להיות אאוטסיידר.

“קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה.

שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה.

הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה, ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת.

אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה אינו יודע שזה גיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו, פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר.

או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת-אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שחי עכשיו.

וגם, כמובן, באותו רגע הוא מבין שהוא חי בגיהנום”.

ריימונד קארבר, מתוך “שירים” (הוצ’ “מודן”).
——————————————————————————–

חלק א’: ‘הצ’כובים’ הלא ממומשים
כן, הם מסתובבים בינינו; מי שיהיו: קפקא, חנוך לוין, פרננדו פסוא, קירקגור, סטרינדברג, ניטשה וצ’כוב. אנשים עם ראיה אחרת, הם מסתובבים אנונימיים, אפורים, לא מורגשים. לעיתים דחויים, מוזרים, מפוקפקים. רוב ימיהם בשולי החברה, אוצרים בתוכם ראיה מדהימה ומפוכחת על מוראות הקיום והחיים. מוראות המסתתרים מאחורי חלונות הראוה של חברת השפע הנאורה והדמוקרטית. הם; האחרים. המורדים, האאוטסיידרים. חיים מאחורי מסך ברזל בלתי נראה, לוקחים חלק, כסוכני חרש, במלחמה הקרה שבין האינדווידואליות הרגישה והנרמסת ובין העמדת הפנים החברתית. לעיתים הם נעלמים מבלי להותיר סימן וזכר. בעודם בחיים – חוויותיהם האישיות וראייתם הייחודית הולכים עימם, לעיתים הם מתחלקים בהם עם הקרובים להם, ואז במותם – הראיה הייחודית הזו נקברת עימם. וכלום לא נשאר. הם חיו חיים שלמים של עמידה מנגד, של ראיה אחרת של המציאות והחיים, אך זה לא השאיר שום אימפקט ושום זכר. וחלק מהם שולחים ידם בכתיבה, מעלים על הכתב את שמתחולל במוחם הקודח ובנשמתם הבוערת. הם כותבים בדרך כלל בקדחתנות את שהם חשים על מה שמסתתר מאחורי החזות הקולקטיבית של הדברים, בתוך לבבות ונשמות בודדות ואבודות. אך ברוב המקרים מחשבותיהם גם אם הן מגיעות למקלדת, הן לרוב לא מגיעות למכונות הדפוס וחנויות הספרים. ואם הגיעו לשם, רובם מוחזרים למחסני הספרים, מבלי ששזפה אותם עין אנוש. ושם הם מעלים אבק, עד שמחליטים לעשות סדר ולפנות מקום לספרים אחרים שאולי ימכרו טוב יותר. כך שיש פה מסננת דקה ביותר וזה הולך בערך כך; רוב החברה קונפורמית, מיעוטם רואים את הדברים אחרת, מתוכם – מעטים עושים עם זה משהו יצירתי, מתוך אלא שעושים את זה, מעטים מביאים זאת לבתי הוצאה, ומתוכם מעטים מודפסים ויוצאים לאור, ומתוכם, מעטים נקנים על ידי קוראים, ומתוכם עוד יותר מועטים זוכים להכרה ותהודה. ותוך כדי כך הופכים למעין נרות נשמה למספר לא קטן של קוראים בעלי נשמות אבודות, בודדות, יוקדות באש פנימית של ראיה שונה וקוראת תגר על החיים ועל מה שהחברה עשתה להם. יוקדים, אך אין להם עם מי לדבר, ואיך להשיח את אשר הם קוברים שנים רבות, והנה בא ספר זה ומושיט להם יד מעבר לשנים וקילומטרים, והופך יותר קרוב מבן או צאצא, אח, או אהוב. הם הופכים לפה ולמצפן בעבור מצבורים שלמים של אאוטסיידרים פנימיים, שלא משתלבים ולא יכולים להשתלב בבינוניות חסרת הייחוד והעומק הנפשי. מצפנים שמראים את הכיוון כלפי החוויה האישית והאותנטית. אך בין האודים המוצלים מאש; היוצרים המורדים שקולם נשמע, ובין האאוטסיידרים השקטים, שהולכים לעבודה, מקימים משפחה, אך בפנים שומרים על ראיה ייחודית ושונה – בתווך בין שניהם, קיימים כל אותם יוצרים מרדנים שמילותיהם לא יגיעו לאף אחד בין אם מחמת שלא כתבו אותם, או שכתיבתם לא תגיע לאף אחד. המדובר על אלפי צ’כובים וקפקאים, שרובם יחיו עם הזעקה הפנימית, ללא רמקול או מערכת תהודה או תקשורת. רובם הגדול חי בתוכם חיים שלמים של מוזרות, חריגות והשתאות. עמידה מנגד וביקורתיות קשה של מה שהחיים עוללו לבני האדם;  צ’כובים וקפקאים, לא ידועים ולא ממומשים. כפי כותב על כך שוהם בסיפרו “טירוף, סטייה ויצירה” עמ’ 52:

“… הוא עשוי ‘להתגלות’ לאחר מותו והוא עלול גם שלא להתגלות לעולם. נוכל רק לנחש כמה יוצרים כמו באך נשכחו לחלוטין משום שלא נמצא מנדלסון שיגלה אותם; כמה ציירים כוואן גוך נידונו לשכחה משום שלא היה להם אח או תיאו, שאהב והוקיר אותם ושימר את עבודתם לדורות הבאים”.

ואיך זה מרגיש להיות כזה? אמן או יוצר ענק שלמרות שהוא לא מצליח להגיע להכרה ולהוקרה – הוא נותר עם שיוך פנימי אחר, עם משהו חורג, משהו משמיע צליל של דיסונאס כלפי החברה. כתב על זה בוב דילן:

 Like a Rolling Stone

Once upon a time you dressed so fine

You threw the bums a dime in your prime, didn’t you?

People’d call, say, “Beware doll, you’re bound to fall”

You thought they were all kiddin’ you

You used to laugh about

Everybody that was hangin’ out

Now you don’t talk so loud

Now you don’t seem so proud

About having to be scrounging for your next meal.

How does it feel

How does it feel

To be without a home

Like a complete unknown

Like a rolling stone?

You’ve gone to the finest school all right, Miss Lonely

But you know you only used to get juiced in it

And nobody has ever taught you how to live on the street

And now you find out you’re gonna have to get used to it

You said you’d never compromise

With the mystery tramp, but now you realize

He’s not selling any alibis

As you stare into the vacuum of his eyes

And ask him do you want to make a deal?

You never turned around to see the frowns on the jugglers

and the clowns

When they all come down and did tricks for you

You never understood that it ain’t no good

You shouldn’t let other people get your kicks for you

You used to ride on the chrome horse with your diplomat

Who carried on his shoulder a Siamese cat

Ain’t it hard when you discover that

He really wasn’t where it’s at

After he took from you everything he could steal.

Princess on the steeple and all the pretty people

They’re drinkin’, thinkin’ that they got it made

Exchanging all kinds of precious gifts and things

But you’d better lift your diamond ring, you’d better pawn

it babe

You used to be so amused

At Napoleon in rags and the language that he used

Go to him now, he calls you, you can’t refuse

When you got nothing, you got nothing to lose

You’re invisible now, you got no secrets to conceal.

“איך זה מרגיש

אך זה מרגיש

להיות בלי בית

כמו מישהו לגמרי לא ידוע

כו אבן מתגלגלת”?

“איך זה מרגיש

איך זה מרגיש

להיות ברשות עצמך

בלי כיוון הביית

כמו מישהו לגמרי לא ידוע

כמו אבן מתגלגלת”?

“איך זה מרגיש

איך זה מרגיש

להיות לבד

בלי דרך הביתה,

כמו לגמרי לא ידוע

כמו אבן מתגלגלת”?
ואיך זה מרגיש? להיות שונה מכולם? לא מסתדר עם כולם? לחיות כשמשהו בפנים לא מסתדר עם רוב מה שקורה. חי בדיסהרמוניה עם החיים? איך זה מרגיש לחוות את החיים כשאתה אאוטסיידר?

