משנתו החתרנית של רונלד דיויד ליאנג

ר. ד. לאינג (1927- 1988) פסיכיאטר, פסיכותרפיסט ומורד חסר תקנה בממסד הפסיכותרפיסטי והפסיכיאטרי.

כמה מלים על חייו:

רונלד דיוויד לאינג נולד בגלזגו. למד רפואה באוניברסיטת גלזגו, השתלם בפסיכיאטריה ופסיכותרפיה. לאחר מכן עבד כפסיכיאטר בגלזגו בין השנים 1953- 1956. בשנת 1957 עבר ללונדון. הוא התפרסם באותה השנה עם פרסום סיפרו הראשון: "The Divided Self" בספר זה הוא מעלה את התיזה שרואה  את ההפרעה המנטאלית כנוצרת  מהשפעה חברתית או השפעה של המשפחה. לאחר מכן המשיך לכתוב ספרים בעלי תוכן של פילוסופיה אקזיסטנציאלית. בין ספריו:

"The Politics of Experience" (1967)

, "Knots" (1970)

"The Politics of the Family" (1976)

"Sonnets" (1980)

"The Voice of Experience" (1982)

לאחר לימודיו התגייס לצבא, שום שירת כפסיכיאטר, הוא עזב את הצבא בשנית 1963 ועבר למרכז טביסטוק, לונדון. בשנת 1965 הקים את 'קינגסלי הול' במזרח לונדון. זה היה מוסד חליפי לבית משוגעים, והוא נוהל כקהילה טיפולית שוויונית, בלי כללים או כפיה.  קינגסלי הול נסגר בגלל תלונות של שכנים. אך קבוצות של תלמידי לאינג ממשיכות  לנהל בתים דומים  בבריטניה. 

בשנת 1965 הקים את 'קינגסלי הול' במזרח לונדון. זה היה מוסד חליפי לבית משוגעים, והוא נוהל כקהילה טיפולית שוויונית, בלי כללים או כפיה.  קינגסלי הול נסגר בגלל תלונות של שכנים. אך קבוצות של תלמידי לאינג ממשיכות  לנהל בתים דומים  בבריטניה. 
הטרגדיה האישית של לאינג הייתה בזה שהוא התחיל את הקריירה שלו כפסיכותרפיסט וכפסיכיאטר, כלומר היה אמור להביא מזור ומרפא, והנה לאחר שהוסמך, מן הסתם גילה כי  בנפשו הוא פילוסוף קיומי, מורד, בעל משנה מהפכנית על מצב החברה ונפש האדם. והיותו פילוסוף מרדן  – עומד בניגוד מוחלט למהות של היות תרפיסט. מכיוון שלהיות  תרפיסט משמעו להיות בעיקר איש ביצוע בשירות הנורמות והאינטרסים החברתיים, בעוד שפילוסוף לא מנסה לתקן רק לשקף. כלומר הייתה אצלו סתירה קשה בין שליחות אישית ובין תפקיד שאותו הוא היה אמור לייצג מבחינת ההסמכה והמקצוע שלו. לו היה מתחיל כפילוסוף ורק מפתח את התיזה שלו – מצבו היה טוב יותר, שהרי עצם תהליך התרפיה הינו מלכודת חברתית על פי השקפתו (והשקפת זרם האנטי פסיכיאטריה, אליה השתייך ואותה ייצג, אבל עליה עוד בהמשך). וכך שהוא מצא עצמו בתוך מערכת ערכים ומוסכמות (פסיכיאטריה ופסיכותרפיה), שאת הבסיס שלהן הוא לא היה יכול לקבל מנקודת מבט הגותית. וכך ניתן להגיד שלאינג הפסיכותרפיסט שם רגל ללאינג הפילוסוף, שבתורו שם רגל ללאינג הפסיכיאטר… (דרך אגב, הוא לא היה הפסיכולוג או הפסיכותרפיסט היחיד שהיה בבסיסו יותר פילוסוף מאשר פסיכולוג;  כמה מן פסיכולוגים ידועים היו כאלה: אריך פרום, ויקטור פרנקל).

למרות שכאמור, לא היה הוגה באופן רשמי, אלא פסיכיאטר – הוא היה הוגה, אבל לא סתם הוגה, הוא היה הוגה מרדן, חצוף, בוטה ומבריק ביותר. הוא לא ידע גבולות בהתקוממות שלו, הלך עד הסוף, מאשים את הממסד הפסיכיאטרי במזימות איומות, ומנמק זאת בנימוקים רדיקלים  ומקוממים.                 

הוא ייצג והיה פה לפגוע הנפש האומלל, שאמור לקבל עזרה מן הממסד הפסיכיאטרי. אך לתפיסתו, מצא עצמו נגרס בגלגלי שיניים חסרי אנושיות. והוא כמו בא להתנקם, כי  יחסו לממסד הפסיכיאטרי היה חסר רחמים; הוא קרע מעל פניו  את מה שתפס כמסכה, ועשה זאת באכזריות ובוטות בלתי רגילים.

