ארכיון תגית: הריק

השיעמום.


אחד מן המשפטים המקוממים ביותר שאדם יכול להגיד הוא "משעמם לי". מהו שעמום? שעמום הוא מצב נפשי של חוסר פעילות של החיים הפנימיים בהיעדר גירוי חיצוני. 
נפלאות השעמום 
מהי התופעה הזו שרבים סובלים ממנה? האם זו שלילי בתכלית, וכדאי למלא את החלל בכל תכן שהוא, או אולי אפשר להביט בזה אחרת?

ובכן, האדם שאינו משקיע בחיים פנימיים מחד, ובהתבוננות מודעת ומלאת תשומת לב בעולם ובחיים מאידך, חווה מצב של ריקנות פנימית. בהיעדר קשר לעולם הפנימי, הוא פונה החוצה ומחפש גירוי שיחלץ אותו ממדבר פנימי זה. כשהוא אינו מוצא גירוי כזה הוא קורא למצב זה שעמום.

אך שעמום הוא לא הבעיה, הוא מה שמביא את הבעיה האמיתית; שעמום הוא מצב של מתח נפשי נמוך, או לחץ ברומטרי פנימי נמוך, שלתוכו זורמים דמונים בעלי לחץ ברומטרי גבוה, כמו למשל ספקות עצמיים, האשמה עצמית, חוסר שביעות רצון וכו'.

ריק פנימי כשלעצמו אינו חייב להיות מלווה בתחושה שלילית, שהרי מצב הריק הפנימי הנכון, הוא שאיפתם של יוגים ומתרגלי זן למיניהם. זהו מצב של שקט פנימי, ריק שדרכו חשים את זרימת האנרגיות המעודנות של היקום. אלא שכאן אין מדובר בריק אלא בריקנות. ועד כמה שהריק חיובי, הריקנות שלילית.

אז מה בעצם ההבדל ביניהם?
   
לא כל ריקנות היא ריקות

 
  אות אחת בלבד מפרידה בין הריק לריקנות אך זהו הבדל משמעותי. לא כל ריקנות היא ריקות, ולא כל ריקות היא ריקנות. ריק אינו סוף הדרך, אלא חלל המאפשר זרימה. ריקנות, לעומת זאת, היא האנטיתזה לדינאמיקת החיים; הריקנות שנוצרה לאחר שמשהו עצר וחסם את זרימת הדינאמיקה. ריקנות היא התייבשות מעיין החיים, בעוד שהריק הוא התנאי ההכרחי להם, שהרי החיים הם זרימה, והם צריכים את הריק לשם כך, את החלל המאפשר.

ריקנות היא למשל מפגש בין שני ידידים טובים שלפתע אין להם מה לומר האחד לשני. הדוגמה הרווחת לריקנות היא אותו חלל בשיחה הנקרא שתיקה. ולא סתם שתיקה, אלא אותה שתיקה מעיקה, שלאחריה בהחלט אפשר להגיד: 'האיש הזה משעמם אותי', או 'השיחה הזאת משעממת אותי'.

ריקות בשיחה, לעומת זאת, היא שתיקה של מלאות, כמו מנוחה של אתלט בין תרגיל ספורטיבי אחד למשנהו. השתיקה הטובה בשיחה נובעת 
מן הנינוחות המאפשרת של המשוחחים לתת לנושאים למצוא את הדינאמיקה שלהם. ואם אין מקום לריקות, אין אפשרות לדינאמיקה. אך אם הפחד מן השתיקה הקשה, שתיקת הריקנות, גובר, אזי המשוחחים לא יאפשרו את השתיקה הזו, מפחד שזו תהפוך לשתיקה של ריקנות. ובעוד ששתיקת הריקנות קשה ומתסכלת, הרי ששתיקת הריקות ממלאת ומעניקה תחושה של בית וביטחון. ביטחון שאין להשוותו לביטחון הבא עם המלאות הכוזבת של מילים.

