על חסימות אנרגטיות ובולמי זעזועים.

האפשרות כי נורמות חברתיות נוקשות, המנוגדות לטבע האנושי האמיתי, אחראיות לרבים מן הקשיים בחייו של אדם מופיעה בתורותיהם של שניים מההוגים המקוריים ביותר של המחצית הראשונה של המאה ה-20. אלו הם וילהלם רייך , הוגה שיטת הביואנרגטיקה , וג’ורג’ איוונוביץ’ גורדייף, הוגה הדרך הרביעית.

גורדייף (1880-1949) למד פסיכולוגיה, דתות, פילוסופיה, מיסטיקה ואוקולטיזם במשך 20 שנה בבתי ספר אזוטריים שונים באסיה התיכונה. שם פיתח את רעיונותיו העוסקים בהערת התודעה. בגיל מאוחר יחסית הגיע למוסקבה והחל מלמד את תורתו. תלמידו הבולט, פטר (פיוטר) דמיינוביץ’ אוספנסקי, מעצב ומסדיר את תורתו כך שתהיה נגישה לקהל הרחב.

וילהלם רייך (1897-1957) היה תלמיד וקולגה של פרויד. פסיכיאטר בהכשרתו שהחל את הקריירה שלו בשנת 1919. הוא פיתח המצאות רבות, חלקן תמוהות יותר, כמו מכונה שאליה ניתן להיכנס ולהיטען על ידי אנרגיית האורגזם, אותה הוא כינה בשם אורגון – וחלקן תמוהות פחות, כמו שיטת  הביואנרגטיקה, אותה פיתח לכדי שלמות תלמידו, אלכסנדר לואן.
תודעה מול בריאות
רייך היה מדען שנוי במחלוקת. גורדייף היה מורה של ידע אזוטרי שכוח, אדם ומורה מרדני על גבול הניהיליזם. שניהם פסלו במידה קיצונית את אורח החיים הקיים והציעו דרך רדיקלית לצאת מן המצב שבו שרוי האדם.

בעוד שרייך וגורדייף מתייחסים שניהם לאספקט האנרגטי והפסיכולוגי, הם נבדלים זה מזה בעיקר בהתמקדותו של גורדייף בצד התודעתי, בעוד רייך שם דגש משמעותי על הצד הבריאותי. רייך מגיע מן הצד התרפויטי-הוליסטי ואילו גורדייף מגיע מן הצד המיסטי-רדיקלי. שיטתו של גורדייף מיסטית ומדברת על טרנספורמציה של המערכת האנושית והעברתה לפאזה גבוהה. לפאזה הגבוהה קרא גורדייף  התעוררות. תורתו נסבה סביב הרעיון והתרגול של הקצה משינה תודעתית. התעוררות מלאה הייתה עבורו התפתחות של מה שהוא כינה בשם גופים גבוהים – מערכות גבוהות שמצויות במצב תרדמתי אצל בני האדם, והן עשויות מחומר אנרגטי מעודן יותר מאשר הגופים הנמוכים. ואילו רייך לא שואף כל כך גבוה, הוא מדבר על בריאות. כוונתו להביא את המערכת למצב של איזון על ידי זרימה חופשית של האנרגיה המינית. רייך לא התעניין במיוחד באספקטים הגבוהים והפוטנציאליים להתפתחות האדם. הוא רצה להביא את המערכת הקיימת של האדם, שבה הוא ראה מערכה חסומה ולא בריאה – למצב מאוזן.
בולמי הזעזועים שמשכיבים את האדם לישון
אך נקודות החפיפה בין שני ההוגים מעניינות ביותר. אצל גורדייף מדובר במכניזם פסיכולוגי אותו הוא מכנה חוצץ או בולם זעזועים (BUFFER) שמונע מן האדם לחוות את הממד המציאותי של הרגע הנתון. על כן, נמנעת מן האדם האפשרות לראות בבירור עד כמה הוא תקוע וכלוא בסיטואציה מכאנית, בה הוא פועל ללא בקרה או שליטה. מכניזם זה הוא שאחראי במידה רבה על תמונת העולם השגויה של האדם על המציאות האישית שלו, המוזנת על ידי נורמות חברתיות מחד וסיפורים שהאדם ממציא לעצמו – מאידך. אפשר למצוא הקבלה בין רעיון זה לבין המונח “הדחקה” בפסיכולוגיה המודרנית. ההדחקה נחשבת למנגנון הגנה חשוב, וכמוהו גם בולמי הזעזועים של גורדייף שבמקורם יועדו לספק לאדם הגנה. זוהי הגנה מפני אובדן השפיות, אך יחד עם זאת מעוותים את תפיסת המציאות שלו.

