הפירוש המילוני למילה גלות במילון אבן שושן היא נגזרת משרש ג.ל.ה. ומכילה כמה משמעויות:
1. עקירה מאלצת מארץ המולדת, יציאה מאונס לארץ זרה.
2. קהל הגולים המגורשים ממולדתם.
3. תפוצה, המקום שלשם גלו המגורשים ממולדתם.
4. שהות בארץ נוכרייה.
5. כנוי לחיי נדודים, סבל ומצוקה.
הפירוש המילוני למילה האנגלית exile במילון אוקספורד אינו שונה בהרבה:
Exile: State of being expelled or long absence from one’s native land.
אך באנציקלופדיה בריטניקה הפרשנות מעט אחרת:
Exile – prolonged absence from one’s country imposed by vested authority as a punitive measure. Exile and banishment probably originated among early peoples as a means of punishment…
ההתייחסות לגולה בהגדרה זו אינה כאל תופעה חברתית אלא ענישה. עונש הגלות או הגליה, נתפס כעונש חמור בדרגה אחת בלבד מעונש המוות ובא להחליפו.
אחת הדוגמאות הבולטות להגליה כעונש מצויה במיתוס אודות אדיפוס שהגלה עצמו ממולדתו כעונש על כך שהרג את לאיוס אביו. ושכב עם אימו.
כללית המשמעות הרווחת היא שלילית, כשאנו שומעים על גלות, חיים בגלות- מיד אנו חושבים על תלישות, חוסר שייכות, להיות קורבנות לרדיפה ואף השמדה. מקום לא בטוח וזר, שעמו כמעט תמיד באה הכמיהה למקום שבו תהיה שייך. בית, מולדת.
אך למילה גלות אין רק משמעות אחת יחידה, המשמעות תינתן לה על ידי הגישה המנטלית של הניגש אל נושא הגלות.
(כאמור, אמנם נהוג לחשוב על גלות כעל מונח המציין חווית סבל וניתוק אך) אולי מבחינה פסיכולוגית לפחות, גלות יכולה להיות שלב חשוב אם לא הכרחי במהלך הנפרדות ההתפתחותית של היחיד מסביבתו, מהלך שיכול לאפשר ליחיד ביטוי יצירתי של חוויה סובייקטיבית.
ומן הבחינה היצירתית – גלותו של היוצר או המחבר יכולה לאפשר לו ליצור. ואכן לא מעט סופרים ואנשי רוח יצרו וחיו בגלות. לעיתים מאונס כסופרים שנמלטו מן השלטון הנאצי ויצרו בגלות, או גלות מרצון כמו ‘ג’ימס ג’ויס, הגולה האירי, שחי בפאריס, אך כתב על החיים בדאבלין. הבית שממנו ברח.
או הנרי מילר שיצר בפאריס, עשר שנים, הרחק ממולדתו אמריקה. ורק אחרי שגלה לצרפת הוא החל ליצור ולכתוב. הוא אמנם התייחס לגלות כחוויה מענישה. אך עם זאת האספקט השלילי של חווית הגלות והניכור, יכול להפטר רק בדרך אחת, על פי מילר, על ידי התבוננות פנימה, שיכולה להוביל להתגלות. וזאת היות והסביבה הטבעית בה גדל לא תאפשר לו תהליך טרנספורמטיבי.
גולה נוסף (ומתחום אחר לחלוטין) הוא הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן. הנביא היחיד שניבא בגולה (בבל). הוא אולי הנביא עם הטקסטים והחזיונות המיסטיים ביותר: חזיון המרכבה, חזון העצמות היבשות. כך נפתח ספר יחזקאל: ” א וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים. ב בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין. ג הָיֹה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְהוָה.”.
וכאן מתחיל תיאור מדהים ומפורט של מה שנקרא ‘מעשה המרכבה” כפי שהוא מכונה במסורת היהודית. חזון המרכבה נחשב להתגלות המפורטת והציורית ביותר במקרא (אופנהיימר 2001; שנאן 1993). מידת ההשפעה של החזון על המסורת המיסטית היהודית והנוצרית מעידה אף היא על כך שחריגות זו בלטה מאז העת העתיקה (Kingsley 1992).
