הערת פתיחה:
במסה זו אעסוק במושג האצילות ובאדם האציל. ולא כסקירה אובייקטיבית, או מדעית. אלא מתוך כוונה שתהיה כאן אמירה. מסר לגבי המושג (אצילות). והאדם (אציל).
ועתה, למאמר עצמו.
בדרך כלל אנו מכירים את מושג ההאצילות כמשהו ששייך למעמד חברתי. שהיום כבר איננו מקובל. עניין האצולה הנו משהו שמוכחש היום מכל כל. היום מקובל להאמין כי כל בני האדם נולדו שווים, וכי אם יש הבדל הוא נוצר בגלל כוח הרצון, המשמעת העצמית והמוטיווציה של האדם. (וכל אלה תלויים בעיקר בחינוך שהוא קיבל). תכונות אלו יבואו לביטוי מעשי ביכולת של אותו אדם ללמוד ולהגיע לתארים גבוהים.,או לקבל תפקיד בכיר, או משרה שלטונית בממשל המקומי.
זה אומר שכל אחד יכול. ועניין השייכות המשפחתית של פעם לא תופס. ומה שתופס, כאמור, זו היכולת האישית ללמוד, להגיע לסטאטוס ניהולי או פיקודי, או לעשות כסף.
אך גם אם אדם צלח באחת משלושת הדרכים הללו, גם אז, לא קוראים לו: אציל. ובכלל, נמנעים משימוש במלים הללו, אלו מלים שאינן פופולאריות כיום. אם שואלים אדם להגיד דברים על עצמו, הוא יכול להגיד דברים רבים, אך אם יגיד שיש בו אצילות, או שהוא משדר אצילות, או רואה עצמו כאדם אציל. לא יאהבו את זה בלשון המעטה. זו תהיה מילה נרדפת להתנשאות.
התחושה היא שעברנו דרך ארוכה, והיום אנו יודעים שאין אצילים, רק אנשים שהגיעו למשהו בחייהם על ידי משמעת עצמית וכוח רצון. אך האמת היא שהשם השתנה, והדרך להגיע אליה השתנתה, אך זו אותה הגברת. היום האצילות היא או אצילות של שליטה: מנהלי חברות, חברי כנסת, שרים, ראשי ערים. או אצילות אקדמית: בעיקר מרצים באקדמיה. או אצילות ממון: אנשי מסחר: קבלנים, תעשיינים וכו'. כלומר, האצולה של היום הם: בעלי השליטה, העשירים והמשכילים (מתאר דוקטור ומעלה).
פעם כסף, עוצמה וחוכמה – היו שייכים לאצולה. היום מתייחסים למי לו שיש השכלה גבוהה, כסף רב ועוצמה שלטונית ברורה –כאל אציל.
אך גם כיום, ישנן מדינות שעניין האצולה עדיין משחק בהן תפקיד, למשל אנגליה (ארבעת המעמדות) או הודו (ארבעת הקאסטות). וישנן מדינות שיש בהן מעמדות, אך אלה מעמדות המבוססים על כסף, כמו אמריקה. וישנן מדינות שבהן אין בכלל מעמדות, וכולם באותו המעמד, כמו בישראל, אך הבעיה היא שהמעמד הרווח כאן הוא המעמד הנמוך. הרוב נראים ומתנהגים כפי שמתנהג המעמד הנמוך באירופה או אמריקה. ומי שמעיז להתנהג כאן עם גינונים אליטיסטיים, זוכה לגינוי מקיר את קיר.
אבל איך כל עניין האצילות התחיל בכלל? ובכן זה התחיל באדם עצמו, ברמתו האישית, במה שחי בו. וככל שמה שחי בו היה גבוה יותר, כך ניכר אדם זה בעידונו, בגינוניו האיכותיים וכו'.
בהתחלה זה היה מה שחי באדם. משפחת מספרם של אנשים עם עידון ואיכות פנימיים, זה עבר לאצולת תואר. שהיא מינוי שקיבל אב המשפחה בגין שירות שעשה למלך או לממלכה. וכיום זה כבר פרט עצמו לאדם שיכול להגיע לאצילות לבד, בעשר אצבעות. וכאן, כאמור, פתוחות לפניו שלוש דרכים עיקריות. דרך הידע, (אקדמי), דרך הכוח (משרה שלטונית) ודרך הכסף (לעשות כסף, במסחר, תעשיה וכו').