הבעיה שלו הייתה שלא היה דבר זר יותר לרוחו מאשר מתינות, יחסי ציבור וכו', הוא יצא החוצה עם הדברים, וזאת בשם האמת הבוערת שבו, מקווה שזה יהיה מספיק, אך הוא נתפס כבוטה, חסר איזון פנימי ופרובוקאטור. הוא מרד אך היה נאיבי מדי לחשוב כי מרדנותו זו תתקבל וזאת מכיוון שהיא תעורר גלים אדירים שיהוו לו חיפוי, וזה לא קרה. והוא מצא שהוא משלם מחיר כבד בעבור מרדנותו; משלב מסוים, ככל שהמשיך לכתוב, כך נזרק יותר לשוליים, והתחיל להיתפס כאנקדוטה. (לממסד יש את הדרכים משלו לבודד את אלה שמאיימים עליו). אבל הממסד התחשבן איתו שנתיים לפני מותו, אז הוא הוצא מרשימת הרופאים הבריטית, בגין התנהגות לא נאותה (הוא נתפס כשברשותו מריחואנה). הוא נפטר בצרפת בעיצומו של משחק טניס, מהתקפת לב. בעת ההיא הוא נשוי בשלישית, אלכוהוליסט, צמחוני, מתרגל יוגה וסובל מדיכאונות חוזרים. 

משנתו:

רונלד דיוויד לאינג (נגטיב). ההשתחררות מכבלי השקר של הזולת היא כמו קפיצה לתהום, כשהתהום היא חופש מוחלט. וכך אנו נאחזים בשקר, ופוחדים מתהום החופש,  אך, לתפיסתו, החופש אינו תהום, אלא מבוא ופרוזדור לבניה ושיקום של עצמנו. וכבר כתב על כך אריך פרום ב"מנוס מחופש" שלו, ספר שבו הוא מסביר את ההתנהגות האנושית (מהאדם ההולך כל שבוע לסרט ועד לנאצים) כמנוסת בהלה מן החופש האישי שהאדם לא יודע מה לעשות עמו.

אז מהם עיקרי משנתו?  ובכן, אפשר לסכם את עיקרי משנתו במילותיו של  הפסיכולוג דניאל גולמן, מחבר הספר  'אינטליגנציה רגשית', שטען כי לאינג האמין כי החברה המודרנית מקיפה את הפרט בחומת סתגלנות המעכבת את הפוטנציאל הגלום בו ומחריבה את אישיותו. לדעתו, ייתכן שמה שקרוי 'שיגעון', אינו אלא תוצאה של אי יכולתו של האדם לדכא את חושיו הנורמאליים, להסתגל לחברה שאינה נורמאלית.

לאינג עצמו, מעיד על עצמו כי הוא הגיע בכלל לפסיכיאטריה מכיוון שחש אחווה רבה יותר כלפי המשוגעים מאשר כלפי אלה הקוראים לעצמם שפויים. הוא מספר, כי כשסייר בבתי משוגעים  חש כי השוכנים בם לא נראו לו מסוכנים יותר ממרבית הסוהרים (האחיות והרופאים) שלהם. עוד הוא סיפר כי אחרי לימוד ומחקר של משפחות הסכיזופרנים הוא ערך מחקר על משפחות נורמאליות והשווה ביניהם. ולדבריו זו הייתה אחת החוויות המדעיות ההרסניות ביותר שחווה בחייו: המשפחות שכביכול נורמאליות, שחקר במהלך עבודתו,  נתנו לו את התחושה של כניסה לתא גזים אפוף בחד תחמוצת הפחמן. לדבריו ההורים הסתגלו לאותו קיום אותו הם מכנים 'חיים' ושכנעו את הילדים להסתגל גם הם לחיים הללו.

לאינג סבר שמה שאנשים קוראים לו 'חיים', אינו אלא מוות שקט, הם מתים בפנים ומתנהגים כחיים – בחוץ. ובהקשר זה הוא אהב לצטט את ניטשה שאמר: "אל תחשוש, נשמתך מתה זמן רב לפני אתה תמות"…

לאינג על שקר וסכיזופרניה: 

לדבריו, האמירה כי כל האנשים הם בעצם רובוטים,  'זומבי'ס'; מתים חיים, היא אכן אמירה אופיינית לסכיזופרנים, אך עם זאת היא אמירה שאפשר להגיע אליה דרך תחושה נכונה. ויותר מכך, לדבריו זה פשוט נכון. ומה שאמורה להיות תפיסה 'שפויה ונורמאלית' של החיים, היא פשוט תפיסה שגויה.

לאנשים רגילים אסור להגיד דברים שמותר רק למשוגעים, או להבדיל, אמנים ידועים, כמו אלן גינזברג שאמר כי: "החופש היחיד שלנו נמצא בכלוב שאנו בנינו לעצמנו". ושוב, משפט כזה, לו יבוא  מאדם שנתפס נורמאלי, יציג אותו כאדם כחריג.

מה שיוצא מן האמירות הנ"ל הוא שלאינג היה מבקר רדיקלי וקשה של אורח החיים של בני האדם. אחד הדברים שהוא יצא נגדם בחריפות הוא מה שהוא מכנה: 'אורח חיים של שקר'. לדבריו זה כמו מחלה מידבקת, כי כל שקרן חייב לפתות אחרים להאמין לו. השקרנים מהפנטים אנשים אחרים שנופלים תחת קורי השקר שלהם.  ואם האחר הולך נגד החושים שלו עצמו אז הוא משתכנע בזה ושומט את אדמת הריאליה מתחת לרגליו.

לדבריו, ההשתחררות מכבלי השקר של הזולת היא כמו קפיצה לתהום, כשהתהום היא חופש מוחלט. וכך אנו נאחזים בשקר, ופוחדים מתהום החופש,  אך, לתפיסתו, החופש אינו תהום, אלא מבוא ופרוזדור לבניה ושיקום של עצמנו. וכבר כתב על כך אריך פרום ב"מנוס מחופש" שלו, ספר שבו הוא מסביר את ההתנהגות האנושית (מהאדם ההולך כל שבוע לסרט ועד לנאצים) כמנוסת בהלה מן החופש האישי שהאדם לא יודע מה לעשות עמו.