גורדייף מתאר את אותם בולמי זעזועים כמתקנים המיועדים להקהות את הסתירות ואת הניגודים הפנימיים. למעשה, הם אלה המאפשרים לבני האדם לשקר לעצמם מבלי לתפוס עצמם בשקר. ברגע שאדם מתקרב לאפשרות לתפוס עצמו בשקר, מיד צץ בולם הזעזועים ומונע ממנו לעשות זאת. תפקיד בולמי הזעזועים לרכך את הזעזוע שחווה האדם בפוגשו במציאות. זהו הדיסונאנס הרגשי (אמוציונאלי). גורדייף מסביר כי רגשות האדם שואפים כל הזמן לחוות רמה גבוהה של הנאה ותענוג ורמה נמוכה של סבל, כאב ודימוי עצמי נמוך. משהם מתחילים לזהות גורם שמביא אותם למצב רגשי שכרוכים בו סבל וכאב, מתרחש דיסונאנס רגשי הגורם לעצירת התהליך באמצעות הדחקת גורם הדיסונאנס. במקרה כזה האדם אינו מודע כלל, ברמת האינטלקט, לאובייקט ההדחקה. על כן, האדם כמעט שאינו מודע כלל להתרחשותו של דיסונאנס רגשי ואינו נדרש להתמודד עם השלכותיו. הדבר דומה במידת מה להשלכתו לכלא גולג סיבירי של חתרן במשטר קומוניסטי.

המפגש של אדם עם עצמו ללא בולמי הזעזועים היה שובר את המראה בה הוא רואה עצמו לרסיסים. לו היה האדם החברתי פוגש את מה שחי בו באמת, היה חושש לשפיותו. עם בולמי הזעזועים הוא יכול להמשיך לשמור על כבודו העצמי המדומה ועל תחושת הביטחון שלו, ולהיות מלא מרץ. יחד עמם גם אין האדם מבחין בהשתנות אישיותו בהתאם לסיטואציה החברתית בה הוא נמצא. בלשונו של אוספנסקי, בולמי הזעזועים “משכיבים את האדם לישון”.

מכניזם זה אמנם מספק לנו הגנה יומיומית, אך בסופו של דבר הוא מנוון ומחליש את המערכת הפסיכולוגית, ששוב אינה עמידה בפני אסונות. משהאסון מגיע, הוא מחולל התפרקות פנימית כי המערכת לא מוכשרת להתמודדות עם קשיים. כשהמכה מגיעה היא מוצאת מערכת שמבחוץ נראית חזקה אך מבפנים, מאחורי כל ההכחשות והדחקות, היא חלשה ולא מאוחדת. זאת לעומת אדם נטול מנגנוני הגנה, אצלו הקטסטרופה דווקא משחררת את התוך המוצק, המלוכד, הנקי, השלם –  שיוצא החוצה כאודיסאוס הרואי, להתמודד. גורדייף ממשיך ואומר כי אדם שפוגש זעזוע ללא התיווך של בולם הזעזועים מתעורר לרגע.
החסימה המינית
רייך גילה במחקריו כי האנרגיה המינית אמורה לזרום מתחתית האגן כלפי מעלה, אך בעיות רגשיות יכולות לחסום את הזרימה. כאשר אלו מתהוות נוצרות חסימות ביואנרגנטיות. כיצד הן נוצרות? רייך טוען כי נורמות התנהגות בחברה מעודדות אותנו לשלוט ביצרים, בדחפים וברגשות. אך שליטה ברגשות לא בהכרח מבטלת אותם, ואם לא יהיו ליצרים ולמאוויים המודחקים פורקן הם יישארו לכודים בשרירים ובמפרקים כחסימה.

