמצא בנקודה ב'. או שהנפש רחבה או שהיא מצומצמת.

אחד הדברים היותר רציפים בעולמות המכאניים, המדידים והחיצוניים, הוא הזמן. הזמן נע מן העבר כלפי העתיד דרך ההווה. לא קורה שאדם מוצא עצמו לפתע יומיים קדימה, אם הוא רוצה להגיע לשם, עליו לחכות להתפתחות רצף הזמן. אך בעולמות הנפש זה קורה; אדם יכול לעבור ממצב של ייאוש למצב של התעלות (כפי שמדווח באריכות ובפירוט בספרו של הפסיכולוג ויליאם ג'ימס: "החוויה הדתית לסוגיה", הוצאת מוסד ביאליק).  פתאום אתה קולט מציאות אחרת, חווה דברים לגמרי אחרת. כאילו עברת מיקום ליקום.– "פעם אתה פה פעם אתה לא".
ועתה להסתייגות אפשרית מכיוון הגישה המדעית (של הפיסיקה הרגילה): אפשר לפסול את כל הגישה הקוואנטית לחיים הפנימיים באמירה שהכול זה עניין של נקודת מבט; בכל דבר ישנו תהליך, כשאתה רואה אותו מבחוץ, אתה רק רואה את ההתחלה ואת הסוף, ואז זה נראה כמו קפיצה קוונטית – למשל: אתה לא נמצא בתוך הבטן, אז אתה לא רואה איך מזון הופך (בחלקו) לצואה. יש מזון ופתאום מקבלים צואה. כך הגישה הרציונאלית מסבירה תופעות של 'קפיצה קוואנטית'. מעבר חד ממצב נפשי אחד לאחר.
אך הסבר זה מתעלם מן התופעה של מעבר ממצב למצב, בלי הדרגתיות או רצף. מה שמאפיין את עולמה של הנפש.

הנפש צריכה שפה אחרת. ניסיון להבין תופעה נפשית בכלים חומריים ורציונאליים – יהיה להכפיף את העולמות הבלתי נראים ובלתי נתפסים של הנפש לחוקים של העולמות הנראים, וזה יהיה 'לשים את אלוהים במבחנה', כלומר לקמט ולקפל את הבלתי מובן ולדחוס אותו לכלי המדידה המוגבלים שלנו, במקום ללמוד שפה חדשה, שפה של העולמות שלא נופלים בתוך קני המידה המוגבלים של הרציונאליות ברת המדידה והכימות.

מדובר כאן על שתי פיזיקות, הפיזיקה הניוטונית והפיזיקה הקוואנטית. בפיזיקה הקוואנטית, יש את 'החתול של שרדינגר', כינוי או שם שמתייחס לתופעה שבה החתול יכול להיות או במצב זה או במצב אחר, אך לא במצב ביניים.

החתול של שרדינגר, חי או מת:http://davidson.weizmann.ac.il/online/askexpert/physics/%D7%9E%D7%94%D7%95-%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%A1-%D7%94%D7%97%D7%AA%D7%95%D7%9C-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%A8-%D7%A9%D7%99

בפיזיקה קוואנטית, קפיצה קוואנטית, היא שינוי של אלקטרון ממצב קוואנטי אחד לאחר בתוך האטום. זה נראה לא המשכי; האלקטרון "קופץ" מרמה אנרגטית אחת לשנייה במהירות רבה, לאחר קיום זמני במצב של סופרפוזיציה. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%A4%D7%95%D7%96%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%94

התופעה סותרת תיאוריות קלאסיות של הפיזיקה המסורתית, המצפות מרמת האנרגיה להיות המשכית.

בז'רגון המקצועי המונח: קפיצה קוואנטית מנוסח כשינוי פתאומי. המונח מדבר על שינוי שמתרחש (מהפכני), לעומת שינוי הדרגתי שלוקח זמן (התפתחותי).
אז שוב, התיזה הבסיסית במאמר זה שהנפש משתנה בהתאם לפרמטר של קפיצה ולא כפי שקורה בעולמות המוחשיים, הקליטים והגסים יותר, ששם שינוי הינו הדרגתי ועובר דרך דרגות שונות.

