ארכיון הקטגוריה: היחיד וההם

השורדנים

חלק א': יוצאי הדופן במצבי משבר וסכנה

שורדנות זו תופעה אנושית. אך מסתבר כי רק 10% מן האוכלוסייה שייכים למיעוט הזה.

 מי שחקר את התופעה וכתב עליה רבות הוא ד"ר אל סיברט, פסיכולוג. הוא כתב ספר שבשפת המקור נקרא:  The personality of the survivor

הספר תורגם לעברית ונקרא: "אישיות והישרדות",  (כאמור) מאת אל סיברט ויצא בהוצאת עם עובד ב-1999

סיברט עצמו הוא אדם מעניין. בגיל הקולג' הוא אובחן כסכיזופרן , הוא ברח מן המוסד לקולג' שם השלים לימודי פסיכולוגיה ואחר כך עשה דוקטורט בתחום.

כשהוא היה צנחן בקוריאה בשנת 1953 הוא הוצב בחטיבה המוטסת מס. 503 הוא זכר שפגש ניצולים מיחידה מוצנחת ,11 זו יחידה שהייתה בקרבות הקשים ביותר, עד כדי כך קשים שרק חייל אחד מכל עשרה נשאר בחיים. אנשים לא מעטים היו מייחסים זאת למזל, למקרה או כל דבר אחר נסיבתי. הוא, כפסיכולוג מתחיל דווקא התעניין במבנה האישיות שלהם. הוא רותק על ידי תכונות המשותפות לכולם.

בלימודיו לתואר שני בפסיכולוגיה הוא גילה כי "פסיכולוגים ופסיכיאטרים אינם יודעים הרבה על אנשים שעומדים  היטב בלחצים". וזה הוביל אותו לפרויקט מחקר עצמאי כדי לחקור את השורדנים. לשם כך הוא קרא אוטוביוגרפיות וראיין מאות אנשים – "ניצולי מצעד המוות וניצולי שואה, שבויי מלחמה וותיקי הקרבות בווייטנאם, אנשים ששרדו  מחלות כגון: סרטן, פוליו, פגיעות ראש ופגיעות גופניות אחרות. נשים וגברים ששרדו אונס, התעללות, אלכוהוליזם, קשרים תלותיים והתמכרויות. הוריהם של ילדים שנרצחו, אנשים ששרדו לאחר פשיטת רגל, פיטורים ועוד אירועים מרכזיים המשבשים את החיים".  

וראשית כיצד הוא מגדיר אותם: לדבריו, "הם אנשים שניחנו ביכולת מדהימה לעמוד במשברים  ובקשיים חיצוניים. הם מגלים חוסן ויכולת עמידה  במצבים קשים. לאחר המשבר הם מחזירים לעצמם (בקלות יחסית)  את שיווי המשקל הרגשי, ולא זו בלבד, אלא שלאחר המשבר הם אף מתחזקים מכיוון שהם מפיקים כוח מן הקשיים ולעיתים קרובות  הופכים משבר להזדמנות"

אל שאל עצמו: האם שורדנות היא אופי מולד או נרכש. הוא ענה על כך חד משמעית: "אנשים נולדים עם כשרון טבעי לשורדנות. אחרים צריכים לעבוד קשה על כך באופן מודע. הוא מוסיף לדבריו נופך אניגמטי: אפשר ללמוד את התכונות האופייניות לשורדים – אבל אי אפשר ללמד אותן…

מי שהורגל לפעול, לחשוב ולהרגיש על פי הנחיות, אינו מתמודד עם האתגרים  הבלתי צפויים של החיים באותה מידה ל הצלחה כמו מי שפיתח לעצמו יכולות משלו. (כל אחד מן השורדים המצליחים פיתח לעצמו דרך התמודדות ייחודית)".

"בבית הספר של החיים האחריות מוטלת על התלמיד ולא על המורה".  

הוא גילה בהם כמה תכונות; ראשית הוא שם לב שהם נחנו במה שהוא כינה בשם: "מודעות רפויה", שזו מעין תודעה שקטה, שנראית אפילו חצי מנומנמת. (מצב זה מאפשר להם לשכון ב'עין הסערה השקטה' ומשם לבחון בשקט את כל 360 המעלות) . התודעה הרפויה הזו היא סימן לשקט בעולם הרגשות שלהם. ככל שהרגשות סוערים יותר בגלל המשבר, כך התודעה הרחבה מצטמצמת, ומתעמעמת). והתודעה הרפויה יכולה לקלוט הרבה יותר (בתודעה רפויה הוא מתכוון בעצם לגלי אלפא).

אך להפתעתו גילה שיחד עם תכונה זו (של התודעה הרפויה או השקטה)  יש להם תכונה מנוגדת ל'ריפיון' הזה. והכוונה למעין ראדר שהיה לכל אחד מהם, שכל הזמן סרק את הסביבה בחיפוש אחר איומים.

עצם העובדה ששני ניגודים אלו שכנו באותו אדם הביאו אותו לסברה כי אחד המאפיינים הבולטים של השורדנים זו המורכבות. אישיותם בכלל, מורכבת מסדרה של קטבים מנוגדים, (לא רק הסתירה בין מודעות רפויה ורדאר מתמיד), הוא מכנה זאת בשם: "תכונות דו צדדיות",  למשל:  

רצינות והומור.

קשיחות ועדינות.

הגיון ואינטואיציה.

חריצות ועצלות.

צניעות וביישנות יחד עם יוזמה.

מופנמות ותקשורתיות.

שורדנים  רבים הם גם אופטימיים וגם פסימיים,

מעורבים ומנותקים.

 

באופן תיאורטי כמעט כל פסיכולוג יבוא למסקנה כי ניגודים כה רבים ומקוטבים באישיותו של אדם אחד יביאו אותו לכדי שיתוק. אך לא אצל השורדנים.

אז קווי אישיות סותרים לא רק לא משתקים אותם אלא אף מאפשרים להם לשרוד במצבים שאחרים יוצאים כקורבנות.

ובכן העובדה שיש להם תכונות כה מנוגדות ופרדוכסליות  מאפשרת להם מגוון רחב מאוד של אפשריות תגובה לבחור מתוכן.

במילה אחרת, זה מאפשר להם גמישות, או יכולת הסתגלות.

קווי אישיות  דו קוטביים מגבירים את סיכויי ההישרדות. כי כך השורדן אינו מקובע רק על תדר התנהגות אחד, הוא יכול פעם לנהוג כך וכשהסיטואציה משתנה לנהוג בדיוק להיפך. מי שיש לו קווי אישיות דו קוטביים יכול להסתגל  טוב יותר ממישהו שהוא "רק כך או רק אחרת".

השורדנים יכולים לפעול בדר אחת ובסיטואציה אחרת בדרך הפוכה בתכלית. אך לאנשים שאינם שורדנים כשאין הם יכולים לפעול בניגוד לדפוס ההתנהגות הרגיל שלהם, הם חשים חסרי אונים, ונתונים לגמרי לחסדם של כוחות חיצוניים.

צמדים של קווי אישיות מקוטבים, או פרדוקסליים, חיוניים לאורח חיים שורדני מכיוון שהם מאפשרים לבחור מתוך ארסנל של תכונות שונות.

ולא זו בלבד, אלא שככל שיש לאדם רשימה יותר ארוכה של תכונות פרדוקסליות או מאפייני דו קוטביים, זה אומר שאדם זה מורכב יותר. ואנשים כאלה מתמודדים בהצלחה רבה יותר עם סיטואציות  קשות. ומה שיותר מעניין הוא שהדו קוטביים הללו לא רק שורדים סיטואציות קשות הם מתחזקים כתוצאה מכך.  

כל זה ומאפיינים אחרים הביאו את סיברט לכנות את אישיותם כחידתית. הם לא מצליחים להשתבץ בשום קטגוריה פסיכולוגית רגילה.

מה שמוביל לנקודה הבאה: מבחינה חברתית השורדנים הם בהחלט נונקונפורמיסטים, או אאוטסיידרים, (אין להם צורך להשתייך לקבוצה). עבור אנשים שיודעים לשרוד –אין בעיה עם העובדה שהם רואים וחושבים אחרת מאנשים אחרים.

הם אכן מרגישים חריגים,  אך דווקא עובדה זו נותנת להם כוח, גם אם זה אומר שאנשים אחרים מתרגמים זאת כחוסר יציבות רגשית.

דבר נוסף, הסתבר לחוקרים כי לשורדנים יש מעין חוש שישי שמאותת להם איך הדברים צריכים להתנהל כשהכל בסדר. וכשהם מרגישים כנוצרת סטייה מאיך שדברים אמורים להיות ברמת הדינמיקה. וכשהם מרגישים שיש סטייה מרמת הדינמיקה הרגילה, הם מפעילים את תוכנת ה'מצב חירום שלהם'.  

