כל לידה של צאצא חדש היא כמו תשדיר פרסומת; מביא עימו שימחה, תיקווה, ושעשועים. אך הם מחזיקים מעמד עד גיל העשרה לערך, ואז הוא (המתבגר) מביא לתא המשפחתי – לחצים, אכזבות, בלבול ואף ייאוש.
בגיל העשרה הצעיר מתחיל לקבל יחס כאל מבוגר, ללא המעטה המגונן של הילדות וההורים, ואז, הם (המתבגרים הצעירים) פוגשים בחוץ עולם שעובד על ערכים כהישגיות, בולטות על חשבון האחר, הכחשה של העדין ויפה הנפש, למען הכוחני והשתלטן. בעוד ערכים כגון אמת ואותנטיות, מוקרבים כל הזמן למען מטבעות עוברים לסוחר כ-: בידוריות, סיפוק גירויים בפרוטה והיכולת להעמיד פנים.
כשזה מגיע לפגישה עם עולם המבוגרים, בעבודה ובחיים – הוא פוגש שם: ניכור, קור, חוסר אנושית, ובעיקר חוסר יחס. חוסר ההתייחסות עליו כיחידה אנושית לא פונקציונאלית – גורם לו לחרדה וספקות עצמיים גדולים. תחושה שהוא לא שווה, לא ראוי, וגם אם יצליח לקבל יחס בגין היותו יחידה תפקודית במקום העבודה, בתוכו ידע, כי זה יחס לא בגין היותו מי ומה שהוא, אלא בגין תרומתו למקום העבודה ('אהבה שתלויה בדבר'). אם יעשה תלוי ומכור ביחס הזה בגין היותו יחידה תפקודית במקום העבודה, זה יביא אצלו לזילות של חיי הנפש וחיים פנימיים ואותנטיות (כי אלה אינם מטבע עובר לסוחר).
יחד עם היחשפות לעולם המבוגרים, הוא נחשף למערך קבוצתי של מתבגרים כמוהו. כבר לא משחקים ביחד, אלא נכנסים למערכות יחסים, ואלה מתרחשים בעיקר בקבוצה. והקבוצה הופכת במהרה לסיר לחץ של: כוחניות, רדיפת וניצול החלש והתעלמות מן החיים הפנימיים של היחיד. כלומר, הקבוצה החברתית, בתוכה הוא מחפש מפלט מאימי הבדידות והריקנות – הופכת במהרה לכור היתוך שבו ספקות עצמיים, אשמה וקונפליקטים פנימיים – מתעצמים.
וזאת מכיון שהקריטריון החברתי הסמוי רודה, ללא רחמים, בכל מה שעדין, ייחודי ומיוחד – ביחיד בייחודיותו.
וככל שהמתבגר עדין ומיוחד יותר – כך הקשיים הפנימיים יהיו קשים יותר. והקשה מכל הוא הבלבול; כי מבחוץ, חיי החברה הפעילים של קבוצת השיוך של המתבגר נראים תוססים, מלאי חיים, עליזים. קוראים להנאה, שחרור והתעלות. אך זה רק המעטה החיצון. מתחת, רוחשים: חוסר בטחון, איבה, פחד מפגיעה רגשית, כעס על צמצום מרחב השליטה, מדידה של מי מתחבר עם מי, מי עולה בסולם החשיבות וכו'.
ותוך כמה חודשים כל המפגשים הקשים הללו עם הקבוצה החברתית – מחד, ועם עולם המבוגרים – מאידך, יביאו אותו לתחושות פנימיות קשות ביותר. מאשמה ושפיטה עצמית, חרדה ודיכאון – ועד, כעס ותוקפנות. תחושות מהם הוא ימצא מפלט אצל ידידים ספורים, ידידי אמת, ובאהבת אמת, לפחות בשלביה הראשונים.