ביחסים, אם אין אפשור, אם אין חלל – אין מה שיזרום, יפרה ויתפתח בין השניים. וניתן אף לומר כי יחסים יכולים להגיע לשיאים של עומק ביחס ישיר לחלל ולאפשור שכל אחד נותן לשני.

לכן האין, או הריק, הוא מתנה נדירה ביחסים. אלא שלעתים אנחנו נוטים לראות בחלל שהזולת מאפשר לנו, הזדמנות לפרוק מעצמנו את מה שאנחנו לא יכולים להכיל, וכך הזולת הופך לכולא ברק, מחסן, במקום לחלל פתוח.
 
  
 
העולם ריק, ורק האדם צפוף  החלל המאפשר הוא מאוד שביר, קל מאוד לפגום בו ולסגור אותו. למשל ברגע שביחסים צפים רגשות שליליים כגון חשד, עוינות, פגיעה וכו', מיד נחסמת הדינמיקה – ואז נוצרת ריקנות. שניים שחיים בריקנות הזו, חווים האחד את השני כמשעממים.

לאדם המודרני פחד עצום מפני הריקנות. ככל שהחיים שלנו מבוססים יותר על תדמיות, התניות, והתנהגות נורמטיבית, כך הריקנות שמתחת לכל העטיפות הללו תתעצם. וברגע שאין לנו יכולת לשחק את העטיפה – נחשפת תשתית הריקנות הפנימית. ועל כן, כפי שטוען היידיגר, הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי בן המאה ה- 20, אנחנו בורחים אל הפומביות, אל ההמון. זו אחת הסיבות מדוע אנשים בוחרים להיפגש בבית קפה ולא במשרד או בבית. זו הסיבה מדוע עבור רוב בני האדם קשה להיות לבד, עם עצמם, והם צריכים רוב הזמן את החברותא של הטלוויזיה, או את הביחד של בית הקפה.

שעמום וריקנות קשורים גם בצרכנות; ככל שנהיה משועממים יותר כך נצרוך יותר כדי לחפות ולסתום את הריקנות. הריקנות הזאת, בתוקף היותה חלל, מביאה אותנו גם לראות כל חלל באשר הוא כהזדמנות לסתום אותו. אנחנו מנסים למלא חללים בדירה, חללים בשיחה, חללים ביום. סדר היום שלנו עמוס לעייפה כך שאפילו אין בו חלל אחד קטן שדרכו נוכל נפגוש את ריקנות חיינו.

אך חלל הוא הישות האמיתית של היקום והקיום. בתוך כל דבר שנראה מוצק ישנם חללים ענקיים בתוכם שטים חלקיקים זעירים של חומר. מה שאומר שהיקום הוא ברובו ריק. גם הגוף שלנו הוא חלל אחד גדול, שלא לדבר על האטום, שבו כל החלקיקים תופסים חלק חסר משמעות מתוך הנפח שלו. כל היתר הוא ואקום. היקום והטבע הם ריק אחד גדול, המשובץ פה ושם ב'יש'. רק אצל האדם הכול דחוס וצפוף להתפקע.
 
  
התעלות דרך התהום
 
  

האין אינו מנוגד ליש, הוא התנאי עבורו. הוא מקור ליצירה אינסופית. הריקות הוא פרוזדור ליצירה. היצירה והיצירתיות הם הופעה של יש וללא התיידדות עם האין, המעבר הזה לא יתרחש.

כך ביצירתיות וכך גם בהתפתחות האישית שלנו. גיבורו של ניטשה ב'כה אמר זרטוסתרא' מביט ללא פחד בתהום, באין, כי הוא יודע שרק דרכו יוכל להגיע להיות על-אדם.

גם הפילוסוף קירקגור מתייחס לכך כשהוא מדבר על קפיצה אל עבר הלא-ידוע. שניהם רואים במפגש עם הריק הזדמנות להיות, כי רק באין אנחנו פוגשים את ההוויה ללא שום מתווכים. 

וכאן טמון הפרדוקס: רק דרך חוויית הריק והאין של היקום אנחנו יכולים להעניק משמעות לריקנות הקיומית. 