ואיך משפיעים החיים באווירה של שקר על אלה החיים והגדלים בה? ובכן לדעתו של לאינג  הרגישים שבהם עלולים לפתח סימנים של סכיזופרניה. לדבריו רוב האנשים חיים בשדה של שקר. ושורדים. אך יש כאלה שהם כנראה רגישים מידי והם לא יכולים להמשיך ולתפקד בים של שקרים ואז הם מפתחים את הסכיזופרניה, כדרך שמאפשרת להם לחיות בשני העולמות; זה האותנטי שלהם, עליו הם לא מוותרים, וזה השקרי של החברה. בשעה שהשפויים, ויתרו על האמת האישית למען הסתגלות לעולם השקרי החברתי. 

והוא עוד מוסיף כי אם ייעלמו השקרים שמסביב, תעלם גם הסכיזופרניה. כלומר, הוא אינו רואה במחלה כשל אישי, נפשי או ביולוגי, אלא כשל חברתי, סביבתי שהקוד הגנטי שלו הוא חיים בשקר. חיים שאליהם הסכיזופרן לא יכול להסתגל.  (עוד על גישתו של לאינג לסכיזופרניה ולסכיזופרנים, בהרחבה, בהמשך). 

לאינג על הפסיכיאטריה והפסיכותרפיה. 

לאינג היה שייך לזרם שנקרא: אנטי-פסיכיאטריה, תנועה או זרם שביקר קשות את הפסיכיאטריה. אבות הזרם זה היו: ארווין גופמן, מישל פוקו ותומס סאס.

תרומתו של לאינג לאנטי-פסיכיאטריה היא אנושית, קונקרטית ופסיכולוגית, בשעה שיתר השלושה, באו מנקודות מבט קצת שונות; פוקו רואה את הדברים למעלה, מרמה של תהליכים היסטוריים תרבותיים. סאס בא לזה מן האספקט הפוליטי, משפטי, מוסרי. גופמן (וגם שף) באים לזה מנקודת מבט סוציולוגית, ורק לאינג ניגש לשיגעון מתוך פרספקטיבה ישירה של הוויה של להיות משוגע. הוא למעשה מנסה להבין אותה מבפנים.

עם זאת גם הוא רצה להעביר את מרכז הכובד של ההסבר לשיגעון מאורגני לחברתי, למשל בספרו ,שפיות, טירוף שפיות והמשפחה" יחד עם אסתרסון –  הוא מנסה להוכיח כי הפרעות התנהגותיות יכולות לקבל הסבר משכנע על רקע המסגרת החברתית-משפחתית בה הן עוצבו. 

ובכלל, לר. ד. לאינג דרך חתרנית ומרדנית מאוד, לא רק לראיה של מחלת הנפש, אלא אפילו לראיה של היחס הכמו מקודש שבין הפסיכוטי לפסיכיאטר. הוא טוען שבכלל, בשדה הפסיכואנליזה קיימת התרחשות מופלאה; הפסיכואנליטיקאים טוענים כי הפסיכוטיים לא חיים בעולם האמיתי, אלא בעולם שהם עיוותו אותו לצרכיהם. וזאת על ידי העתקה, דפרסונליזציה ( חוויתי את עצמי – כבלתי ממשי), אובייקטיביזציה (התייחסות לזולת כאילו הוא חפץ). העדר אמפתיה, העדר התייחסות רגשית. השלכה, (יחוס תכונות ושאיפות מוכחשות של עצמו – לאחרים, ושל אחרים – לעצמו), היפוכים (של יצרים מסוימים, ליצרים הפוכים – בדרך של הסוואה), הכחשה (התעלמות של תכונות מסוימות והתנהגות כאילו הן לא קיימות) וכו'.

אך לטענתו, זה בדיוק מה ש(חלק מ) הפסיכואנליטיקאים עושים למטופלים שלהם; מתנהגים אליהם באותו האופן שהם טוענים שהמטופלים נוהגים. הם עושים להם דפרסונליזציה, (מתייחסים אליו בצורה מנוכרת, נעדרת את המימד האישי), הופכים את המטופל ללא ממשי, על ידי שהם מראים לו כיצד הוא חי בעולם מנותק, פנטזיוני, שונה מן היתר. ומתייחסים למטופל באופן לא אישי אלא כאל חפץ שצריך לטפל בו בצורה קרה ומנוכרת. לטענתו, הפסיכיאטר בא למטופל בדרך של חוסר התייחסות רגשית ודבק בכלים קרים ורציונאליים. לדבריו, הם מייחסים למטופל תכונות ומשאלות שהמטפל עצמו חש בעצמו אך קשה לו להודות בכך, ועל כן, הוא אך שש למצוא זאת במטופל. וכך מעבירים המטפלים למטופל פחדים ובעיות שלהם עצמם ומוצאים בו את אשר קשה להם להודות שקיים בהם עצמם. ובזאת הופך המטופל למעשה,  למטפל של המטפל,  משמש כשה לעולה, שעיר לעזאזל. כי על ידי הודאה בעוונותיו הוא כמו מאפשר למטפל לצאת נקי וחף מנוירוזות ומשאלות אסורות ומודחקות, שהרי עתה 'הקורבן' ( המטופל) מכפר על כך בעבור שניהם.  והמטופל, לאחר שהפנים את המסר הסמוי,  משוכנע שזה בא ממנו ומתנהג לפי "הנבואה שמגשימה את עצמה". לדברי לאינג, זהו מחזה אימים שבו מי שאמור לרפא הוא זה שמעצים (ואפילו אותי 'שותל') את ההפרעה, פסיכוזה, נוירוזה.