ושני אלה, לא יצליחו להסביר לו שעולמו הפנימי קורס בגין שני עולמות שמעתה ישלטו על חייו, עולם החיים החברתיים של בני גילו ועולם המבוגרים (או עולם מקום העבודה). שני אלה, בעת ובעונה אחת, גם גוזלים את חייו הפנימיים והקשר עם עצמו וגם יתנו לו תחושה שדווקא שם ימצא מפלט מן הריקנות הפנימית שהשתררה בעקבות זה, ומן התחושה הקשות שחיות בתוך הריקנות הזו לאחר שפגש את החלקים הקשים של עולם המבוגרים ועולם היחסים ששורר בקבוצת בני גילו.
והנקודה של כל זה היא שכל התחושות הקשות הללו חיות בו ללא אפיק של ניקוז (למעט יצירתיות או ספורט, או, כאמור, ידיד של אמת), ואז מתעצמים בו רגשות של חרדה, אימה, עוינות, כמו לחץ ברומטרי פנימי, או הצפה פנימית, וזה הולך וגואה עד שהוא מגיע למקום עם לחץ ברומטרי נמוך, מקום מאפשר, מקום מקבל, והמקום הזה הוא מקום בו אוהבים אותו ומקבלים אותו ללא תנאי, מקום זה נקרא: התא המשפחתי של הוריו, אחיו ואחיותיו. אך במקום לשחרר עכשיו אנחת רווחה, לשחרר את מה שלא התנקז עד כה, ולהתמסר לחיבוק – דווקא אז, כל שהודחק בו במתפרץ עתה החוצה בעוצמה גדולה, דווקא כלפי הוריו, אחיו ואחיותיו. הוא עושה להם (מבלי משים) את מה שחברת המבוגרים וחברת בני גילו עושים לו.
זה לא הוא עושה, זה נעשה דרכו, הוא לא יכול להכיל זאת.
ועתה התא המשפחתי של הוריו, אחיו ואחיותיו, נמצא תחת מתקפה קשה מצידו, מתקפה שבאה לביטוי או בהסתגרות (פסיביות אגרסיבית) או בעוינות ותוקפנות. מה ששם במבחן את חוזק התא המשפחתי ואת הברית בין חברי התא המשפחתי ובין עצמם ובינם לבינו.
במקרים לא מעטים המשפחה סופגת את האשמה, מחפשת בתא המשפחתי עצמו את הסיבה להתנהגות זו של המתבגר השב משדה הקרב של עולם העבודה של המבוגרים ועולם הקבוצה של בני גילו. דבר זה יוביל לאחד משני דברים, או לתהליך של החלשות ושקיעה של המשפחה כגוף. או שהמובילים במשפחה יתקפו בזעם את המתבגר, יפלו אותו, ינדו אותו או אפילו ישליכו אותו חזרה החוצה.
רוב הסיכויים שאחד משני אלה יתרחש, תלוי אם המשפחה נשלטת על ידי קוטב האב או קוטב האם. אם זה קוטב האם, המשפחה תכנס לתהליך של אשמה. אך זה תחת קוטב האב, היא תתקוף ואולי אף תנדה את המתבגר.
מעטות המשפחות שמסוגלות לעמוד במה שבא מן המתבגר. מבלי לשקוע או לתקוף אותו. ואלה שמסוגלות לעשות זאת, עושות זאת כי הן מצליחות שלא לקחת את התנהגותו של המתגבר באופן אישי. מצד אחד הן לא לוקחות את הסטיגמה והאשמה על עצמן, ומצד שני לא שמות את הסטיגמה והאשמה עליו. הן יכולות לראות את שקורה דרך הווקטור הניטראלי, וכך ממשיכות לתת לו את המרחב של האיפשור מבלי ליפול לאחד משני הקטבים הללו (אשמה או האשמה). האיפשור הזה, יאפשר למתבגר את הזמן והחלל למצוא בחזרה את קולו הפנימי.
גבריאל רעם, 21.8.2008
הערות:
א. מאמר זה מתכתב עם סיפרו של גבריאל רעם: "אאוטסיידרים ומורדים", הוצאת ידיעות אחרונות 2006
ב. מאמר אחר עימו מתכתב מאמר זה הינו: "יחסי אהבה נטישה, בין ילדים שבגרו והוריהם".
Gabriel Raam