עכשיו איך זה עובד בעצם? איך נוצרת הקפיצה הקוואנטית הזו בממדי הנפש?
המקום הראשון בו אפשר לראות את תופעת הקפיצה הוא בהריון; עד השבוע העשרים העובר הוא כמו צמח. ללא תזוזה ופתאום קורה משהו והוא מתחיל לנוע, פתאום יש אנרגיה. אפשר להגיד שהנפש מתחילה לפתע לפעול. ובשעת המוות מתרחשת תופעה הפוכה, בבת אחת האנרגיה עוזבת את הגוף. זה לא תהליך הדרגתי של התנדפות האנרגיה מן הגוף, רגע אחד יש אנרגיה, רגע אחד אין.

ההבדל בין רמת הנפש לרמת הגוף מצוי ברמה האטומית והסאבאטומית. הגוף מורכב מאטומים, הנפש מורכבת מחומרים סאב אטומיים.

אטום לא יכול לעזוב את הגוף, חומרים סאב אטומיים יכולים לעבור דרך הגוף ודרך חלל ודרך זמן, כפי ששידורי טלויזיה ורדיו עוברים דרך גוף (קירות) ומרחקים (חלל).

המעבר מיקום ליקום ומאטמוספרה לאטמוספרה וממימד למימד יכולים להתרחש רק ברמה הסב- אטומית. כי אנרגיות בצורה הכי מזוקקת וראשונית שלהם, הם Transferable.
כל מה שאינו סאב אטומי ואינו מציית לחוקים הסאב אטומיים , לא יכול לעבור מרמה לרמה. וממקום למקום. (שוב, מוגבל על ידי גוף, חלל וזמן).
יש מעין פילטרים בין מקום למקום, זמן לזמן, גוף לגוף ורק דברים בצורה הגלעינית והמזוקקת ביותר שלהם יכולים לעבור מרמה לרמה. וכל מה שחי בעולמות החומר הנגלים והגדולים לא יכול לעבור.. רק דרך כלי תעבורה כלשהו, כולל אינטרנט וטלפונים סלולריים, הם כלי תעבורה.
עכשיו, המעבר הקוואנטי לא מתבצע על ידי כלי תעבורה כלשהו אלא על ידי עקרון הקולן, Tuning fork ,המזלג המוזיקאלי.
הנה הסבר קצר:
נניח ששני קולנים עם שתי תיבות תהודה מונחים על השולחן. שני הקולנים מאופסים באותה תדירות תנודה של 256Hz . אף אחד מהקולנים לא מתנדנד. בעזרת פטיש הגומי נותנים מכה באחד הקולנים שגורם לקצוות הקולן להתנדנד בתנודה הטבעית שלו 256Hz . תנודות אלו גורמות לתיבת התהודה ולאוויר בתוכה להתנודד באותה התדירות הטבעית 256Hz .
אז תופסים בקצוות הקולן שקיבל את המכה כדי להפסיק את התנודות שלו. ובאופן מפתיע יתגלה כי ממשיכים לשמוע את הצליל. אלא שהפעם הצליל נשמע כתוצאה מתנודות הקולן השני שלא קיבל מכה.
בדוגמה זו הקולן הראשון שקיבל את המכה "מכריח" את הקולן השני להיכנס לאותה תדירות טבעית. מה שמקשר בין הקולנים הוא האוויר (התווך) ביניהם. כאשר מכים בקולן הראשון החלקיקים המקיפים אותו מתחילים בוויברציות, וגלי הלחץ הנוצרים מכים בתדירות של 256Hz על הקולן השני. האנרגיה הנישאת על-ידי גל הקול דרך תווך האוויר מכוונת לתדירות הקולן השני. מאחר וגלי הקול חולקים את אותה תדירות טבעית הקולן השני מתחיל בקלות להתנדנד בתדירות הטבעית שלו. זו דוגמא לרזוננס כאשר חפץ אחד מכריח חפץ שני להתנדנד באותה תדירות טבעית.

הנה כמה לינקים להרחבה, במיוחד ביוטיוב שם אפשר לראות הדגמות
של איך זה עובד…
http://www.youtube.com/watch?v=hiHOqMOJTH4&feature=related

http://www.tapuz.co.il/blog/viewentry.asp?EntryId=1442307

http://www.youtube.com/watch?v=C5LS6scAL3Efeature=PlayList&p=650CAC26A955DCF8&playnext=1&playnext_from=PL&index=34

