שתי הקצוות של אותו הציר.

“There is strong shadow where there is much light.”

― Johann Wolfgang von Goethe, Götz von Berlichingen

אקסיומה: ככל שהאור גדול יותר, הצל גדול יותר.

אבל אנחנו לא מתייחסים לצל כאל תוצר לוואי של האור. אנו שופטים את עצמנו כי יש לנו צל…

לכל ,תכונה או מאפיין, יש צד אפל וצד בהיר.

לכל תופעה בעולם, ישנם שני קטבים:

1) הצד המואר – המהות וההוויה הפנימית של האדם. (Essence)

2) הצד האפל – אישיות, התנהגותו של אדם כמושפע מהנורמות החברתיות. (Personality)

הדוגמה הראשונה היא תחרות: אנשים רבים שהם תחרותיים – לא אוהבים את זה בהם, ולכן הם נלחמים בזה, אבל הם לא מבינים את המכניקה של תחרות: כל אחד מהתכונות שלנו, או המאפיינים שלנו – הם על ציר עם שני קצוות; קצה אחד הוא נורמה חברתית, והשני הוא תכונה מהותית, אנדמית. כך שאם אנו לוקחים תחרות, זה הקצה החברתי, ואילו הקצה השני (צד האור, המהות) הוא מוטיבציה עוצמתית לממש את כישרונותינו וגורלנו. הם על אותו ציר, האחד הוא איכות מהותית, והשני הוא תרגום שלו במונחים חברתיים.

זה נכון לגבי כל המאפיינים שיש לנו, כולם על ציר. אז, התחרות אינה רעה, זה רק התרגום החברתי של איכות אנדמית, מהותית.

מבלי להבין את מושג הציר עם שני קצוות – תמיד תשפוט את עצמך בגלל הקצה החברתי.

כשאתה מוצא תכונה לא רצויה בעצמך, אל תפעל נגד זה, פשוט חפש את המהות המשלימה.

דחף חזק מאוד לתחרות – פירושו שיש לך (בצד הנגדי) איכות חזקה, שווה, של מימוש עצמי!

(מי שיכול לזהות את שני הקטבים הוא הצופה. תפקידו לאפשר לאדם שמזדהה עם  קצה אחד – לראות גם את הצד האחר. ואז הוא רואה את האמת באופן מלא, ובאופן לא אישי).

זה מושג מהפכני ופורץ דרך, ככה אנשים לא ישמידו את עצמם בגלל תכונות שהם לא אוהבים, אלא במקום זאת מחזקים את האיכות המהותית המולדת שלהם. וכן, יש לקבל את דחף התחרות מכיוון שזהו הצל של עוצמת המימוש העצמי. הדרך היחידה להתמודד עם תחרות היא לאזן אותה עם איכות של המהות, באותו ציר.

כדי להשתחרר מפינה אחת עלינו לדעת מהי הפינה השנייה.

ככל שחזקה יותר המוטיבציה למימוש עצמי – כך יתחזק דחף התחרות.

דוגמא נוספת: ספק עצמי. שהוא שיפוט עצמי וצליבה עצמית; ‘משהו לא בסדר איתי’. הצד המואר של אותה איכות הוא חיפוש אחר האמת של עצמך.

היכולת להחזיק את שני הקטבים; האור והצל – הוא לחיות בשלום עם עצמך.

הכל בנו מופיע בזוגות; האחת היא האיכות הטבעית המולדת שלנו, השנייה היא אותה התכונה אך בקצה השני היא מוטבעת בנו בהשפעת נורמות חברתיות.

כל מאפיין באדם מופיע בצורה דו קוטבית.

אדם, בדרך כלל, מזדהה עם הקוטב החברתי ומבטל את המהות  שבקוטב הנגדי.

אנו מושפעים מאוד ממה שדעת הקהל אומרת עלינו, ואנו מאמצים אותה, (צד הצל) מתעלמים ושוכחים את המהות.

כשמישהו מציין מראה לנו תכונה שלילית שבנו, עליכנו לזכור שתמיד יש את הצד המואר של אותה התכונה.

כשאנו רואים אנשים, אנו רואים בעיקר את הצד של הצל, מכיוון שהוא גלוי וחיצוני, וצד המהות בדרך כלל – מוסתר.