חלק ב’: חווית האאוטסיידר

“אני אאוטסיידר. אני אאוטסיידר בשמאל, ואאוטסיידר בימין, אאוטסיידר ביהדות ואאוטסיידר בנצרות. בכל מקום שאהיה בו אהיה אאוטסיידר, ולא לחינם מאז גיל 16 הספר שאני הכי אוהב בעולם זה ‘הזר’ של קאמי. זה גורל. תמיד אלך נגד הזרם”.

הסופר אייל מגד, בראיון למגזין של ‘עיתון תל אביב’, 2.3.2001

“יש משהו נורא בודד בלהיות האאוטסיידרית הנצחית של כל מסגרת,

לא חשוב איזו. מעין קללה שטומנת בחובה גם ברכה, אם יודעים

למצוא אותה במקום הנכון. הקללה היא זו שמציבה אותך בצד. תמיד

ליד, תמיד מבחוץ, תמיד לא שייכת. הברכה מאפשרת לך להשתמש

בעמדה הזו כעמדת התבוננות, ולתאר את מה שאף אחד לא רואה חוץ

ממך”.

אליען לוזובסקי, מתוך את, ניצחון חוץ/ בחזית
——————————————————————————–
הוא הולך דרך חייו בתחושה תמידית של היותו זר, אחר, שונה. מביט על בני האדם ומעשיהם מבחוץ. לא שייך, לא מעורב, לא משתלב. ולא יעזור לו כלום; במסעדה הוא, במקרה, יושב בחלק שמיועד ללא מעשנים – והוא מעשן. בארצו שלו יפנו אליו בשפה זרה. יש  זוכר את עצמו. היתר נראו לו דומים שייכים זה לזה או למשהו שהם זה עתה באו ממנו או חוזרים אליו. רק לא הוא. וכאמור, זה לא משהו חיצוני; הוא יכול להיות נשוי, בעל משפחה, עובד במקום עבודה גדול ומבוסס, שייך לקהילה של בית כנסת, חבר בחברה להגנת הטבע. הוא יכול לנסוע בטיולים מאורגנים, אך זה לא יעזור, עדיין ישאר – אחר.

ואין דרך שבה יבין את עצמו ואת חייו, מלבד דרך העובדה הזו שהוא פשוט חש שהוא לא כמו כולם. ניתן לנסות לשכנע אותו כי זה הכל בראש שלו, וכי עליו לוותר על איזה משהו אגוצנטרי, ולהצטרף לכלל, ולמרות שאולי זה אכן רצונו העז, לא יעלה בידו. בכל מקום בו יהיה , כל מקום אליו יגיע- הוא יהיה שונה, הוא יכול להסתיר זאת, אך במוקדם או מאוחר זה יצא החוצה; הוא יאחר, יפיל משהו, יבין משהו בצורה אחרת, יגיש את מה שצריך בצורה שונה מאשר של היתר. כמו זה לא תלוי בו. בקבוצה סגורה או במשפחה – הוא יהיה המועמד הודאי להיות שעיר לעזאזל. אחרים עושים טעות וזה עובר, אם הוא עושה זאת – הוא מיד מסומן.

