התפיסה המקובלת גורסת, כי חיי הרוב הם חיי חומרנות ובינוניות וכי אלה שבוחרים בחיי רוחניות, קוראים תגר על חיי האמצע החומרניים של הרוב. כאמירה כללית זו אמירה נכונה, השאלה היא מהו הגיבוי האמיתי לאמירה הזו. דהיינו, עד כמה אלה שהולכים לרוח הם באמת רוחניים? האם זו רוחניות מהותית, או רוחניות שהיא כמו לבוש שאדם עוטה על עצמו?

בקרב הבורגנים ההדחקה וההתחזות אינם מפותחים כמו אצל הרוחניים המסחריים.

בקרב 'רוחני' העידן החדש – רבים הם אלה המכריזים על עצמם כרוחניים, מבלי שבהכרח יש לזה גיבוי ברמת המהות.

רוב הרוחניות שאנו מכירים, אינה רוחניות שהיא באמת אלטרנטיבה לבורגנות הבינונית והחומרנית של אמצע הדרך, רוחניות שקוראת תגר על המהות של חיי האמצע של 'הזע ועבוד, אכול ושתה – כי אלה החיים'.

מה שחשוב זה לא מה אנשים אומרים שחשוב להם, גם לא מה הם עושים לגבי מה שהם אומרים שחשוב להם, אלא מה מצב התודעה שלהם ביחס למה שהם אומרים שחשוב להם. ומצב תודעה, בא לביטוי בדרך בה הם קולטים את המציאות, הסיפור הפנימי שהם מספרים לעצמם על החיים. הפילוסופיה שלהם לגבי מה שקורה. כי בעולם התודעה – אין הבדל משמעותי, או בעצם אין כל הבדל – בין הרוחניות, המיסטיקה, תנועות העידן החדש, ובין הכלכלה, הפוליטיקה והחינוך של ההמון השקט מחוק הפרצוף. כי כשלוקחים את מיליוני שוחרי הרוחניות למיניהם; הצעירים שנוסעים למזרח הרחוק, חברי כת המוניס, חברי הריינבאו, חסידי אושו, מתרגלי יוגה ומדיטציה, מתקשרים, הילרים, אנתרופוסופים, מיישמי פנג שואי וכו', ונקלף מעליהם את הפוזה, האופנה, ה-wishfull thinking השכנוע העצמי וכו' – נמצא מצב נפשי ותודעה של זעיר בורגני שכל מה שהוא רוצה זה את פיסת האושר הקטנה שלו. רק שעכשיו קוראים לזה רוחניות והסיסמאות ודרכי הגישה הן אחרות. עכשיו הן אהבה, שלוה פנימית, קבלה עצמית וכו'.

זו אותה הגברת כשמעליה אדרת הרוחניות. במהות אין הבדל גדול בין הרוחניים לבין אלה שעליהם הם קוראים תיגר. שניהם חיים למען הפחתת תחושת הדיסונאנס עם המציאות האמיתית. רק שהרוחניים בטוחים שהם בדרך להארה ולא בדרך לשים עוד מסך ביניהם ובין מה שקורה באמת עולם התודעה שלהם. חלק מן המתודות הרוחניות המודרניות עוסק בנסיון לשכנוע עצמי. לא בעבודה אמיתית. ברוחניות העידן חדש מסתובבות אמונות ותובנות שגורסות כי צריך להאמין בטוב ולהיות אופטימי וכו'. הגישות החיוביות ומלאות האור הללו, בעצם עוסקות בהדחקה של המציאות האמיתית והלא נעימה לתת תודעה, לטאטא החוצה את הצער, הפחד, הכאב, חוסר הצדק. ואם בתרבות הרגילה קיימת הדחקה, הרי שבתרבות העידן החדש – ההדחקה ושטיפת המוח העצמית – חזקות הרבה יותר.