התהליך הזה של איבוד איכות ראשונית, פנימית והחלפתו בתווית חיצונית, אינו רק אופיינו לאצילות. זה קרה גם לעניין החוכמה. אולי פעם היו אנשים שהיו חכמים בתוקף זה שלמדו באמת מניסיון חייהם, אך כיום חוכמה משויכת ליכולת של אדם ללמוד במוסד גבוה, ואז נותרה התווית: דוקטור, פרופסור. וכשהדרך להתייחסות היא התווית בלבד, שוכחים את המקור. שוכחים שבכלל יש דבר כזה, חוכמה. או אנשים חכמים.
ואכן, ישנה אפשרות לאדם להיות אציל בגין מה שחי בו. (אומרים על אדם כזה: "יש בה/בו איזה אצילות טבעית, בדרך בה היא נושאת עצמה, נעה, מדברת").
כפי שאמר הבישוף הנרי פוטר:
If there be no nobility of descent,
all the more indispensable is it that
there should be nobility of ascent,
a character in them that bear rule
so fine and high and pure that
as men come within the circle of its
influence they involuntarily pay homage
to that which is the one pre-eminent
distinction, the royalty of virtue.
-Bishop Henry C. Potter,
Address at the Washington Centennial
Service in St. Paul's Chapel
מבחינה זו המלך היה אציל האצילים, כי הוא היה אמור להיות הטהור והאיכותי ביותר מבחינת רמה הזיקוק והזכות של חייו הפנימיים. הוא הקיף עצמו באנשים הקרובים אליו לאוו דווקא בגין קשרי משפחה, או בגלל אינטרסים, אלא קירבה בגין האיכות והרמה האישית שלהם כבני אדם. וזה מה שעשה אותם לראויים לאצולה. אך כשהמלך עצמו כבר לא נבחר בגין איכות אישית, נפשית או רוחנית, אזי גם מינוי אציליו נעשה מן הסיבות שצוינו קודם (קירבת משפחה, אינטרסים) ולא רמה אישית.
לאט לאט, עניין הרמה האישית התמסמס ואבד לתודעה כללית, ומה שנותר הוא שמי שנולד למשפחה שמי באבותיה היה אי פעם אציל – נחשב לבן אצולה. ועניין הרמה האישית שלו כאדם, כבר לא הייה רלוונטי עוד. זה אומר שאנשים (אצילי המשפחה של פעם) לא ראויים מבחינת רמתם האישית, קיבלו מרחב, אפשור וכבוד, הרבה למעלה ממה שהגיע להם בגין רמתם האישית. ואז נותר להם חלל עודף אותו יכלו לנצל לטובות הנאה אישיות. לחיים של שחיתות במרחב המוגן של האצולה.
במהפכה הצרפתית הגיע שאט הנפש של ההמונים – לשיא של מיאוס. מיאוס שהתבטא בכריתת ראשים סימבולית של חצר המלוכה והאצילים.
אחר כך בא מרקס ומיסד את המהפכה הצרפתית והקנה לה אידיאולוגיה וצביון שלטוני. והקומוניזם העניק לזה צביון יישומי.
ואז בעצם לא נותרה עוד בעולם אצילות אישית, הנובעת מתוקף אישיותו ורמתו האישית של האדם כאדם, (אולי מלבד אלה שמאוגדים בקבוצות ממסדיות, כמנזרים, תנועות וזרמים רוחניים ודתיים וכו').