תכונות נוספות שהוא מצא אצלם;

 אין להם דעות קדומות לגבי אחרים, הם נוטים לקבל את האחר כמות שהוא.

– סקרנות היא אחת התכונות החשובות ביותר של השורדן. היא גורמת לו לברר עד כמה הוא יכול למתוח את הגבולות… זו סקרנות שבאה מנונקונפורמיות. כשהם פוגשים כלל מסוים יכול להית שהם יפרו אותו רק מתוך סקרנות לראות לאן זה יוביל. .

איפיון נוסף, ואף מפתיע הוא האמפטיה והאנושיות. מסתבר שהם לא מונעים מן האגו שלהם, הם קשובים לזולת, לצרכים של אחרים, אפילו כשהם עצמם חווים קושי גדול. כללית, במצבים של חוסר וודאות ואיום יש להם נטייה להפוך את מצב העניינים לבטוח יותר עבור אחרים.

תכונה נוספת של השורדנים הם היכולת הסינרגטית. (כתבה על זה רבות הפסיכולוגית: רות בנדיקט), וזו מוגדרת כפעילות משולבת של הפכים שמייצרים ביחד תוצאה גדולה יותר מאשר סך הפעולות  שלהם בנפרד.

איפיון נוסף זו היכולת שלהם כילדים לא ליישר קו עם מה שניסו ללמד אותם לגבי לאיזה סוג של אזרחים הם צריכים להתפתח.

ובכן ראשית,  סיברט סובר כי לכל ילד תהליך למידה טבעי שעשוי להביא אותו להיות שורדן. אך "תהליך הלמידה הטבעי המונע מבפנים – משתבש כאשר ההורים והמורים מנסים להפוך ילדים וילדות ל"ילדים טובים"… האתגר לגבי השורדנים הוא איך להשתחרר מן התכתיבים ההוריים והמוריים, שהפכו מאוחר יותר בתוכם לאיסורים פנימיים המתפקדים כמעין מגבלות רגשיות בלתי נראות. ללא אותם תכתיבי חברה רוב הילדים נולדים, כאמור, עם דחף פנימי ללמוד איך לשרוד ואיך להתגבר. אך במהלך הילדות הם לומדים שיותר חשוב ללמוד להסתדר ולהצליח בחברה, ואז הם צריכים לוותר על כושרות טבעיים פוטנציאליים, וזאת בעבור לימוד התנהגויות ותגובות שתקנה להם מקום גבוה יותר בהיררכיה החברתית.

הסתבר לזיברט מהראיונות שעשה כי דווקא עודף הכשרה והדרכה ממורים והורים  – ירחיק את הילד מן היכולת המולדת שלו ללימוד עצמי ומשם ליכולת הישרדותית.

הלימוד העצמי של השורדן לעתיד מונע ומונחה על ידי שאלות. המבוגרים בדרך כלל מדכאים את הנטייה המולדת של הילד לשאול שאלות  – במקום לעודד אותה.

בבתי הספר לימוד התשובות נחשב יותר מאשר היכולת לשאול שאלות. וזה ההבדל בין 10 האחוז של השורדים לבין היתר, הם מציגים המון שאלות. רובן של השאלות נובעות מסקרנות. אך הם גם לא מסופקים בקלות מתשובה של נוחיות או תשובה שמתייחסת לשאלה באופן טכני. יש בהם  ידיעה פנימית מתי השאלה באה על סיפוקה. וכל תחליף תשובתי אחר לא מספק אותם. זה חייב להרגיש להם נכון. והם יודעים להבדיל בין תשובה שהיא התשובה היחידה המתאימה ובין תחליפים.

בבתי ספר רגילים לומדים קודם ואז ניגשים למבחן. אך עבור השורדים שלומדים בבית הספר של החיים, זה קורה בסדר הפוך, קודם ניגשים למבחן ורק אחר כך לומדים את הלקח.

רוב ההורים רוצים שהילדים שלהם יהיו הגונים, אהודים, ואחראיים. הם רוצים, במלים אחרות: "ילדים טובים" אך המאמצים 'ליצר' ילד טוב מביאים את אותו הילד בבגרותו לאדם שלא מסוגל להתמודד עם סיטואציות קשות ולא צפויות בחיים סיברט כותב כי "המכשלה הגדולה ביותר העומדת בפני פיתוח אישיות שורדנית  היא החינוך להיות "טוב".

אדם שחונך להיות טוב ולא רע סובל ממגבלה רגשית, ברגע שהוא נמצא מחוץ לסביבה המסודרת שבה גדל, ( קשיים בלתי צפויים, משברים קיצוניים, וכו') הוא הולך לאיבוד.  

ומכאן למאפיין נוסף: בחיי היום יום "הטורים" שלהם נמוכים, המנוע שלהם עובד בעצלתיים, הם נתפסים כנונשלנטיים ובעלי מעורבות נמוכה במה שקורה סביבם, אך כשיש בעיה רצינית באחת הם שם, בכל מאודם.

הבעיות עבורם הם תמריץ לשינוי כיוון ולא סיטואציה שעלולה להוביל לכישלון.

והכישלון והיחס אליו מהווה מרכיב חשוב באישיותו ובהתייחסות של השורדן: מסתבר ממחקרים (שערכו קרול הייאט ולינדה גוטליב) שהמכנה המשותף לכל השורדנים שרובם התנסו בעבר בכישלון גדול. הם שמעו מאותם שורדנים כי הפקטור המכריע הוא לא עצם הכישלון אלא הדרך שהם התמודדו עימו.  

סיברט חושב שניתן ללמד שורדנות, אך לא כלימוד בלעדי ורגיל, אלא כחלק אינטגרלי מתהליך  מתמשך של התבגרות  פסיכולוגית. ומעניין איך הוא רואה את ההתבגרות הזו, הוא רואה אותה ככזו שמאפשרת לאדם בעת ובעונה אחת להישאר ילד מבלי להיות ילדותי.

עבור השורדנים – למידה היא דרך חיים. במיוחד בתקופה או במקום שבו השינויים הם תכופים וחלק מהווי החיים. הלמידה היא מיומנות הישרדותית חיונית.  

חלק ב. הלא שורדנים

סיברט מגדיר הישרדות כמשבר סופני והאדם הרגיל שחווה אותו נכנס להלם בגלל חוסר המוכנות שלו לאיום.

כשיש מצב של איום, סכנה או משבר אנשים נוטים להיכנס לאחד מן המצבים הנפשיים הבאים:

 הם קופאים, הופכים למשותקים מול המצב (מתח).– 

 אחרים נכנסים לפאניקה (לחץ) . ועל כן מתנהגים בצורה שעלולה לסכן  אותם עוד יותר.

 אחרים נעשים אמוציונליים  מאוד ומאמינים שהסוף או המפלה– קרובים.

בניגוד לכל אלה, אנשים ספורים (השורדנים) מבינים מיד את הממד המציאותי של הסיטואציה החדשה. הם יכולים לקבל שהמצב יכול להיות סופני, אך הם אינם מאבדים בשל כך, את קור רוחם ובדרך כלל עושים משהו לגבי המצב.

מעניין שהשורדן במצבי קיצון מאיימים אינו שורד על ידי מנטליות  של: "זה  או אני או אתה". זה: "גם אני וגם אתה".

ודבר זה מוביל וקשור קשר הדוק לדבר הבא, אצלהשורדנים קיימת אמפטיה ואנושיות כלפי אחרים באותו המצב או במצב דומה.

השורדנים, על ידי היכולת האמפטית שלהם, "קוראים" ומבינים מה קורה אצל אחרים. וזו אחת מתכונות האמפטיה; התכוונות מדויקת דרך הזדהות, על מה קורה לאדם בפנימו.

לאנשים בעלי הבנה אמפטית של דפוסים יש סיכוי טוב יותר להיות שורדנים, וזאת משום שהם אינם זקוקים לרמזים רבים כדי לדעת מה עומד לצאת מן האדם שאיתם בדקות הקרובות. ואז הם מוכנים.

כמו כן מסתבר כי לשורדנים אינטואיציה מופלאה הן לגבי התת מודע והן לגבי מה שעומד להתרחש בזמן הקרוב. אין הסבר רציונלי לכך, יש להם חושים  ויש עדויות על כך. מה שבטוח בעלי חיים לפני רעידת אדמה או צונאמי נסים מן המקום. יש להם את זה.

שורדנים רבים מספרים  שפעלו בדרך מסוימת בלי להבין למה, ובלי שהיו להם סיבות הגיוניות לכך. אדם בעל גישה שורדנית ו בדרך מסויימת בלי להבין למה, ובלי שהיו להם סיבות הגיוניות לכך.רחשת.ן הקרוב.רבים כדי לדעת מה עומד לצאת מן האדם  פועל על פי תחושת בטן.