אלה, גם אלה – מוליכים עצמם ואחרים שולל, בכדי ל'קנות' ו'למכור' תמונת עולם שתתאים לצורך המיידי – באושר. ההמונים עושים זאת על ידי שכנוע עצמי שהקידמה המדעית, ההשכלה, הרווחה ושינוי שיטת הממשל – יעשו זאת, וחסידי העידן החדש בוחרים בשיטות של הדמיה, מנטרות, פיזור אהבה לכל עבר – אך זו אותה הגברת, אותו צורך לצבוע מעל תמונת המציאות – משהו שמשדר שאנו בדרך הנכונה, וכי סך הכל הכל בסדר. גם הסופרמרקט של העידן החדש וגם המערך הנורמטיבי-ממסדי של אמצע הדרך – לוקים בעיוורון קשה, שהרי מסביב מה שקורה לא תואם לתמונת העולם שהלבישו מעל התודעה שלהם; מסביבם (השכנים והידידים) ממשיכים ללקות במחלות קשות, חיים חיים קשים, נעדרי הגשמה עצמית, והם עצמם חיים בבלבול, נסחפים עם החיים, ולא בונים אותם, בורחים ממפגש עם שדים פנימיים.

גם אלה וגם אלה בורחים מעימות פנימי, מפגש עם דמונים והדחקות, לא רוצים שיווצר אצלם – שבר פנימי, מנסים בכל כוחם למנוע מה שהם קולטים כ'כוחות האופל הפנימיים', לצאת ולטרוף את הכל. מבחינה זו, של הימנעות מקונפליקט פנימי בכל מחיר, אין הבדל משמעותי בין השניים, שניהם מנסים לצבוע מעל המערך הקיים מציאות שתביא את האושר הנכסף. שניהם נמנעים ממפגש עם אמת פנימית לא נעימה ומודחקת. שניהם רוצים להאמין כי עכשיו הכל יהיה בסדר. אך בשניהם – המבוכה, היאוש, חוסר האונים והעבדות לחולשות עצמיות – נותרות בעינן.

הבדל בולט נוסף הוא חוסר הסובלנות של שתי הגישות לחריגים ולאנשים שמשמיעים דברי כפירה בתורה השלטת. למשל, להגיד לחסידי זרם מתוך העידן החדש דברים בשבח העצבות, או לגבי התיידדות עם הכעס. הרשות לחוות רגשות שליליים כמו חרדה, קנאה, עוינות – מתקבלות באותו חוסר הבנה ובאותה סטיגמה כמו בתרבות המרכזית (כי אצל שניהם החיים הם לא סינרגיה של הטוב והרע אלא ניפוי של הרע אל מחוץ לגדר וקידוש מה שנחשב חיובי). בשתי הגישות האאוטסיידר לא מתקבל כמישהו שיכול לראות דברים יותר טוב בגלל שהוא לא מעורב, אלא כמקולל, אדם מפחיד שקורא תיגר על המוסכמות הקונפורמיות.

וכך, בדרכו, העידן החדש הוא זעיר בורגני וצר אופקים כמו ההורים שבהם הוא אמור למרוד, רק שהתלבושת שלו היא כשל מורד.

מעניין כי העולם הזה הוא הפוך לחלוטין; היכן שאמור להיות מרד ופילוס דרך אמיתי כלפי המציאות והחויה שלה בצורה אותנטית – (מתחת ללבוש המרדני) מצויה דווקא התיזה שנגדה רוצים למרוד – ביתר שאת. ואילו המרד האמיתי נגד הבינוניות והחומרנות מצוי דווקא בתוך התרבות הקיימת, רק שהיא מפוזרת וצריך לדלות ולאחד אותה לכלל מקשה אחת.

האמת הרוחנית אינה מצויה מחוץ לקיום הבורגני המצוי, אלא בתוכו, מתחתיו, כמו עיר עתיקה שקבורה תחת שכבות עפר שהצטברו. למשל הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, היא מרד אמיתי ונכון, אך האדרת שלו היא של קונצנזוס, כי מלמדים אותו בנוסח של אמצע הדרך הממסדי, וזה נראה כעוד תורה מרכזית, ולא היא, כאן זה מרד טהור, אנטיתיזה רוחנית אמיתית. אך מסווים אותו כעוד תורה ממסדית.