חוקר המקרא בנימין אופנהיימר (2001) נותן משקל רב למשמעות התיאולוגית של מעשה המרכבה. הוא טוען כי החזון נועד להודיע לעם הגולה כי אלוהים נמצא ומתגלה בכל מקום, גם מחוץ לארץ ישראל.
(קשה לשער כיצד נתהווה חזון המרכבה מאחר ואין תקדים מקראי לחריגות האיקונוגראפית שלו).
ואני מוסיף לכך שההתגלות הייתה במיוחד בגלות. כי אין אח ורע להתגלות שכזו אצל נביאים מקומיים. כלומר יש כאן קשר ההדוק בין נבואה בגלות ובין דרגה מיסטית גבוהה ומפורטת של התגלות. (ועל כך בהמשך).
(ועל זה אולי נאמר: “אין נביא בעירו”.)
ואי אפשר לכתוב על גלות מבלי להתייחס לקשר בין יהודים לגלות.
עם ישראל גלה מארצו פעמים אחדות: גלות מצרים שממנה יצאו ביציאת מצרים, גלות אשור, גלות בבל והגלות האחרונה, הגלות שלאחר חורבן בית המקדש השני, גלות שנמשכה כ-2000 שנה וחשבו שהיא עומדת להסתיים עם הקמת מדינת ישראל. (רובם של היהודים עדיין חי בגולה).
חיי היהודים בגלויות השונות היו קשים מאד. העמים שבתוכם חיו ראו בהם נטע זר. הגלות הייתה רצופה ברדיפות, בהשפלה בגירושים בפרעות (פוגרומים) בהרג ששיאו היה בשואה.
אך בשבתו בגולה הצליח עם ישראל לבנות לעצמו חיים סביב תורתו. בגלות בבל בערים סורא ובפומבדיתא נוצר ונתגבש התלמוד הבבלי, שעיצב את אורחות החיים של היהודים לא רק בגולה זו אלא בכל הגלויות.
עם ישראל הצליח לשרוד גם ללא מולדת. אין ספק ש2000 שנות גלות ורדיפות יצרו אצלנו, היהודים (לפחות אצל הדתיים שבהם) כמיהה לארץ ממנה גורשו. השימוש במילה גולה הוא בדרך כלל שלילי. היהודי הגלותי מצויר בצבעים לא מחמיאים יחסית לאיך שהיה מצויר לפחות הצבר, או שרוליק של הקריקטוריסט: דוש.
ידועה האימרה של זאב ז’בוטינסקי: “יהודים, חסלו את הגלות – ולא, הגלות תחסל אתכם!”
ועם זאת, למעשה, הגלות היא המצב העיקרי של הקיום היהודי ברוב שנות ההיסטוריה שלו. והעם שרד.
למושג גלות ביהדות יש משמעות אדירה. המושג הזה מגדיר את המציאות היהודית, את ההישרדות היהודית. כאמור אנו רגילים לייחס לגלות של היהודים משמעות שלילית, אך לא רק. הישרדות הייתה הכוח המרכזי בחיי היהודים בגולה, ההישרדות לא יכלה להיות אלמלא כוח היצירה היהודי. ליצור מנגנון של קיום גמיש מאד, דינמי, שכולו תוצאה של יצירתיות חדשה בהתאם לנסיבות. אנחנו מקבלים בגולה יצירתיות עצומה שכל עוצמתה היא למען ההישרדות התקווה הרוחנית. – התקווה והחזון. כל עוצמת היצירתיות מופנית אל ההישרדות הרוחנית. התורה, שהיהודים הביאו איתם, הולכת ומתגבשת ומקבלת צורות שונות של ביטוי, בזרמים שונים השלובים זה בזה: זרם הלכתי-משפטי, זרם אמוני-מיסטי, זרם פילוסופי. כל הזרמים הללו צומחים ומתגבשים ומקבלים ביטוי יצירתי בעל עוצמה רבה, של כושר יצירה. היצירה היהודית, הן בתחום ההלכתי-משפטי, הן בתחום חכמת הסוד והן בתחום הפילוסופיה והמוסר, הייתה נתונה באותם מושגי היסוד של הקיום בגולה. הישרדות בגולה לא תתאפשר ללא יצירה גדולה בעלת משמעות וערך.