טענה זו היא אולי הטענה המרדנית והמרחיקה לכת  ביותר שניתן להטיח בממסד התרפויטי; כי אלה שמעבירים מסר תרפויטי, עושים זאת רק ברמה החיצונית, המילולית, אך ברמה התת קרקעית, (שהיא לא מילולית –  ברב המקרים) עובר המסר הסמוי ההפוך. כאילו הפסיכואנליטיקאי או הפסיכיאטר – הם מעין אימא פולנייה שלכאורה, רוצה רק טוב לילד, אך תוך כדי כך מעבירה לו את רוב החששות, החרדות, ותחושות האשמה שלה עצמה.

דרך ספריו -בעיקר  'האני החצוי' ו'הפוליטיקה של המשפחה'-  הוא התנגד בתוקף לגישה שבאה למטופל, 'עם כפפות על הידיים', ולומדת אותו דרך גיליון החולה שלו. הוא דגל בגישה של הזדהות. להתייחס לכאביו ומצוקתו ודרכם, לנסות ולהבין אותו.. סיפור אחד עליו מספר כי נערה סכיזופרנית אחת לא רצתה לדבר ורק ישבה בפינת החדר עירומה והתנדנדה כל הזמן. לאינג נכנס לחדר, הוריד את בגדיו והתנדנד יחד עמה שעות, ולאחר מכן היא החלה לדבר עמו לספר לו דברים. (כי בדרך הזו שהוא נקט בה, הוא בעצם יצר עמה דיאלוג של אמפטיה).

"While still in Chicago, Laing was invited by some doctors to examine a young girl diagnosed as schizophrenic. The girl was locked into a padded cell in a special hospital, and sat there naked. She usually spent the whole day rocking to and fro. The doctors asked Laing for his opinion. What would he do about her? Unexpectedly, Laing stripped off naked himself and entered her cell. There he sat with her, rocking in time to her rhythm. After about twenty minutes she started speaking, something she had not done for several months. The doctors were amazed. 'Did it never occur to you to do that?' Laing commented to them later, with feigned innocence".
John Clay's book: R.D. Laing: A Divided Self. . (pp. 170-171

ספר חשוב נוסף של לאינג במסגרת ה'אנטיפסכיאטריה', הוא "הפוליטיקה של הניסיון" שיצא ב-1967 ספר זה הנו אחד הספרים היותר קיצוניים שלו בעניין האנטיפסיכיטריה, כאן הוא קרוב מכל להשקפה מיסטית, נוסח ר' נחמן מברסלב, (בעיקר בסיפור: 'התבואה המשגעת') שרואה את הנורמאליים כמשוגעים האמיתיים ואת המשוגעים כנפגעי השיגעון של הנורמאליים וכבעלי הפוטנציאל האמיתי לנורמאליות אמיתית.

ב-1969 בספרו: "הפוליטיקה של המשפחה" הוא מפרט איך המשפחה מעוותת דרכי חשיבה והתנהגות של חבריה, ויוצרת קונפורמיות על בני המשפחה ולו במחיר מחלת נפש של החלשים שבה. והנה ציטוט אופייני: "יש כללים כנגד ראיית הכללים, ועל כן נגד ראיית כל הבעיות הנובעות מכניעה לכללים או לשבירתם".

וכך, מצטייר לאינג, כאחד המורדים הגדולים באחד מן הממסדים היותר מקודשים במאה ועשרים, הממסד הפסיכיאטרי. ובמה הוא מורד בעצם? ובכן, לאינג מורד ראשית באוטוריטה הבלעדית של הממסד הפסיכיאטרי על נפש האדם, ושנית הוא מורד במורשת הניכור שיש לממסד זה כנגד החוויה הסובייקטיבית של היות האדם יצור חי, חיוני ודינאמי. למעשה, הוא מבקר את הפסיכיאטריה על כך שהיא מתייחסת למצבים פסיכוטיים בצורה קרה ומנוכרת. ניגשת למטופל כאל חפץ ולא כאל משהו חי, שעובר חוויות חיות.

לאינג טוען כי פרויד בכלל ניגש לנוירוזה רק לאחר שהוא – הקפיא, ניתח, עיקר וקטלג אותה. לדבריו, עלינו ללמוד להתייחס להפרעה הנפשית כמשהו חי, שהוא חלק מאדם ולא רק לאחר שהוא הפך למוצג מנוכר במעבדת השכלתנות. הוא אינו שולל את פרויד, רק את חוסר האנושיות שבגישתו. הוא טוען כי הפציינטים מבקשים עזרה, מכיוון שברוב המקרים הם חשים כאובייקטים מתים ומנופצים. והנה הגישה הפסיכיאטרית דווקא גורמת להם לחוש עוד פחות אינטימיים וקרובים לעצמם, 'מוקפאים' על ידי נקודת המבט הפסיכיאטרית. 

לאינג על הסכיזופרניה: 

הסכיזופרניה על פי לאינג, היא תגובה קיצונית של אדם רגיש ואותנטי ללחץ חברתי. תגובה שבעזרתה מצד אחד הוא לא מוותר על אני אותנטי פנימי (כמו הרוב) ועם זאת לא יכול או לא רוצה להפוך למורד או אאוטסיידר (כמו המיעוט) ועל כן נוקט בדרך ביניים שבה הוא מאמץ חזות מזויפת כלפי החברה, חזות שמתחילה להתעצם וצוברת כוח ומתנתקת מן החברה ומן האני הפנימי גם יחד (וזאת מתוך נסיון נואל לשמור על קשר עם שניהם…).

