ארכיון תגית: חיים פנימיים

האגו וההוויה הפנימית.

במסה הקודמת, על אינפנטיליות ובגרות רגשיים – פותח הרעיון שטוען כי הרגשות יכולים להתפתח או להישאר במצב ילדותי. הרגשות הילדותיים הם חלק ממרכז כובד כולל שנקרא: אגו ואילו הרגשות הבוגרים הם חלק ממרכז כובד כולל שנקרא: הוויה בוגרת.
וכך באדם קיימים שני מרכזי כובד אפשריים: האחד הוא האגו והשני הוא ההוויה המגובשת וההבדל בניהם עצום:
האגו הוא יציר של ההוויה הזמנית, הילדותית שלנו, שלא פינתה מקומה לצמיחתה של הוויה בוגרת. האגו כולל בתוכו, כאמור, רגשות ילדותיים וגם תאוות, יצרים ותשוקות. בעוד שההוויה המקובעת היא היא האני האמיתי שלנו, המהות, הנפש, זה שהיה טמון כפוטנציאל מאחורי הקליפה הזמנית של התאקלמות פיסית, מוטורית וביצועית בעולם החיצון – שלב הילדות.
האגו הוא זיכרי באופיו, כמו הילדות – שאמורה לחדור אל העולם הקשה והאטום, ההוויה המפותחת היא נקבית ורכה, אמורה להבשיל עם הזמן ולהצמיח מתוכה את עובר הרוחניות.
אך המעבר מן האגו האינפנטילי אל ההוויה המוערת אינו קל, הוא מעין התעוררות, וההתעוררות אל הוויה, ושל ההוויה – היא תהליך, תהליך רב שלבי.
בתחילה, כשהאגו עוד שליט, ההוויה היא בשלב שבו נטשנו אותה, שלב הינקות, היא חסרת ישע וילדותית עדיין, אך שלא כמו האגו – שתמיד ישאר ילדותי — ההוויה יכולה וצריכה – לצמוח.
האגו הוא קליפה ובתוכה הבטחה לאני מפותח. הבטחה שלרוב לא מתממשת. קל להזדהות עם האגו ולחשוב שהאגו הוא האדם. אך ההבדל בינו ובין ההבטחה שבתוכו – הוא גדול, כי כאשר האדם מזדהה עם האגו הוא בעצם מאפשר לו לשלוט, בזמן שמבט של אדם בוגר – זה שהוויה שלו שוחררה והספיקה לצמוח – יהיה משהו כמו: 'אה, זה בסך הכל האגו שלי. שוב הוא משתולל'. ניתוק וחוסר מעורבות אלה אינם קיימים בשלב האינפנטילי, בו האדם רואה אותו ואת האגו כחטיבה אחת.
בתחילת ההתעוררות – בתחילתם של חיים אותנטיים, חיים הבאים מן ההוויה – קל לאדם  ליפול לפח של בילבול בין האגו לבין ההוויה, אך בתהליך של התעוררות התודעה וצמיחת ההוויה, מתחילה להיות הפרדה והאדם רואה את ההבדל בינו לבין האגו ומזהה את האגו בפעולה ויכול להסתכל ולומר 'אני יכול לקבל אותו או לא לקבל אותו'. מבחינה מסוימת – האגו הוא ההוויה שעדיין לא נוקתה ממשקעים אינפנטיליים של תאוות, תשוקות והזדהות רגשית, הוויה עם יבלית.
בגרות אמוציונלית היא ביכולתו של האדם להפריד בינו לבין העולם.
בילדות –  האגו של האדם ממלא את כל עולמו. אך העולם אינו סובב סביב העניין של, "האם מתוק לך בפה?" או "יש לך קקי בתחתונים?". אמנם כל עוד האדם הוא ילד – אין שום סיבה שהוא לא יחשוב כך. אך אם הוא מצפה לאותה רמה של עניין בו לאחר שהוא מתבגר, יש לו בעיה. ובתוך תוכנו רובנו ממשיכים להרגיש כך.
התבגרות היא תהליך של ספיגת מכות…  האגו לא מסוגל לספוג את המכות, לא מסוגל לעמוד בכאב. האדם בעל ההוויה המפותחת מסוגל, כי הוא לא ממוקם באזור שסופג את המכות: באגו.