אך האנטישמיות והרדיפות ובמיוחד השואה לא הותירו ליהודים הרבה ברירה, בין אם מאהבת מרדכי או שנאת המן, לקראת אמצע המאה ועשרים יהודים החלו לחזור למה שהם ראו כמולדתם ההיסטורית. והיה גל גדול של רצון לסיים עם הגולה והגלות. .
הגישה הכללית לשיבה לכאן גרסה כי הגלות היא עונש והשיבה לציון היא מאורע היסטורי חיובי ומרומם. הגלות היא מצב לא בריא השיבה לארץ זו הבראה והחלמה.
זו אמנם הדעה השלטת, אך לא כולם חושבים כך, למשל נתן זך:
“לפתע ובלא כל רתע/ גאתה בי משאלה פרי רוחי/ להיות שוב ליהודי גלותי./ כשעליתי ישראלה/ כך כנו אותי בני בלע/ שחלילה לא אשכח שזה לא מקומי/ כי שירים הרי כבר יש כאן לרב/ על בצות, גבורים וכמאוב/ ואין לנו שום צל של צורך/ בעוד פיטן מלא רעד ומורך/. והנה חלפו להן השנים/ בלא זיקה לעיר ולשחקים,/ לא לליברמן ולא לביבי/ ורק משאלה אחת בליבי:/ מי יתנני להיות שוב/ יהודי גלותי/ שאין לו צורך לא בחרב ולא באש/ ובודאי לא בא לכאן/ להתיאש?נתן זך, מתוך “לא בחרב”, הספר: “מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה”.1913
אך החזרה לארץ לא לוותה בשושנים. אלא בקוצים. השיבה לארץ מביאה עימה את הבעלות והשליטה על טריטוריה. שלפחות על חלק ממנה יש לנו מאבק עם הפלסטינאים.
ובעניין הטריטוריה – רוב, אם לא כל המלחמות שבעולם היו על נתח אדמה (טריטוריה) שמדינה אחת טענה על בעלות עליה ומדינה אחרת טענה אף היא לבעלות. פלישה זרה לטריטוריה הייתה בבחינת עילה למלחמה, ובדרך כלל זו הוכרעה בשדה הקרב.
טריטוריה מוגדרת כשטח השייך לאדם כלשהו, לבעל חיים, למדינה, לחברה וכו’…
בעלות על טריטוריה עשויה להקנות פריבילגיות וזכויות שונות. וישנה תיזה הגורסת שככל שהטריטוריה גדולה יותר כך ישנה יותר עוצמה לבעל הטריטוריה וגם אנרגיה רבה וחזקה יותר.
ז’אן גוֹטמן. בספרו: “משמעות הטריטוריה”’ טוען כי “איש אינו יכול להבין מדינה, שהיא מוסד פוליטי, ללא הגדרתה המרחבית ־ הטריטוריה שלה.”
ובחזרה להקשר שלנו, אינך יכול לעבוד 2 אדונים, הטריטוריה והרוחניות.
לפי תיזה אחת אדם יכול להיות בשני שליש משלם בזמן נתון. או שני השליש הנמוכים או שני השליש הגבוהים (דרגת הביניים נותרת בשני המצבים). והבחירה בארץ ישראל היא בחירה בטריטוריה על פני הרוחניות.
האם זה מקרה שקין עובד האדמה רצח את הבל הנודד, רועה הצאן? (המילה הבל היא גם מילה נרדפת לרוח, רוחניות). כאן אנו גם מוצאים את הקשר בין בעלות על אדמה לבין אלימות ושפיכות דמים.