דוגמא נוספת היא חוסר סבלנות: אז מה היא המהות של חוסר סבלנות?

הקצה השני יכול להיות – היכולת להגיב ולהגיב במהירות, מבלי לאבד זמן. אבל זה עדיין באותו ציר של חוסר סבלנות. הצד ההפוך, האמיתי, של  המהות, הוא: בעירת האש שבך. חוסר סבלנות הוא הצד של הצל (השלילי) של האש הפנימית.

לדוגמה, אם אתה מקשיב לאדם שמבזבז את זמנך בדיבורים על עניינים של מה בכך – אתה עלול לשפוט את עצמך על שאתה חסר סבלנות, אבל האמת העמוקה יותר היא שזה בגלל שהאש של חיפוש אחר האמת בך, זקוקה לחומר הבוער טוב.  כמו לדבר על עניינים שברוח, אז אתה מרגיש שעם אדם זה אתה חסר סבלנות, לא. האש שלך היא שמאבדת את כוחה, וזו הסיבה העיקרית לכך שזה מפריעה לך.

קוטב המהות מאזן את הצד הצל.

עוד דוגמה: רגשות אשמה, זהו צד הצל, צד האור הוא מצפון מפותח, מעין משגיח פנימי שדואג לאי סטייה מנתיב של הגשמה עצמית.

דוגמא נוספת היא חוסר במשמעת עצמית; אנשים יכולים ‘להרוג’ את עצמם בגלל זה, אבל מהותה היא רצון להיות מונע על ידי משהו עוצמתי. אם זה לא מאוזן על ידי געגוע להשראה או חיבור לכוחות גבוהים. אם אדם לא מאזן את החוסר שלו במשמעת עצמית על ידי חיבור להשתוקקות למשהו גבוה שיזרום דרכו – זה יכול לגרום לו להיות שיפוטי מאוד כלפי עצמו (על כך שאין לו מספיק משמעת עצמית).

הדוגמה הטובה ביותר היא מהסיפור: “האיש שהבין סוסים” *. הסיפור הוא אודות אדם שלא הצליח להבחין במינו וצבעו של סוס (צד הצל). אך הוא לא שם לב למימו וצבעו של הסוס כי הוא לגמרי מבוסס בצד האור  שהיא היכולת שלו להבין את הרמות הגבוהות יותר של סוס.

הוספת המהות לצד השלילי- יוצרת העמקה. העמקה נוצרת על ידי צירוף של ניגודים. התמקדות רק באחד מהם, (לעיתים קרובות מדי, זהו צד הצל) – יוצרת שטחיות.

לכן, כשאנחנו לא אוהבים תכונה בתוכנו, אנחנו לא צריכים להתנגד לה, אלא לנסות למצוא את צד המהות/האור של אותה תכונה. זה ייתן לאדם מבט פנורמי שלם על הפסיכולוגיה שלו. אנחנו מורכבים יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב. אך אנו שופטים עצמנו בגלל דברים שאינם עולים בקנה אחד עם איך שהחברה רואה אותם. אנו מתעלמים מהמהות ושמים לב רק לצד האפל בגלל הדומיננטיות הגדולה של הנורמות החברתיות.

לאנשים מיוחדים יש יותר קטבים מנוגדים כאלה, והם קיצוניים יותר (הקטבים). ככל שהנפש של האדם גדולה יותר, המרחק בין הקטבים – יהיה גדול יותר. אנשים לא צריכים לשפוט את עצמם. הדרך לקבלה עצמית עוברת על מציאת איכות המהות המחמיאה.

לאנשים גדולים יש פרדוקסים גדולים, והדרך של אדם גדול, או מיוחד, להרוס את עצמו, היא בכך שאינו לוקח בחשבון את המהות /הצד של האור.

אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע. כעת, כאשר האדם מנותק מהווייתו הפנימית (נשמתו), הוא תמיד מפריד בין הקטבים של בעלי תכונות טובות ורעות, וזאת בגלל הזדהות עם הצד של הצל. זו לא גישה של הבריאה או הטבע, שכן הבריאה תמיד מגשרת בין קטבים מנוגדים, על מנת ליצור ולהוליד משהו חדש. פצצת האטום התרחשה מכיוון שהם הפרידו בין הפרוטון לאלקטרון, ואז הם תקפו זה את זה ואז התרחש הפיצוץ.