ויותר בפשטות: הנקודה היא שמדובר על שני מכשירים שאם מאפסים אותם על תדר A (לדוגמה) ומכים על אחד – השני עונה.
בלשון יותר פואטית – זה אומר שחומרים סאבאטומיים על אותו התדר מתקשרים אחד עם השני), ואם קורה שינוי בגוף נפשי אחד, קורה שינוי בגוף נפשי אחר, בתנאי שהם על אותו התדר. (כל הנפשות, כנפשות מצויות על אותו התדר).
הרבה תגליות מדעיות מתרחשות בו זמנית; חוק שימור האנרגיה, שהוא כה חשוב למדע, נוסח על ידי ארבעה מדענים שונים בעת ובעונה אחת בשנת 1842. חמישה אנשים שונים המציאו את ספינת הקיטור בצורה עצמאית לגמרי. שישה אנשים שונים המציאו את המדחום מבלי לדעת אחד על השני, ולא פחות מתשעה אנשים שונים טוענים לזכות ראשונים על המצאת הטלסקופ. כתמי השמש התגלו על ידי ארבעה מדענים בו זמנית, כולל גלילאו, כולם בשנת 1611. מכונת הכתיבה הומצאה באנגליה וארה"ב בו זמנית, כשבכל מדינה מספר אנשים חשבו עליה בו זמנית, ,. שברים עשרוניים ולוגריתמים פותחו כל אחד על ידי שלושה מתמטיקאים בו זמנית. אלכסנדר גראהם בל ואלישע גריי היו מעורבים בהמצאת הטלפון. למעשה, המצאתם הייתה כה קרובה זו לזו עד ששניהם הלכו לאותו משרד פטנטים כדי לרשום פטנט על המצאתם באותו היום בהפרש של שעות אחדות בלבד! הם האשימו זה את זה בגניבה של הרעיון. בסוף זוכרים רק את האחד, במקרה זה את גרהאם בל…
ויש עוד דוגמאות רבות.
מי שעסק רבות בנושא התגליות הסימולטניות היה הסוציולוג הנודע רוברט מרטון, זוכה פרס נובל לשנת 1997.
אז מה ההסבר האפשרי? קשה לדעת, אולי אחד מהם עלה על ההמצאה ואנשים שהיו על התדר של ההמצאה או על התדר של הממציא המסויים, התחברו לזה גם כן.
אנרגיות (מרמה מסויימת ומעלה) לא עוברות ממקום למקום באופן מכאני, או על ידי כלי תקשורת, הן עובדות על תדרים.
בפן האנרגטי כל מה שנמצא על תדר מסוים מהדהד את מה שנמצא באותו התדר גם אם הוא לא נמצא באותו מקום.
כדי להציג את זה באופן יותר מוחשי, הנה מה שקורה בעולמות הקוואנטיים לו זה היה קורה בעולמות החומר המוחשיים והנגלים; נגיד שיש לי הארד – דיסק נייד ויש לי הארד – דיסק במחשב ואיני מחבר את ההארד דיסק הנייד למחשב. ואני מכניס משהו להארד – דיסק הנייד, זה יופיע בהארד- דיסק במחשב… כך זה עובד בעולמות הקוואנטיים.

עכשיו, אנשים לא מחוברים לחלקים הפנימיים והגבוהים שלהם שעובדים על עקרון הקולן, ועל עקרון הקפיצה הקוואנטית.. מה שיכול להביא לכך שהם יקלטו שדרים וידע שמצויים על התדר שלהם, אך היות ומרכז הכובד שלהם הינו רציונאלי-פסיכולוגי-חברתי, הם לא מודעים ולא יודעים על כך מאום, אולי לכל היותר אינטואיציה קטנה.
החלק הלא סאב- אטומי לא יכול לעבור, הוא לא עובר את הפילטרים של עצם (גוף) זמן ומקום (חלל).
בעולמות הלא סאב אטומיים ממדי הזמן החלל והגוף כובלים אותנו לכאן עכשיו.
(וככל שאדם יותר מבוסס בעולמות הרציונאליים, חברתיים, גשמיים, חיצוניים וכו' – כך הוא יותר כבול לזמן למקום ולגוף).
בשלב זה ודאי בוערת בקורא השאלה, אז איך עוברים לחיות במימד הסאב אטומי? איך עוברים מחיים במימד האינטלקטואלי-  פסיכולוגי –סוציאלי, שמשועבדים לזמן לגוף ולמקום –לקשר עם הנפש?
ראשית, יש להבין כי רוב בני האדם שמים את מרכז הכובד שלהם בעולם הנגלה ולא מחוברים לנפש שלהם. במצב כזה, האדם הופך לבית סוהר לחלק הנפשי שבו.

