המדובר על מצב של התדרדרות, כמו למשל אלצהיימר, החולה אף פעם לא מחלים, לא משתפר, והמחלה לא נעצרת. המחלה שלנו היא ניכוריוזיס. התפוררות והתנוונות איטית ומתמשכת של המולכים העצביים של תחושות של אנושיות כלפי אחר.
אנו מכירים מחלות שמכות באנשים, באנשים זקנים, מחלות כרוניות אנו קוראים לזה. מחלה כרונית, היא מחלה שלא יוצאים ממנה ובסוף מובילה למוות. אני זוכר כילד, הלכתי לבית הספר דרך בית חולים למחלות כרוניות, (ברח’ תל חי בירושלים) וכמעט כל בקר, הייתה גופה, בצריף העשוי מפח מגולוון, שעמד בפאתי בית החולים, ממש על המדרכה.
אך איננו מכירים מחלות שמכות באוכלוסיות שלמות. מחלה שאחת הסימפטומים שלה היא דמנציה של היחס לאחר. ניכור הוא מוות (בינאישי) זוחל , כמו קפיאה של אדם לבוש בקושי, המצוי כל הלילה בשלג. בהתחלה קופאים האברים החיצוניים, האף, האוזניים, קצות האצבעות, ואז זה זוחל פנימה, עד שמגיע לכלי הנשימה וללב.
כך בניכור, רק שאותו לא מרגישים, כי כל העניין באיבוד האנושיות, מבוסס על איבוד רגישות ומודעות בו בזמן, למשהו שהולך לאיבוד. ואתה לא יכול להיות מודע למשהו שמתנוון אצלך, כי מה שמתנוון אצלך זה בדיוק מה שאמור לעשות אותך מודע לאותו דבר שמתנוון אצלך, רגישות לאחר. אם רגישות לאחר מתנוונת, איך נדע?
מרגישים פחות ופחות, נעשים יותר ויותר כהים, אטומים לסימנים קטנים של מצוקה וסבל אצל האחר, זה פחות ופחות מזיז לנו. וזה כה נוח, כי הרגישות הזו מעצבנת, כל דבר קטן מקפיץ את העצבים הקטנים ואת החיישנים הזעירים בתוכנו. באיבוד רגישות לאחר, רואים את העוול שנעשה לו, או את סימני הכאב הרגשי הקטנים המופיעים כדליפות בשפת הגוף שלו, וכה קל לעבור הלאה. שום דבר כבר לא מתריע בתוכנו.
והכי ‘עוזר’ לנו לעבור הלאה, זה שיתוף הפעולה השקט של האחרים עם ההתעלמות שלנו. עוברים הלאה כולם. אף אחד לא ינזוף בנו על ההתעלמות. להיפך, אם נעשה רעש, ינזפו בנו, אנחנו מגזימים, זה לא כל כך נורא, וחוץ מזה, וחוץ מזה, וחוץ זה, (אף אחד לא יגיד את המלים הבאות, אך זה משודר) מה זה עניין שלנו? מה זה קשור אלינו? אין לנו צרות משלנו גם מבלי לשם לב ששהוא עגום היום ועיניו כבויות כבר חודשיים?
חלק ב’:
כל זה החל מפעפע בי למקרא כתבה במוסף הארץ של יום שישי, 28.3.14. הכתבה נקראה: ”השואה כפי שלמדנו.”. עוד כתבה על ניסיונות של ”יד ושם” להקים ולשמר מודעות לנושא השואה, והפעם הכתבה הייתה על מרצים ישראלים שעושים זאת בבתי ספר בגרמניה. הילדים הללו, לא רק שאינם כבר נכדים של אלה שלקחו חלק בהשמדת היהודים, הללו היו כנראה כבר סבא רבא שלהם. במלים אחרות: זה קרה לפני המבול.
אני זוכר, כילד, למדנו על מלחמת השחרור, והיא התרחשה, כשבע שנים לפני ששמענו על ‘גוילי אש’ ושמות כמו ג’ימי, שירים כמו: ‘אליפלט’ וכו’. ואכן זה היה עבורנו כתקופת המזוזואיקון. שלא לדבר על ילדים ששומעים על משהו שהסבא רבא שלהם אולי השתתף בו.
רוב הכתבה הייתה על גדעון גרייף, פרופ’ להיסטוריה, זמר דתי כילד.