מה שבא במקום האצולה האותנטית של פעם הם שני שליטים, הרבים ביניהם על גודל הנתח בעוגה שהותירו אחריהם האצילים של פעם: ושמות שני השליטים הם: סוציאליזם וקפיטליזם. הראשון דוגל בהשטחה פרולטרית, כלומר: כולם מתנהגים וחיים כמעמד הנמוך של פעם. והשני (קפיטליזם) – אומר שלא צריך לבטל את המעמדות, אך מעתה, הבדלי המעמדות יהיו לא לפי המשפחה לתוכה נולדת, אלא, כאמור, לפי יכולתך האישית (ללמוד, להגיע לראש הפירמידה השלטונית ולעשות כסף). אך המשותף לשניהם, ששניהם שכחו את היכולת של האדם לא לגור במרתף של חייו, אלא בראש המגדל. בסוציאליזם – כולם חיים במרתף, גם בקפיטליזם חיים במרתף אך עם צלחות וכלים של זהב.
כל שנותר כיום הוא השילוש הלא קדוש של: אצולת שליטה, אצולת השכלה ואצולת ממון. ואם אינך שייך לשם, אז יש לך שתי ברירות: האחת בורגנות (מעמד בינוני) והשנייה מעמד הפועלים (מעמד נמוך). המעמד הבינוני משתדל לחיות כאצולה יד שיניה, ואילו המעמד הנמוך חוזר לפרולטריון של פעם. משמש כחוטבי עצים ושואבי מים, לשני המעמדות שלמעלה.
כיום, רעיון האדם האציל, כבר רחוק מרחק אדיר מן המודעות הקיימת. המרחק הגדול ביותר הוא מרחק האיכות האישית, אין כמעט אחד שמתקרב להיות אציל בתוקף מה שחי בו כאדם. המרחק השני הוא מרחק השייכות לאצולה בתוקף לידה ושייכות משפחתית. גם כאן המרחק הוא ענק, (אך קטן מן המרחק הקודם), אין כיום כמעט אצילים שנולדו כאלה, במיוחד לא בישראל. המרחק הבא קטן עוד יותר והוא מרחק היוזמה האישית, המתבטא שוב, בשלוש יכולות: היכולת ללמוד, היכולת לעשות כסף והיכולת להתברג לראש הפירמידה של ממסד שלטוני. (מנכל, ראש עיר, חבר כנסת וכו'). ועל הפער הזה ניתן כבר לגשר יותר בקלות.
שלושת המרחקים הללו, הם מרחקים חופפים, כמו בביצת בבושקה, האחד חי בתוך השני: מרחב אצולת היכולת חי בתוך מרחב האצולה המשפחתית, וזה חי בתוך מרחב אצולת האיכות האישית, המצויה, כאמור, במרחק הגדול ביותר בין האדם של היום ובין האדם האציל המקורי.
שלושת המרחקים הללו מראים את התדרדרות הרוח, ושכחת הנפש. כי זו הנאמנות לשניהם שהופכים אדם לאציל. ושכחת שניהם (ונפילה לרמת הכוחנות, הצרכנות והיצר) הם שמפילים אדם ממגדל האצולה לתחתית של המעמד הנמוך. מעמד נמוך לא בתוקף הבית בו הוא גר, או רמת המכללה אליה הוא שולח את ילדיו, אלא מעמד נמוך בתוקף רמתו האישית כאדם. ומה שמאפיין אדם שנפל ממגדל האצולה, הוא גסות הרוח, חוסר הכבוד לזולת, אטימות ביחס לערכים הפנימיים הטמונים בהתייחסות לאנשים. חוסר רגישות בהתייחסות וביחס לרמות היותר עדינות וסמויות של יחסי אנוש ובני אדם.
חיים ללא שמץ של אצולה אישית מתאפיינים ביכולת תגובה לדברים בהתאם לעוצמת הגירוי החיצוני, הגס, היצרי והאלים שהם מסוגלים להחצין. כאן זה מתאפיין באובדן הרגישות למה שחי בתוך משהו. בניגוד לחיים מתוך שקט פנימי, ללא שהוא צריך לצעוק בקולי קולות כדי שישימו לב אליו. האצילים האמיתיים מתקשרים דרך מחוות מרומזות: מילה, מבט – וחיי הנפש הערים קולטים ומגיבים לזה. ברמת התת אצולה הכול נעשה וולגרי, צעקני וחסר עידון. התגובה היא לא בהתאם לנוכחות שקטה של אדם, אלא ביחס לקולניות ובולטות חברתית.
