קטעים אודות אנשים בעלי רגישות גבוהה במיוחד.

על ילדים בעלי רגישות גבוהה שגדלו בקיבוץ

פעם חשבו להקים בקיבוץ חברה שיוויונית. אך האתגר היה לא רק לדאוג לזכויות הפרט, אלא גם (ואולי בעיקר) לדאוג למצבם הנפשי של החלשים, הרגישים, המיוחדים והנרדפים ונדרסים בשל כך על ידי נורמות של חברה קשוחה, קונפורמית מאוד וחסרת סובלנות או חמלה כלפי מי שלא משתלב ותורם לקולקטיב. לאינדיבידואליות הרגישה והנפשית לא היה כמעט מקום בקולקטיב שעסק רק בתרומה פונקציונלית לקהילה.
המשוררת דליה רביקוביץ עברה לקיבוץ גבע בגיל שש עם מות אביה. השנים בקיבוץ נחרתו בזיכרונה כחוויה קשה. היא זכתה שם לנידוי והשפלה, בני הקיבוץ האמינו בדת העבודה וציפו ממנה לעבוד כמו כולם, מבלי לגלות יחס מיוחד לייחודה ולשירים שכתבה. בגיל 13! הרגישה כה מושפלת עד שהיא חייבת לעזוב את הקיבוץ, כולל משפחתה, ולגדול במשפחות אומנה.
הפגועים וההרוסים כתוצאה מן ההפליה של היותם עדיני נפש – טרם יצאו מן הארון, וטרם מחו על העוול שנעשה להם. ועד שזה לא יעשה, זה יישאר קבור באפילה של השיכחה.
מי שבעיקר שילמו מחיר כבד בשל כך היו ילדי החוץ ובמיוחד ילדי החוץ שהיו על הסקאלה של בני אדם רגישים במיוחד.
בינתיים הקיבוץ התפורר וקרס. אולי בשל ההפליה הזו? הוא התבסס על כוח ולא על אנושיות, (ואנושיות היא רק כלפי החלש והרגיש).
בתחילה נשים שהוטרדו מינית חששו להודות בכך, פן יבולע להן, ויתנכלו להן. כך המצב כיום עם עדיני הנפש ואנשים רגישים במיוחד: חוששים להודות בעוול שנעשה להם פן יבולע להם. ובעיקר הם חששו מפני הסטיגמה. הגיע כבר מזמן העיתוי להוציא את העוול הקשה שנגרם לרגישים ובעלי שאר רוח על ידי הממסד הקיבוצי. מסתובבים בארץ עשרות אלפי אנשים בעלי רגישות גבוהה ועדינות נפש – שנושאים עימם את הפצעים המדממים שנגרמו להם על ידי הממסד בקיבוצי הדומיננטי והקשוח. כמו שהלהט”בים והנשים המופלות לרעה – יצאו מן הארון – הגיע הזמן שכל אותם פגועים נפשית בגלל גדילתם בחברה קשוחה וחסרת רחמים כלפי בעלי רגישות גבוהה במיוחד יצאו מן הארון. כמו דליה רביקוביץ ורבים אחרים שבינתיים קוברים את העוול שנעשה להם בתוך עצמם. הגיע הזמן שזה יצא לעולם בדיוק כפי שהMETOO יצא לאור.אך למרות שהקיבוץ התפרק, עדיין נותר פרה קדושה שאסור להעביר עליה ביקורת, בשם הרגישים שנושאים את העוול עד היום.

*

מחאה

אתם לא מבינים? שעד שאתם האנשים רגישים מאוד – תתכנסו, כמו בתנועה לשחרור נשים, ותדרשו צדק על ההתעללות בכם כאדם שונה ורגיש מאוד – תישארו מושפלים ויהיו לכם חיים של אומללות. אף אחד לא יכיר בעוול הגדול שנעשה לכם כל הזמן. עליכם להתאחד וכך לצבור כוח והשפעה, זו הדרך היחידה. אתה חייב לצאת מהארון ולהצהיר מי אתה באמת (אדם מיוחד מאוד עם נשמה ייחודית) ועל כך שאתה לא תסבול יותר את ההתעללות וההתעלמות הנוראה הזו מצד הרוב. זה יכול להיעשות רק כאשר אתה מגובה ונתמך על ידי החברים הרגישים ביותר שלך.וכאן, בפייסבוק הזה, יש הזמנה להתאחד וליצור ברית כזו, כי בלעדיה, כולנו חסרי אונים לחלוטין מול סירובו של הקולקטיב הענק והחזק להודות בקיום עוול כה מסיבי כלפי הרגישים, עדיני הנפש והבלתי משתלבים. לסיכום: למעשה, מספר האנשים הנופלים בצד הדרך בגלל הגורל הנורא הזה גדול בהרבה ממה שבדרך כלל מוכר; ניתן לראות זאת במספר הגדול של אלה הקוראים ספרות שאינה צועדת בנתיב הקונצנזוס.:כל מי שקרא על הולדן קולפילד של סלינג’ר, פנחס שדה, או ניטשה, או קירקגור או את הזר של קאמי – כל אלה ממשיכים בסופו של דבר להצטרף לרוב חסר הפרצוף המחוק הקולקטיבי. אז הגיע הזמן, להתלכד, להתאחד ולקבל כוח מן הביחד, לתמוך אחד בשני ולצאת החוצה בגאווה ובכבוד.אנחנו, שעתה אנו דחויים ובצדי הדרך, אנו היהלום שבכתר המלוכה של העדר הקונפורמי.אל לנו להתחבט יותר. בשמנו ובשם החברה הרובוטית- עלינו להשתחרר ולהכריז על עצמאות וכבוד עצמי.

*

שירים:

1. אדם רגיש זקוק לאהבה.. אדם רגיש זקוק לאהבה.אדם רגיש מתייסר בהעדר אהבה.כואב בלעדיה, סובל מאוד.אהבה עבור אדם רגיש היאיותר מחמצן לריאות .כגודל הצורך הנואש של רגישותו לנוכחות אוהבת בחייו -כך גודל ייסוריו. היות וללא אהבה – פנימיותוחשופה,עירומה, ללא הגנהללא תמיכהללא חיזוקללא אמפטיה.ללא ברית מלאה. כך אדם רגיש (ובמיוחד, אדם רגיש במיוחד)שאהבה נעדרת מחייו.

2. כמה מלים של בראסנס לנחמה עבור הרגישים הפצועים והמנודים:

*