השאלה המרכזית לגבי החיים הפנימיים של האדם היא: מה יותר טעון, החלק הסאב אטומי או החלק האטומי? ואיך 'טוענים' את החלק הסאב אטומי? את הנפש?
ובכן, על האדם להתחיל ולעבוד על עצמו במישור הפסיכולוגי, לעשות שם סדר. תהליך שבסופו יעבור מרכז הכובד מן ה'אני' הפסיכולוגי-סוציאלי, אל האני הנפשי. וזאת על ידי תהליך של הפחתת העוצמה של ההתניות החברתיות מחד, ושל ההזדהות עם המרכיב הפרסונלי –מאידך. כפי שכותב פיסיקאי הקוואנטים, עמית גוסוואמי: "הספקטרום של מודעות עצמית מורכב ממצבים של צורות עימם המודעות מזדהה במהלך השלבים השונים של ההתפתחות האנושית. בקצה הנמוך של הספקטרום חבוק על ידי מודעות פרסונלית, בשלב העליון על ידי תת תודעה קולקטיבית. …
… ככל שאנו מתפתחים יותר גבוה, כך אנו מאבדים את האגו שלנו, עד שבשלב הכי גבוה אין הזדהות ברורה עם האגו"."

כלומר, היקום הפנימי לו אני קורא: נפש אמור להיות נטול אגו, או לפחות נטול הזדהות פרסונלית עימו, בעוד שהאגו (או ההזדהות הפרסונאלית עימו) הוא הסממן המאפיין את האני החברתי פסיכולוגי. ככל שאדם יותר מודע למה שמתחולל בו, והוא מגביל את השפעת ההתניות החברתיות ואת תנודות האגו וההזדהות עם האספקט הפרסונלי ובמקום זה מנסה להיות מודע ולהתבונן בתגובותיו באופן לא מעורב – כך יעביר את מרכז הכובד מן העולם הפיזיקלי לעולם הקוואנטי, עד שהחלק הסאב – אטומי יהיה כל כך טעון שבאיזשהו שלב האדם עושה קפיצה ומתחיל לחיות בחלק הסאב – אטומי.
אם החלק הסאב – אטומי יהיה יותר טעון מהאטומי, האדם יעבור מהפך. אבל יש כאן סכנה!! כי כשאדם מתחיל לטעון את החלקים הסאבאטומיים, אבל מרשה לעצמו לתת משקל יתר למה חושבים עליו, לדעת קהל, להזדהות ולקחת דברים באופן אישי, או לתת לרגשותיו לגאות – קורה פיצוץ, (כמו בפיצוץ אטומי בזעיר אנפין), יש עירוב של החלקים הסאב אטומיים עם החלקים הפיזיקליים של הרגשות, וזה מביא לסוג של קצר שסופו קריסה גדולה; נפילה ממצב גבוה, חופשי ופתוח, לכלא נפשי שבו האדם 'מתבשל' ברגשותיו השליליים בחום רדיואקטיבי…
הנקודה העיקרית במעבר לעולמות הסאב אטומיים של הנפש היא מילה אחת: ניקיון – ברגע שהאדם מתחיל לטעון את הרמה הסאב – אטומית – הוא חייב לשמור על תנאים סטריליים. אסור לתת לרמה הסאב – אטומית לנזול או לקבל נזילה מן הרמה הרגשית. ברגע שיש מפגש בין השניים, שני סוגי האנרגיות האלה לא יכולים לחיות ביחד וזה יוצר זיהום.
הרגשות שייכים לעולם הנגלה והם מצייתים לחוקים פיזיקאליים. למרות שהם אנרגיה, הם, עם זאת, אנרגיה מאוד גסה.
הערבוב בין רגשות למימד הסאב – אטומי יוצר דיסונאנס. ולמרבית הפתיעה דווקא בגלל הקירבה בין הרגשות ובין עולם הנפש, (דיסונאנס זה ההפך מקונסונאנס,) נוצרת צרימת תדרים שמובילה לנפילה שניתן לכנות אותה: "מעורבות אישית".
אם לוקחים את שמונת התווים באוקטאבה, ומנגנים שני תווים שהם רחוקים זה מזה בשני קצוות הסקאלה – לא מקבלים צרימה. היא בדרך כלל מתרחשת, בין שני תווים קרובים אחד לשני. נגיד פה וסי.  ומה האנלוגיה? אם מערבבים משהו מאוד פיזיקאלי ומשהו מן העולם הסאב- אטומי – אין צרימה. אבל אם לוקחים את הרגשות, הם קרובים לעולם הסאב אטומי (כי שניהם אנרגיה) ומערבבים בין שניהם – מקבלים דיסונאנס.
ועתה לאנלוגיה נוספת, מעולם הכימיה: זה כמו לקחת שני אלמנטים בכימיה שהשילוב ביניהם יוצר פיצוץ.
דיסונאנס ,קריסה, או פיצוץ – הינם מונחים שאולים כדי להסביר מה קורה לאדם שהעביר חלק ממרכז הכובד לעולם הנפש אבל מרשה לעצמו הזדהות עם האספקט הפרסונלי-חברתי.
ככל שעולים למעלה ברמה, ובמיוחד כשמגיעים לרמה הסאב אטומית של הנפש , ניקיון והפרדה חשובים. אפשר לערב את הרגשות עם עולם הנפש והתודעה בתנאי שהרגשות נקיים מן האספקט הפרסונלי – מחד ומעליית ווליום, חום ומהירות – מאידך.