גסות הרוח היא כמו גושי עפר מסביב לאבן יקרה. והיא חוזרת להיות אבן יקרה רק כשמנקים ממנה את גושי העפר.
באדם קיים ניצוץ גבוה, או משהו נעלה, אך הוא מוקף בקליפות. על האדם השואף לאצילות אישית, לגלות את הרובד הזה בתוך שכבות הגסות המוחצנת שהתרגלנו לאמץ לעצמנו במהלך ההתבגרות.
אך הנורא הוא שגם אם אדם כזה הצליח במאמציו, לגלות את מרגלית האצילות מבין שכבות הבינוניות הצעקנית והזולה, כל שיזכה לו הוא לא כבוד אלא זלזול, יחס כאל אדם חלש שלא יודע לעמוד על שלו. עדינות הנפש כבר לא נחשבת במקומותינו ומחוזותינו למעלה, אלא לחסרון, לפגם. ואנו מחנכים ילדינו לגסות רוח; אם יחזור ילד מן הגן ויתלונן בפני אביו כי ילד אלים הכה אותו, מן הסתם ילמד אותו האב להחזיר חזרה, כלומר לרדת אל רמת הגסות שסביבו, וזאת מפחד פן עדינותו תגרום לילדים אחרים לראות בו קורבן.
ומי שמקבל את הכבוד המגיע לאציל, הוא לא זה שעשה ניקוי אורוות אישי, והעלה את הסטנדרטים האישיים שלו, אלא זה שאנשים פוחדים ממנו, כי הוא עשוי להזיק להם.
במקומותינו, מקומות האצולה של פעם נתפסו על ידי קלגסים של כוחנות וגסות. וכך נוצר מצב של היפוך בין עליונים לתחתונים. עם כל הבוז לשלטון האצולה של פעם, לפחות פעם שלטו עדיני הנפש, או לפחות אנשים שהתנהגו כך, כיום השלטון הוא בידי גסי הרוח, שכמעט לא מנסים לא להראות כאלה. ומי שיש בו מעט אצילות, נתפס, כאמור, כחלש ואז הופך למעשה לפרולטריון שבפרולטריון, כי גסי הרוח מנצלים את עידונו, ורודים בו.
מה יהא עם אדם כזה? אדם שיש בו עדינות נפש מעל לממוצע? שהגיע לזה בין אם בתוקף אישיות, או מחמת עבודה עצמית? הוא בגלות הפרולטריון וזאת מבלי שאי פעם ישב על כס האצילות. מנהגי השררה זרים לו, ועם זאת מה שחי בו זקוק למרחב ולאפשור. הוא חש ויודע בתוך תוכו איזה יחס הוא אמור לקבל, אך הוא לא יקבל זאת היות והוא נעדר סממני שליטה וגינונים חיצוניים של שליט.
אז איך הוא מסתדר בארץ גסי הרוח השולטים?
הוא יהיה כמו בן המלך מן הסיפור של מרק טווין: 'בן המלך והעני'. מוצא עצמו במעוז ה'קוקנים' של מזרח לונדון, חש איזה דם זורם בעורקיו, ואז כל יחס חברי מצד הקרובים לו, נתפס בעיניו כיריקה בפניו (כי בתוך תוכו הוא יודע וחש מה מגיע לו).
או כמו הברבור בסיפור של האנס כריסטיאן אנדרסן, שמוצא עצמו בלהקת ברווזים מגעגעת, והוא חש שהיחס אליו כברווז – אינו נכון. אך הבעיה שלו שהוא אינו יודע שהוא ברבור, כי הדימוי העצמי שלנו תלוי במה שאחרים מחזירים לו, ואם אחרים מתייחסים אליו כאל ברווז, כל שנותר לו זו תחושתו האישית.
אם קורה מצב הפוך ובן הפרולטריון מוצא עצמו בקרב אצולה – הוא יחוש מגושם, מסורבל, חושש לנוע פן יפגע בקוד כלשהו. ובן אצולה ? איך הוא חש בקרב אלה שאינם כאלה? ובכן חש נעלב ומוכתם, כל יחס רגיל אליו – גורם לו לתחושת השפלה.