או החסידות, שכבר מזמן אינה תורה חתרנית, וחסידים יש להם בתי כנסת כמו כולם והם נחשבים בעיני החילונים כדתיים לכל דבר, ואכן כיום זה די כך, אך במקור, בכתבים המקוריים, המרד הוא טהור, נועז וללא פשרות.

מרד רוחני נוסף קיים באמנות, שם זה שדה בור מלא יהלומים ואבני חן מהממים בכוח החתרני ובראיית המציאות כמות שהיא, רק שהממסד אימץ את האמנות לחיקו ובכך חנק את הבשורה החתרנית שלו. הממסד מתיחס לאמנות לא ברמת המסר של מה שהיצירה אומרת על התרבות העכשווית, אלא במין גישה כוללנית ומעורפלת שאומרת, 'לא משנה איך הבנת את זה, העיקר שזה עשה לך חוויה'.

אך אם בודקים את המסרים של כמה יצירות אמנות, כמו של: קפקא, דוסטויבסקי, ארתור מילר, סטנרינברג, אדוארד אולבי, ז'אן ז'נה, יונסקו, בקט, חנוך לוין, פנחס שדה, וגם עגנון ותומס מאן – ומנסים לחבר את המסרים המהותיים של כולם, מקבלים מסר חתרני זועק שאין שני לו בחדותו ובמרדנותו. אך זה מטשטש, כי אין חידוד של מה זה אומר על החיים של כולנו, זה נותר בגדר איך שלמדנו להתייחס לאמנות; כמשהו אבסטרקטי וסובייקטיבי, שאמנם עושה חוויה אך אין לראות את המסר שלו כחד משמעי וכל אחד יכול להבין אותו כמות שהוא. ובמצב כזה, היצירה כמסר בר משמעות – הולכת לאיבוד, ורק הגישה הצרכנית, מנצחת, זו שלוקחת את היצירה כמו עוגת גלידה, נהנית? תמליץ לחברים וחפש עוד דברים שעושים לך טוב. אך המהות של עוגת הגלידה, היא במה שהיא עושה לדם ולתאים, בערכים התזונתיים שיש או אין בה, ולא במה שבלוטות הטעם אמרו על העוגה, כי האמת של העוגה אינה בטעם שלה, אלא במה שטמון בה מבחינת הויטמינים, המינרלים והערך הקלורי שלה, שם האמת שלה, ולא במפגש עם החיך.

האמנות וההגות, הן כיום בתי הקברות הגדולים ביותר לאמת אודות חיינו. בעוד שמה שנחשב למחצבים חשובים לאבנים יקרות: ריפוי אלטרנטיבי, רוחניות, דת וכו' – אינם אלא בתי חרושת לקוסמטיקה; בתוך תוכם אין הרבה, אך הם נותנים הרגשה טובה, ומראית עין אטרקטיבית יותר.

לסיכום:

בשתי הדרכים (הרוחניות של העידן החדש, והבורגנות הקיימת) – מאמינים שאין גורל קבוע מראש וכי הכל תלוי רק בך. בשני המגזרים רוצים להאמין שעל ידי לימוד, תרגול, השכלה וכו' – אפשר ורצוי לשנות. בשתי הגישות מאמינים ביכולת של היחיד לשנות עצמו. (רעיון השינוי העצמי עוזר לחברי שני המגזרים להאמין שהם בדרך לאושר (הרוחני או הגשמי) והם צריכים אך לתרגל ולהאמין.

לשון אחר, בשניהם קיימת אמונה כי השילוב של מכאניקה וטכנולוגיה מצד אחד – והצרכנות של שיטות, ידע ודרכים להארה ואושר – מצד שני, הם שיביאו למטרה הנכספת.