ואם לשים זאת במשפט אחד: ההפרדה הגדולה ביותר לא צריכה להיות בין העולם הפיזיקאלי לעולם הסאב- אטומי, אלא בין העולם הרגשי  לעולם הסאב- אטומי.
ועתה להבדלים שבין העולם הסאב אטומי לאטומי ביחס לזמן. ובכן היות והעולם הקוואנטי מוגבל על ידי פחות חוקים מאשר העולם הפיזיקלי, אליו שייכים עולמות האגו וההתניה החברתית – כך יש לו יותר אפשרות ויותר חופש. הוא פחות מוגבל,למשל על ידי מימד הזמן; אדם יכול להיות בעתיד, בעבר ובהווה בעת ובעונה אחת – בעולם הסאב- אטומי.
http://www.e-mago.co.il/Editor/hagut-2809.htm

ככל שחלק גדול יותר ממרכז הכובד של האדם מצוי בעולם הנגלה, הנמוך- כך הוא יותר משועבד לחלל, לזמן ולגוף. ובאופן קונקרטי לגבי מימד הזמן, ואילו אדם המבוסס בעולם הנסתר, אזי הוא לא רק  חי רק בהווה ומפנטז על עבר ועתיד, אלא שההווה, העבר והעתיד הם זרימה אחת שלמה ודינמית עבורו. הוא חי בשלושתם כזרימה אחת. כלומר הוויתו ותודעתו עדיין חיים את מאורעות העבר וכבר מצויים במה שאמור לקרות. ההפרדה הזו בין שלושת חלקי הזמן לא שרירה בעולמות הנפש.

עבר, הווה, עתיד – התפיסה/הגישה, הדינמית של הזמן.

עכשיו, כאן נשאלת השאלה, איך אדם כזה, שמרכז הכובד שלו נמצא בעולם הסאב אטומי, יכול לחיות ולתפקד בעולם הרגיל?
ובכן, ראשית הוא , חייב לתפקד גם בעולם הרגיל, זה של אנשים שמצייתים לחוקי הזמן המקום, החברה והאגו, ובו בזמן להיות נאמן לעולם הנפש. ואיך הוא עושה זאת? עליו לחיות בעולם אחד ולתפקד בעולם אחר.
אסור לאדם שיש לו מרכז כובד כלשהו בעולמות הנפש  לראות את העולם הנגלה כמשהו שמפריע לעולם הנסתר . נהפוך הוא, העולם הנגלה הוא שמאפשר את העולם הפנימי הנסתר. הדיכוטומיה הזאת, היא אינהרנטית ליכולת של העולם הפנימי לצמוח לתפוס עוצמה ולגדול.
העולם הקוואנטי לא יכול לצמוח ולתפקד ללא העולם הנגלה – הוא יכול לעשות רק דרך הצד הנגלה אחרת הוא אסור וכבול. העולם הנגלה אוסר אותו ומאפשר אותו בעת ובעונה אחת. כמו מלים, הן מגבילות את יכולת התיאור של מה שקרה באמת, אבל הן גם האמצעי היחידי שמאפשר אותו. או מכונית, אתה כבול למכונית, אבל מכונית מביאה אותך ממקום למקום. כמו הדואליות ביחס למלים, ללא העולם האטומי העולם הסאב- אטומי היה אימפוטנטי.

***
מאמר על תודעה קוונטית: http://www.snunit.k12.il/heb_journals/galileo/010012.html

***

מאמרים רבים נוספים, ברוח דומה, באתר הגות במבט קוונטי: www.hagut.net