מה שמעניין לגבי השורדנים, זה לא שהם מתנהגים רגיל בחיי היום יום ולפתע העיתונאי לובש את חליפת הסופרמן.

הסוד טמון דווקא בהתנהלות היומיומית שלהם.  

שם השורדן נוהג ב-כמה דרכים אופייניות.

  1. הוא מטמיע במהירות מידע מדויק לגבי מה שקורה ב'כאן ועכשיו' שלו (הוא חייב לדעת מה באמת קורה עכשיו וכאן).

  2. הוא משוכנע שבכל מצב נתון ניתן לעשות משהו כדי שיביא לתוצאה טובה או לפחות, משופרת.

  3. הם מוכנים לקחת בחשבון בכל רגע בחייהם כל דרך פעולה אפשרית כדי להתמודד אם המצב הנוכחי אינו משביע את רצונם. חסרה להם מנטליות ה"ככה זה", "אין מה לעשות".

  4. ועוד על חיי היומיום של השורדנים; משהו שהוזכר כבר קודם, הם באופן מתמיד, סקרנים. תכונה זו עוזרת להם במצבי קושי , איום או קיצון, והיא עוזרת בכך שהיא מאפשרת להם לקרא את הסיטואציה החדשה  ולהבין שיש כאן מצב חירום כלשהו, מבלי להדחיק או להכחיש אפילו את הדבר הקטן ביותר ביחס לבעייתיות של המצב.

המאפיין הבא הינו השאלות שהם שואלים עצמם במצב החירום.

השאלות של הרוב הלא שורדני כמעט אינן קיימות במצב החירום, כי לרוב הם במצב של הלם (בגלל המפגש עם סיטואציה קשה ואפילו מסוכנת ולא צפויה).

ואם יש להם שאלות, אלה שאלות מן הסוג של:

-"מדוע זה חייב  לקרות דווקא לי"?

– מה דפוק בי שאני כל הזמן מזמין אלי את המצבים הללו?

– מי אשם בזה שהמצב הזה בכלל נוצר?

– מהיכן אביא כוח להתמודד עם זה ולהחזיק מעמד? הרי ממילא הכל אבוד.

לעומתם  השורדן שואל שאלות לגמרי אחרות:

  • מה קורה? מה לא קורה?

  • מה עלי לעשות עכשיו? במה מתוך מגוון האפשרויות התגובה שעומדות בפני עלי לבחור עכשיו?

  • כמה זמן נשאר לי לתגובה?

  • מה כדאי? לעשות משהו או להימנע מעשייה?

  • מה האחר/ים המצויים עימי במצב זה (או עלולים להיות)  עושים, או לא עושים ומדוע?

  • מה המיקום שלי והשייכות שלי בסצנה הנוכחית? איזה תפקיד אני ממלא?

  • אם זה אדם שממנו בא איום ומשבר כלפי, האם הוא פוחד ממשהו עכשיו? עד כמה הוא עצמו חרד עכשיו?

  • אם יש מישהו אחר באותו מצב  קשה כמוני, איך הם מגיבים, מה הם מרגישים?

  • עד כמה המצב רציני?

  • האם מישהו זקוק לעזר ולתמיכה? (מי לא?).

  •  

    ושוב ניגוד מעניין; יחד עם קריאה מהירה של המצב, יש לו הערכה אמפטית לגבי אלה שמצויים עימו באותה מצב מסוכן, מאיים או משברי.

     

    הוא ערני, מודע, אמפטי ומזהה את התבנית שהמצב שייך אליה. כל אלה הינם סמן למצב תודעה גבוה או פתוח או ערני. מצב זה אינו כופה על מצב החירום הנוכחי את תבניות העבר. להיפך, הוא מאפשר למידע חדש לעצב את המפה התודעתית שהוא קולט מן השטח.

    כפי שאינטליגנציה מוגדרת כיכולת ללמוד ולהחכים ממה שעובר עליך, כך שורדנות היא היכולת להתחזק  ולהתחשל ולהתפתח תודעתית כתוצאה מן הקשיים והמפלות שעוברים עליך וביחס ישיר לקשיים  -כך גם ניתן להתחשל. כפי שכתב ניטשה: "מה שלא הורג אותי מחשל אותי", אך כאן עלי לסייג, לא כל אחד שלא נהרג על ידי משהו שהיה אמור להורגו מתחשל בהתאם. לא כל אחד מסוגל לשרוד משברים שאמורים ויכולים לשבור אותם, הרוב, כנראה, בדרך כלל, נוטה להישבר במצבים משבריים… רק כעשרה אחוז מסוגלים להתחשל ממשהו שהיה אמור להורגו, וה10 אחוז הללו הם השורדנים.

     

    ולסיום: אחד המחקרים המעניינים לגבי שורדנים נערך על ידי הפסיכיטר א. ג'ימס אנתוני, הוא בכלל רצה לדעת אם הגנטיקה והסביבה ההורית  הפסיכוטית משפיעים על הילד כך שיהפוך גם הוא לפסיכוטי. היה נהוג לדעת שילדים כאלה מצויים בקבוצת סיכון גבוהה לפסיכוזה. ואכן 90 אחוז מן הילדים הפכו לפסיכוטיים במידה זו או אחרת. אך מה שהיה מעניין זה ממצאיו לגבי אותם 10 אחוז שניצלו. הוא מצא שהם לא רק ניצלו  מהמורשת הפסיכוטית של הגנטיקה והאוירה בבית שבו שני ההורים או אחד מהם היה פסיכוטי – אלא שהם התפתחו ופרחו הרבה מעל לילד שגדל בבית ממוצע בריא מבחינה נפשית.

**

גם רשימה זו היא חלק מספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", שיצא במהלך אפריל מאי, בהוצאת ניסן

גבריאל רעם. 17.3.14

 

 

  

 

 

 

 

 

על פגיעות רגשית להבדיל מפגיעה רגשית

צריך להבדיל ולהפריד בין פגיעות רגשית ובין פגיעה רגשית (או פגיעות רגשיות). הראשון זה מצב, השני זו פעולה, מעשה.

בשעה שבנושא הפגיעות הרגשיות אין חומר רב, הרי לגבי פגיעות רגשית ישנו חומר, אולי לא רב, אך ישנו. למשל הפרופ' ברנה בראון. professor Brené Brown ‏  שכתבה ספר בשם: Daring Greatly שהיה בראש רבי המכר של הניו יורק טיימס ב2012 וגם הופיעה בTED ב2010 וההרצאה זכתה  לכ10 מיליון צפיות. אז מה אומרת הפרופ' בראון?

ובכן היא עשתה מחקר בקרב אלפי מרואיינים, וניסתה לברר מהי פגיעות רגשית, או ליתר דיוק, מהי הרגשת הפגיעות הרגשית עבורם. והנה כמה תשובות שקיבלה: פגיעות עבורי היא: לבקש עזרה, להתחיל עסק חדש, להביע דעה לא פופולרית, לטלפן לחבר שבנו נהרג, להגיד ראשון אני אוהב אותך, מבלי לדעת אם את/ה נאהבים או לא, להיות מפוטר, להודות שאני מפחד, לבקש סליחה.

היא המשיכה ושאלה אותם: איך זה מרגיש לך, להרגיש את הפגיעות הזו? בתחילה התשובות התמקדו במישור הפיזי ואחר כך עברו למישור הנפשי: להרגיש גוש בגרון או בחזה, דפיקות לב, ידיים מזיעות. פאניקה, כמו ללכת על חבל מתוח מעל תהום.

ובכן, מעיון ברשימה זו עולה כי אמנם היא עוסקת באנשים שחשים פגיעים או חשים פגיעות – אך אין בדבריה התייחסות לאיך זה קורה שאדם נעשה פגיע? ובכן השאלה קודם כל היא: האם כולם מרגישים פגיעים? והאם כל אלה שמרגישים פגיעים מרגישים פגיעים באותה המידה? התשובה לשתי השאלות היא שלילית. אלה שחשים את הפגיעות הם אנשים רגישים במיוחד. או כפי שאני מכנה אותם: עדיני הנפש. (וככל שאדם רגיש יותר, כך הוא יחוש פגיע יותר).

ועוד דבר, לא די בלהיות עדין נפש או אדם רגיש במיוחד, כי לחוות את המצב הנפשי הזה של פגיעות רגשית. אדם צריך קודם כל, להיפגע רגשית ולחוש כאב גדול בעקבות הפגיעה, כדי לפתח את הפחד ובעיקר, החרדה, מפני הפגיעה הרגשית הבאה. והחרדה הזו היא שמביאה אותו למצב ההמשכי הזה של פגיעות רגשית.