אדם החי באמת אינו פוחד מן האין. הוא מתמודד עם סימפטום השעמום של הריקנות, כי הוא יודע שאם הוא כבר הוא הגיע אל הריקנות, היצירתיות או המשמעות לא רחוקים. כל מה שנדרש הוא רק לעמוד בפיתוי ולא לברוח מיד לגירוי הראשון שיאפיל עליה. את הריקנות יש להוקיר, כשהיא באה.
 
    
האין הוא מנהרת לידה
 
  
אנשים קטנים פוחדים מן האין, מדמים אותו לריקנות. אנשים גדולים סומכים על האין, יודעים שהוא לא יבלע אותם, שהוא הזדמנות ליצירה. הם נותנים לו את הזמן, הם סומכים עליו. והוא אף פעם לא מכזיב. שכן אחרי כל לילה, בא היום.

פחד מהריקנות נובע מצורך של האדם לשלוט. אולם אם האדם כל הזמן בשליטה, דבר אינו יכול לקרות. כדי שמשהו יקרה, נדרש איפשור. על כן עלינו שוב שוב לשחרר שליטה – לא באופן מוחלט אלא באופן חלקי, כאשר חלק מן המודעות שלנו נותר כל הזמן קשוב, אבל לא מפריע.

חשוב ויקר להרגיש את האין. עלינו להתייחס אליו כמנהרת לידה אל עולם של משמעות ויצירתיות. לעולם לא תוכל לאפשר למשהו משמעותי מתוכך לצאת לאור, אם לא תאפשר את הריק. זה כמו לחסום את הרחם, כדי שהוולד לא יצא החוצה.

שעמום הוא סימן לחיים שאין בהם התרחשות פנימית, סוג של תלונה על כך שאין גירוי שבא להסתיר ולהאפיל על הריקנות הפנימית. במקום לעסוק בקוסמטיקה ובבידור, על האדם לנקות את האורוות הפנימיות מדמונים, מהדחקות והכחשות, ולבוא לעולם ולחיים ריק ונקי, כדי שכוחות היקום יוכלו לעבור דרכו.
 
  

 

ההיעדר, שגריר האין.

ילדים חושבים שהם גדלים לקראת החיים, אך הם הם גדלים לקראת הכלום וצומחים אל היעדרם של החיים, אל הריקנות.

הם גדלים, ומחפשים את החיים; בפאבים, פרשיות אהבים, לימודים, הקמת משפחה, קידום מקצועי, בנסיעות לחו"ל, בשיחות נפש. אך במקום את החיים, הם פוגשים את היעדרם. חבוי היטב מאחורי מסכת האקטואליה, מחופש לממשות. ההיעדר מצוי מאחורי חיי הנישואין ובתוכם, מאחורי חופשה ובתוכה, מאחורי הסיפוק המקצועי ובתוכו; שהרי ההיעדר הוא המהות הריאלית ביותר מאחורי כל התרחשות ובתוכה.כל הזמן נשען ומפעיל לחץ אל מחיצת הממשות הדקה שהקימו בני האדם בדי עמל.

ואז, כאשר קורסת מחיצת הממשות העכשווית הדקה, מתגלה ההיעדר בכל מאודו, ממיט שואה, טורף חיים, בולע לעמקי מחשכיו את כל הניצוצות המפרכסים.

כך שמנקודת מבט של האין – מגפות, מלחמות, מהפכות, מעשי טבח – אינם תאונות הנגרמות כתוצאה מצירוף מקרים לא מוצלח, אלא הם 'קרע' המתהווה בכסות הזו שאנו קוראים לה חיים; קרע שההיעדר מציץ דרכו החוצה. האסון או השואה הם כקרחת הנפערת לפתע במרחבים של דשא חיינו המוריק. כעבור זמן ישוב הדשא ויכסה את מקום הקרחת, וכעבור זמן נוסף יווצר הרושם שההיעדר מעולם לא ביקר שם, כאילו אינו קיים כלל. אך כל זאת, עד ההתפרצות הבאה.