כשאדם תינוק יש לו שני הורים, ושני זוגות של סבים כך שישנם שישה אנשים מבוגרים שמרקדים סביבו. כאשר מתבגר התינוק, הסבים הולכים לעולמם ומתווספים אחים נוספים ויש לו פחות. אחר כך כשהוא מתבגר ואין לו הורים –  הבן אדם היחיד שאיכפת לו ממנו היא אשתו. השלב הבא הוא שאתה ואשתך (שזה כל מה שנותר), צריכים להתחלק בילדים ועכשיו לך אף אחד לא דואג – זה אתה שדואג לילדיך. אחר כך ישנם נכדים ואז צריך להתחלק בתענוג של להעניק אהבה (לא עוד לספוג אהבה…) – לא רק עם האישה אלא עם עוד סבא וסבתא.
אם בהתחלה אנחנו חלק מהאם אז מאז יש כל הזמן תהליך מתמיד של התפצלויות. כלומר, בהתבגרות אמיתית – זו של הנפש ולא רק של הגוף – חייב להתרחש תהליך של המסת האגו, שזה שריד אינפנטילי מן התקופה שעדיין אנחנו היינו מרכז העולם. ואז האדם עומד חשוף מול עולם קשה, עובדתי ועמוק, עלוב וחסר פשר. ובכוח מה שחי בו עליו להפיח בו חיים ומשמעות.
כך שכל תהליך ההתבגרות משדר לנו  שאתה חשוב פחות ופחות ואתה תופס פחות מקום, עד שאתה מגיע להבנה שכדור הארץ הוא חלק משביל החלב ושביל החלב הוא חלק מהיקום והיקום הוא גרגר מתוך יקומים רבים. תהליך ההתבגרות הוא להבין שאתה כלום, ואין לך שום זכות לחשיבות עצמית כלשהי. האגו תופח ומתיימר להיות כל העולם, בשעה שהוויה בוגרת היא כל כך זעירה שהיא לא תופסת מקום כלל אך בתוכה יש מקום להכיל את כל העולם.
עלינו להבין שהחיים הם תהליך של הכאבה ופגיעה ברגשותינו ויותר מזה: ברגע שחשבת שזה נגמר – מגיעה המכה הקשה מכולן. ועלינו להבין כי בגלל המכות הללו על הרגש אנחנו רוב הזמן נמצאים במצב של מעורבות והזדהות רגשית עם הכאב שלנו.
האדם בעל העצמיות האמיתית (הוויה מגובשת, מוערת או מפותחת) הוא סוג של לוחם: למרות הכאב ובגללו הוא עומד מול העולם בתנוחה של מוכנות להתמודד עם הגרוע מכל.  ודרכו של לוחם ההוויה הבשלה הוא לקחת אחריות גם על הכאב, גם על מה שאינו בטוח בתוכו וגם על מה שאינו יודע.
רוב בני האדם הם שבויים של האגו, וככאלה הם מצויים לרוב במצב של מעורבות רגשית. אנשים החיים חיים רגילים ובורגניים, מדחיקים ולובשים מעל לאגו מסכה של בן תרבות. אך אנשים המצויים בדרך רוחנית כלשהי סובלים קשות מכך, זה מהווה סתירה למה שהם מצפים מעצמם. הם עם הראש בשמיים והנה במשך שבועיים הם עסוקים רק לחוש כאב ועצבות על משפט אחד שמישהו אמר להם…
הם למעשה חיים בלימבו, בשטח ההפקר שבין להיות קורבן לאגו ובין הוויה מפותחת.
ואיך אפשר לחיות ככה? זה הרי קשה מאוד. ובכן עצה קטנה: אפשר אולי לחוש כלפי ההוויה שעדיין לא הנצה אהבה וחמלה: כי היא האני האמיתי שעוד לא קיבל הזדמנות וצריך הרבה תמיכה כדי לצמוח. ואת האגו יש לסבול, כרע הכרחי.
עלינו לאהוב את פוטנציאל הצמיחה שבנו ולהתייחס לשאריות מן הילדות כאל יבלית. האגו  הוא היבלית. את היבלית אי אפשר לאהוב, רק לסבול ולהשתדל לא להיבלע בתוכה, להישאר כמה שיותר נייטרלים, להבין שזו ירושה מן העבר וזהו. אך את הגלעין (את הפוטנציאל הטהור) אפשר ורצוי לאהוב. לאהוב ולתת תמיכה והרבה סבלנות ואמפטיה. כי ארבעת אלה הם המזון שעוזר לכל שחלש וחסר עמוד שדרה לצמוח ולהגיע לבגרות.