הנה קטע מדהים, לא יאומן מתוך הכתבה:
”רוב התלמידים הגרמנים, כך מעיד גרייף, מביעים אמפתיה לגורל היהודים בשואה, מגלים עניין בפרק האפל בהיסטוריה של המדינה שלהם, ושואלים שאלות אינטליגנטיות, המביעות התמצאות טובה. איזה נוער נהדר אני פוגש, איזה אנשים צעירים מופלאים! איפה הם היו אז. למה קולם לא נשמע אז”? הוא תהה בסוף חודש נובמבר האחרון, כשהתלוויתי אליו לשבוע מרוכז של הרצאות במערב גרמניה. הנוער הגרמני מגלה יותר ויותר עניין בשואה – הפוך מהמצב שממנו חששנו בעבר. הם לומדים על השואה מעל ומעבר, המורים שלהם מקדישים לנושא השואה זמן ניכר, הם נוסעים לאושוויץ למסע לימודי ומקדישים לנושא יותר זמן ממה שהמסגרת הפדגוגית מחייבת”, אומר גרייף”.
עד כאן הפיסקה. לו היו לי שערות – הן היו סומרות. לא להאמין למה שכתוב כאן. האופטימיות של גרף משכנעת. אך הסאבטקסט שעולה ממנה, הוא שאבות סבותיהם נתקפו בסוג של וירוס מטורף, ולא רק שהם חסינים מפניו, אלא שהם לומדים מן המחלה של אבות סבותיהם וזה הופך אותם לאנשים טובים יותר ורגישים ומודעים יותר לעוולות הזולת. אני יודע, זה לא כתוב כאן. אבל זה יותר גרוע, זה מרומז, וזה נכנס יותר עמוק, ואין דרך להיות מודע ולהתגונן מפני זה.
מה, באמת? נוער נפלא? אנושי? אז אבות סבותיהם היו מה? מוטציה מטורפת של הטבע? ועולה מן הכתוב שאולי טוב שכך, כי כתוצאה מכך (מרמז גרייף) הצאצאים שלהם יהיו יותר זהירים מליפול לאותן מלכודות של לשים מיליוני אנשים בתאי גזים.
כל שצריך זה אדם מלומד שמראה מה קרה, מסביר, התלמידים מבינים, והם לא יעשו דבר כזה שוב. כאילו הכל הוא עניין של הגיון. ולנאצים פשוט לא היה הגיון, וכשמקנים את זה לתלמידים הם יהיה אולי אנושיים יותר?
והמסר היותר נורא הטמון מאחורי המלים זה המסר שחוסר האנושיות הנורא והמפלצתי של הנאצים. לא קשר אלינו, אנחנו אחרים, ובעקבות הלימוד ממעשי הזוועה שלהם נהיה אפילו יותר אנושיים. חוסר אנושיות? לא בבית ספרנו. זה קרה לאחרים, למה להם? השד יודע. וירוס אולי? אבל זו תופעה חד פעמית. ועכשיו, אחרי הנאצים, נהיה אפילו עוד יותר רגישים לסבל של אחרים.
איזו הולכת שולל נוראה.
הם לא רואים? לא רואים את חוסר האנושיות המשתולל בכל מקום, ותמיד בשקט בשקט, על ידי התעלמות מתורבתת, מנומסת אפילו. מכבים את האנושיות בתוכנו פנס אחר פנס, ובחושך לא רואים את הסבל והמצוקה של הזולת.
לא! הנאצים לא היו תפעה ביזארית, מטורפת, חד פעמית, מוטציה, וירוס. משהו שקורה רק לעם מסוים ורק לדור מסוים, ורק תחת שליט מטורף מסוים. הנאצים לא עד כדי כךרחוקים מאיתנו. ההתעלמות הקטנה שלנו ביום יום האפור מצוי על אותו קו רצף. שלהם אגרסיבי אקטיבי, שלנו אגרסיבי פסיבי.
הם נתנו ביטוי מטורף,מוקצן ואיום למשהו שאולי בצורה מאוד פסיבית חי ביום יום האפור בינינו לבין אחרים. לא ממש איכפת לנו. להיפך, שלא יביאו את מגיפת הרגישות האמפטית לבית שלנו למשפחה השלווה שלנו. נניח שאנו מתארחים בביתו של זוג שחווה קשיים בזוגיות. אפילו אם בני הזוג הללו נמצאים בתהליך מטורף של גרימת סבל הדדי קשה זה לזו, בואו נדבר על משהו נעים, על דברים טובים, לא על זה, למען השם, לא על זה.