והרי החדשות: "שלוש מאות בני אדם נספו בתאונת מטוס". "חמשת אלפים בני אדם נרצחו במשך שלוש שנות שלטון רודני". ,מהומות עקובות מדם בבירה". "באחד עשרה בספטמבר (יום קריסת מגדלי התאומים) נספו באמריקה למעלה משלושת אלפים בני אדם". וזהו סוף החדשות.

אך יעבור זמן ושוב יכסו החיים את הפצעים שפצע ההיעדר, כאילו מעולם לא ביקר כאן, כאילו החיים לבדם משלו כאן בלעדית מאז ומתמיד.

כמובן שאשליה זו יכולה להתמיד רק עד הקרע הבא, ברמת הפרט כמו ברמת הכלל, ונשאלת השאלה: מה יוצר את הקרע, אותו קרע דרכו בולע האין את הממשות שצמחה על גבי הכיסוי?

הקרע נוצר כאשר מתפתח איזור של לחץ נמוך בתוך איזור הלחץ הגבוה של חיינו. כאשר אנו מאפשרים לעוצמה או לאינטנסיביות להיחלש על ידי כניעה: כניעה לחולשה, לעצלות, לפיתוי, לספקות עצמיים, לרגשות שליליים, להיסוס, לאי חשק, לשפיטה ולהאשמה עצמית, ובעיקר על ידי כניעה להיכנעות: 'בשביל מה להתאמץ"? "אין טעם", "האם זה שווה טרחה"?

שאננות בתוספת חולשה זמנית או מתמשכת – מובילים לירידה בעוצמת החיים. האין, המהווה אנטיתיזה לחיים, אורב בשוליהם לסימן הקטן ביותר של חולשה, שאיפשר לו לפרוץ פנימה. כל הרשאה שאנו מרשים לשעמום, לתחושה של ריקנות קיומית, לביטול זמן סתמי – כמוה כפתיחת הדלת בפני האין להיכנס אל חיינו ולנגוס בהם באמצעות שגריריו אלה. וכאשר גדלה הטריטוריה ומתרחב שטחו של האין, הוא יכול להרשות לעצמו להופיע בצורתו האולטימטיבית – המוות.

המוות לעולם אינו רחוק מאיתנו ממש, אלא מצוי תמיד בשולי חיינו, דרך האין, המופיע באמצעות נציגיו: הכניעה, הריקנות, השעמום והשיממון.

בסופו של דבר, ינצח האין תמיד, שכן קיום החיים דרך מתווך החומר הנו זמני. וברבות הזמן נחלש החומר, מתפורר ונמוג אל תוך האין. אך הגוף אחת דרכו ממילא. הגוף הוא הקורבן שמקריבים החיים, המס שהם מתחייבים לשלם לאין,כדי שיניח בינתיים לכוח החיים להוציא מתוכו את הזרעים של דור ההמשך. ואחרי שהחיים הולידו חיים: 'אחרי המבול'.

זה מעין חוזה לא כתוב ביניהם: 'תן לי עוד זמן, עוד הולדתי חיים מתוכי', 'זמנך עבר', אומר האין.

השאלה היחידה שנותרה היא: איזה מן חיים מנסים החיים להצמיח עד לביקור הבא של האין: חיים כתוצאה מהזדווגות עם בן/ת המין השני, או חיים הנולדים בתוכנו כתוצאה מהזדווגות פנימית שתתרחש בנו?

 

* * *

"המוות אינו דומה כלל לחיים. אין הוא דומה לשום דבר שאנו מכירים. המוות בוקע מתוך אותו אין כביר שאנו חיים בתוכו. הוא פורץ אל תוך הביצה הנוגהת המרכיבה את ישותנו ומנפצת אותה לערפל דק של רסיסי בדולח המתפזר אל תוך החלל".

אריה יעקב לייב, דון חואן, הוצאת גל, עמ' 61
 

המנוסה מן האין.

פרפרים אנו, נמשכים אל האש. לאש החיים. מכורים אנו. משתכרים מן הטעמים והניחוחות, מוקסמים מן האורות. הולכים שבי אחר הקולות, מתפעלים מן ההתרחשות שהחיים מזמנים לנו.