אם מישהו כועס על מישהו ויש מריבה – זה לא נעים, אך עוברים לסדר היום. אך אם זה הוא הכועס – זה לא עובר בשלום, זה מעורר איזשהי מהומה; אולי נעלבים נורא, או משהו, מיד זה בולט כזה, יש בזה משהו מפריע באחרות שבה זה נעשה. כי הכעס שלו, איך להגיד, אינו כמו הכעס של אחרים – זה אחר, אולי נואש יותר, לא מעוגל בקצוות, יש בזה משהו טיפה פראי אולי, משהו מן המחאה, אולי. כל ימיו, מן הגן, הוא רואה עצמו אחרת ולוקח לו בדרך כלל זמן אם בכלל בכדי לקבל את השונות שלו כמשהו שהוא חי עימו בנוחות. לרב הוא לוחם בזה מבלי דעת שכך הוא לוחם בעצמו, מחליש עצמו יותר ויותר. כי השונות הזו היא האיפיון הכי אמיתי שלו. ואם לא יקבל זאת לגבי עצמו, יהיה כל הזמן בדיסונאנס פנימי. זהו מצב אומלל למדי, שבו עליו לבחור בין דיסונאנס חיצוני  עם החברה בה הוא חי – לדיסונאנס פנימי עם עצמו. ועל כן לא פלא שבדרך כלל האאוטסיידריות שלו נתפסת בעיניו כמין קללה. למה הוא לא כמו כולם? לקבל את עצמו כשונה תמידית – הוא תהליך החניכות שלו, שלב בהתבגרות שלו. שלב שכמעט לא מתממש ומגיע לגבי רוב האאוטסיידרים. רובם חיים כאאוטסיידרים נסתרים כל”ו צדיקים לעצמם ולאחרים. משקיעים מאמצים רבים להיות ולהתנהג כמו כולם. אבל -כאמור- זה הרסני לגביהם. כי זו בגידה פנימית, ובעקבות המאמץ הקונפורמי הזה – הוא יהפוך לצל, לחיקוי חיוור של אדם חי. הוא כל הזמן ישחק, יתאמץ ובפנים כל הזמן יחוש כקוץ בתחת של עצמו. ויכול להיות שיחזור בתשובה, יחפש באלהים וברוחניות מזור לשונותו וחריגותו, ינסה ל’עבוד על עצמו’, לחיות מתוך תחושה שהבעיה היא שפשוט אינו רוחני מספיק ולו יגיע לדרגה רוחנית גבוה, היסורים בגין היות שונה ולא משתלב – יעלמו או לפחות יהיו פחות רלוונטיים. ואכן מה שהוא בדרך כלל עושה בחברה הדתית או בכת אליה הצטרף – הוא להתאמץ מאוד להיות כמו כולם, יתר הדתיים, או הרוחניים, ואז הוא רק נכנס למטוס על קולי ומתרחק במהירות איומה מן האני הפנימי השונה. זו כבר יותר קונפורמיות מן הקונפורמיות הקודמת.

והגרוע ביותר קורה כמובן כשההתכחשות הזו ושונותו, וזרותו לכל הסובב אותו – הופכת לסופית, כשהוא סוגר את הדלת על השונות שבו וזורק את המפתח, דהיינו; שוכח לזכור שהוא לא כמו כולם, שתמיד תמיד יהיה כסוכן זר ששתלו אותו במדינה זרה ומחקו לא את הזיכרון. ואז הוא יותר אבוד מאבוד, הוא מקולל. כי הוא הולך נגד הטבע של עצמו, ואפילו לא יודע שהוא עושה זאת. אך אם הוא מקבל את שונותו, את חסר השתלבותו המתמדת – אזי נפלה המחיצה האחרונה של העמדת הפנים, והוא מאמץ שונותו כתעודת זהות. ברגע הזה, נולד האדם המורד! ברגע שהוא מבין ומקבל שהשונות שלו אינה סרח עודף, אלא סימן היכר למהות האישית והפנימית שלו, ברגע זה ממש, הוא הופך תאאוטסיידר – זר, משונה – ללוחם. מאחר – לצייד. ומחריג – לסוכן החרש של ישותו הפנימית. מייצג את התודעה אודות העולם האמיתי הקבור תחת עולם התוויות והתדמיות של הקבוצה השלטת. כלומר, מכיון ששונותו גורמת לסטיגמה, להפלייתו, וליחס אליו כאל נחות ופחות טוב – הוא יכול אכן לחוש שמשהו בו דפוק. אך מצד שני הוא יכול להתקומם כנגד העוול שנעשה לו -בגלל שונותו- ולצאת כנגד שופטיו ומפליו להכריז: “אני בסדר”, ‘אני לא מוכן לכך שאני אסבול רק בגלל שאני שונה, או משהו בי שונה’. וקבלתו זו את שונותו כתעודת זהות – היא פספורט אל עצמו והכרזת עצמאתו