תחום התמחותו של לאינג היה הסכיזופרניה והסכיזופרנים, ועל נושא זה נסב ספרו הגדול הראשון: "האני החצוי"; הוא רואה את התהליך של הפיכתו של אדם לסכיזופרן – כתהליך שמתחיל בהתעקשותה של החברה על התנהגות שהיא אך ורק נקייה וחיובית. התנהגות שלא מאפשרת ל'אני האפל' לבוא לידי ביטוי. ובחוסר יכולתו  להדחיק את האני האפל  – הסכיזופרן חש חוסר בטחון אונטולוגי. חש שיש בו משהו שהוא לא בסדר, משהו שלא דומה למה שחי לדעתו באנשים אחרים. ועל רקע תחושה זו,  הוא חש שונה, חש שאינו חלק מן העולם החברתי שסביבו, ואז במקום  ללבוש מסכה ולהרוג את האני הפנימי, (כמו שעושים יתר חברי ההמון השקט),  הוא מפצל עצמו לאני מזויף –  אותו הוא מציג  כלפי העולם, ולאני אותנטי  – אותו הוא מציג כלפי עצמו, ושאותו אינו מגלה החוצה. כאן מתחבר לאינג לפול טיליך (תיאולוג) ורולו מיי (פסיכולוג  אקזיסטנציאלי), בכך שהוא טוען כי מטרת הפיצול היא להוריד את סף החרדה. הוא מצא כי לאדם המציג את האני האמיתי שלו לחברה – ישנה צפייה שיש בה חרדה קיומית, מפני תגובה שלילית (אולי הוא לא מתאים, אולי הוא לא מגיב נכון, אולי הוא 'לא בסדר', אולי הוא 'לא שווה'). וכדי להפחית את החרדה הוא מונע מן האני האותנטי להיחשף. וכך, אם האני המזויף ידחה –אז זה לא נורא, כי  הוא יחוש פחות כאב. וכך, הסכיזופרניה על פי לאינג, היא תגובה קיצונית של אדם רגיש ואותנטי ללחץ חברתי. תגובה שבעזרתה מצד אחד הוא לא מוותר על אני אותנטי פנימי (כמו הרוב) ועם זאת לא יכול או לא רוצה להפוך למורד או אאוטסיידר (כמו המיעוט) ועל כן נוקט בדרך ביניים שבה הוא מאמץ חזות מזויפת כלפי החברה, חזות שמתחילה להתעצם וצוברת כוח ומתנתקת מן החברה ומן האני הפנימי גם יחד (וזאת מתוך נסיון נואל לשמור על קשר עם שניהם…). אפשר להגיד כי הסכיזופרן על פי לאינג, הוא אדם שעמדו בפניו שתי אופציות: א. לוותר על אני אותנטי. וב. למרוד. והוא בחר באופציית ביניים; לשמור על האותנטיות ואימוץ של אני מזויף- גם יחד.

כל זאת, לעומת האדם שמוגדר כנורמאלי, שמתעלם מן האני הפנימי ובוחר בעיקר באני המזויף. הסכיזופרן, לפי לאינג, עדיין תקוע בין השניים, כלומר במקום קונפליקט בינו לבין הממסד (מרידה) הוא לקח את הקונפליקט פנימה, בינו לבינו (סכיזופרניה). ואז ההפרעה נחשפת, תחילה בפני המשפחה ואז בפני הפסיכיאטר. ואז, בשני המקרים מתחיל הדבר הנורא, מתחילה הזוועה לפי לאינג; ברגע זה (ברגע שההפרעה או המחלה נחשפים), במקום שישטוף אותו, מצידם, גל של אמפטיה, הוא מקבל תווית, ומתחילים להשתמש בו. הוא, שהכריז על עצמו כבעייתי הופך בזאת, עבורם, לאפיק ניקוז נוח, (גם עבור המשפחה וגם עבור הפסיכיאטר); שניהם מנקזים (דרך הפער שבין האני המזויף לאני האותנטי) את כל שלא מתאים לאני המזויף שלהם עצמם. כלומר במקום לעזור לו באמת, יש להם בעצם אינטרס פנימי חבוי ועלום שהסכיזופרן ימשיך להיות כזה, מכיוון שבהיותו כזה הוא הופך להיות השעיר לעזאזל שלהם, דרכו האני שלהם, בו הם לא מכירים, מוצא ניקוז. וזה שהם מאשרים שהוא חולה ולא בסדר, רק עוזר להם להרגיש יותר טוב בתוך עצמם ורק מעצים את המחלה שלו.

אין ספק שזו הטחה מרחיקת לכת, רדיקלית, וחסרת תקדים בחריפותה, ובכך לאינג הופך למורד המורדים, כי אין דבר יותר פנימי ועצמי באדם מאשר חיי הנפש שלו, ומצד שני אין ממסד יותר מקודש וממסדי (לגבי חיי הנפש של האדם) מאשר הממסד הפסיכיאטרי. והנה בא אדם, שהוא  גם פסיכיאטר, גם פסיכותרפיסט, מוערך ובעל שם, ומורד בצורה בוטה וחסרת פשרות בממסד היותר שמור הזה.