אך בעיקר, נמלטים, נמלטים מהעדר הקולות, העדר האורות, העדר ההתרחשויות.

כשאנו בינינו לבין עצמנו, קשה לנו להיות לבד. מחפשים חברת מישהו. ואם אין בנמצא חברת בני אדם, אנו קמים ועושים משהו.

העיקר לא לעבור על שלושת הלאווים: לא להיות בשקט, לא להיות ללא מעש, לא להיות לבד. אנו נמלטים משלושתם.

בשיחה למשל; בורחים מן השתיקה כמו ממערבולת שואבת בים. יושבים עם מישהו, ואם שנינו לא עסוקים באכילה או בצפייה בטלויזיה, אנו מדברים, גם אם אין לנו מה להגיד. העיקר שלא תישרור השתיקה הזו שמשגעת אותנו. השקט בכלל, והשתיקה בין בני אדם מפחידים אותנו. נדמים בעינינו כעומדים לבלוע אותנו.

וכך חיינו עוברים עלינו כבמעין בולמוס של פעילות תזזיתית.

נעים תוך כדי חוסר מנוח, חוסר שקט, דיבור כפייתי, צפייה כפייתית בטלויזיה, שיטוט במקומות שונים בעיר, במדינה, ברחבי העולם, פגישות עם אנשים שונים ורבים. בילוי חלק נכבד מן הזמן בחברת המוני בני אדם שאיננו מכירים. הופעה, קניון, בכביש, הצגה, סרט וכו'(. ובשארית הזמן אנו אצים ורצים, ממהרים,

פועלים, עושים משהו. העיקר לא להיות בשקט, לא להיות ללא מעש.

ולמה כל כך קשה לנו לשבת לבד, כשאין איש איתנו, ואיננו עסוקים בקריאה או בבהיה בטלויזיה? מדוע כה קשה לנו להיות בחברת עצמנו כשאין רעש של אנשים מסביב, או קולות של מקלט רדיו מן החדר הסמוך?

האם אנו מודעים לכך כי הקשיים הללו מקורם בפחד? שקשה לנו לא לזוז ולנוע. שקשה לנו להיות לבד, שקשה להיות בשקט?

ממה אנו פוחדים? מה אנו מסתירים? ממה אנו בורחים?

למה כל כך קשה לנו להיות בחברת עצמנו, ללא גירויים רבים וחזקים שיאפילו על האינטימיות הזו שבינינו לבין עצמנו?

למה קשה לנו עם חללים ריקים בדירה, בבית? ממלאים אותם ברהיטים ואביזרים? למה קשה לנו עם הלילה? מאירים אותו בנורות, ואורות? למה קשה לנו עם השקט? ממלאים אותו במוסיקה ובקולות בני אדם? למה קשה לנו להיות במקום אחד בשקט וללא לזוז כל הזמן? וכבר תזוזות של רגלינו לא מספיקות, צריך מכונית, שתזיז אותנו מהר, עוד יותר מהר ולהרבה מקומות.

אולי כדי שלא נרגיש שבעצם בתוכנו, אין שום תנועה, שום התקדמות. בפנים איננו הולכים לשום מקום. שאין בנו שום התרחשות, שבנפשנו ריק וחשוך וסטאטי.

אולי בגלל זה.

אולי זה פיצוי.

אולי ההיסטריה הזו של קולות, מראות ותזיזיתיות מתמדת – נועדה להשכיח מאיתנו שבפנים;

כל כך ריק כל כך תקוע כל כך לבד.

בפנים, בתוכנו; בליבה שלנו: בנפשנו.

האין, הריק הקיומי.

אנו פוגשים את המציאות ואולי מודעים לכך שיש בה רבדים ועומקים. אך אולי לא מודעים לכך שמעבר לכל הרבדים כולם – מצוי רובד אחר, רובד בלתי מוחש, מפחיד ועלום; רובד האין. מאחורי כל שנראה ונגיש – הוא שוכן, האין; המציאות הנסתרת של כל שאנו רואים.