ועם זאת, אנחנו לא רעים. כואב הלב לראות יולדת מאבדת את ולדה ומתה כתוצאה, כנראה, מרשלנות רפואית, אנחנו בהחלט מצקצקים. ולראות תינוק משוטט על הכביש כי הלך לאיבוד, ליבו של מי לא יחלץ מיד לתפוס אותו ולהביא אותו לתחנת המשטרה הקרובה. לא איננו רעים לאחרים. לא מעט אנשים יעצרו כשהם חוזים בתאונת דרכים ואפילו יסיעו בעצמם את הפצועים לבית החולים.
וגם את הורינו הדמנטיים והסובלים נקפיד לבקר פעם בשבוע (לפחות) במוסד הסיעודי.
וישנם רבים המתנדבים באירגוני סיוע למיניהם, לעובדים זרים, לאימהות חד הוריות, לנשים מוכות. לעניים שאין להם ארוחה חמה ביום.
אך אולי כל זה אינו אלא עלה תאנה. איך אנו מגיבים לאדם בעבודה, סתם בעבודה. שיושב איתנו לקפה ואולי לפתע יגיד (למרבית הפלצות שלנו): ”קשה לי בחיים, אישתי עזבה אותי ואיני מוצא את עצמ”. האם האנושיות תפרוץ מאיתנו כגייזר אדיר, או נגמגם, לא נדע מה להגיד, ננסה לנחם. להציע להרשם לאתר הכרוית באינטרנט (”אני בדיוק מכירה מישהי שהתגרשה, והכירה שם בחור חמד והם מה זה מאושרים”).
חלק ב’:
בני אדם הצליחו להשתחרר מן האנושיות שלהם.
כי יכול להיות שהאנושיות נתפסת כמשקל מכביד.
אנושיות מסרבלת את המעבר דרך החיים. כשיש קשיים אצל האחר, אנושיות לא מקלה, שהרי צריך להתחשב באחרים, ולקחת אותם בחשבון ולהתייחס אליהם.
קשה לנו להיות אינטימיים עם אחר, (רק בגלל שכמונו, הוא אדם).
עם זאת אנו רגילים שהכל אישי, כל מה שנוגע לנו; המקום ההיררכי שלנו אצל האחרים, הכבוד שאנו מקבלים (או לא) יחס פוגע מצד אחרים – כל אלה תופסים את המרכז של תשומת הלב שלנו, וכשזה כך, אין מספיק מקום להתייחס לאחרים שלא בהקשר האישי שלנו. (של איך אנו נתפסים בעיניו וכו’).
מרוב ‘אני’ אין מקום ‘לאחר’.
ובמיוחד כשמוסיפים לא סתם אחר שעומד בתור לפנינו או אחרינו בסופר, אלא אחר שקולטים ממנו את הכאב שלו, הייאוש שלו, המצוקה שלו, את מצב השפל של התקוות, ומצב הגאות של האכזבות – למי יש כוח לזה בכלל? אצלנו זה מופיע כסירבול, אין לנו את המלים, לא יודעים מה להגיד, אך האמת היא שכשאנו נדרשים לאנושיות כלפי האחר, אנו כמו במדינה שאיננו דוברים את שפתה, אנו כקרפיון שמוטל מחוץ לאמבטיית המים. זה מחוץ לתחום שלנו
אבל שיהיה ברור, איננו רעים, מושבים קדמיים באוטובוס שמורים לנכים. כמישהו חונה בחניית נכים, ואין לו תוית נכה, רבים מאיתנו יגשו אליו וידרשו שיפנה מקומו מיד. נעצור את המכונית במעבר חציה כשאישה עם תינוק בעגלה ממתינה בסבלנות לעבור. שלא לדבר על תינוק שהושאר באוטו עם חלונות סגורים ביום חם. אוה אז נעשה רעש גדול.
אבל כל זה טכני. לא מערב את הנפש שלנו, את האכפתיות הפנימית שלנו. זה מזעזע אותנו כאזרחים אך לא כבני אדם (בעלי נפשיות ורגישות לאחר).
האם אנו יכולים לתאר לעצמנו את המחזה הבידיוני הבא. אדם מבוגר ניגש לקופאי ברכבת ובמקום לנקוב בשם המקום אליו ירצה להגיע, ואם חפץ הוא רק בכרטיס הלוך או בהלוך חזור, הוא אומר לו משהו כמו: ”קשה לי בחיים, עצוב לי, בודד לי. אלה לא החיים שחשבתי שיחכו לי. כל כך רציתי רק לדבר עם מישהו, להגיד משהו על זה למישהו, לאחר כל הימים הבודדים הללו”. איך יגיב הפקיד/ה לגוש האנושיות השותת דם וכאב הזה שמונח כה לפתע על המשטח שנועד לכרטיסים מצד אחד ולכספים מן הצד השני. (האם ינטוש לרגע את הכסא, ייצא החוצה ויחבק את האיש הכה צמא ונואש לחום אנושי?).
