חיים מהונדסים

הבדל מרחיק לכת קיים בתפיסת החיים של אדם היום ולפני כמה מאות שנים. אך גם אפילו לפני כמה עשרות שנים.

בעיקר, איבדנו את היכולת לחיות את החיים במתכונתם הראשונית, הגולמית.

היום הכול כמעט מהונדס. ואין המדובר רק על ירקות ופירות שמהונדסים גנטית (ההנדסה גנטית הפך זה מכבר למטבע לשון מקובל). למשל כול הנושא של צבעי מאכל; היום אין כמעט מאכלים מוכנים ללא צבעי מאכל. (מי שמכין את המאכלים לסופרים אינם שפים, למרות שלעיתים הם תורמים את שמם, אלא מהנדסי מזון וכימאים) תהליכי הבישול, הפיסטור וההנדסה שעוברים המאכלים בדרכם לסופר – מדיפים מהם את צבעיהם הטבעיים,  אך אנשים משייכים טעם לצבע. למשל יינות לבנים שנצבעו באדום ויינות אדומים שנצבעו בלבן, יתנו לטועם את הטעם של הצבע ולא את הטעם המקורי האמיתי. ואמת המטפורית המסתתרת מאחורי זה, אומרת כי איבדנו את היכולת לשפוט וליהנות ממאכלים בגין הטעם המקורי שלהם ועתה אנו צריכים מתווכים שיהנדסו את המזון ויאפשרו לנו לזהות אותו כמזון המקורי וזאת בשעה שלאחר שנצבע ועבר תהליכים כימיים שונים – יש מעט מאוד קשר בין המאכל הסופי ובין המאכל הגולמי המקורי.

דוגמה אחרת לגמרי, אך באותו עניין היא גם ביות של בעלי חיים. גם ביות זה הוא סוג של הנדסה. למשל הכלאת של כלבים כדי לקבל במקום הזאב כלב ידידותי והנדסה נוספת כדי לקבל כלבים ננסיים…

דוגמה קצת יותר קיצונית, אך קיימת;  אנו מתרגלים לאט לאנשים שהמוח שלהם עבר סוג של הנדסה על ידי כדורים אנטי פסיכוטיים… (היום ידוע שכדורים פסיכיאטריים יכולים להביא לשינויים במבנה המוח).

אך כאן נעסוק בדוגמאות יותר שגרתיות, פחות קיצוניות אך לא פחות משפיעות.

למשל הטלוויזיה. אנו צורכים אותה ככלי בידורי או כמכשיר מספק עניין. אך אין אנו מתייחסים מספיק לטלוויזיה בחיינו כמשהו שמהנדס ומתנה את חיינו.

היום אדם צעיר הפוגש את החיים – פוגש אותם לאחר שמן הסתם ‘עבר אותם’ בטלוויזיה. כמעט כל חוויה אפשרית שיעבור בחייו, מוצגת בפני האיש הצעיר כבר בטלוויזיה, כך שכשהוא מגיע כבר לחוות חוויה חדשה בחייו, היא אינה עוד חדשה, (מכיוון שהוא הזדהה עם ‘דמותו’ בטלוויזיה) הוא כבר ‘חווה אותה’ בטלוויזיה ועכשיו הוא חווה את החוויה האמיתית ‘יד שנייה’ – ומה שהוא חווה עכשיו נחווה כפחות אפקטיבי בהשוואה לחוויה הטלויזיונית’ שהייתה ‘מושלמת’ (מבוימת ומשוחקת) טוב יותר ועתירת הרבה יותר גירויים… (אך לעניין הגירויים – מאוחר יותר).

ומטלוויזיה לספרות יפה. והכוונה לקריאת פרוזה. כיום, כמו בצרכנות טלוויזיונית, צריכת פרוזה (פיקשן) קודמת במרבית המקרים לחוויה עצמה. ומאז שאנו צורכים פרוזה, אנו חיים חיינו כאילו הם סיפור, כאילו אנו גיבורים בספרים שקראנו. והחוויה עצמה פחות מסעירה, כי כבר ‘עברנו’ את זה עם הגיבורים בספרים שקראנו ושם זה, שוב, היה מלוטש, מסעיר ומרגש הרבה יותר מהחוויה מלאת המעצורים והמחסומים הרגשיים שכה מלווה מפגשים רגשיים ומיניים עם צעירים וצעירות אחרים .

ואלו רק שתי דוגמאות התחלתיות. אין כמעט משהו בחיים שאנו פוגשים, שלא עבר קודם לכן סוג של ניתוח פלסטי על ידי מהנדסי החיים.

ובחזרה לחיים האורבנים והמתועשים – אנו מתחילים לשכוח טעמם, מראם והשפעתם של חיים ‘יד ראשונה’… ויותר מזה (וזה העיקר): היום, חוויות ‘יד ראשונה’ – כבר לא ‘עושה לנו’ את זה. זה גולמי מידי, פחות מידי מלוטש, מזמין, מעורר תיאבון או ריגוש.