עם זאת, אחת מן העצות שהיא נותנת לסובלים מבושה ופגיעות רגשית (היא אכן כורכת את שניהם יחד) היא: לחבק את הפגיעות הרגשית אל תוך חייהם. שזו גם העצה של מחבר רשימה זו ביחס לחוויה של כאב רגשי המגיע לאחר שפגיעה רגשית ברגיש במיוחד, מתרחשת.

כלומר, פגיעות רגשית היא מצב מתמיד של תחושת חרדה מפני פגיעה עתידה. המערכת נכנסת ללחץ, מתח ובעיקר חרדה – בציפיה לכאב הרגשי הצפוי, כל המערכת נכנסת למצב חרום בגלל פגיעה רגשית וכאב בעקבותיה שאולי כלל לא יתרחשו.

צריך לציין כי לעיתים קרובות, עדיני הנפש סובלים גם מחוסר בטחון ומתחושה שהם לא טובים מספיק. וזאת בשל העובדה שהרגישות והעדינות שלהם נתפסות על ידי גסי הרוח והשולטים –כחולשה. וקשה להם (לשולטים) להתאפק מלפגוע באדם שהם תופסים אותו כחלש. (תוקפנות תמיד מופנית כלפי חלשים, או כאלה הנתפסים ככאלה).

פרופ' בראון גם מדברת על "לעבור את מחסום הבושה כדי להתחבר לפגיעות". ואכן. אך היא טוענת שכולנו חשים בושה (יחד עם הרגשת הפגיעות) וזה אולי נכון במידה מועטה לגבי חלק מן האנשים, אבל עדיני הנפש חשים זאת באופן אקוטי.

(בושה היא המפגש של חוסר הביטחון עם תוקפנות רגשית אפשרית).

פרופ' בראון צודקת בממצאים שלה, ובהמלצות שלה (לחבק את הפגיעות הרגשית אל תוך חייו של הפגיע רגשית), אך לעומת המלצותיה הנכונות, החברה, בגדול, ובעיקר אנשים כוחניים, תוקפניים וגסי רוח – ימשיכו לפגוע בעדיני הנפש ובאלה הרגישים במיוחד. והיות ומדובר באנשים רגישים מאוד, זו לא צריכה להיות פגיעה גדולה או גלויה במיוחד, זו יכולה להיות עקיצה קטנה, או אפילו שינוי של חצי טון בדיבור, או התחמקות במבט, ועבור הפגיעים רגשית – זה די והותר…

כתרבות שמבוססת על סגידה למצליחנים ובוז למפסידנים, שמעודדת תחרותיות – המלצותיה של פרופ' בראון נותרים איכשהו במגדל שן אקדמי. (פשוט, מול הפוגעניות הרווחת, צריך כוח מיוחד ובמיוחד מודעות עצמית גבוהה – כדי לחבק את הפגיעות למרות הכאב הרגשי שהפגיעה הרגשית מסבה). ואילו עדיני הנפש ממשיכים לחיות מכאב רגשי אחד לאחר. מצפים לפגיעה הרגשית הבאה. ועם כל כאב שנגרם מפגיעה רגשית נוספת -הם חשים את כל עולמם הפנימי, ובעיקר, הרגשי – מתרסק שוב.

גבריאל רעם.

1.2.14

מאמר זה הינו פרק אחד מסיפרם בכתובים, של גבריאל רעם וד"ר אסף יעקובי בשם: "פגיעה רגשית".

גבריאל רעם.

1.2.14

האמת אודות פרשת 'הנזל וגרטל'…

אחד הנתקים החשובים ביותר שעל האדם לעשות בדרכו אל עצמו, בדרכו אל הגשמת החופש האישי שלו, היא הנתק ממחנה ההסגר של החברה.

או אפשר להציג זאת אחרת; בדרכו של אדם אל עצמו – הוא חייב להתפכח ולהתעורר מן האשליה החברתית, עליו לעבור ולצאת ממציאות המאיה החברתית, בדרך אל המציאות האולטימטיבית של 'העצמי'.

רובנו מסתבכים ברשת הזו בדרך ונילכדים בה, והולכים ומסתבכים ככל שעוברות השנים.

כפי שאדם, בדרך להתעורר בבקר, שב ונרדם, הולך ונרדם, עד שהוא נרדם לבלי קום, כך מסתבך האדם בקורי העכביש החברתיים; מתקדמים וכושלים, מסתבכים בקורים הדקים והבלתי נראים. עד שנלכדים בהם לגמרי.

ואכן, זו אנאלוגיה אחת: מחנה הסגר, השניה – שינה, השלישית קורי עכביש, והרביעית – רחם; כולנו טמונים ברחם החברתי, כעוברים, כביציות לא מופרות. הרחם עוטף את העובר ברחמים וברוך מעושים, פנימה מוחדרים מזון, אויר, וגם סרטים וסיפורים והמון דברים שנדמים כחיים מלאי עניין והתרחשות, מוקרנים על דפנות הרחם. בתחילה אכן הוא רחום חנון ורחום, אך רק כל עוד האדם הנו עדיין עובר, עדיין ילד חסר ישע וחרד , אז זה עדיין רחם מגונן רב אפיים ורב חסד. אך רק בעודו עובר, בדרך להיוולד כאדם אינדווידואלי. בהמשך הופך הרחם לשתלטן, חונק, מכווץ את שריריו. חוסם את אלומות האור הדקיקות המנסות לחדור דרך צוואר הרחם. תודעתו ועצמיותו של העובר נרדמים וישנים וזאת בשעה שילדותו ונעוריו חולפים להם, לבלי שוב, בסביבה המוגנת והמגוננת הזו.

כולנו אמורים להיוולד לתוך חברה, שהרי חסרי ישע אנו; כתינוקות, אין לנו עדיין רגליים ופה ותודעה, זקוקים אנו לאחרים, שיהיו לנו לקביים – עד שנעמוד ברשות עצמנו, משענת – עד שנוכל להחזיק את עצמנו. אך הקביים והמשענת הפכו לזרועות ושלוחות של דוקטרינה דומיננטית, לא משחררת, "משורה יצילנו רק המוות", או גיל הפנסיה…

החברה, במקום לתמוך בנו קלות, עד שנעמוד על דעתנו – חוטפת אותנו מידי עצמנו, כמו המכשפה בהנזל וגרטל, מפתה אותנו לבית בורגני, עשוי מגבישי סוכר, קוביות שוקולד, פצפוצי אורז ושכבות מרמלדה. שם תקריב אותנו, ילדים קטנים, למולך החברה התמיד רעב.

גופנו אמנם חי בחיים האלה, אך זו תודעתנו שמוקרבת למולך החברתי, זו עצמיותנו, מחשבתנו החופשית – שנשרפות באש. אש השולחת להבות חורכות, להבות של השגיות, תחרותיות, דעת קהל, לחץ קבוצתי, רגשי אשמה ועוד ועוד.

הילד בא ומתקרב למכשפה, לנציגת המולך, ידיו פתוחות ופרושות לרווחה, חיוך של אמון בעיניו, כלפי הפטרונים שמקדמים אותו, בשם החיים, בשם העולם, בשם אלה שיודעים. חש שהנה הם באים לעטוף אותו באהבה ואור, להוביל אותו כלפי החיים. אך לא היא, הוא מתקרב ומגיע אל קץ הילדות ומות העצמי.

פעם הקריבו למולך ולבעל ולאשתורת, ילדים וילדות קטנים, היום הגוף נותר, רק החיים הפנימיים מוקרבים. וכך נותרים אנו לעצמנו ולחיינו, ללא ילדותנו, לא נישמת הילד. נשמה שלא צמחה לליבה הפנימית שלנו כבוגרים; נחמסה לנו בעודה באיבה. וכך נותרנו כזומבים, נטולי מימוש פנימי וללא תודעה ערה. האש שהייתה אמורה לבעור בשתיהן, מזינה עתה את אש המולך החברתי.

וכך נותרנו כולם – אנשים ריקים, אנשים מתים, שרים את הפזמון ששרים כולם. המלים והלחן הן של הקולקטיב. במקום שהאדם ייצור את עצמו מתוך הקודש שבפנים ויזרום את מהותו אל החוץ – בא החוץ וכובש ומחלל את מקדש המעט של האינדווידואליות האישית והאינטימית.

הזהות הלאומית, העדתית, הדתית, המיגדרית, המקצועית – שלחו משושים רבים ובלתי נראים אל תוך החלל הפנימי, שעכשיו מאוכלס במה ששייך לכולם ובאותה עת זר לייחודיות המיוחדת שהייתה אמורה לפעם באדם המקורי והחד פעמי.

גם הדת? האם גם הדת חומסת אותנו מאיתנו? האם גם היא מולך חברתי? במקום שתהא דת הנשמה והחיים הפנימיים, הפכה לדת של הרבים המאורגנים ולכן של אף אחד באופן אישי. (הדת היא של כולם ולכן של אף אחד מסויים).