כלומר האשמתו של לאינג  היא חצופה ביותר, זו האשמה כפולה; ראשית בכך שהם הופכים אדם שמנסה לשמור על ייחוד  – לחולה. ושנית, בכך שהם נותנים למחלה להתעצם במקום לעשות את מה שהם מתיימרים לו ומופקדים עליו וזה לטפל במחלה ולהבריא את החולה בה.

בסופו של דבר, לאינג מפנה אצבע מאשימה כלפי החברה –בגדול, וכלפי המשפחה – בקטן, בכך שהוא טוען שתופעת הסכיזופרניה היא במקרה הפחות גרוע ראי שמשקף את הצביעות החברתית (שמעלימה את הרע והאפל שבנפש האדם ולובשת את הטוב -כביכול- מעליו כמסווה). ובמקרה היותר גרוע משתמשת בסכיזופרן כשעיר לעזאזל של האני האפל של האזרח המהוגן, אני אפל שלא יכול להגיע אצלו למודעות והכרה.

——————————————–

אמירות, אמרות וציטוטים:

"לכל אחד מאתנו יש קו גבול המבחין בין מה שיאמן לבין מה שלא יאמן. אך מה שאובייקטיבית לא יאמן נחווה לעתים קרובות כדבר של ממש. אני מעלה את האפשרות שזה, בעצם, המקרה הנורמאלי".

                                                                           ר. ד. לאינג, קולה של החוויה, דביר, 1991, עמ' 51

"מה אמורים אנשים נורמאליים לעשות עם האנשים האלה, המוזרים מכל וכל, בלתי מתקבלים על הדעת, שלא מן העולם הזה, הרעים והמפחידים? מה הם האמורים לעשות להם? הם שולחים אותם לפסיכיאטר שאבחנתו, כפי שאומר בלוילר בצורה מפורשת למדי, היא השתקפות של לחצים חברתיים ותגובה עליהם, יותר  מאשר ביטוי לאמונה הנשענת על איזושהי תורה רפואית".                    שם, עמ' 53

"בלוילר נותן את התואר סכיזופרנים לאנשים מסוימים שהאנשים הנורמאליים מסתכלים עליהם מגבוה, מתרחקים מהם ומחשיבים אותם חולי רוח. אין הם מתרחקים מהם מפני  שהם פסיכוטיים – הם נקראים פסיכוטיים כדי להסביר, כביכול, כיצד הם כה בלתי מתקבלים על הדעת, וכדי להכשיר בחותמת של רישיון רפואי את החרם החברתי המוטל עליהם".

                                                                                שם, עמ' 54

"הפסיכיאטרים האורתודוכסים והפסיכואנליטיקאים – מעידים, ככל אדם אחר, שקשה להם ליצור קשר משמעותי עם חלק מן האנשים שבהם הם נתקלים. רוב הפסיכואנליטיקאים סבורים, בהשראת פרויד, שאנשים אלה הם "בלתי נגישים" מפני שהם כל כך נרקיסיסטים, חשיבתם כל כך מופרעת, רגשותיהם כל כך מבולבלים.

אולם – לדעת הפסיכואנליטיקאים – אפשר להתחיל להביא לידי כך שלדבריהם תהיה איזושהי משמעות אם משנים את מה שהם אומרים: חותכים באמצע, מפרקים, מחברים חלקים נפרדים, מסובבים, הופכים מעלה ומטה, פנים חוץ, פנים ואחור. המשונה הוא שהפסיכיאטרים מייחסים פעולות אלה  ודומות להן – דפרסונליזציה (חווית-עצמו כבלתי ממשי), אובייקטיפיקציה (התייחסות לזולת כאילו היה חפץ), ראיפיקציה (התייחסות למושגים כאילו היו דברים מוחשיים), סקוטומטיזציה (עיוורון פסיכולוגי לאזורים מסוימים בשדה התפיסה), התכחשות לדעות עצמו, הכחשה של חוויות ויצרים מפחידים, חוסר הבנה, העדר סימפתיה, העדר אמפתיה, העדר התייחסות רגשית, התייחסות אל מה שקרה כאילו התרחשותו בוטלה, עיבויים (איחוד דימויים אחדים בדימוי מורכב אחר), השלכה החוצה (ייחוס תכונות ושאיפות מוכחשות של עצמו לזולת), השלכה פנימה (ייחוס של תכונות הזולת ושאיפותיו לעצמו), היפוכים (של יצרים ליצרים הפוכים כדרך של הסוואה) וכיוצא באלה – למושאי הסתכלותם בעוד שהם עצמם פועלים פעולות כאלה על המושאים הללו". (שם). 

"הפסיכיאטריה האובייקטיבית נשענת על אמונות, לא על הביולוגיה. הביולוגיה בתור שכזאת איננה אלא תירוץ עבור הפסיכיאטריה האובייקטיבית. היא מציגה את עצמה כאובייקטיבית, או כשהיא אובייקטיבית בפועל, רק במידה שמועיל לפעול או להיות כך, למען המטרה הבלתי-אובייקטיבית של הטלת פיקוח על חוויה והתנהגות בלתי-רצויות. הפסיכיאטריה האובייקטיבית היא ניסיון בלתי-אובייקטיבי לפקח על אירועים שהם, במידה רבה, לא-אובייקטיביים, ולרסנם באמצעים אובייקטיביים".

ר.ד. לאינג, קולה של החוויה, דביר, 1991, עמ' 47

"נורמאליות מאוד מחשיבה את האדם הנורמאלי שלה. היא מחנכת ילדים לאבד עצמם ולהיעשות אבסורדיים, ועל כן להיות נורמאליים. אנשים נורמאליים הרגו אולי מאה מיליון מחבריהם הנורמאליים בחמישים השנה האחרונות". 