הקומפלקס והאובססיה הטריטוריאלית קיימת לא רק לגבי שטחי אדמה של מדינה זו או אחרת. זה קיים מאוד בחניה, שהוא שטח טריטוריאלי ששני בני אדם רוצים אותו ואז הדרך לאלימות קצרה רוב סכסוכי השכנים הם סביב טריטוריה מסוימת ששני שכנים רואים כשייכת אליהם. והכביש הוא טריטוריה לכל דבר ושם האלימות הנפיצה נמצאת כל הזמן על סף התפוצצות, כי מקיימת שם פלישה מתמדת של כלי רכב אחד לאזור הטריטוריאלי של האחר.
ישנו גן ניגוד בין בעלות טריטוריאלית לבין הכנסת אורחים. הבדואים הם מכניסי אורחים ממדרגה ראשונה. אם הלך נודד מתארח באוהלם הארעי ועושה מעשה נפשע, אסור להם לפגוע בו אלא אם כן התרחק מרחק שלושה ימים. אולי יש קשר בין חוסר הקירקוע למקום מסויים ובין אי האלימות והיחס האישי והחם לזר, לאחר.
וכך ניתן להגיד שהיכנעות לשלטון הטריטוריה היא התגרשות מן הממד הרוחני ולהיפך, מיקוד ומרכז כובד ברוחניות מגרשת את האדם מעבדות ושיעבוד טריטוריאליים.
ומה שזה אומר, בחלוקה גסה לרוחניות וטריטוריאליות, שהאדם הטריטוריאלי מנותק במידה רבה מן העולם הרוחני, בה במידה שהאדם הרוחני מנותק מן העולם הטריטוריאלי. ולהיות מנותק מטריטוריה אומר: להיות בגלות.
ולהיות בגלות זה להתגעגע.
הגעגוע הזה הוא לב ליבה של הרוחניות. נועדנו לנדוד ולכמוה לרוחניות.
פעם הילידים בכל מקום היו מלקטים, נודדים למקום שם יש מזון, כמו הציפורים. הם גרו במשכני ארעי שניתן לפרקם בזמן קצר ולחזור לנדודים. הדבר הקבוע היחידי בחייהם היה הנדודים.
השיר הבא מוסר משהו מהתחושה של הדרך והנדודים.
זה קורה
מילים: שמוליק קראוס
“זה קורה
שהדרך מתמשכת
זה קורה
יש ללכת, ללכת.
שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קורה.
זה קרה
שהדרך התמשכה לי
זה קרה
לא ידעתי איך זה בא לי.
שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קרה.
זה יקרה
ואולי בסוף הדרך
שנראה,
כי הדרך מתמשכת.
שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה יקרה”.
החוסר במקום של קבע יוצר געגוע (או למקום של קבע בפאזה הנמוכה או להשראה רוחנית בפאזה הגבוהה) וגעגוע הוא פתח הלידה של הרוחניות הרליגיוזית והמיסטית, שהיא בכל מקום ובאף מקום (תלוי במצב התודעה וההוויה של המחפש). וחיפוש, ומכאן נדודים ומסע, הם המצב הטבעי למחפש אחר האמת, אחר השכינה. אולי זה מה שגורם לצעירים רבים לנדוד אחרי הצבא, מתוך ידיעה פנימית עלומה שעוד מעט הם ממשכנים את חייהם לשלושים שנה בעבור בית של קבע, והם רוצים לנדוד ולחפש את הנסתר והבלתי מושג לפני שהם מתקבעים.
כפי שמוזכר בשירו של קראוס – הנודד האמיתי מצוי במסע, מסע אל בית שמעולם לא יגיע אליו כמו בשירו של קאוופיס: איתקה..
איתקה
מאת: קונסטנדינוס קוואפיס
“כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.
וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.
אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.
וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה”.
[1911]
[מיוונית: יורם ברונובסקי]
בסופו של המסע הוא נוכח שהעיקר לא הייתה ההגעה לאיתקה ואפילו לא איתקה, אלא הדרך אליה. עם זאת המסע שלנו איננו אופקי, אל נתח האדמה שמצוי לפנינו, שאליו נתקדם בקו לינארי. המסע הרוחני הוא מסע אנכי, שבו האדם נודד כדי שהשכינה תשרה עליו, והיא יכולה לעשות זאת כל עוד הוא מצוי בחיפוש, וכל ישותו מצויה בתנוחה של געגוע אליה.