החיים, או המציאות, דומים לבצל: ניתן למלא אותו בבשר ואורז ולאפות אותו, לקצצו ולתבלו במאכלים, אך אם ברצוננו לוותר על שילובו בחיינו , תוך כדי איבוד זהותו שלו, ואנו מחליטים דווקא לתהות על קנקנו ולקלף את הקליפות כדי לחשוף את מהותו, אזי אנו מוצאים עצמנו מקלפים את הקליפות, ועוד קליפה ועוד קליפה ובין הקליפות אנו מתחילים לבכות, מקלפים ובוכים, מקלפים ובוכים והכל כדי להגיע בסוף לקליפה האחרונה מאחוריה אין מאום…

אך אנו בדרך כלל לא מקלפים את הקליפות. לא מנסים לחפור דרך הרבדים ולנסות להגיע לאין שבפנים, אנו מותירים את הרבדים כמות שהם ורק מוסיפים קליפות, מסכות, לבושים ומעטים (מקצוע, נישואין, קריירה, בילויים, תארים אקדמיים, תיור במקומות יפים, ספרים, אמנות וכו').

אך אם בכל זאת נקלף את כל הקליפות הללו עד הקליפה האחרונה -נגיע לריקנות. למשל אדם עסוק, שכל חייו מלאים בקליפות שונות ומשונות, המגיע יום אחד לביתו ולפתע אין דבר שהוא 'צריך' לעשותו. ואז הוא חש נורא, וברגע זה הוא מוכן לעשות כל דבר בכדי לא להתמודד עם הריקנות הזאת. ואכן בדרך כלל הוא עסוק כל ימיו בבחירת מוקדים לבריחה, כדי שלא יחוש בריקנות, (ולא לפגוש את הדמונים שהסתתרו בה: חרדות, ספק עצמי וכו') הזו.

וכך הבעיה של רוב בני האדם היא העמידה מול הריק. מול הריק הקיומי. אנשים משתוקקים כל הזמן להיות בתוך מערכת יחסים ואחת הסיבות להזדקקות הנואשת הזו, היא החשש מפני הריקנות, זו שאורבת לכל אחד מן השניים בפנימו. )הזולת עמו הוא חי, ככתר מעל מקום שהייתה בו שן, או תבלול מעל עין שאיננה. ובמערכות יחסים המשחק הוא זה המכסה על התוך האישי הנעדר; כל צד משחק את התפקיד שלו. המשחק הרווח הוא: שצד אחד משחק את החזק וצד שני משחק את החלש. הצד החזק מנצל את "האגו" של החלש ומחזק את "האגו" שלו. אך בעצם זה לא מה שחשוב, מה שחשוב הוא ששניהם יחדיו יוצרים משחק ואז יש וודאות. ואז כשאגו שמשחק כוח פוגש אגו שמשחק חולשה, שניהם מרווחים רווח משני: מצליחים לא לחוש שיש ריק. למעשה, בפועל אף לא אחד מהם אינו פוגש את האחר, כי האחר מצוי מאחורי מסכת התפקיד במשחק(, הוא פוגש רק את התפקיד שהזולת מגלם. ולפעמים, כשאין משחק והאדם עומד מול מישהו שלא משחק עמו בשום משחק, ראה בהקשר זה את הספר: "משחקיהם של בני האדם" של אריק ברן הוא חש שהקרקע כמו נשמטת תחת רגליו, שהרי פתאום הוא עומד מול הריק, והיות והוא לא מקבל התייחסות לתפקיד שמכסה על פני הריק הפנימי שלו -הוא חש פחד, שהרי לפתע אין מרגיש את עצמו.

