תקשורת של זיקה (תקשורת התייחסותית)

https://www.am-oved.co.il/payment_details

הבעיה שלנו כבני אדם עם אחרים היא עמוקה, משמעותית וקשה לגילוי. אנחנו עם אחרים אותנטיים, נאמנים לעצמנו. ורואים עצמנו כיחידה נפרדת שמקיימת חילופי דברים עם יחידה נפרדת אחרת. וכל אחת שומרת על זהותה היא. וכי חילופי הדברים לא משנים שום דבר ביחידה שהיא אני וביחידה שהיא הזולת או הזולתים. אותנטיות ונאמנות לעצמך נחשבים למשהו רצוי בתקשורת וביחסים.

ובכן גישה זו היא גישה חומרית, רציונלית, צרה מאוד ולא לוקחת בחשבון את המרכיב החשוב ביותר הקיים בפגישה בין שני אנשים: הזיקה, היחסים. ברגע ששני בני אדם נפגשים ויש אינטראקציה, לא חשוב מה כל אחד בפני עצמו, כי זה משני ביחס לזיקה שמתפתחת ביניהם. זיקה שיש בה משניהם אבל יש בה גם משהו שלא היה קיים קודם בכל אחד מן השניים. אפילו אפשר להגיד שבזיקה הזו, הם כבר לא מי שהיו שהיו לבד. הם כבר לא חיים בתוך עצמם אלא בתווך שנוצר בין שניהם. הם מושפעים יותר מהיחסים שנוצרים מאשר האישיות האינדווידואלית שלהם. בזמן הנתון של האינטראקציה.

אך כאן זה מסתבך, כי המשפט האחרון נכון במידה והם מרשים לעצמם להינמס לתוך הזיקה ההדדית ולאפשר למשהו חדש להתרקם כתוצאה מהינמסותים לתוך היחסים שנוצרים. לרוב זה לא קורה, האישיות האינדווידואלית או האגו הם דומיננטיים מידי ולא מאפשרים לזיקה להתרחש ואם היא מתרחשת הם לא נולדים מחדש מתוכה.

במצב זיקתי או התייחסותי, היחסים אמורים להיות המרכיב המשפיע על כל אחד בנפרד, על אישיותו והתנהגותו ותגובותיו של הפרט באינטראקציה, מאשר להיפך. כלומר אם אדם מרשה לאני שלו לזוז הצידה ולאפשר זיקה התייחסותית לקרום עור וגידים בין השניים – הוא או היא, יחוו גילוי, עולם וחוויות שלא היו אפשריות להם באינטראקציה שכיחה של להיות נאמן ליחידה הנפרדת שהם הם. אך לחיות במרחב ובזמן של היחסים והזיקה שנוצרת ביניהם יפגיש אותם עם דברים חדשים שנוצרים תוך כדי היחסים והם צריכים להתאים עצמם להתחדשות הזו.

אך כאמור, רובנו כבולים מידי למי שאנחנו ולמי שאנו חושבים שאנחנו ואיננו מאפשרים לזיקה התייחסותית להיות המרכיב המרכזי בין השניים, זיקה שמאפשרת דברים שאינם חיבור לינארי של היא והוא נותן את התרכובת של שניהם ביחד. כך זה ביחסים בהם אף אחד לא מוותר על האגו שלו. ביחסי זיקה האגו מפנה מקום ונותן למשהו לא ידוע להתרחש בין השניים. ואז יש מסתורין, קסם, הרפתקה, אבל אולי גם סכנה, כי ביחסי זיקה אינך יודע ואינך אחראי למה יכול להתפתח בין השניים, שיהיה דומיננטי יותר מאשר האישיות של כל אחד מהם בנפרד.