המצרים הקדמונים, אך הקדומים, אלה של תרבות מופלאה ומתקדמת לפני שהתחילו להתנוון, ראו עצמם כגולים ממלכת השמש, הם תיעבו את המקום הזה, הם ראו בו את העולם התחתון. הם ראו עצמם כלא שייכים לכאן, נשלטים על ידי חוקי המקום, חוקי החומר. כל הגישה שלהם לחיים הייתה תהליך של הכנה והתקדשות קראת חזרה לביתם ממנו גלו. כל רעיון החניטה והממיפקציה התכוון לסייע להם לחזור חזרה לממלכת השמש (לתפיסתם). ומתוך הגעגועים הללו הם יצרו תרבות מתקדמת, נאורה ומופלאה. עליה יש לנו כיום מושג אמתי מועט ומסולף.
מעניין, בהקשר זה של המצרים הקדמונים שאין שום ציור של מצרי בו רואים אדם מחייך, (לא רואים שיניים בכלל) יש בפניהם סוג של תוגה של אדם שלא מרגיש שייך.
(בגרסה האזוטרית ישנה סברה האומרת כי את הידע המדהים שהיה להם אודות הקיום האנושי ומה שאפשר לעשות עימו הם הצפינו בחפיסת קלפים, בן 21 קלפים שהיוו מפתחות לידע נסתר, באמצעות סימבולים, צבעים ומספרים. וכדי להבין אותם צריך להבין את השפה).
וחזרה לקשר בין נדידה ורוחניות; המיקום של גלות בהקשר של חווית התפתחות עצמית יכול להקנות לה משמעות של חוויה משחררת, חוויה של התגלות. אפשרות זו מתבססת לפחות כנקודת המוצא שלה בשפה העברית בעובדה ברת-האימות שמדובר בשתי מילים, צמד ניגודים לכאורה, הצומחים מאותו שורש ג.ל.ה, גלות למול התגלות.
המושג גלות קשור לחברה או אדם הרחוקים ממולדת. ואילו המושג התגלות מתייחס לפנימיותו של האדם בהקשר של שכינה או השראה רוחנית.
וכך, קיים יחס דואלי לגלות. כעונש או כהזדמנות. דואליות וקונפליקט. בין שמיים וארץ. נאמנות לאחד מהם מביאה איתה נטישה של האחר. הארץ משמעה ארציות, גשמיות, חומריות, מלחמות, צבא וכו’. השמיים משמעם רוחניות/שכינה שאי אפשר לקבע למקום מסוים וצריך לנדוד כל הזמן כדי לעקוב אחריה ולייחל למפגש זמני עימה.
אך אנו, בני האדם בכלל והישראלים בפרט, בחרנו (בגדול) בקרקע, בטריטוריה ובכך נטשנו את הנדודים ועימם את הגעגוע והכמיהה לנצחי ולנסתר.
מזמן שהתחלנו לעבוד את אל הטריטוריה – האל הרוחני או יותר נכון הצד הנקבי שלו, השכינה, הפכו לבלתי מושגים.
כאמור, מצבו של האדם בעולם – ארעי ודווקא הארעיות עשויה להוות דירבון להשגת השכינה שהיא טרנסדנטלית ונצחית ועשויה להוות משקל נגד לארעיות הקיום האנושי והאישי.
ואם זה כך אז גם ההפך הוא הנכון, דהיינו, השאיפה להשתייך למקום הזה ולראות עצמך כדייר של קבע, לתקוע כאן יתד לפתח שורשי חומר, שייכות וקביעות – היא אנטי רוחנית כי היא ממליכה את הקיבוע לקרקע על פני נדודים וחיפוש אחר קשר עם הרוח/שכינה.