מנקודת מבט זו – משחק הכוח הוא בעצם עלה התאנה על ערווה של העדר נוכחותו של העצמי. משחקי כוח הם האס של קלפי המשחק, אבל כל משחק תפקידים הוא טוב מבחינה זו שהוא משרת את המטרה של כסות על פני הריק הקיומי. ומה קורה כשאין משחקי תפקידים? האדם נאלץ לשאול: מה אני עושה עם הרגע הבא? עם החיים האלה? האדם נמצא בפני סיטואציה בה הוא חייב למקם את עצמו. חייב לחשוב מה הוא יעשה עם החופש שלו , עם הריק שלו. זה האיום הגדול וזה מפחיד. ראה בהקשר זה – של אי יכולת להתמודד עם החופש האישי, את ספרו הגדול של אריך פרום: "מנוס מחופש". בני אדם לא רגילים לעמוד מול ריקנות ולתת דו"ח: 'מה אני עושה עמה'? כאמור, רוב בני האדם בורחים מהתמודדות עם הריקנות ע"י משחקים. מה שאומר שאם הם פוגשים מישהו שאינו משחק עימם משחקים – זה מיד מפנה אותם אל החלל הריק של חייהם. )מה שמיד יגרום להם לרצות לברוח ממנו. זוהי בדיוק הקללה של המאה ה12- מה לעשות עם הזמן הפנוי? אם יש לי חופש מה אני עושה עמו? בד"כ בני האדם מסוגלים לבצע את התפקידים המלאכותיים שאינם קשורים לחיים האמיתיים: מסחר, פוליטיקה, קריירה וכו'. אבל כשנגמרים התפקידים הללו שהוכתבו ע"י החברה – ועומדים מול החלל הפעור שהוא חייך, מה עושים עמו מה עושים עם החיים? )זו גם הסיבה מדוע אנשים פוחדים לשתוק ביחד ומדוע נוצרת מועקה כשהם שותקים. השתיקה היא חלל באווירה, ולכן רוב בני האדם נמצאים בבולמוס של דיבור כדי שלא להרגיש את החלל, החלל שמייצג את הריקנות הפנימית. בני אדם רבים סובלים מריקנות ומשעמום, אלו סימפטומים של חוסר יכולתו של האדם לצבוע מעל הריק הקיומי מסיכה צבעונית, שתנתק אותו מהריק. אך למעשה, השעמום הנו תופעה חיובית, מכיוון שעצם העובדה שהאדם סובל מריקנות ושעמום, מורה שהוא פוגש בריק מן הצד האטום שלו, לא הצד המוביל להוויה הפנימית(, ולפחות לא בורח אחורה להסתתרות מאחורי מסיכה. אנשים רבים פוגשים את הריק הקיומי וחוסר המשמעות של הקיום השטחי השגור ופונים לאמנות, לכסף, לקריירה, לדת, אך בעצם הם רק צובעים סביב הריק של החיים שלהם מסיכות צבעוניות של 'כאילו חיים', אבל זהו שקר. הדרך האמיתית עוברת תמיד דרך הריק והכלום; דרך הבנה שהחיים הם כלום ואנחנו כלום. דרך פיתוח יחסים של קבלה עם הכלום של

החיים. להתיידד עם האין ועם הריק. רובנו סובלים מחוסר הבנה של הריק. מפחדים שיבלע אותנו. הריק נמשל עבורנו ללילה; אנחנו אולי מבינים שהלילה אינו נגדנו אלא אפשרות ליום חדש, )במידה ונעבור את הלילה בשלום(. אבל, אנחנו מסרבים ללכת לישון, דוחקים את הלילה, מדליקים אורות. ההבנה שלנו את הריק היא ברמתו הנמוכה -אנטי קיום ולא ברמתו הגבוהה – כדרך אל הישות, כמו בזן היפני. אלוהים בנה עולם ריק כדי שהחיים יעברו דרכו, והאדם האמור לתקשר עם האל- חייב לשמור על עולם ריק. אבל אנחנו מגרשים את

הריק, וגורמים לכך שהחיים לא יוכלו לעבור. מעמיסים את החלל בדברים שחוסמים את החיים מלהתרחש. בדיוק כפי שגוף האדם אמור היה להיות ריק  סידרה של חללים שנועדו להעביר את זרמי החיים: בטן ריקה, ריאות ללא ניקוטין, עין צלולה וכו' כך גם הייתה אמורה להיות נפשנו ותודענו; מוח שקט, מצב מחשבתי מדיטטיבי, ללא מבול של מחשבות פרועות. אבל, בני האדם ממלאים את החללים הגופניים, הנפשיים והרוחניים שלהם בתחליפי חיים ניקוטין, ג'נק פוד, רומנטיקה, אמונה, ציות למנהיג, טלוויזיה, מתח, סמים וכו'( והרוחניות, ואלוהים, וההוויה והחיים – לא יכולים לעבור כי מה שהכנסנו לפנימנו כדי להסתיר את האין החוסם אותם.