ודוגמה נוספת; כיום כדי לבוא במגע תשוקתי עם בני/ות המין השני, אין זה מספיק סתם להיפגש במקום כלשהו. היום בלי קבוצה שלמה של תנאים מקדימים ומשלימים – זה לא יוצא לפועל כמעט. אם זה לא תחת השפעת משקה משכר, אורות מהבהבים, מוסיקת רוק משלהבת – איננו יכולים לתפקד במוד חיזורי. בלי זה אנו לא ‘במצב המתאים’. אפשר להגיד כי: ‘שכחנו’ איך להיות עם המין השני בלי פילטרים. זה לא שאנו כבר לא נמשכים, נהפוך הוא, נהפוך הוא, אך אנו כבר זקוקים ל’אווירה הנכונה’ כדי להיות מסוגל לתפקד בקונטקסט המשיכתי/חיזורי.

וככל שעובר הזמן והדור הנוכחי מתחלף בדור חדש – המוזיקה נעשית יותר רועשת, המשקאות יותר משכרים, הצפיפות יותר אפלולית והלבוש הדוק וחשוף יותר. וכל זה כדי שבסופו של דבר נגיע לידי אותו מגע בלתי אמצעי וקדום כל כך של מגע גוף עירום בגוף עירום – בלהט התשוקה.

אין ספק שחווית המפגש האינטימי עם המין השני איבדה את השפעתה הראשונית המחשמלת (כל מפגש ראשוני עם משהו חזק ועוצמתי – אמור להיות בו משהו מחשמל) והיא צריכה הקדמות, מתווכים ומסננים. ודוגמה זו היא אך משל לתחומים נוספים אחרים בחיינו בהם התחלנו להזדקק למתווכים, הקדמות ומסננים כדי להיות מסוגלים לתפקד (כוס קפה ‘על הבקר’ למשל).

הנושא הבא נשמע משונה בשמיעה ראשונה: (אמנם לא מדובר בו בהנדסה של החיים, אך הוא מראה עד כמה התרחקנו ממפגש ישיר ובלתי אמצעי עם המציאות…).

המדובר על המפגש (חוסר המפגש) של כפות רגלינו החשופות עם האדמה. ובכן, כיום אין כמעט דבר כזה. כשאנו במכונית, אנו מרוחקים מן הקרקע כחצי מטר ואף יותר. כשאנו יורדים מן המכונית, כפות רגלינו הנעולות בגרביים ונעליים פוגשות אספלט או מרצפות. (אמנם בחוף אנו יחפים, אך זה כמו חופשה מבית הסוהר; קצר, חפוז ובעיקר מוקדש לטבילה בים, רביצה בשמש, או ספורט שכולל קפיצות וניתורים), כלומר החוויה של מפגש בלתי אמצעי של כפות רגליים יחפות עם אדמה חשופה – כמעט שלא קיים. וכאן המקום להבהיר מה היא הבעיה האמיתית בה מדובר כאן. (שהרי בנושא עצמו  של בידוד בין כפות הרגליים לאדמה – אין בו חידוש) אין המדובר בבעיה בריאותית, אלא פסיכולוגית/נפשית. אי החיבור הבלתי אמצעי עם הקרקע – הינו מטאפורה של אי חיבור בלתי אמצעי לקרקע המציאות. שאכן הקרקע נתפסת בעיני רוחנו כמסמלת ומגשימה את המציאות. המציאות כמשהו שרגלינו פוגשות אותו והוא מעניק לנו משען ותמיכה תחתית. קרקע המציאות כמשהו שחוזרים, או מתרסקים, אליו. אדם מציאותי מכונה על ידינו כאדם שיש לו ‘שתי רגליים על הקרקע’. בעוד שאדם לא מחובר למציאות – זוכה מאיתנו לכינויים של ‘תלוש’, מרחף וכו’. גם בישיבה אין כמעט מצב שבו שתי כפות הרגליים מונחות במלוא שיטחן על הקרקע, בדרך כלל משלבים רגל על רגל, או חלק מכף הרגל ( או קצות האצבעות או העקב) מנותקים מן הרצפה… (ואנו מכנים עצמנו: אנשי המציאות, כאלה המתרחקים בכל דבר פנטסיה ואשליה).