עם זאת, אפשר להבין את השאיפה לקיבוע, למקום של קבע. הנדודים חושפים את האדם לבלתי ידוע, והבלתי ידוע מביא עמו חרדה. כך שהחיבור עם טריטוריה ספציפית וההזדהות עמה הם מעין נוגדן לחרדה. אך אם נפרדנו מן החרדה אזי גם נפרדנו מן השכינה. אי אפשר להיות בטוח ומוגן וגם לכמוה ולכסוף לרוחניות. כך שהנדידה והגלות מביאים אמנם חרדה אך זו בלתי נפרדת מן האפשרות לחיבור אל השכינה, שמעדיפה את חסר הבית והנודד מאשר בעל הטריטוריה.
אין דבר פחות מקובע למקום מסוים מאשר הרוח, היא בכל מקום ובאף מקום, וזאת במידה והאדם העדיף על פניה את ההשתקעות של קבע בנגלה ובקיים מאשר להקדיש חייו לגעגועים וחיפוש (אחר הנסתר). והנסתר והנצחי מצוי בשינוי מתמיד, פעם פה ופעם לא פה, כך שאין תחליף לחיפוש אחריו, למסע נדודים.
האם זה מקרה שתנועת החסידות המדהימה פרצה בגולה ודעכה בארץ?
האם זה מקרה שספר הזוהר המופלא (וספרי קבלה אחרים) נכתבו בגולה, (בספרד, ר’ משה דה ליאון במאה ה13) ואילו כאן רוב היחס לקבלה ולזוהר הפך המוני ומסחרי?
אי אפשר לקבע רוחניות למקום מסוים, זו סתירה מהותית לגבי עצם הרוחניות. האם זה מקרה שכל ההתרחשויות בספר הזוהר הן בדרכים ובנדודים ואין איזכור אחד לבית מדרש שהוא מקום קבוע, ומסוים שם מתכנסים?
הנה כמה משפטים על כך מספרה המצוין של ד”ר מלילה הלנר אשד: “ונהר יוצא מעדן, על שפת החוויה המיסטית בזוהר”. (הוצאת עלמא ועם עובד), פרק ב’: “מקום התרחשותה של החוויה המיסטית”:
“תורת הזוהר היא בעיקר בחינת ‘בלכתך בדרך’, וראיה לדבר שאף לא סיפור אחד מסיפורי הזוהר הגדולים מתרחש בבית המדרש או בבית הכנסת”.
עמ’ 139
…”‘בית המדרש, המהווה את ‘החזית הדינמית’ של תרבות התנאים, נעלם מן הזוהר, אין הוא נזכר בו ולו פעם אחת”…
שם.
…”מהן המשמעויות האפשריות לבחירה רדיקלית זו של מחברי הזוהר לעצב את סיפוריהם בדרכים ולהינתק ממוסדות הלימוד?”.
עמ’ 141
…”החוכמה האנושית וחוכמת האל בזוהר עזבו את המקומם בבית המדרש ויצאו לדרכים. ביציאה זו מבתי המדרש ומן המוסדות המובנים של הקהילה יש משום חיקוי והיענות למצב האלוהות בעולם”.
עמ’ 143
…”לשכינה אין עוד בית פיזי בעולם, היא אינה עוד מטרוניתא הדרה בארמון הדור ואף לא בבית המדרש או בבית הכנסת שהיו משכנה, וזאת כנראה משום שדבר האל החי אינו נוכח בהם עוד”…
שם,
“…השכינה נעה בדרכים, ועל כן היא מוצאת מקום לשכון באנשים המהלכים בדרכים כמותה. הדרך ולבבות האנשים הם מעתה המשכן והמרכבה של השכינה.
עמ’ 144
…”חבורת הזוהר משוטטת בדרכים ומצאת שם, בתנועה ובחוסר ההיאחזות – את הדיבור האלוהי החי והנוכח. בהליכתם בדרך מממשים בני החבורה את הזדהותם העמוקה עם אמם ואהובתם, השכינה, המצויה כמותם בדרכים”.