כלפי כל שסובב אותו. זה הצעד הראשון, הוא עדיין רחוק מלהבין ששונות זו אינה כזו כי הוא סתם אחר, אלא היא כזו מכיון שהיא שונות של יהלום במכרה פחם, אך קודם כל באה ההתנערות מן הסטיגמה של היותו שונה, הוא כבר לא מתנצל על כך, אלא יוצא נגד בשם העוול על היותו שונה. ונכון, הוא עדיין עובר מחברה לחברה, ממקום למקום, ומביט בדברים בעיניים אחרות, כאילו משהו בו מביט החוצה ולא הוא, אך עתה זה פחות כואב, זה לא שולח אותו אל עצמו עם רגשות אשמה ורצון להעניש עצמו. מעתה הוא מאמץ את הבדידות והבידוד הקשה והמתעצם שלו אל ליבו, כיהלום פוצע אך יקר. וכלפי העולם עכשיו הוא כבר פונה בתנוחה של מאשים, לא עוד מואשם על שונותו.

אז בואו נעשה סדר; בתחילה הוא שונה ולא יודע למה. אחר כך הוא יכול להכחיש זאת בעצמו ולהיות לא נאמן לעצמו, או לקום כנגד החברה, להיות נאמן לשונותו ולהפוך למורד. והאופציה השלישית, )שלא הוזכרה עד כה( היא דרך ביניים, בין מורד למתכחש לעצמו, והיא דרך האמן, שזו אאוטסיידריות על תו תקן מוכר על ידי החברה , דהיינו הוא נראה ומתנהג כאאוטסיידר, אך זה ברשיון. וזו פוזה די חיצונית, כי למעשה הוא הוא תלוי בחברה ותורם לה על ידי יצירתו. אלה שלוש האופציות העומדות בפני כל אאוטסיידר, ברמה שהוא מוצא עצמו בה: להתכחש לעצמו, לצאת נגד החברה, או לבחור בחיים בוהמיים או אומנותיים. כאמור, יש רמה מעל זו, שם קיימת מודעות שינה מנסה להבין את שונותו סתם כאחרת, אלא מבינה אותה כצופנת ייחוד נדיר, אך זו כבר אוניברסיטה ובינתיים אנחנו עדיין מדברים על בית ספר רגיל….

אך חוץ משלוש האופציות הללו ישנם רבים רבים )בעיקר הצעירים שעדיין לא הגיעו לבחירה בין שלוש האופציות, והממשיכים על כן לטעות ולהסתבך; למעוד, ולהיות מועדים לפורענות; למחלה, לדיכאון, לפיטורין, לבדידות, לשיכחה. והשנים בעיקר, אוה, השנים שחולפות, וחולפות כה מהר -לא עושות טוב לחריגותו, היא לא מיטשטשת עם השנים, נהפוך הוא, היא מזדקרת יותר ויותר, כצוק סלע, ככל שהים השנים נסוג מן היבשה ממנו הוא נושא אותה את חריגותו כגיבנת; הוא לבד, תמיד לבד, גם כשהוא ביחד, הוא מאוד לבד. ואם ישאלו אותו, האם הוא היה שמח לו ילדו היה נולד לחיים של אאוטסיידר, מבלי לחשוב אפילו – היה זועק מיד ‘לא’. לא מוכן שילדו יחיה גם הוא כל ימיו בנכר, בגולה, כשאת החיזוקים היחידים הוא שואב מרעים לרוח אם ישנם כאלו(, מספרים, מכתבים. אך התכונות הכי בולטות והכי מכשילות שלו היא חוסר היכולת שלו גם יבחר להתכחש לחריגותו הבסיסית( לשים מסכה, להעמיד פנים. למשל להראות שהוא נהנה מפטפוט עקר. אז מה ההסבר לתופעה זו של האאוטסיידר? ובכן, כאן אנו נאלצים להגיע אכן לרמה הבאה, להבין את השונות לא מן הרמה של עצם העובדה שהוא שונה, וגם לא מן הסיבה שקברניטי החברה בחינוך ופסיכולוגיה נותנים לתופעה, אלא מן הרמה שמעל, שרואה לא רק את היחיד אלא גם את החברה ואת האינטראקציה בין חברה שאיבדה את הדרך ובין יחיד שיש בו משהו שכל הזמן מראה את הדרך. ההסבר הזה עוסק בכך שיש כאלה שיש להם אמת פנימית שלה הם חייבים לציית, משום מה. ולמה הדבר דומה? הדבר משול למטוס שטס לכיוון מסויים, כשהוא חלק מלהקת מטוסים, אך משום מה מוצמד לבטן המטוס הזה מגנט ענקי, שמבלבל את ההגאים ואת הניווט, מושך בכח את כל המצפנים ומשנה את התבנית והכיוון של הטיסה. כך גם האאוטסיידר, יש משהו בפנימו שמושך אותו מבפנים וגורם לו