הוא חש בגולה. וזאת מבלי שהוא יודע כלל שהוא אציל, כי מעולם לא היה בממלכה בה הוא חש כאציל. ואז הוא חש משהו בו, (אצילותו הטבעית) הוא לרועץ לו. לא זו בלבד שאינו מקבל את החלל, המרחב והכבוד שהוא חש בתוכו שעליו לקבל, אלא שהוא הופך למושא של בוז והתעללות.
מה יהא עליו?
האופציות העומדות בפניו, הם להתנפח, לעמוד על שלו, ולדרוש את מה שהוא חש בתוכו שמגיע לו, אבל אז יביא עליו את כעסם של גסי הרוח השולטים, ומולם אין לו סיכוי, כי גסות תמיד תנצח את העדינות. אופציה אחרת היא לבגוד באצילותו הטבעית, ולהתנהג בהתאם לכלל, אבל יחוש נורא, כי בגד במשהו יקר שחי בתוכו.. או לנהוג כסוכן חרש, לנסות שלא להבליט את עדינותו ורגישותו האישיים. לא למשוך תשומת לב. ואז כל הזמן הוא בין פטיש הזיהוי של הרוב, ובין הסדן של זה שחי בו בפנים, שמתקומם כנגד היחס לו הוא זוכה.
היכולת של אדם כזה, לשמור את אצילותו הגולה כסוכן חרש, גם בשנות בגרותו – קשים, אם לא בלתי אפשריים.
הוא יגיע לגיל העמידה, פצוע ומצולק. שהרי כה קל לו להיפגע. הוא כמו הנסיכה על העדשה, שלא יכולה לישון בגלל עדשה קטנה מתחת למאה מזרנים. עבורו העדשה היא היחס הגס לו הוא זוכה יום יום. וכל יחס כזה פוצע.
אז איך יעבור כל זאת מבלי להישבר?
אולי לחפש עוד ברבור. שני אצילים ביחד יכולים לאשר האחד עבור השני, שהם לא משוגעים, רק אצילים בגלות.
מונחים רלוונטיים:
אדם אציל (הגדרה מילונית):
אדם אציל, אחד מן האצילות, אציל, עמית. אחד שנהנה מדרגה או מעמד על פני אחרים. או על ידי תכונה אישית, לידה, משרה או הורה.
סקירה היסטורית של מושג האצילות:
האצילות מייצגת, או ייצגה, את השכבות הגבוהות בחברה שבה ניתן להבחין בהבדלי מעמדות. האפיון המובחן ביותר באצילות הוא שלאחר שהתואר שייך למישהו – הוא עובר ליוצאי חלציו.
בתחילה, אצילות השתלשלה מאבירות (או מעמד הלוחמים), בשלב הפיאודלי של התפתחות החברה. במקור, האבירים, או האצילים היו לוחמים רכובים שהייתה להם נאמנות לאדוניהם. והם הבטיחו להלחם עבורו בתמורה לחלקת אדמה (בדרך כלל עם אריסים שגרו שם).
המצאת הרובה, החליפה את הצבאות הפרטיים של אצילים בחברות פיאודליות.
אצילות, במבנה הכללי והצר, היא אישור של נכבדות או רום מעלה של מישהו שקיבל או יכול להעביר זאת בירושה. כלומר, יוצאי חלציים לגיטימיים של אצילים, הם אצילים. אלא אם כן, הפריבילגיה הזו נלקחה מהם. מבחינה זו, אצילות , nobility שונה מן המונח הבריטי: peerage שגם משמעו: אצולה. אך אותו אפשר להעביר רק לבן משפחה אחד ולא לכולם. בלבול נוסף קיים בקשר למונח: אריסטוקרטיה. aristocracy במובנה הצר, אריסטוקרטיה היא מונח פוליטי שמשתייך לסוג של ממשל, או ממשלה.
לעיתים קרובות מדברים על אצילים כבעלי דם כחול, אומרים שזה בא מן המונח הדומה בספרדית.