שם,
…”עמדה זו של חבורת הזוהר כמי שסועדת ותומכת את השכינה על ידי היציאה אליה לדרכים, וכמי שבידיה מצוי מפתח לתיקון גלותה, עולה מן הזוהר עצמו…”
עמ’ 145
…”היציאה לדרכים כדי להיות עם השכינה נתפסה גם כהזמנה לחיקוי בהתנהגות קהילת המקובלים בצפת, במאה ה16…”
…”היציאה אל הדרכים ואל הטבע נהגה גם בחבורת האר”י אוף במנהגי היציאה לקראת השכינה שבטקסי קבלת שבת שחידשו מקובלי צפת.”…
שם
…”בעלי הקבלה, רשב”י ע”ה וחבריו, שהיו עוסקים בחכמת הקבלה, נודדים ממקום למקום ומגורשים מבתיהם, להיותם מרכבה למלכות בסוד גלותה. ועל ידי נדנוד וגירוש זה, היו זוכים לה והיא הייתה שורה עליהם”.
שם.
…”היציאה לדרך, והחיפוש אחר ההפתעות והחידושים שאותם מזמנת פתיחותה וחוסר קביעותה, הם מעין מצב ופרוגרמה של העולם הזוהרי. הדרך ותורתה הן הסמל הגדול לחיפוש אחר דבר התורה החדש-העתיק, אחר המשאלה הגדולה למצוא דרכי לימוד שיפתחו אורחות בתורה ויפתחו את לבבות הלומדים למפגש חדש ומפתיע בין התורה לחיים, כדי לגלות איך שוכנת האלוהות בשניהם”.
עמ’ 146
ולאחר העיסוק בגלות ובנדודים הפיסיים, ישנה גם גלות נוספת; הגלות הנפשית. אדם גר בארצו, שוכן בביתו וחש שם בגלות. אדם כזה הוא אאוטסיידר. וקשה להגיד איזו גלות יותר קשה. ולמעשה חלק נכבד מן היוצרים ואנשי הרוח חשו כך בארצם ובביתם. וזה היה חלק מן הדירבון שלהם ליצירה או לרוחניות. ולא רק יוצרים ואנשי רוח, גם מדענים מבריקים ופורצי דרך, משל אלברט איינשטיין.
“לאמיתו של דבר אני ‘נוסע בודד’ ומעולם לא הייתי שייך בלב שלי לארצי, לביתי, לחבריי ואפילו למשפחתי הקרובה על כן שכנו בי מאז ומעולם תחושת הריחוק והצורך בבדידות”.
ומי שנותן לגלות הנפשית הזאת ביטוי פואטי יפה הוא ריימונד קארבר:
“קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהינום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהינום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהינום”.
מתוך: ריימונד קארבר, שירים, תרגם עוזי וייל
*
“אמנים גדולים לעולם לא שייכים לקבוצה ולקהילה שאליה הם מדברים. ודווקא ממד הריחוק הזה מרשה להם לראות את הדברים . זה נכון גם לאלתרמן בשעתו – דווקא הזרות הזאת יוצרת את השייכות”.
פרופ’ אריאל הירשפלד. מוסף שבעה ימים. 25.10.13
*
לסיכום:
בניגוד לדעה הרווחת ולאיך שחונכנו: נאמנות טריטוריאלית (פטריוטיות) עד כדי מוכנות למות בקרב על שטח טריטוריאלי שעמך טוען לבעלות עליו – יש עמה חסרונות. או חסרון אחד בולט. בראיה של רמה אחרת דווקא הניתוק מן הטריטוריה והחשיפה לנדודים ולחיים של גולה (בין אם פנימית או חיצונית, בין אם פיסית או נפשית) היא מעין דרכון לממלכת הרוח, שאותה לא ניתן לקבע למקום מסוים. ועצם הקיבוע למקום מסוים, לא מאפשר את ההתחדשות. כי הרוח מתחדשת כל הזמן ובכל פעם היא תופיע במקום אחר ועל הנודד לנדוד בעקבותיה. חוסר הביטחון הקיומי והחרדה מפני הבאות אינן נוגדות רוחניות, אלא מהוות מעין תנאי הכרחי, או הצד הנמוך, של החיבור עם השכינה.
***
עד כאן על גלות. זהו הפרק הפותח בספרי: “החיים, רשימות מן הגלות”. בהוצאת ניסן.
Gabriel Raam