"הם מעמידים פנים שאינם מעמידים פנים. כדי להצטרף אליהם עליך להעמיד פנים שגם אתה אינך מעמיד פנים. אם אתה זוכר, הישמר. שכח שאתה מעמיד פנים שאינך מעמיד פנים. שכח שלמדת לשכוח. הניתוק המושלם, כמו הרצח המושלם, לא התרחש מעולם. העמד פנים, והעמד פנים שאינך מעמיד פנים. אינך מעמיד פנים שאינך מעמיד פנים. מסוכן לא להעמיד פנים כשצריך להעמיד פנים שמעמידים פנים. אולי יותר בטוח להעמיד פנים שאתה מעמיד פנים. אך אל תעשה יותר מדי אירוני, אחרת תגמור כמו ניטשה.

הניתוק נעשה. אינך יודע שעשית זאת אחר שעשית, שכן מהניתוק משתמע שאינך רואה את עצמך עושה את הניתוק.

הצעד מושתת על אי ידיעה שנעשה צעד אחד לתוך העדר מודעות, הניתוק אינו יכול להראות לתודעה המנותקת.

אחרי סוג כזה של ניתוק האדם אינו יודע שהוא מנותק. הוא היה רואה בכך עלבון, אלמלא הגיחוך, אילו רמז מישהו שהוא אמנם מנותק. אולם בוא מסוגל לתקוף ולהרוס את כל מי שאינו מנותק כמותו, מי שזוכר ששכח, מי שמסוגל רק לשער שיתכן ששכח או שבודאי שכח.

אנו מזהים כאן את ההישג של גבולות אני נורמאליים מהסוג הרגיל".

                                        קולה של ההוויה, דביר, 1991, עמ' 174     

"אין דבר יותר סובייקטיבי מאובייקטיביות עיוורת לסובייקטיביות של עצמה".

                                                                     שם, עמ' 22

" 'אדם ללא מסכה' הוא אכן נדיר ביותר. אפשר אפילו להטיל ספק בקיום אדם כזה במציאות.. במידה מסוימת לובש כל אחד מסכה, וישנם דברים רבים שאיננו מתמסרים להם במלואנו. בחיים "רגילים" נראה שבכלל אי אפשר שיהיה אחרת".

                                                      האני החצוי, עמ' 71
"מצבנו הנורמאלי, המסתגל, הוא לא פעם בגידה בפוטנציאלים האמתיים שלנו, ורבים מאתנו מצליחים מדי בפיתוח אני שקרי כדי להסתגל למציאות שקרית".  שם.

“סוריאליזם הינו תועבה עבורי. מכיוון שהסוריאליסט עושה מכל דבר בדיחה. ואני מתייחס לחיים כטרגדיה".

"אני רץ בודד, אך אני רץ למרחקים ארוכים".

"עבודתי מפריעה לאנשים ואף אחד לא רוצה שיפריעו לו. הם לא לגמרי מודעים להשפעה שיש לעבודתי עליהם, הם רק יודעים שזה מפריע".

"החיים הינם מחלת מין מידבקת, עם מאה אחוזי תמותה"

The Observer, 3/17/1985 מתוך:

"דפרסונליזציה חלקית של אחרים מתרחשת ללא הרף בחיי יום יום ורואים אותה כנורמאלית, אם לא כנשאפת ממש. רוב היחסים מבוססים על נטייה לדפרסונליזציה חלקית כלשהי, כשמתייחסים לזולת לא במונח של תשומת לב למי ולמה שהוא מהווה בעצמו, אלא כאל רובוט דמוי איש המשחק תפקיד או נוטל חלק במכונה גדולה שבה גם האדם עצמו משחק תפקיד אחר".

ר. ד. לאינג, "האדם החצוי, הקיבוץ המאוחד, עמ' 32.

…"הנורמאליות' וההסתגלות'' שלנו, פעמים הרבה אינן אלא הסתלקותה של התעלות -הנשמה, בגידה בפוטנציאל האמיתי הגלומים בנו, כי רבים מאתנו מצליחים הצלחה יתירה בקניית 'אני' מזויף כדי להסתגל למציאות מזויפת".

  ר. ד. לאינג, "האני החצוי".

"פרויד הדגיש חזור והדגש שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. קיים קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות ובין תביעות האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש… ….תרבותנו מדכאה לא רק את "היצרים", לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו לכל צורותיה. בחברה של בני אדם חד ממדיים אין זה מפתיע שמי שמתנסה בהתמדה בממדים אחרים ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה – אם בסכנת הרס על ידי האחרים ואם בסכנת בגידה במה שידוע לו.

במצב הנוכחי של שיגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמאליות, שפיות וחירות – כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים".

ר. ד. לאינג, "האני החצוי" הקיבוץ המאוחד, עמ' 6, 

"…כל האנשים הללו שרוצים לשלוט על ההתנהגות של מספרים גדולים של אנשים אחרים-עושים זאת דרך ועל סמך  החוויה של אותם אנשים אחרים. ולאחר שאנשים מונעים לחוות מצב מסוים בדרך דומה, ניתן לצפות מהם להתנהג בדרכים דומות. לגרום לכל האנשים לרצות את אותם הדברים, לשנוא את אותם הדברים, לחוש את אותו האיום – ואז התנהגותם כבר שבויה, אתה קנית ויש לך בעלות על קהל  הצרכנים שלך או בשר התותחים שלך. ואז כבר הינך יכול לגרום  לתפיסה זהה של כושים כתת אדם, או של הלבנים כמרושעים או מנוונים, והתנהגות תתבצע בהתאם.