והיא? הניצוץ הזעיר, האישי והפנימי של ייחודיותנו האינטימית? מה עלה בגורלה? אונס ומחיקה; הרבים המאורגנים, חזקים מכל נשמה שבירה ופגיעה. לה אין לובי וייצוג, מפלה או ועד עובדים. נכבשת היא ונמחקת בקול דממה דקה דקה. נעלמת בתוך המולת ההמון השואג את השאגה של כולם.

ניצוץ הייחודיות האישית מתבטל ו'ההם' מולכים, היא נמעכת והם מולכים, בכוח ולתמיד, לעולם ועד.

המלכה הפנימית מתה, יחי המלכים המאורגנים שבחוץ

על אנשים, תפקידים ומשחקים.

 

חלק א': תפקידים

אם נשלול מבני אדם את כל התפקידים הפורמאליים (מקצוע וקריירה, [כגון רופא או פסיכולוג] ראשות ועדה, אינסטלטור, פקיד, נהג מונית, אב או אם, סב או סבתא וכו') והתפקידים הבלתי פורמאליים, (למשל תפקיד המוביל במערכת יחסים, או תפקיד הליצן במקום העבודה, השוביניסט, או הפלרטטנית במערכת יחסים, או תפקיד הנעלב או הקורבן במשפחה וכו') – אז לא יישאר הרבה. דהיינו, התפקידים שאנו ממלאים (בין אם פורמלית או א-פורמלית), ממלאים את רוב הנפח של חיינו.

חלק נכבד מן האינטראקציות בין בני אדם, אינן אינטראקציות בין בני אדם  אלא בעיקר אינטראקציות בין תפקידים. תפקיד משוחח עם תפקיד. מי שמאכלס את התפקיד נותן רק גוון מישני לאינטראקציה, רובה נשלט ע לידי הגדרת התפקיד. למשל, בין פקיד בנק ללקוח, בין ראש אופוזיציה לראש קואליציה, בין עובד לבוס וכו'. (אם נחליף פקיד בפקיד אחר, או עובד מוסך עם עובד מוסף אחר, ושניהם נתקלים בדיוק באותו מצב ובאותו לקוח, מן הסתם יהיה תואם רב בין שני עובדי המוסך ביחס לתגובות שלהם, שמוכתבות בעיקר על ידי דרישת התפקיד. ההבדלים ביניהם יהיו מינוריים ולא משמעותיים בסך הכל), וגם ביחסים לא פורמליים: בין כוחני לקורבן, בין בדחן לאינטלקטואל וכו'. בדרך כלל אלה התיאור וההגדרה של התפקיד שקובעים את עיקר ההתנהלות ולא האדם שבפנים.

וברגע שישנה אינטראקציה בין בני אדם נטולי תפקיד, יכול להיווצר אחד משלושה מצבים;

א. מצב שהרגשות הלא מודעים שלהם משתלטים ולוקחים אותם לכל מיני מקומות (בדרך כלל מקומות לא כל כך טובים…)..

ב. שיחת חולין שטחית, להג ופטפוט, שבה מדברים על דברים כדי להעביר את הזמן.

וג. כמובן יכול להיווצר מצב שלישי שבו האנשים לא ידעו על מה לדבר וכיצד להתנהג.

רוב בני האדם חשים הכי נוח כשהם מדברים מתוך התפקיד שלהם, פורמלי או א- פורמלי.

השתלטות התפקיד על פני החיים הפנימיים –  לא מותירה הרבה מקום למשהו אותנטי שיישאר בתוך האדם ובינו לבין הזולת. או להיפך – חוסר האותנטיות, או חסרונו של אני בוגר ומגובש, מביאים לכך שהאדם 'נמלט' אל התפקיד שלו כי שם הוא מרגיש הכי נוח.

ללא התפקיד נחשפת אי היכולת שלנו להיות וליצור יחסים בלתי מותנים ושאינם תלויים בדבר.

אחת הדוגמאות היותר מובהקות לרודנות התפקיד היא, איך לא, תפקיד השחקן; לכאורה זהו מקצוע שבו השחקנים מזדהים עם דמות ובכך מעניקים לנו, הצופים, חוויה בלתי אמצעית עם משהו בסיסי בתוכנו. אנו מעריצים אותם בגלל היכולת שלהם לגלם את הדמות בצורה כה משכנעת. (גם כאן, אם נחליף שחקן בשחקן כשהם מגלמים את אותה הדמות, ההבדלים באופי הגילום יהיו יותר קטנים מאשר גדולים, כי דרישת התפקיד היא שמכרעת והתרומה האישית של השחקן נדחקת לשוליים של התפקיד).

ולא זו בלבד אלא שכל זה מאוד ציני מצדם. לכאורה ההזדהות שלהם עם הדמות היא כל שאכפת להם בזמן שההצגה נמשכת, אך למעשה לא אכפת להם כל כך מהדמות, אכפת להם מגודל התפקיד.

הם יגלמו הכול וכל דמות, באותה מידה של מסירות והזדהות בתנאי שהתפקיד יהיה מספיק גדול ונכבד  – מבחינת המרכזיות שלו בהצגה. או לפחות לא פחות גדול מזה שהם התרגלו לגלם. ומנהלי התיאטרון והבימאים מכבדים קוד לא כתוב זה, שלא יקבל שחקן תפקיד פחות בחשיבותו מן הממוצע של התפקידים שגילם עד כה.

לצופה בהצגה נראה כי התואם המופלא בין השחקן לבין דרישות התפקיד הם פרי של מסירותו והזדהותו עם הדמות וגודל כישרונו, ולא היא. כאמור, התואם והמסירות הם עם גודל התפקיד ולא עם אופייה של הדמות. הוא יגלם כל דמות, בתנאי, שכאמור, שלא יצטרך לגלם תפקיד שהוא פחות במשקלו ובחשיבותו מן החשיבות של התפקידים שמילא עד כה. אחרת הוא ידחה אותו בשתי ידיים.

שחקנים הם תפקיד להשכיר. אך מה לגבי בני אדם שממלאים תפקידים מקצועיים או א- פורמליים, ובכן גם הם תפקיד להשכיר. גם להם מה שחשוב אינה נאמנות לדרישות התפקיד (כפי שהם טורחים להפגין) אלא 'נאמנות' לגודל, לחשיבות ולנחשבות של התפקיד, וזאת ביחס תפקיד הקודם שמילאו, ולא משנה שתפקיד זה היה בתחום התמחות אחר לגמרי. למשל הרמטכ"ל שממלא את תפקיד ראש הצבא במסירות עצומה, אך לו יציעו לו לכהן כסגן הרמטכ"ל (תפקיד שהוא היה מוכן לתת הכל כדי למלא רק לפני חמש שנים) וסגן הרמטכ"ל יהפוך לרמטכ"ל – כל המסירות הזו לתפקידו תרד לטימיון.

ובתום תפקידו כרמטכ"ל הוא יחליף את התפקיד הנוכחי של ראש הצבא לו הוא התמסר כל כולו. אך הוא לאוו דווקא יחפש תפקיד בתחום הביטחון, שהיה התחום היקר לליבו במשך כה הרבה שנים. לא תהיה לו שום בעיה לקחת תפקיד בתחום אחר לחלוטין, למשל בנקאות, בתנאי שהדרגה והסטטוס שלו יהיו לא פחות משל אלה של רמטכ"ל. והוא ימלא את התפקיד החדש באותה מסירות, אך זו לא מסירות לתחום, זו מסירות לדרגת הסטטוס שהתפקיד נושא עמו, כי אם יעסוק באותו התחום, רק בסטטוס נמוך יותר, דרגת המסירות שלו תרד בהתאם. (אם יסכים בכלל למלא את התפקיד, ברוב המקרים, יעדיף אפילו להישאר ללא תפקיד, בתנאי שלא ימלא תפקיד פחות נחשב מן הקודם).

ובכך, אינו שונה מן השחקן שימכור וימסור את כשרונו ורגשותיו תמורת תפקיד עם יותר שורות מן הקודם.

כלומר,  השאלות: מי אני, מה אני, מה חי בי, מה המהות שלי, מי אני? – כל אלה מתגמדים ונעלמים ביחס לחשיבות של הסטטוס שמעניק התפקיד.

כך מן הצד של ממלאי התפקידים. ומה לגבי רוב בני האדם שממלאים תפקידים בינוניים עד זוטרים, איך הם רואים את בעלי התפקידים הבכירים והנחשבים? ובכן קיימת אשליה גדולה בקשר לתפקידים הנחשבים, גם בשדה הניהול והפיקוד וגם בשדה הבידור, התיאטרון והקולנוע. עבור אנשים בעלי תפקידים רגילים, נתפסים בעלי התפקידים המשמעותיים והנחשקים ככאלה שיש להם חיים מיוחדים, מוצלחים. כאילו מילוי תפקיד נחשק אומר שלאדם זה ישנם חיים מוצלחים יותר מאשר אנשים עם תפקידים פחות נחשבים. ועל כן, קוראים כל ראיון עימם בצמא גדול, אולי יגלו איך זה שחייהם כה מוצלחים, מה שוודאי הביא להם את התפקידים הללו. או שישנה תחושה הפוכה; כאילו כשאדם מקבל תפקיד בכיר ונחשק – חייו הופכים למוצלחים. לא החלטנו מה מוביל למה, אך רובנו מאוחדים בתחושה שיש קשר הדוק בין תפקיד נחשק לבין חיים מוצלחים.