 

האם יש לנו חיים?

חיים יכולים להיות הסתר של חיים, הפוזה שמחפה על העדרם, כפי שתמונה של משפחה היא פוזה של חיי משפחה. והפוזה הצילומית מחפה על העובדה שיש בהם ריקנות אחת גדולה או קונפליקטים. אך כדי לעמוד על כך ולחשוף את האמת הפנימית של התמונה – אין די בהסתכלות, יש צורך להתבונן.
וכמו בצילום משפחתי כך גם לגבי הביוגרפיה של האדם; המקצוע או ההשכלה שלו יכולים להוות חיפוי להעדר של חיים פנימיים.
ולא זו בלבד, אלא שככל שהסטאטוס גבוה כך יכול האדם להרגיש  פחות  את הגלות של החיים הפנימיים שלו. כי סטאטוס  גבוה מהווה רעש יותר גדול שמסתיר יותר טוב, את הגלות של הפנים.
כשאנחנו נפגשים עם בני אדם אנחנו שואלים "מה אתה עושה"? ולא שואלים "מה קורה אצלך (בפנים)"? החברה שלנו לא ממש מצפה או דורשת מהאדם חיים פנימיים, אם יש לו או אין לו, זה לא מעניינה של החברה. אנשים לא מעוניינים בחיים הפנימיים של האחר, קני המידה שלפיהם נמדדים האנשים הם קני המידה החברתיים: האם הוא מצא את מקומו בחברה? האם הוא עשה משהו עם עצמו בקטע של ללמוד משהו שמשלב אותו במערך החברתי? כן או לא?
האדם צריך לעבור בתי ממסד למיניהם (בתי ספר, מכללות, ואוניברסיטאות) ששם מישהו מוסמך  מסמיך אותו ומאשר שהוא עמד בקריטריוני ידע מסוימים, להם לא יזדקק שוב במרבית המקרים. ורק לאחר שהוסמך מבחינת קריטוריוני הידע העקרים, הוא יכול לרכוש מקצוע או מיומנות, וזאת כדי שאנשים אחרים יוכלו להיבנות מהמיומנות שלו, ואז הוא נקלט בחברה. זה מה שחשוב;  השיבוץ שלו במפה החברתית, כלכלית, אקדמית. אבל מי הוא? מה הוא? והאם הוא בכלל? – זה כבר לא רלוונטי. במקרה האישי משאירים את זה לאישתו וילדיו, ובמקרה העקרוני מותירים זאת למשוררים, סופרים ומחברים. העוסקים בחיים הפנימיים והאישיים של גיבורי סיפריהם. כשאתם חושבים על אנשים שאתם מכירים הכי טוב, ההורים שלכם, זה מה שקורה להם; הם אנשים שהשקיעו מאמץ רב בלבישת  פסאדה ובנתינה לחברה את מה שמגיע – מקצוע וכול הדברים האלה. ולאחר שעות העבודה, כשאין כבר עבודה ויש להם רק את החיים שלהם, מה הם עושים? רוב האנשים בורחים מהם. בורחים לטלוויזיה. אבל לחיות את החיים שלהם, הם לא חיים.
ומה זה לחיות את החיים? ובכן, זה כשיש לך דברים שקורים אצלך בפנים, שאתה רוצה לדבר עליהם, אתה רוצה ליצור איתם, לשיר איתם, להתחלק בהם עם מישהו. יש בך משהו, או שאתה יודע או שאתה חש, שאתה רוצה להוציא החוצה, משהו מתחולל בך, משהו קורה בך.
בשנים האחרונות האנושות שולחת לחלל חלליות, חלק מהם בניסיון לגלות שם חיים. אך השאלה  היא לא אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ אלא אם יש חיים על כדור הארץ וליתר דיוק באנשים שחיים עליו.
מה שאנחנו קוראים לו: חיים, זה בעצם בגדי המלך החדשים, דימוי וזיוף של הדבר האמיתי.