או דוד שבא לביקור אצל בן אחיו, והלז שואל מכאנית: ”אז מה נשמע”? והדוד עונה: ”רע לי בחיי ויש לי הרגשה שלאיש לא איכפת”. אך כה רבים מאיתנו חשים ממש כך.
בדרך כלל איננו נזקקים לאנושיות בחיי היום יום, למרות שאנשים כמו האיש הזה חולפים על פנינו יום יום ואפילו שעה שעה. אנחנו מתאמנים ומתיימנים ביעילות, פונקציונלית. אך להיות אנושי לאחר? לא יודעים, לא למדנו, ואם היה לנו, די שכחנו.
כנראה שלעולם לא נפנה לידיד או בן משפחה ונשאל משהו כמו: ”ואיך אתה עם החיים שלך?”, ”קשה לך קצת לפעמים”? ”יש לך עם מי לדבר על זה”? ”והבדידות, אפילו אם יש לך זוגיות, איך היא? נסבלת, או קשה מאוד”?
איננו יודעים להסתדר עם המטען האנושי של אנשים בחיינו. אפילו עם בני משפחה קרובים, האינטימיות החשופה והעירומה הזו מביכה אותנו.
מה נגיד למישהו שבתגובה ל”מה הענייניים”? בעבודה, יגיד שאתמול גילו אצלו סרטן בשלב 4. האם תפרוץ מאיתנו אנושיות, אמפטיה, חסרת גבולות עוטפת וחובקת. (וזה כל שצריך לפעמים), לעזור? ודאי שזה לא יעזור, לא מדובר על מיומנות או פונקציונליות, מדובר על אנושיות.
מן הסתם זה ששמע את הבשורה הקשה מן החולה הטרי, יחוש גולם גמור. כל השכלתו והמיומנות בעבודה לא הכינו אותו לזה, והם לא יעמדו לצידו כאן.
ובנוסף לכך, אולי תצוף בו בפנים, עמוק – איזה מן טינה: ”מה הוא היה צריך לשפוך את זה עלי עכשיו ברבע לתשע בבקר”? בשביל מה יש פסיכולוגים, רופאים, כדורי הרגעה לעזאזל. אבל לפנות על כך סתם לבן אדם? (רק בגלל שהוא בן אדם?)”.
איננו יודעים להיות אנושיים, אישיים, אינטימיים, שלא לדבר על אמפטיים – עם האחר, גם אם אינו סובל, אלא סתם אדם מזדקן הגורר עצמו דרך תבניות סוציאליות ותפקידים שונים.
איננו יודעים כיצד לנהוג באנושיות, להגיב באופן אנושי. שלא לדבר על לצפות לאנושיות ממישהו (שאולי נוכח שקשה, לי, לא פיסית, נפשית).
כן, איבדנו את היכולת האנושית, כפי שאפשר לשכוח שפה, או איך להגיע ממקום למקום (לאחר שלא עשינו זאת זמן רב).
שכחנו איך להיות אנושיים. זה זר לנו כל עניין האנושיות הזה. קל לנו עם הפנים האטומות ברכבת, במכונית או באוטובוס. אנושיות זו שפה נשכחת שהלכה לנו לאיבוד.
והכוונה לא לאהבה, אל אלה שהם שלנו ואנו שלהם. אלא לאנושיות סתם לאנשים שקרוב לודאי חשים אבודים די כמונו.
מתי זה הלך לאיבוד?
ולא רק שזה לא בא לנו טבעי, זה לא בא לנו בכלל.
משנה לשנה, קל יותר להיות זר לאחר מאשר אנושי.
האנושיות נעשית לנו קשה ומסורבלת, אך הזרות באה לנו יותר ויותר בקלות.
ואם זה כך (וזה כך) אז מה יהיה? מה יהיה? מה יהיה בסופנו בלי האנושיות הזו?
כי אם זה הלך, מה נשאר? מה?
**
הערה: רשימה זו הייתהאמורה להיות חלק אינטגרלי מספרי הבא: ”החיים, רשימות מן הגלות”, שייצא לאור כנראה בתחילת חודש מאי 2014, אך לצערי, הוא נכתב לאחר שעריכת הספר הושלמה. גבריאל
גבריאל רעם.
31.3.14
Gabriel Raam