ובחזרה להנדסה של חיינו. ועתה לדוגמה מעט אבסטרקטית: הזמן. גם הוא מהונדס ועוד איך. שלא כמו קודמינו של לפני כמאה שנה, הם היו נעדרי שעונים (דבר שכמעט איננו יכולים לתאר לעצמנו), לכל היותר היה להם שעון חול או שעון שמש. היום איבדנו את היכולת לחוות את הזמן לפי האיכות של חיינו הפנימיים. איכות שתשפיע על הזמן בכיוון של כיווץ או הרחבה, ‘המהרה’ או האטה, יציבות או מוטרפות. המחוגים ובמיוחד הדיגיטציה של הזמן – גודעת ומפרידה אותנו מאיכותו החוויתית. ואנו פוגשים אותו דרך המדד הטכנולוגי. ואכן כיום לזמן אין יותר איכות (מעניין מבחינה זו המונח: ‘זמן איכות’…) יש לו בעיקר כמות.

ואנו משלמים מחיר בעבור ההינדוס והתיעוש שהכול כמעט עובר עד שהוא מגיע אלינו. היום הריח הוא כבר לא אותו הריח, המראה של הפרי אינו אותו מראה, אך זה ידוע. השמיים אינם בהירים ושקופים כמו השמיים של פעם (זיהום האויר) והכוכבים לא זוהרים כמו פעם (האויר פחות צלול). הכול הפך דהה היותר מחד, ואגרסיבי ועתיר בגירויים מאידך. מה משמע? ובכן, הטבע (הכולל פירות, פרחים, שמיים וכוכבים) הפך לדהה  והעולם שנוצר בידי בני אדם (בעיקר הערים ומה שבתוכן) הפך לעולם אגרסיבי, לחוץ, מהיר  ובעיקר, עתיר עד מאוד בגירויים. עניין הגירויים משמעותי מאוד לעניין החיים המהונדסים; הגענו למצב בו בלעדי המגה גירויים לא נוכל לחוש עוד את חווית החיים. עתה אנו זקוקים להם לגירויים כמו מכת פטיש כבד בראש, אחרת זה כבר לא עושה לנו את זה. ואנו בחרדת שקיעה בשעמום קיומי.

ועל כן, הגירויים גדלים והולכים במכפלות ממש; טעמי המאכלים מתובלנים ועתירי רטבים  וטעמים. ולמרות כל הדיבור הקולינרי אודות חומרי גלם טריים, אין במסעדות שום מאכל כפי שהוא מופיע בטבע, הכול מהונדס ונראה יותר כיצירת אמנות מאשר כפי שהיה בטבע (אין קשר במוחנו בין השניצל ובין העוף שאך לפני ימים מספר הילך, במקרה הטוב בחווה, או שכן בתוך לול צר עם עוד עופות – במקרה הרע).

בחשיפה הזו לגירויים למיניהם, למשל, שוב, לגירויים מיניים; פעם די היה בקרסול של אישה כדי לגרום לליבו של גבר להלום בקצב מוגבר. כיום הצעירים חשופים כבר מגיל צעיר, לגירויי פורונו בוטים, קיצוניים ואף אלימים ומעוותים, והכול כדי לגרום לחוויה מינית חזקה, מה שפעם קרסול חשוף היה עושה…

והמדובר אכן בשינויים קיצוניים בכמות ורמת הגירויים שנכנסו רק בשנים האחרונות להנדסת החיים,  למשל סרטי מתח; בסרט של היצ’קוק, לפני 50 שנה, הגופה הראשונה הייתה מתגלית באמצע הסרט וגם אז, לא ראו כמעט דם, או אברים פצועים. היום הגופה הראשונה מופיעה כבר בכותרות והסרט עצמו משופע באברים קטועים, דם מושפרץ ועוד ועוד. וליבנו גס בזה, אני מחפשים את אותו הגירוי שנגרם להורינו בסרט של היצ’קוק. אך נזקקים לשם כך למגה גירויים שהולכים ונעשים יותר חזקים, מעוותים וקיצוניים ככל שעובר הזמן.

וזה מוזר לחשוב שרק לפני כמה עשרות שנים אבותינו ואבות אבותינו חוו את החיים כה אחרת מאיתנו; באופן יותר חשוף, אינטנסיבי, לא ממודר ולא מוסתר. לא היו זקוקים כלל לגירויים ובטח שלא למגה גירויים כדי לחוות את החשמל של להיות חי ולהיפגש עם אדם אחר.

והמדובר על שינוי עצום במהלך של כמה עשרות שנים בלבד. הכול הפך למהונדס ועתיר בגירויים, בלעדיהם איננו יכולים לדמיין את חיינו.

השיפורים, הקוסמטיקה והקביים – הפכו לתנאי הכרחי בכדי להיות מסוגל לחיות כמה שיותר קרוב, לפחות מבחינה תדמיתית – למצב קיומי מועצם, חוויתי ומטלטל.

מבחינת האדם הפשוט – הכול כרגיל, הוא עדיין חווה חייו כעוצמתיים למדי, אך הוא אינו מודע להתמכרות שלו להנדסה ולמגה גירויים בלעדיהם חייו לא יהיו חיים עוד.

גבריאל רעם.

אימייל:

• gabyraam89@gmail.com

E