האצילים קיבלו ממון ומשאבים מן האצילים הנמוכים מהם, והיה להם עליהם כוח דתי או פוליטי.
כמו כן, אצילים היו משויכים לחלקת אדמה שהייתה קרויה על שמם, למשל: Earl of Chesterfield
עם זאת, כל הדברים הרשומים כאן, אינם מחייבים באשר לאצילים. לעתים קרובות אצולה הייתה קשורה לכבוד חברתי, או לפריבילגיות חברתיות מסוימות.
הרעיון של אצילות עם זכויות מיוחדות, שעוברת בירושה, הפכה ללא רלוונטית בחיים המודרניים בתרבות המערבית. למשל האבות המייסדים של ארצות הברית דחו כל דבר שיכול ליצור מחדש מעמד אצולה. וגם המהפכה הצרפתית עשתה זאת.
ומה לגבי האציל? ובכן הוא היה שייך לשכבה הגבוהה של החברה האירופאית., עד לתחילת המאה ועשרים. הם נקראו אנשי אצולה ונשות אצולה. והם היו כפופים לשליט הראשי (מלך בדרך כלל), שהיה אציל האצילים.
עד כאן באשר לאצילות בבני אדם, אנו גם פוגשים את המונח בכימיה. ישנם גזים, שמשום מה קוראים להם: גזית אצילים. מה פשר המונח?
גזים אצילים:
גזים אצילים הם יסודות כימיים שלהם קליפה חיצונית מלאה של אלקטרונים, ולכן אינם מתרכבים בקלות עם יסודות אחרים .יסודות אלה הם: הליום, ניאון, ארגון, קריפטון, קסנון ורדון. כל היסודות הללו הם גזים בטמפרטורת החדר, ולהם נקודות היתוך ונקודות רתיחה נמוכות מאוד. השם "אצילים" ניתן להם משום שאינם נוטים להתחבר עם שאר היסודות, "פשוטי העם". לכל הגזים האצילים יש אנרגיית יינון גבוהה מאוד.
תכונתם של הגזים האצילים שלא להשתתף בריאקציות כימיות גרמה לקושי לזהותם, והראשון בהם, הליום, התגלה רק לאחר ניתוח ספקטרוסקופיה של השמש, וקיומו הוכח רק לאחר שויליאם רמזי בודד אותו.
ככל שהמספר האטומי של גז אציל גבוה יותר, כך הוא נוטה מעט יותר להתרכב,
האצלה (הגדרה מילונית):
העברה של כוח, עוצמה, שליטה, רשות, יכולת פעולה – מממד או רובד גבוה, לממד או רובד נמוך.
להאציל: להשרות, להתחלק מלמעלה כלפי מטה, או לצדדים. למשל: "נוכחותו האצילה על הנוכחים תחושה של שקט פנימי".
רעיון ההאצלה אצל פלוטינוס, מייסד האסכולה הניאופלטונית:
"כל ההוויות הן מכוח האחד, הן אלו שהווייתן ראשונית ועצמית, הן אלו הנחשבות מבחינה כלשהי כהוויות. כי מה יתכן היותו אם לא אחד הוא ? שללת ממנו את האחדות המגדירה אותו, שוב אין הוא מכונה. כך למשל, אין צבא אם אינו 'אחד', ואין מקהלה או עדר מבלי היותם 'אחד'. אף לא יתכן בית או ספינה שאין בהם אחדות, כי הבית, הספינה, הם אחד, ואם הם מאבדים את האחדות יחדלו מלהיות בית או ספינה. הגדלים המצורפים אין להם קיום בלא אחדות פנימית; הרי הם מתפזרים כשהם נפרדים, והווייתם כאחד ניטלת מהם." (פלוטינוס, אנאדה שישית.(
פלוטינוס מתאר תהליך של האצלה בו העולם (אותו אנו מכירים באופן חלקי בלבד) הנו האצלה של האחד, של המקור. אם נדמה את המקור לנורת חשמל, אזי האור המופץ ממנה יהיה עולם הריבוי, העולם של התופעות. נורת החשמל איננה תלויה כלל באור המופץ ממנה, היא פועלת לפי טבעה, היא מאירה. כך פועל גם האחד ששופע מעצמו ויוצר עקב כך, תהליך של האצלה והשתקפות מבלי לגרוע מעצמו. פלוטינוס מתאר תהליך זה כתהליך מדורג בו מן האחד נוצר העולם השכלי ואחר העולם הנפשי. האחדות הנה תכונה של האחד ומכאן גם של הנאצלים ממנו. הנפש המתקיימת באדם ובעולם מקבלת תפקיד כפול; היא צריכה לפעול בעולם הממשי ובו זמנית לשאוף אל האחד.