אך האמת היא כמובן, שחיים מוצלחים (יהיו אשר יהיו) אינם מובילים לתפקידים מוצלחים או נחשבים, ותפקידים נחשבים אינם מובילים לחיים יותר מוצלחים או משמעותיים. אין קשר בין השניים. להיפך, כשאין לבני אדם חיים אישיים ופנימיים משמעותיים, השאיפה לתפקיד משמעותי, יכולה לכסות במידת מה על העירום של חייהם הפנימיים והאישיים. וכשהמסכה יורדת, והתפקיד חוזר לארון – נותר האדם עירום ובודד. עם רצונותיו, חשקיו, וקשריו עם האחרים. בדרך כלל רצונות, חשקים וקשרים שאינם משביעי רצון.

הבעיה עם עניין התפקידים, הוא בכך שהם יכולים (וגם עושים) לכסות על פני פשיטת רגל של החיים הפנימיים, על הריקנות שאורבת בפנים, לאחר שהתפקיד מסתיים (זמנית, עד למחרת, או לתמיד, כמו ביציאה לגמלאות)..

וככל שהחיים הפנימיים מצויים בעוני מרוד יותר – כך גדלה משמעותית החשיבות שאנו מייחסים למילוי תפקידים נחשקים. משוכנעים בתת ההכרה שלנו שתפקידים נחשקים יעשו את החיים שלנו למוצלחים (או לפחות יהיה לנו במה לכסות ולהסתיר את חיינו הפנימיים).

עם זאת צריך להגיד שתפקיד (בעיקר תפקיד א-פורמלי) למשל תפקיד הקשוח, או תפקיד השלומיאל אינם מנותקים לחלוטין מאופיו של האדם שמגלם אותם. ישנה זיקה בין תפקיד (בעיקר א-פורמלי) ובין מבנה אישיות, או תכונת אופי. אך זו כמו הזיקה שבין אדם עם מבנה גוף אתלטי ובין שומר ברים. כל שומר ברים כדאי שיהיה בעל מבנה גוף רחב או אתלטי, אך לא כל בעל מבנה גוף אתלטי צריך להיות שומר ברים. כלומר כלפי למלא תפקיד מסוים צריך תכונת אופי מסוימת או תואמת, אך אם יש לאדם תכונת אופי מסויימת, אין הדבר אומר שעליו לגלם תפקיד שבו ייתן ביטוי לתכונת אופי זו.

חלק ב': משחקים.

ישנו קשר הדוק בין תפקידים לבין משחקים. בעיקר בן תפקידים א-פורמליים ומשחקים. המשחק הוא ההקשר, הגשטאלט (תבנית) והמרחב שבו בעל התפקיד מתקשר עם בעלי תפקידים אחרים. התפקיד מאפשר לאדם לשחק משחק שמביא לו רווח אישי. כל בעלי התפקידים משחקים משחקים. בעיקר משחקי כוח ושליטה. במידה והתפקיד רם ונישא, או משחקי כניעה והתקרבנות, במידה והתפקיד קטן או לא חשוב.

משחק הוא יחסים שנקלעו לתוך תבנית שבה לכל אחד מן הצדדים יש תפקיד מוגדר. ללא תפקידים מוגדרים היטב, אין משחקים. ואם אין תפקיד ואין משחק אז האדם חשוף ואם הוא חשוף הוא פגיע. ואם אין לו מערכות הגנה ובגרות רגשית, הפגיעות סוגרת אותו רגשית. לכן הוא זקוק לתפקיד ולמסגרת המשחקית.

אנו למדים מספרות שהתפרסמה בנושא כי ישנן כמה עבודות המוקדשות לנושא המשחקים: אם יש לנו גישה מתמטית, אז אנו יכולים לעיין בעבודות של ג'ון פון ניומן, או נורברט וינר, שפיתחו את תורת המשחקים.

בעבודותיו של הסופר המיסטיקן הרמן הסה אפשר לקרא אודות התיאטרון המגי שבו כל משחקי החיים  אפשריים ("זאב הערבות"). רעיון התיאטרון המשחקי מופיע גם בספר האחרון שלו: Glass bead games".

פיתוח והרחבה בעניין ההקשר המשחקי, והפעם מן הזווית הפסיכולוגית – תקשורתית, מצוי בספר המצוין של ד"ר אריק ברן: "משחקיהם של בני האדם".

הנה קטע ממה שכתוב על הספר באתר: "סימניה": "בני אדם נוהגים לחיות את חייהם בתחום יחסיהם ההדדיים, בשחקם ב"משחקים", כדי להתחמק מהתייצבות פנים אל פנים מול המציאות, להסתיר נטיות, להצדיק פעולות, או להימנע מהשתתפות ממשית בקשרים אישיים. (ההגשה שלי, ג.ר.). ד"ר ברן מגיש ניתוח של שלושים וששה משחקים, שאותם הוא מסווג כך: "משחקי חיים"; "משחקי נישואים", העשויים להעסיק זוג כדי שיוכלו להמשיך ולקיים את חייהם המתוסכלים או נטולי ההנאה; "משחקי מין", שבהם מעורר מישהו תגובות אצל זולתו, ואחר כך נוהג כאילו אינו אלא קרבן תמים; "משחקי חברה", המקיפים רכילות בלתי פוסקת או התלוננות כרונית; "משחקי חדר הרופא"; "משחקי עולם תחתון" ו"משחקים טובים"..

בספר זה ברן לא רק מחלק את היחסים ליחסים משחקיים או אותנטיים, הוא גם עושה חלוקה בתוך היחסים עצמם. ליחסים יותר מפותחים ויחסים פחות מפותחים, כלומר יותר אינפנטיליים. שיטת חלוקה זו נקראת שיטת ה T.A.  שזה ראשי תיבות של:Transactional analysis

טרנסאקציה מוגדרת באנגלית כ: transaction – the fundamental unit of social intercourse

שיטה זו פותחה על ידי ד"ר ברן זמן רב לפני שכתב את ספרו: "משחקיהם של בני האדם". ופותחה על ידי תלמידו, דוקטור ריצ'רד האריס, בעיקר בספרו: "אני בסדר, אתה בסדר".

בשיטה זו מחלקים את כל המשחקים (עיסקאות) לשלוש חטיבות: הורה, בוגר, ילד. (Parent-Adult-Child).

                       

ההורה – תבנית משחקית זו מצויה אצל אנשים שאימצו לעצמם התנהגות טיפולית. ישנם שני סוגים של התנהגות הורה: סמכותית ותומכת. הסמכותי מאיים (אבא), מעניש יוצר אשמה. התומך מרגיע, מעודד (אמא) וכו'. כאן ישנה הפגנה של דאגה כמעט חונקת לזולת, מלווה בהטפות מוסר – ברגע שנדמה למגלם תפקיד ההורה, שהילד אינו מתנהג בהתאם למצופה.

ילד –  הילד נופל לגמרי תחת רגשות אינפנטיליים. יש לו קושי לדחות סיפוקים.

בוגר – זהו אדם שהצליח לפתח בכוחות עצמו התנהגות שקולה ואחראית, תוך שאינו נותן לרגשותיו להשפיע על התנהגותו ותגובותיו. גישתו נייטרלית והוא מצליח לא לקחת באופן אישי את שקורה לו (שלא כמו הילד). הבוגר בוחן ומאבחן התנהגויות ילדיות והוריות ומנסה להביא אותם לווקטור הניטרלי של הרמה שמעל. זו של התבוננות ללא שפיטה מאידך (הורה) ולא רגשי אשמה מחד (ילד). הבוגר עוסק בעיקר בטרנספורמציה של גירויים רגשיים לפיסות פרשנות, מידע והסקת מסקנות.

ד"ר האריס חילק את שלושת התפקידים המשחקיים באשר ליחס שלהם לקונספטים, כך:

הורה – מלמד קונספטים.

ילד – מרגיש קונספטים

בוגר, לומד (ומפיק לקח) מקונספטים.