באנלוגיה אפשר להשוות יחסים בהם כל אחד שומר על האוטונומיה שלו ומתקשר מתוכה בלי לוותר עליה – לפיזיקה הישנה, פיזיקת ניוטון שראה את הכל כחומר, וההשפעה של חומר על חומר כפועל יוצא של המסה של אותו חומר. וכאן ראו כל חומר בנפרד, לא הייתה זיקה. וחיבור ביניהם היה הסכום של אחד פלוס אחד. חיבור שבו כל יחידה שמרה על זהותה לגמרי. לעומת זאת הפיזיקה הקוואנטית  רואה את החומר כחלל בו מתרחשת אינטראקציה אנרגטית טהורה בין חלקיקים סאב אטומיים. ומה שנראה לי כחומר נפרד אינו אלא יחסי זיקה אנרגטיים בין החלקיים הסאב אטומיים וחלקיקים אחרים. כלומר מתחת ליחידה החומרית הנפרדת ישנה אקטיביות אנרגטית. ומהירות הסיבוב והתנועה של החלקיקים הסאבאטומיים הם שמקנים את האילוזיה של חומר מוצק.

למעשה מנקודת מבט קוואנטית אין יחידות נפרדות, חומריות, אלא יש יחסי זיקה בין מרכיבי יסוד אנרגטיים בינם לבין חלקיקים סאבאטומיים אחרים.

והנה קטעים מתוך ”הטאו של הפיזיקה”, פריוף קאפרה, הוצאת רמות 1996

“האטומים הגרעיניים אינם חיים במנוחה אלא מחויבים לתנועה- אי השקט טבוע בטבעם. נמצא איפוא שבהתאם לתיאוריה הקוואנטית  החומר תמיד בתנועה. באופן מיקרוסקופי העצמים החומריים שמסביבנו עשויים להראות פסיביים ואדישים, אולם משאנו מגדילים חתיכת חומר שכזו, אנו רואים שהיא מלאת תנועה. ככל שנקרה את חתיכת החור היא תתגלה חיה יותר. כל העצמים החומריים סביבנו עשויים אטומים הקשורים אלו לאלו בדרכים שונות ומעצבים מגוון עצום של מבנים מולקולריים, שאינם קבועים ונחים אלא מתנודדים בהתאם לטמפרטורה שלהם ושרויים בשווי משקל עם התנועות החומרניות שסביבם. ” עמ’ 181

…”הגילוי שהמסה אינה אלא צורת אנרגיה, הוביל לשינוי מהותי בתפיסתנו את מהות החלקיקים. בפיזיקה המודרנית המסה אינה קשורה עוד לעצם חומרי, ולפיכך החלקיקים אינם נתפסים ככוללים ‘חומר’ בסיסי, אלא כחבילות אנרגיה. היות שאנרגיה מקושרת לפעולות ולתהליכים, התוצאה היא מהותם הדינמית של החלקיקים. על מנת להיטיב ולהבין זאת עלינו לזכור שחלקיקים אלו ניתנים להבנה רק במונחים התייחסותיים, כלומר כמערכת התייחסות…” שם

…”התיאוריה הקוואנטית הראתה שחלקיקים אינם גרעינים בדידים של חומר, אלא מערכים הסתברותיים, יחסי גומלין במערך קוסמי בלתי נחלק. ” שם

…”אטומים כוללים חלקיקים וחלקיקים אלו אינם עשויים ישויות חומריות. כשאנו צופים בהם לעולם איננו רואים חומר: אנו צופים במערכים דינמיים המשתנים ללא הרף ומתחלפים אלו באלו – רצף של אנרגיה מרקדת”…

עמ’ 190

ובחזרה ליחסים ותקשורת בין בני אדם. מי שמזכיר יותר מכל את גישת ההתייחסויות או או גישת הזיקה  לתקשורת בין בני אדם היה כמובן מרטין בובר, הוא טען שיש שני סוגי יחסים, יחסי ”אני הוא (לז)” ויחסי ”אני אתה”. לפי בובר לא האדם הבודד הוא מה שחשוב בחייו אלא זיקתו עם הזולת.

להשקפתו הכיוון של העולם המודרני הוא כיוון של יחסי ”אני הוא”, ולא יחסי ”אני אתה” בספרו שגם נקרא: “אני-אתה” 1923, הוא טוען  כי היחסים המודרניים הם יחסי ניכור, שבהם אנו מתנהגים זה בזה כפי שמתנהגים בחפץ.  כאמור הוא קרא למערכת יחסים כזו, יחסי ”אני הוא”. זו מערכת יחסים טכנו-מדעית, המביאה על האדם המודרני ניכור מזולתו, שעמום רוחני ובדידות.