להתנהג אחרת, לחשוב אחרת, להגיב אחרת. משהו בעל עוצמה מרובה שמשמש כאיזון נגדי לכוחות שמשפיעים עליו מבחוץ. איזון פנימי זה, משיכה פנימית זו גורמת להתנהגותו להיות מוטה, שונה, כי הוא לא מציית -כמו כולם- רק להשפעה של נורמות חברתיות, הוא גם מציית למשהו מבפנים. וכך יש לו שני אדונים ובדרך כלל האדון הפנימי חזק יותר(. אף אחד לא רואה את המגנט הפנימי, רק רואים שהוא לא זורם עם כולם, שיש בהתנהגותו משהו אחר. נקודה נוספת לגבי תחושתו הכמעט מתמדת של האאוטסיידר – זו האכזבה; הוא כל הזמן מתאכזב! מבני אדם כמובן. ולא בגלל שפוגעים בו, כי כשפוגעים בו – הוא אמנם נפגע, זה כואב, אך מתרגלים. הכוונה היא שמפעם לפעם הוא פוגש אדם שנראה לו שקלט את רוח האאוטסיידריזם שנושב ממנו, מבין אותו והם מבינים זה את זה ושותפים זה לאאוטסיידריזם של השני, והנה תמיד מגיע הרגע של בגידה, של נטישה. זה כמובן לא דבר מכוון – אבל זה קורה. וכאן האכזבה הגדולה, כי אם זה קורה עם נציגי ההמון מחוק הפרצוף, זה ברור ומובן, אך כשתיקווה ניצתת ש’הנה סוף אני יכול להיות אני-עצמי, אותנטי – עם מישהו’ – שגם הוא יכול להרשות לעצמו להיות ‘הוא-עצמו, אותנטי – עימי(, בלי תוויות – וזה לא יוצא – כאן האכזבה גדולה באמת. וכאן הנקודה הכואבת לאאוטסיידר; החברות הבעייתית בין האאוטסיידרים לבין עצמם; מדוע כולם לא מזהים זה את זה מיד, מתלכדים, מעניקים חום ואישור זה לזה? למה גם שם ישנם דיסונאנסים, מאבקי כוח, מסכות? למה החשש וחוסר הוודאות מפני האחר מצליחים לפלוש לשמורת הטבע הזו של הברית בין האאוטסיידרים לבין עצמם? אולי כי ישנם הרבה אאוטסיידרים שעוסקים בהכחשה עצמית, או בהאשמה עצמית, או במכירה עצמית אמנים מסחריים, גיבורי תרבות,.וקיימים כה מעט אאוטסיידרים שמודעים לשונותם, ומקבלים אותה, גאים בה, מחפשים אותה באחר, ובעיקר – מניפים את נס המרד הפנימי בשם ובגלל היותם אאוטסידרים. אולי לו היו יותר אאוטסיידרים מודעים וגאים, הם היו חיים במודעות כואבת ואינטימית את היותם כאלה, במקום לרוץ לפסיכולוג אשמה, לשים מסכה לבגוד בעצמיותם, ליצור להשתייך לממסד האומנותי. וכל פגישה ביניהם הייתה ברית שבה אמפטיה וחיזוק הדדי היו מולכים. הייתה ביניהם אחווה, אחוות הדפוקים. וכך הבעיה האמיתית בתקשורת ובלכידות שלא קיימות בקרב ובין האאוטסיידרים, היא בכך שרובם לא עברו את הסף שבין לחוש שונה ולנסות להיפטר מזה בדרך כלשהי ובין לאמץ את שונותם כפרח נדיר; ולהפוך למורדים מתוך הכרה! וכל כך חסרה, כל כך חסרה שם האחווה הזו, ‘אחוות הדפוקים’.