הטרנסאקציה הפשוטה ביותר היא בין תפקידי הבוגר לבין עצמם. כי בוגרים מדברים בשפה אחת והצד השני (הבוגר האחר) מבין בדיוק את אשר המשדר התכוון. היות ושני התפקידים האחרים אינם נייטרלים, אלא סובייקטיביים, לכל הורה ולכל ילד יש את הגישה האישית שלו לבטא זאת. כך ששני ילדים מתקשרים ויכולים לעלות על כל שרטון ומוקש אפשרי, כנ"ל גם בין שני הורים. וקל וחומר כשהתקשורת היא בין הורה לילד או בין ילד להורה.

למעשה, גם ההורה וגם הילד – נתונים לשליטה רגשית, ולסובייקטיביות ביחס למה שקורה להם. רק שהילד חושף את חוסר הבשלות שלו בצורה מלאה וקיצונית, בעוד שההורה מתחפש לבוגר. אך הוא נמצא באותו רמה של התפתחות רגשית כמו הילד.

אין ספק כי יחסי בוגר  – בוגר, הם הקרובים ביותר ליחסים שאינם נזקקים למשחקי תפקידים כדי לתקשר. כלומר יחסים אותנטיים שנובעים מאישיות בשלה ומפותחת. אך הם עדיין נתונים בתוך מבנה של משחק. כל עוד האדם זקוק למשחק תפקידים, בו הוא ממלא תפקיד מסוים בתבנית משחקית מסוימת – הוא עדיין לא חופשי באמת. הוא כבול על ידי רודנות התפקיד ותבנית המשחק. (על כך בהמשך).

צריך גם לציין כי ד"ר ברן מדגיש כי זיהוי ההבדלים בין כל אחת משלוש הטרנאקציות בא לביטוי בעיקר באופן לא מילולי, טון הדיבור, הבעות פנים, תנועות ידיים וכו', ופחות דרך בחירת המילים.

ועם זאת ועם כל שנכתב כאן בגנות משחקים ובשבח תקשורת 'עירומה' ואותנטית, ללא הקביים והמסכה (הפרסונה) של התפקיד וללא ההקשר הממקם של התבנית המשחקית – בעיקר בשלבים התחלתיים של התקדמות והתפתחות ברמת הנפש, הרוח, התודעה, או החיים הפנימייםיש צורך במשחק, כפי שיש צורך במלים כדי לתקשר. מלים אומנם אינן מאפשרות למחשבות טהורות לעבור מאחד לשני, אבל הם הרע במיעוטו, מבחינה זו שהם מאפשרים מעבר של מידע תקשורתי, יהיה לא מושלם ככל שיהיה. בשלבים מתקדמים יותר אפשר פשוט להיות ביחד, ואז אין צורך במלים, הנוכחות השקטה והתדר הזהה של שניהם, כבר לא נזקקים לעזרה הלא מושלמת של המלים. כך גם לגבי משחקים. זקוקים להם עד רמה מסוימת. אך כל עוד האדם נזקק למשחק (כי עדיין לא הגיע לרמת התפתחות פנימית אוטונומית) הוא עדיין לא חופשי. המטרה חייבת להיות: לשחק משחקים משוכללים (בוגר בוגר למשל) כדי להתקרב כמה שיותר למצב שלא נזדקק למשחקים ונהיה אותנטיים.

כך שרק ברמות הגבוהות ביותר של התפתחות אישית ורוחנית, יכול האדם 'להיפטר' מן המשחק, ולתקשר ישירות מתוך מי שהוא באמת, וממה שחי בתוכו בזמן נתון. עד לשלב מתקדם זה (שבו הוא זקוק כמובן לפרטנר ברמה שלו), אין לו ברירה אלא להזדקק למשחק. וכאן השאלה, באיזה משחק הוא בוחר, במשחק בווקטור של דרום צפון, שמעלה אותו מרמה לרמה, או משחק אופקי, ממזרח למערב, שמעגן אותו באותה הרמה, בה הוא מצוי ממילא, והתפקיד והמשחק מסתירים מעיניו חוסר התקדמות ממשי.

חלק ג. לסיום

בהעדר אותנטיות אנו ממציאים תפקידים, פורמליים וא- פורמליים. ממציאים משחקים כדי לספק מרחב וחלל עבור משחק התפקידים, חיינו נשלטים יותר ויותר על ידי משחקי תפקידים ופחות על ידי תקשורת אותנטית, שורשית, אמתית ללא הזדקקות למשחקי תפקידים כדי לתקשר.

יחד עם זאת, כמעט שלא ניתן להגיע לרמה של יכולת לתקשר ולהיות, To be ללא העזרה של משחקי תפקידים. גם במשחק התפקידים עצמו ישנן רמות ודרגות התפתחות גבוהות יותר ופחות, וככל שאדם מגיע לרמת ההתפתחות משחקית גבוהה יותר – תפקיד הבוגר – אצל אריק ברן,   כך קל לו להגיע אל האותנטיות. להגיע לרמה הגבוהה ביותר שאפשרית לאדם, שמשם הוא כבר יכול להגיע אל להיות משוחרר ממשחקי תפקידים. אדם חופשי.

*

הרחבה של נושא התקשורת על פי מודלים, בספרי: "אמנות השיחה".