עם זאת, האינרציה  של קבוצות אנוש שמופיעות כשלילה בהתגלמותה של מעשיות, היא למעשה התוצר של מעשיות ולא של שום דבר אחר. האינרציה הזו של קבוצות יכולה אמנם להיחשב ככלי  של מיסטיפיקציה אם לוקחים אותה כחלק מ'הדרך הטבעית של דברים'. הניצול האידיאולוגי של רעיון כזה הוא מובן מאליו; הוא משרת כה בקלות את האינטרסים של אלה שהאינטרס שלהם הוא שאנשים יאמינו שהסטאטוס קוו הוא חלק מ'הדרך הטבעית של הדברים', קיבל הסמכה באופן מקודש או נוצר על ידי 'החוקים הטבעיים' … הקבוצה הופכת למכונה – ושוכחים כי זו מכונה מעשי ידי אדם ושבה המכונה הוא האדם עצמו שיצרה אותה. וזה ממש לא כמו מכונות שנעשו על ידי בני אדם, שיכולות שיהיה להם קיום משל עצמם. בעוד שבקבוצה אלה האנשים עצמם המארגנים עצמם בתבניות, רבדים, מניחים הנחות ומייחסים כוחות שונים, תפקודים, תפקידים זכויות וחובות וכו' וכו'".

ר. ד. לאינג

Long before a thermonuclear war can come about, we have had to lay waste to our own sanity. We begin with the children. It is imperative to catch them in time.

Without the most thorough and rapid brain-washing their dirty minds would see

through our dirty tricks. Children are not yet fools, but we shall turn them into

imbeciles like ourselves, with high I.Q.s if possible.

(Laing, R.D. 1990a. The Politics of Experience and The Bird of Paradise. London: Penguin

Books Ltd: p.49)

A little girl of seventeen in a mental hospital told me she was terrified because the

Atom Bomb was inside her. That is a delusion. The statesmen of the world who boast and threaten that they have Doomsday weapons are far more dangerous, and far more estranged from 'reality' than many of the people on whom the label 'psychotic' is

affixed.

(Laing, R.D. 1990b. The Divided Self. London: Penguin Books Ltd.

: 12)

We are living in an age in which the ground is shifting and the foundations are

shaking. I cannot answer for other times and places. Perhaps it has always been so. We know it is true today.

((Books Ltd: p. 108) 

They are playing a game. They are playing at not playing a game. If I show them I see they are, I shall break the rules and they will punish me. I must play their game, of not seeing I see the game.

(Laing, R. D. 1974. Knots. Harmondsworth: Penguin Books Ltd.

: p. 1) 

There is no such "condition" as "schizophrenia," but the label is a social"

fact  and the social fact a political event”

R.D.Laing

“Top heavy apparatus of psychodynamics and cognitive psychology is at worst a fantasy and at best a metaphor”.

by Rom Harre [04.11.98} 

"What we call 'normal' is a product of repression, denial, splitting, projection, introjection and other forms of destructive action on experience. It is radically estranged from the structure of being. The more one sees this, the more senseless it is to continue with generalized descriptions of supposedly specifically schizoid, schizophrenic, hysterical 'mechanisms.' There are forms of alienation that are relatively strange to statistically 'normal' forms of alienation. The 'normally' alienated person, by reason of the fact that he acts more or less like everyone else, is taken to be sane. Other forms of alienation that are out of step with the prevailing state of alienation are those that are labeled by the 'formal' majority as bad or mad."
–R. D. Laing, The Politics of Experience

——————————————————————————————————

ביבליוגרפיה:

בעברית:

הטרוף, שפיות הדעת והמשפחה  ר.ד. ליינג,/ א. אסטרסון. צ'ריקובר 1977

האני החצוי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד 1978

קולה של החוויה, הוצאת דביר, 1991

באנגלית:

R.D. Laing – Creative Destroyer [ed] Bob Mullan [1997]. Published by
Cassell. London.

Roberta Russell and R.D. Laing [1992]. R.D. Laing & Me: Lessons in Love.
Hillgarth Press: New York.

Mary Barnes & Joe Berke [1982]. Two Accounts of a Journey Through Madness.
Free Association Books, London.

R. D. Laing [1959 / 1965]. The Divided Self – An Existential Study in Sanity & Madness. Pelican Books.

R. D. Laing [1961]. Self and Others. Pelican Books.

R. D. Laing [1967]. The Politics of Experience & The Bird of Paradise. Penguin Books.

R. D. Laing [1969]. The Politics of the Family [and other essays]. Pelican Books.

R. D. Laing [1970]. Knots. Penguin Books.

R. D. Laing [1976]. The Facts of Life. Penguin Books.

R. D. Laing [1982]. The Voice of Experience – Experience, Science and Psychiatry. Penguin Books.

R. D. Laing & David Cooper [1964]. Reason & Violence – A Decade of Sartre’s Philosophy 1950-1960. Tavistock Publications.

R. D. Laing & A. Esterson [1964 / 1970]. Sanity, Madness and the Family – Families of schizophrenics. Penguin Books.

David Cooper [1971]. The Death of the Family. Pelican Books.

David Cooper [1974]. The Grammar of Living: An Examination of Political Acts. Pelican Books.

הכתוב לעיל, לקוח מספרי: ''אאוטסיידרים ומורדים", בהוצאת ידיעות אחרונות.. 2006 .מאמר זה הנו צירוף ועיבוד של מספר קטעים עליו, המופיעים לאורך הספר.