——————————————————————————–

 שיר נבואי קוסמי עליז

כמו עמוד ענן כך תלך לפני העדר

תבין הכל, תדע, לא תאמר מילה אחת

כמו עמוד עשן תיעלם בתוך החדר

משהו בך יאמר לך המשך

בדרכך.
כמו שביל החלב שחוצה את השמים

אתה הולך ישר ישר, לא שם לב לכוכבים

שזוהרים כדי לסנוור את העיניים

משהו בך יאמר לך המשך

בדרכך.
הו, לך ישר,

לך לבד,

אל תפחד.

אל תכעס,

לך תמיד,

לך אחד
כמו אווז הבר שחולף בשמי הערב

הוא טס בראש החץ, לא נרתע מן המרחק

והאינסטינקט מראה ובורא לו את הדרך

משהו בך יאמר לך המשך

בדרכך.
כמו בריז´יט ברדו שתפסה כבר את העסק

השאירה מאחור את הטוב ואת הרע

ועל העניינים היא צופה מן המרפסת

משהו בך יאמר לך

הפסק.
בלי להתכוון תן לעצמך ללכת

כל החישובים ייגמרו מעליהם

כמו העץ שקם לתחייה מן השלכת

משהו בך יאמר לך

המשך
לך ישר,

לך לבד,

אל תפחד.

אל תכעס,

לך תמיד,

לך אחד.
עלי מוהר

מתוך: האלבום “בגובה העיניים” של יוני רכטר ועלי מוהר (כנען, 1985),

***
איזו מין ילדה

מבצעת: יהודית רביץ
איזו מין ילדה את היית בבית הספר

לא כמו כולם רחוקה מכל היתר

איזו מין ילדה את היית ולא ידענו

לא תמיד היית לא קלה לא משלנו
מסתכלת מלמעלה, תמיד בצד, תמיד מרחוק

מתגלגלת עד למטה, תמיד לבד בקצה הרחוב

מטילה ספק בעצמך בכל היתר

כל אחד חשוד מכולם מרחק של מטר
איזו מין ילדה ולא ידענו לא הכרנו

מסתכלת מלמעלה, תמיד בצד, תמיד בספק

מתאהבת בגבוה, הוא לא ידע, הוא לא ישים לב
שקט מסביב אי אפשר כל כך לשמוע

בכי תמרורים בנפשך רוצה לפגוע

איזו מין ילדה, ולא ידענו, לא הכרנו
מסתכלת מלמעלה, תמיד בצד, תמיד מרחוק

מתגלגלת עד למטה, תמיד לבד בקצה הרחוב

איזו מין ילדה, איזו נערה

למה את בוכה
*

“גיבור הוא מי שמורד או נדמה כמורד בעובדות הקיום, ונראה כמי

שמצליח לנצח אותן ולו לרגעים ספורים בלבד”.

ג’ים מוריסון
——————————————————————————–
© כל הזכויות שמורות לגבריאל רעם, .

מתוך “אאוטסיידרים ומורדים”.

גבריאל רעם, ידיעות אחרונות, יצא לאור בתחילת בשנת 2006