והנה פירוט ההבדלים בין יחסי זיקה ויחס ויחסי אובייקט והפרדה.

ביחסי אני-לז האחר הוא: • אובייקט – האחר שמנגד לאני הוא חפץ בעל תכונות הניתנות לתיאור

•האובייקט נוצר לשם תכלית או לשימוש מסוים

•האובייקט ניתן להערכה ומדידה, לתפעול, לשימוש, לאנליזה

•האובייקט הוא בעל ממדי מרחב וזמן

•האובייקט הוא גמור וידוע, הוא כבר ישנו – התהוותו בעבר (Present Pefect)

•האובייקט הוא בעל קשרי סיבה ומסובב לסביבתו.

לעומת זאת, ביחסי “אני-אתה”, האחר הוא: •האחר אינו אובייקט –הוא סובייקט

•בעל זיקה הדדית אל האני. האני ובן שיחו מצויים בזיקה הדדית בין שווים.

•האני והאני שמולו, קרי ה”אתה”, נוצרים מתוך הזיקה ומתקיימים בתוכה כל עוד מתקיימת הזיקה.

•האני וה”אתה” הם בעלי אותו מעמד וסטאטוס, הזולת אינו משמש בידי האני לשם השגת תכלית כלשהי, סיפוק צורך, אינטרס וכדומה.

•היחס בין האני לאתה הוא בלתי-אמצעי (ללא רפלקציה), אותנטי, הדדי.

•אין יחסי אובייקט – אינני רואה בבן שיחי אובייקט.

•אין יחסי שימוש, ניצול, הפקת תועלת כלשהי.

•הזיקה היא הווה בלבד, ואין האני יכול לדעת מראש את מהלכה או את מקומו של האתה בעתיד.

•האחר אינו ניתן למדידה ולהערכה אובייקטיביות.

•לאחר אין התמד קבוע לאורך זמן.

•לזיקה יש קיום רגעי, אולם היא משפיעה עמוקות על אישיותו של האדם המעורב בה.

כלומר מה שחשוב בתקשורת זה לא מיצבו והרגשתו של היחיד אלא דבר שלישי, שבא משניהם אבל חי בנפרד מהם. הזיקה הבין-אישית הזו מתממשת לא אצל היחיד בקצה האחד של הזיקה או אצל היחיד האחר בקצה השני שלה אלא במרחב הביניים שביניהם.

הבין, תחום הביניים שבו מתהווה הזיקה אינו מקום אלא מרחב רוחני של הידברות בין-אישית.

באופן מופלא גישה זו מקבל חיזוק מן הטאו (מיסטיקה סינית של לאו טסה) המדגיש את יחסי הגומלין בין שתי יחידות אנושיות יותר מאשר את העמדתם על חומר בסיסי.

ג’וזף נידהם בספרו Science and civilization in China  טוען כי ”הפילוסופיה הסינית נטתה למצוא את המציאות ביחסים”.

אך עולם המדע רואה כיום יחידות נפרדות  סטטיות שמתקשרות תוך שמירה על הייחודיות שלהם.

בעולם ההתייחסותי או הזיקתי אין משמעות לקיום של יחידה נפרדת אלא רק ליחסים שהיא רוקמת עם יחידות אחרות שמפסיקות להיות נאמנות לעצמן ברגע שנוצרת זיקה. ולפי העולמות הקוואנטיים, במפגש בין שתי יחידות (וכל היום אנו פוגשים הרבה יחידות אנושיות) הם יכולות להתקיים באת רק בזיקה שנוצרת ביניהם. ושוב עלי להזכיר כי היות ואני חייים בעולם מכאניסטי, לינארי, ניוטוני, ורציונלי, איננו רואים את העולם של תנועות אנרגיה בין יחידות. אלא כיחידות נפרדות שיוצר קשר מבלי לאבד את הזהות האישית שלהן תוך כדי האינטראקציה. 