 ולסיכום:

האין הוא מושג מפתח בדתות המזרח הרחוק, כמו ההינדו: "יודעים אתם מה ראיתי? חזיון אלוהי- החזיון של האם האלוהית, היא הופיעה כאשר תינוק ברחמה, אותו ילדה ומיד ברגע הבא בלעה אותו. כל חלק שנכנס אל תוך פיה הפך לריקות. היא הראתה לי שהכל הוא ריקות".

אימרות ראמה קרישנה. עמ' 318

והבודהיזם:

"את האין ניתן להבין כמצב שבו כלל המרכיבים לא יוצרים קומבינציה, תופעה או מצב כלשהם – שבהם יכולים כוחות חבויים לבוא לכלל התגלות. זהו מצב של העדר מוחלט של מניפסטציה. האין אינו בר תפיסה כלל".

מתוך התורה שבע"פ של כת הבודהיסטים הטיבטים.

 

 


או: פול ואלרי:

 

"God made everything out of nothing, but the nothingness

shows through."

Paul Valery:

 

 

 


 

אודות הקטגוריה: האין.


* *

רק בשקט המלה,

רק בחושך האור,

רק במוות חיים,

הנץ מבהיק בטיסתו בשמים הריקים.


מתוך ''הקוסם מארץ ים''

(ניסוח של אורסולה לה גוין)


* *

האין הוא החלל. עין הסערה השקטה, החור השחור, השער הבולע לבסוף את כולם. אך לפי שעה, כולם מתעלמים ממנו, מתכחשים לו, בורחים ממנו. בורחים מן הכלום השוכן בתוככי הכל. בורחים אל הזמני, המיידי, המהיר, הזמין, המרגש. מוצאים מפלט בסרטים, באהבהבים, ברומנים, בספרים, באוכל (או בדיאטה). לברוח מן הכלום שבתוך הכל, מן הריק.

אך הריק, האין, הוא הוודאות הקיימת היחידה, ודאות מוחלטת, המוסתרת על ידי הזמניות, הבאה, הולכת, נכנסת ויוצאת, רוקדת ומתחלפת – כוילון המתנופף על פני חלון פעור. לרוב רואים את תנועת הוילון ורק אותו, אך מפעם לפעם מצליחים לקלוט את בדל שחורו של החלון הפעור מאחור, ומיד חוזר הוילון להתנופף.

החיים באים בשכבות; בתחילה מה שקולטים הוא מעטה היש (הוילון המתנופף). מאחוריו מסתתר מה שאין (שחור החלון הפעור). אך מה יש מאחורי החלון? דיירים מסתוריים, או המשך הכלום של החלון?


* * *


''…כיוון שהמציאות אינה שלימה ואינה כוללת, הרי ההויה מתגלית דרך מושג האין, מושג האין בהעבירו את המחשבה אל מעבר לו, חזרה אל המציאות, חושף אותה, אבל בתוספת עושר של תוכן, חושף אותה במלאותה''.

רן סיגד, אקזיסטנציאליזם. הפרק: ,מושג האותנטיות בפילוסופיה של היידגר''.

''…אם יעמוד בתועזה זו, יושלם גורלו בכך שיפגוש את האמת השלמה, את האמת הנעלה על כל האמיתות, את המקור חסר הצורה של כל המקורות – את האין שהוא הכל, יפגוש וייבלע בקרבו וישוב ויוולד ממנו''.

אויגן הריגל, זן באמנות הקשת, הוצאת דביר, 1990