אנו, כמין אנושי, מחלקים אנשים ואינטרסים לטובים ורעים. ההבדל בין סרט משובח וגבוה לסרט בדרגה נמוכה הוא שבסרט בדרגה נמוכה כל הדמויות מחולקות לאנשים טובים ולאנשים רעים, ואילו בסרט עמוק וברמה גבוהה – לכל דמות יש תכונות טובות ורעות.

איזון הצד של הצל עם הצד האור /המהות יוצר איזון והרמוניה, מה שמוביל לקבלה עצמית.

האאוטסיידר  נמצא כל הזמן בסכסוך; “האם משהו לא בסדר איתי”? (צד הצל) או שזה סימן להיותי מיוחד (צד האור)? האמת היא ששניהם; כלפי החברה אתה דפוק, אבל בתוכך אתה אדם נדיר וייחודי.

קפיצה קוואנטית ברמת התודעה מתרחשת ברגע שאדם מצליח לתפוס את הצל ואת האור בעת ובעונה אחת, משני צידי הציר. באותו רגע אתה נולד לרמה גבוהה יותר.

***           

* הדוכס הסיני מו, אמר לפו לו: “אתה עכשיו בא בימים. האם ישנו מישהו במשפחתך אותו אוכל להעסיק כדי שיוכל להשגיח על הסוסים באורווה שלך“?

פו לו ענה: “אפשר לבחור סוס טוב לפי המבנה הכללי שלו והופעתו. אבל הסוס המעולה – זה שאינו מעלה אבק ואינו משאיר אחריו עקבות – הוא משהו חמקמק ומטעה כמו האויר. הכשרונות של בני מצויים לגמרי ברובד התחתון; הם יוכלו לזהות סוס טוב כשיראו אותו, אך לא יוכלו לזהות את הסוס המעולה. עם זאת, יש לי ידיד, אחד, צ’יאו – פונג קאו, צייד של דלק וצמחים, שבכל הנוגע לסוסים הנו לא פחות חכם ממני. אנא פגוש אותו”./

הדוכס מו עשה כן, ובסופו של דבר שלח אותו למסע חיפוש אחר הסוס. שלושה חודשים מאוחר יותר, הוא חזר עם החדשות שהוא מצא אחד.

“הוא נמצא עכשיו בשאיו” הוא הוסיף.

“איזה מן סוס הוא זה”? שאל הדוכס.

“אוה, זוהי נקבה בצבע חול”, הייתה התשובה. עם זאת, מישהו נשלח להביא אותו. והחיה נתגלתה בסופו של דבר כזכר שחור כפחם. הדוכס, מאוד לא מרוצה, שלח לקרא לפו לו.

“החבר הזה שלך”, הוא אמר, “אותו מיניתי לחפש סוס, עשה מזה בלאגן שלם. הרי, אם אינו מצליח להבחין בצבע הבהמה ובמינה! מה למען השם הוא יכול לדעת על סוסים“?

פו לו פלט אנחת שביעות רצון. “האם הוא הלך כל כך רחוק”? צעק בהתרגשות, “אה, אז הוא שווה עשרת אלפים כמוני ביחד”. אין מה להשוות בינינו. הדבר שקאו מתרכז בו הוא המכאניזם הרוחני. בהשגיחו אחר הפרטים החיוניים, הוא שוכח את השוליים. ממוקד באיכויות הפנימיות, הוא מאבד מגע עם החיצוניות. הוא מתבונן בדברים שהוא אמור להתבונן ומתעלם מאלה שאין צורך שיתבונן בהם. קאו הנו שופט כה חכם של סוסים, עד שהוא מסוגל לשפוט משהו טוב יותר מסוסים“.

כשהסוס הגיע, התגלה שהוא אכן החיה האולטימטיבית.

מעשיה טאואיסטית. מתוך:

(Jerome Salinger, “Raise High the Roof Beam, Carpenters“)

תרגום: גבריאל רעם.

Gabriel Raam By:

מסות ומאמרים נוספים: www.hagut.net

www.cw.hagut.net