בעולם החומרי, המכאניסטי, המדעי והרציונלי החלקיקים המוצקים והיציבים נעים בחלל, אך יותר מכל טוענת  הגישה המכניסטית מפרידנית ליקום מלא ביחידות נפרדות (אטומים) ואילו בתורת השדה הקוואנטי העולם הוא ריק אחד גדול והוא מוכר כמהות דינמית בעלת חשיבות דינמית ממדרגה ראשונה.

וזה מחזיר אותנו לתקשורת האנושית. בתקשורת קוואנטית (אם אפשר להגיד כך) היחידות הנוטלות חלק במאורע הזיקתי (”אני אתה”) הלוקח חלק בין שניים או יותר – חיות בעולם ריק, אך עולם בו אנרגיה יכולה לעבור מיחידה ליחידה באופן חופשי. ואם כך קורה כל יחידה חוזרת לעצמה מופרית ומוטענת בחווייה כמו טרנסדנטלית. שמשאירה בו אימפקט עמוק. והוא כבר לא בדיוק אותה יחידה שהיה קודם.

אך האדם המכאניסטי רציונלי לינארי של היום, רואה את הריק הקיים בין השניים, כתהום מפחידה, המאיימת לבלוע את המתקשרים לתוך אי קיום, העלמות של עצמם בתוך הריק הזה שקיים ביניהם, הם לא רואים את הריק כהזדמנות להתגשמות ולחיי זיקה. אפשרות שהם סוף סוף יתרחשו בתווך שקיים בין שניהם. והתווך הזה לא יוכל להתקיים אלא אם כן יבואו לריק הראשוני הקיים ביניהם עם גישה חיוביות לזרוק עצמם לתוכו ולחכות לראות מה יתרחש בריק הזה בין שניהם. איזה מן ”אני אתה”, איזו מן זיקה התייחסותית תתממש בין שניהם. הם לא באים לזה כאל הרפתקה מופלאה ומסתורית. שבה הכל יכול לקרות. מסע אל הלא נודע שכל תרומה של האחד תורמת להמשך ההשתנות וההתפתחות של הישות שעכשיו קיימת בין שניהם.

כלומר ההתייחסות לתקשורת מן הבחינה הזיקתית מראה שגופים חומריים (של בני האדם שמתקשרים)  אינן איכויות  בדידות, אלא קשורים ללא הפרד לסביבתם. ותכונותיהם מובנות במונחים של יחסי הגומלין עם שאר העולם.

בתקשורת אנו מסוגרים מידי בתוך עצמנו. ולא יוצרים בינינו לבין הזולת שדה ריק חופשי שבו יוכל להתרחש משהו שבא משנינו, אבל שיש בו גם משהו חדש שלא היה באף אחד מאיתנו קודם. כך שלאחר השיחה אנו חוזרים לעצמנו מחודשים, ועם ראיה והשקפה על העולם שלא היו לנו לפני השיחה.

מה שקורה בדרך כלל, שהריק הראשוני שקיים ביני לבין הזולת מפחיד את שנינו וגורם לנו להסתגר עוד יותר בתוך עצמנו. מה שאומר שמה שיוצא מאיתנו אינו אותנטי ולא בא עמוק מבפנים, אלא משוחחים על כל דבר שאינו נוגע בחיים של אף אחד משנינו. מה שתופס חשיבות בעינינו בדרך כלל זה למלא את הריק, את השתיקות, בכל דבר רק לא בתוכן אותנטי ועכשוי שחי בנו עכשיו. וזה יוצא תקשורת מנוכרת שבה הזולת זר לנו ואנו זרים לו, ואנו שותפים רק לדבר אחד – למלא את הריק שבין שנינו בכל דבר רק לא במשהו אותנטי שבא מן הפנים שלנו.

עד כמה זה נדיר ליצור זיקה שכזו בין בני זוג ובלל בין שני בני אדם? נדיר למדי, אך מה שיותר גרוע, שאנשים איבדו את הדרך לזהות את הזיקה הזו כשהיא נוצרת. הם ייחסו את ההתרחשות הזו לכימיה בין המשוחחים, או לכריזמה, וגם לא יידעו כמה מה שהם רואים, או שותפים לו הוא נדיר ומאורע מיוחד.