על האצלת סמכויות בניהול:
האצלת סמכויות מהווה את אחד הכלים החשובים ביותר של המנהל המצליח. יש מנהלים ומפקדים הסבורים, שאם הם מאצילים סמכויות, הם מוותרים על חלק מהאחריות שלהם.
השקפתם זו בטעות יסודה . הדרך היעילה ביותר להעביר את האחריות לפקוד היא בהצגת הדרישה לתוצאות רצויות . הסמכות שמפקד או מנהל מאציל לכפופים לו תלויה במידת מורכבות המשימה וחשיבותה, במידת מומחיות הפקוד, באילוצי הזמן ובמידת האמון שהמפקד רוחש לפקודו .
יש להאציל סמכויות באפקטיביות, כדי שתוצאות העבודה ישתפרו מאוד.
מתוך הספר "תוצאות" בהוצאת "כיוון אחר"
עולם האצילות בקבלה.
אצילות, 'עולם הקרינה'. זה העולם הקרוב ביותר לאלוהים. גם נקרא: אדם קדמון. וזוהי המציאות הקדושה. עולם האצילות הוא שלושת הספירות הקרובות ביותר לאלוהים. ועל כן, מקושרות בצורה אינטימית עם ראש הבריאה. אלה כמובן גם הספירות הגבוהות ביותר: כתר, חכמה ובינה.
[C.D.Ginsburg, S.A.Cook, “Kabbalah”, Encyclopeadia Britannica, 11th ed. 1911, vol xv, pp.620-1].
תאור והכרת הספירות:
שלושת הספירות הראשונות (כתר, חכמה, ובינה – שייכות לעולם האצילות):
ספירת הכתר –
קשורה לספירה 1 האני העליון הגבוה אין סוף אור המאציל. הדיבר הראשון לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. כמו שהמספר 1 מצוי בכל יתר המספרים , מספר1 הוא סמל האלוהות ככתוב בקריאת שמע " שמע ישראל, אדוני, אלוהינו אדוני אחד" ושמו אחד.
ספירת החכמה –
קשורה לספירה 2 היא המטרה של הכוח המצוי מאחורי כל דבר דינמי.
ספירת הבינה-
ספירה 3 היא המודעות שמשלבת את שתי הספירות הקודמות. והתוצאה של ידיעת הבורא עצמו והכוח המגדיל ומבחין בין הצורות ובונה אותן.בבינה מתחילה המציאות לקבל צורה. מקשרים את הבינה לאם הגדילה לאה אמינו שמקבלת את חוכמתו של האל, ומאיחוד החוכמה והבינה נברא כל העולם בצורה. גרם שמים סטרון חסד- גבורה ותפארת שייכים לעולם הבריאה.
עשר הספירות הן עשר תכונות שונות בהן מתגלה השפע (הבורא) לעולמנו.
המושג של עלייה למדרגה רוחנית נקרא: עליה ל "עולם האצילות", המכונה גם "עולם התיקון. עולם, מלשון העלמה, הוא מדרגת התיקון הגבוהה ביותר שמשיג האדם בטפסו במעלה הסולם הרוחני, ולכן רק דרכה ניתן להשיג את השורש והסיבה לתופעות המתרחשות בעולמנו.
———————-
הרחבה של נושא האצילות -דרך נושא העידון במאמר הבא:
http://cw.hagut.net/uncategorized/%d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a8%d7%9e%d7%94-2/
—
גבריאל רעם
——————————————————————————–
7.3.2005
Gabriel Raam