וכך המרחק בין הוליווד שבלוס אנג'לס לפונה שבהודו הוא קטן הרבה יותר ממה שניתן לשער, שניהם אומרים שאם אך ניקח שליטה ונפעיל את השכל – נצליח להביא דברים למסלול הנכון, בהוליווד זה להתחתן עם מי שבאמת רוצים, ובפונה זה לחיות בנירוונה מתמדת. בתל אביב – זה לעבוד קשה ולרכוש השכלה נכונה וגבוהה – בפונה זה אותו הדבר רק במישור הרוחני.

ושתיהן מכחישות דברים שחיים בפנים, בתוך בני האדם, תשוקות, פחדים, כעס, תאווה, קנאה, יאוש, חשש אימה חרדה וכו'. אך מסלולי הבריחה שלהם שונים; בבורגנות זו עבודה קשה, בילויים, משפחה, סקס, ספרים, מדע וכו'. ומסלול הבריחה של הרוחניות הבורגנית הוא אל פסגות הרוח הצוננות, שם קיימות יישויות חוצניות המתקשרות ומעודדות, מספרות על גלגולים קודמים ועל ייעוד מבטיח, על כוח הרוח לנצח את היאוש, החידלון והמוות.

הרוחניות עבורם היא סיפור אגדות שתמיד נגמר במלים: "ומאז הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". ילדים מקיצים יום אחד ומגלים שאף מילה לא נכונה במשפט הזה, אך הבורחים אל הרוח – מאמינים יותר ויותר במשפט הזה.

ומה אם כך היא רוחניות לא כוזבת? ובכן אליה לא בורחים, היא טמונה מתחת למה שדחקנו אל תוך תוכנו, וצריך לחפור אותה עמוק מתחת.

ופגישה עם אנשים המייצגים את הרוחניות הזו, היא פחות נעימה וחביבה מאשר הרוחניות הקיימת. המפגש עם אנשים המייצגים אותה הוא מבהיל, כי הם לא באים בנבואות נחמה, אלא יותר בנבואות זעם.

אך זה לא הדבר היחידי או העיקרי שגורם לרוחני של אמצע הדרך, לאנשי הרוחניות הבורגנית, חסידי הפופ-מיסטיקה – לפצוח במנוסת אימים ברגע שהרוחני באמת פוצח את פיו, זה משהו אחר. הוא מעיר אותם, גורם להם לחשוב, לבדוק מתחת לעטיפה, ואילו הם כלל לא ידעו שהם כה משטים בעצמם, שהרוחניות שלהם היא אך עטיפה מסביב לעטיפה של חיי המציאות השכיחה.

וכאן אולי המפתח להבדל; חיי הבורגנות החומרנית, הם לא משהו טמא שצריך לברוח ממנו, למשהו אחר (כמו שמטיפות חלק מן התנועות של העידן החדש, או הדתות הגדולות), להפך, צריך להתמקד בה ולחפור אל הפנימיות האבודה שבתוכה. כי בתוכה טמון הגלעין החבוי של המציאות האמיתית, ועל כן על השוחר האמיתי אל הרוחניות להיות צליין שעובר דרך החיים שישנם, בודק אותם, לומד אותם, ונוסע דרכם אל מה שהם קברו עמוק בפנים.

אין מקום לזרוק את התרבות שבתוכה גדלנו לעזאזל, (כפי שעושים הרוחניים שנוסעים להודו ומשנים את כל אורח חייהם). כי אורח החיים הקיים נושא עמו את הקודים בעזרתם נוכל להיכנס פנימה וללמוד אודות המציאות האמיתית השבויה בתוך המציאות החלופית שהתרגלנו להתייחס אליה כאל המציאות האמיתית.

——————————————————————————–

הערה: הוצא מתוך הספר; ''אאוטסיידרים ומורדים"

(הוצאת ידיעות אחרונות, 2007) ונערך מחדש.