בבגרותנו, בגלל המתחים וההדחקות של דחפים שלא ראוי להם להיות מוצגים בחברה, אנו מסתובבים עם גושים של חסימות המפרידים בין החלק היותר חייתי ויצרי בנו לבין החלק “המכובד” והמורשה. אז אנחנו מנותקים מגופנו, מיצרינו ומרגשותינו, וחשים זעם לא מוסבר או תחושת דכדוך עמוקה. ההזדמנויות העיקריות עבור המבוגר בחברה המודרנית לחוש תחושה הדומה לזו של זרימה חופשית של אנרגיה במערכת מתרחשות בעת צפייה בסרט מתח, חוויה מינית חזקה או מאבקי כוח. אך אלו הן חוויות חיצוניות שמתניעות לזמן קצר את המערכת, ויש הבדל גדול בינן ובין זרימה חלקה שמקורה בחיוניות הפנימית הבריאה.

רייך ותלמידו לואן טוענים כי קיימות חסימות של דחפים בסיסיים של רצון לכעוס, לצרוח, לאכול או לתקוף. מקורן של החסימות בנורמות חברתיות הגורמות לנו עוד מתקופת הילדות להימנע מהחצנתם של רגשות ודחפים שליליים. דחפים אלה נבלעים באזורי הבטן והחזה והופכים לחסימות אנרגטיות. חסימות באזור החזה יכולות להפריע לנו לחוש ולבטא אהבה. חסימות באזור הבטן אחראיות על התקפי זעם, כעס לא רציונאלי או סתם אלימות.

במהלך השנים החסימות מתחזקות וככל שהן מצטברות הן יוצרות את מה שהוא מכנה שריון. השריון נוצר כתוצאה מקונפליקט בין הזרימה הטבעית של האנרגיה ובין לחץ סביבתי, והוא בנוי כמערכת צפופה של שרירים מכווצים. עם חלוף הזמן הופכות החסימות לכרוניות, ובהן לא ניתן לטפל אלא באופן זמני.

לצאת בדלת שדרכה נכנסת
מחסומים ובאפרס הן הפרעות בזרימת החיים הפנימיים של האדם. גם רייך וגם גורדייף הצביעו על כך, שכתוצאה בין התנגשות בין נורמות חברתיות ובין מה שטבעי ונכון לאדם, נוצרות הפרעות בזרימת האנרגיה והחיים הפנימיים. אמנם כך אנו לא חווים דיסונאנס רגשי, אך אנו גם מנותקים מן הזרימה הבריאה של החיים דרכנו. למעשה, ההדחקה (יצירת באפר) היא זו שמביאה בסופו של דבר ליצירת המחסום, שהוא ההבעה האנרגטית-גופנית של הדחקה של משהו שלא נוח לנו להיות מודעים אליו. ומכאן שהדרך לצאת היא בדיוק באותה דלת בה נכנסת. כלומר, אם הדרך ליצור הדחקה והכחשה היא על ידי התעלמות ממשהו, הרי הדרך לפוגג את החסימה היא באמצעות פיתוח מודעות והבנה עמוקה של מה הודחק ומדוע הודחק. אמנם בהתחלה זה יביא לתחושות קשות ולא טובות, אך לאחר מכן תבוא ההקלה. ולאחר פריצה של ההדחקות, גם האזורים החסומים יתפוגגו בהדרגה.