גבריאל רעם

**

מסות נוספות של גבריאל באתר: www.hagut.net

ברי המזל לעומת חסרי המזל

יש אנשים שמאמינים במזל ויש אחרים שאינם מאמינים בו, אלא בעבודה קשה וכי אלה שנראים בעלי מזל, הם בסך הכול אנשים שעובדים קשה ובמבט שטחי לא רואים את המאמץ והזיעה שהשקיעו אלא רק את התוצאה, ועל פי זה מסיקים שהם ברי מזל.
אך כשאדם סוקר בצורה נייטרלית את האנשים שפגש במהלך חייו, עליו להודות שיש אנשים שהיה להם את מגע מידאס; כל שהם נוגעים בו הופך לזהב. ויש אנשים שכל שהם נוגעים בו מאבד את המעט זהב שכבר היה לו… (האמריקאים מכנים אותם 'מצליחנים ומפסידנים').
ואין ספק שאם כולם היו מאמינים ברעיון המזל – הם היו רוצים להיות ברי המזל.
ובכן, ראשית יש להגיד שהאמונה במזל אישי היא אנטי מדעית, היות ואינה מצליחה להידחק למסגרת הצרה של רציונאליות וכלי מדידה אמפרים.
שהרי אין שום חוק או הנחה מדעית שתומכת ברעיון המזל.
אך אם נצא מנקודת הנחה שמזל אישי קיים בספירה כלשהי המצויה מחוץ ליכולת התפיסה הצרה והמוגבלת שלנו (שהרי יש יותר דברים שמתרחשים מחוץ לגבולות ההיגיון שלנו מאשר להיפך) – הרי שכולם כמעט, ירצו להיות בצד ברי המזל מאשר להיפך.
אז המסה הנוכחית אכן גורסת כי ראשית, רעיון המזל אכן קיים ושנית, בראיה לטווח רחוק, אולי דווקא כדאי להיות חסר מזל מאשר בר מזל…
הסבר:
ובכן אדם בר מזל (שכל שהוא פוגש – נפתח בפניו, משחק לטובתו ומשתף פעולה אם האינטרסים שלו) – עובד פחות קשה מאשר אדם ללא מזל אישי.
למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחדר כושר ופונה לעבר המשקולות, אך כל המשקולות עשויים בקרטון (שרק מצופה בעטיפת ברזל ואילו התוך עשוי קרטון) מה שמקל עליו מאוד להרים אותם.
הנמשל כאן הוא שאדם עם מזל פוגש את הקשיים בחייו – כמשקולות עשויים מקרטון; ואז כמובן, הוא מרים אותם ללא קושי. וזאת לעומת חסר המזל שכל המשקולות שהוא פוגש, אכן עשויים כולם ממתכת, והוא חווה קשיים גדולים להניף אותם כלפי מעלה. וכמובן שגופו של בר המזל שמרים משקולות מקרטון יהיה רפוי, מוזנח וחסר שרירים, בעוד שגופו של חסר המזל המתמודד עם משקולות כבדים – יהיה הרבה יותר מפותח.
ועתה הנמשל, מה שקורה לאנשים ברי מזל הוא, כמובן, שכמעט 'הכול הולך להם' ומשתף עימם פעולה. אך אליה וקוץ בה; בשעה שבחוץ הכול כמעט הולך להם, הרי שבפנים המערכת הנפשית/פסיכולוגית שלהם הולכת ונחלשת. וכך, במקום לפתח כושרות וכישורים אישיים, כגון: עוז רוח, אומץ, העזה, התמדה, סבלנות, תקווה, סיבולת גבוהה, נחישות ויצירתיות – חל ניוון בכושרות ובכישורים הללו ובאחרים וזאת בהעדר קשיים שמצריכים את הפיתוח של כל הכושרות שהוזכרו קודם. ככל שהאדם פוגש פחות קשיים, כך עליו פחות לפתח ולהשתמש בכושרות וכשרים פנימיים כדי שבעזרתם יוכל להתמודד עם הקשיים הרבים (חוסר מזל).
לעומת זאת, חסרי המזל (ששום דבר לא הולך להם מעצמו) – נזקקים למאמץ גדול יותר ולהפעלת כמה שיותר כושרות אישיים, במקסימום של מיקסום היכולות האישיות. כך שבהעדר שיתוף פעולה מצד המזל, חסרי המזל נאלצים לפתח את הפוטנציאל הגלום בהם וזאת כדי שיהיו מסוגלים להתמודד עם קשיי החיים וחוסר שיתוף הפעולה מצד גורמים חיצוניים.
ואם נחזור למשל, אז חסר המזל אולי לא מצליח בסופו של דבר להרים את המשקולות הכבדים של מה שהוא פוגש בחייו (ואכן חייו ה מעוטי הצלחה והישגים) – אך לעומת זאת הוא הולך ומתפתח, הולך ומפתח את הכישרונות והכשרים הפנימיים שלו, כדי שאלה יספקו לו את הרמה הנדרשת כדי להתמודד עם חוסר המזל שבחייו.
וכך כשחסר המזל ובר המזל מגיע לקו מטרה כשלהו, ממנו הם יכולים למדוד את ההצלחה והכישלון של חייהם – בר המזל מגיע חלש ורפה בשריריו התודעתיים והנפשיים. ואילו חסר המזל מגיע לשם עם עולם פנימי מפותח ויכולת התמודדות פנימית עם חוסר שיתוף הפעולה של מה שהוא פוגש בחיים.
למעשה, הדבר היחיד, או העיקרי, החשוב בחייו של אדם, זה מצב חייו הפנימיים. וככל שאדם מצליח יותר בחייו החיצוניים כך תשרור יותר פסיביות והזנחה בחייו הפנימיים. וזאת לטובת החיים החיצוניים הפועלים בחברה מטריאליסטית, תחרותית ומסחרית, חברה הסוגדת לתדמית במקום למהות.
לעומתו חסר המזל נאלץ לפתח את 'שרירי' תודעתו ונפשו, כדי להתמודד עם תוצאות חוסר המזל שהוא פוגש בחייו.
וחשוב לציין כי קשה עד בלתי אפשרי להיות בעל הישגים בשני העולמות – הפנימי והאישי וגם בעולם החיצוני חברתי. או שאדם מפתח את רמות התודעה והנפש שלו, או שהוא מזניח אותם בגלל הצלחה בעולם החיצון. עולם של תחרות, אמביציה, לחצים, מתחים ומאבקי שליטה.
אנלוגיה נוספת לרעיון המזל ניתן לקבל דווקא מעולם הכדורגל; שחקני כדורגל, ככל שינצחו יותר בקלות קבוצות חלשות – כך יזניחו את האימון והמאמץ של להיות בעלי כושר גופני גבוה ויכולת יותר טובה לעבוד בעבודת צוות על חשבון האינטרסים של האגו של כל שחקן ושחקן.
כך שברמה הנמוכה, לא חשוב מה חי באדם ובאיזה רמה הוא מצוי, אלא הישגים מדידים בעולם החיצון.
ואילו ברמה הגבוהה, לא חשוב כלל להצליח בעולם החיצון, כי הצלחה שם זה כמו לצייר בחול הים (שימחק בגלל גאות הים או צעדיהם של ההולכים על החוף) או לחרוט ציורים בקרח (המצוי בטמפרטורה של החדר, וסופו להינמס).
בסופו של דבר העולם האמיתי הוא עולם הנפש והתודעה (כי כל אדם נולד עם נפש ותודעה, שבדרך כל מוזנחים למען הישגים בעולם החברתי החיצון). ואכן עולם התחרות המטריאליסטי לא עוסק בדברים אמיתיים אלא בנורמות חברתיות, שכידוע יכולות להשתנות מקצה לקצה, בחלוף הזמן או בהשוואה בין תרבות לתרבות.
כך שבסופו של דבר להישגים בעולם החיצון החברתי, אין ממשות אמיתית (לטווח רחוק).
רק מה שהצליח אדם לפתח מתוך הפוטנציאל עימו הוא נולד – הוא ששורד את המעלות והמורדות של החיים והוא שאמיתי, כל ההצלחות בחברה יכולים בכל רגע לאבד ערכן ולחייך לברי מזל אחרים. אין דבר פחות יציב מן ההצלחה בעולם המטריאלי- מסחרי.
מה שנותר לאדם בחלוף השנים, זה מה שהצליח לחצוב מתוך עצמו ולפתח, למרות הקשיים בחייו, אבל בעיקר, בגללם.
—————————-
גבריאל רעם, 20.2.13

משנתו החתרנית של רונלד דיויד ליאנג

ר. ד. לאינג (1927- 1988) פסיכיאטר, פסיכותרפיסט ומורד חסר תקנה בממסד הפסיכותרפיסטי והפסיכיאטרי.

כמה מלים על חייו:

רונלד דיוויד לאינג נולד בגלזגו. למד רפואה באוניברסיטת גלזגו, השתלם בפסיכיאטריה ופסיכותרפיה. לאחר מכן עבד כפסיכיאטר בגלזגו בין השנים 1953- 1956. בשנת 1957 עבר ללונדון. הוא התפרסם באותה השנה עם פרסום סיפרו הראשון: "The Divided Self" בספר זה הוא מעלה את התיזה שרואה  את ההפרעה המנטאלית כנוצרת  מהשפעה חברתית או השפעה של המשפחה. לאחר מכן המשיך לכתוב ספרים בעלי תוכן של פילוסופיה אקזיסטנציאלית. בין ספריו:

 

"The Politics of Experience" (1967)

, "Knots" (1970)

"The Politics of the Family" (1976)

"Sonnets" (1980)

"The Voice of Experience" (1982)

לאחר לימודיו התגייס לצבא, שום שירת כפסיכיאטר, הוא עזב את הצבא בשנית 1963 ועבר למרכז טביסטוק, לונדון. בשנת 1965 הקים את 'קינגסלי הול' במזרח לונדון. זה היה מוסד חליפי לבית משוגעים, והוא נוהל כקהילה טיפולית שוויונית, בלי כללים או כפיה.  קינגסלי הול נסגר בגלל תלונות של שכנים. אך קבוצות של תלמידי לאינג ממשיכות  לנהל בתים דומים  בבריטניה. 


בשנת 1965 הקים את 'קינגסלי הול' במזרח לונדון. זה היה מוסד חליפי לבית משוגעים, והוא נוהל כקהילה טיפולית שוויונית, בלי כללים או כפיה.  קינגסלי הול נסגר בגלל תלונות של שכנים. אך קבוצות של תלמידי לאינג ממשיכות  לנהל בתים דומים  בבריטניה. 
הטרגדיה האישית של לאינג הייתה בזה שהוא התחיל את הקריירה שלו כפסיכותרפיסט וכפסיכיאטר, כלומר היה אמור להביא מזור ומרפא, והנה לאחר שהוסמך, מן הסתם גילה כי  בנפשו הוא פילוסוף קיומי, מורד, בעל משנה מהפכנית על מצב החברה ונפש האדם. והיותו פילוסוף מרדן  – עומד בניגוד מוחלט למהות של היות תרפיסט. מכיוון שלהיות  תרפיסט משמעו להיות בעיקר איש ביצוע בשירות הנורמות והאינטרסים החברתיים, בעוד שפילוסוף לא מנסה לתקן רק לשקף. כלומר הייתה אצלו סתירה קשה בין שליחות אישית ובין תפקיד שאותו הוא היה אמור לייצג מבחינת ההסמכה והמקצוע שלו. לו היה מתחיל כפילוסוף ורק מפתח את התיזה שלו – מצבו היה טוב יותר, שהרי עצם תהליך התרפיה הינו מלכודת חברתית על פי השקפתו (והשקפת זרם האנטי פסיכיאטריה, אליה השתייך ואותה ייצג, אבל עליה עוד בהמשך). וכך שהוא מצא עצמו בתוך מערכת ערכים ומוסכמות (פסיכיאטריה ופסיכותרפיה), שאת הבסיס שלהן הוא לא היה יכול לקבל מנקודת מבט הגותית. וכך ניתן להגיד שלאינג הפסיכותרפיסט שם רגל ללאינג הפילוסוף, שבתורו שם רגל ללאינג הפסיכיאטר… (דרך אגב, הוא לא היה הפסיכולוג או הפסיכותרפיסט היחיד שהיה בבסיסו יותר פילוסוף מאשר פסיכולוג;  כמה מן פסיכולוגים ידועים היו כאלה: אריך פרום, ויקטור פרנקל).

למרות שכאמור, לא היה הוגה באופן רשמי, אלא פסיכיאטר – הוא היה הוגה, אבל לא סתם הוגה, הוא היה הוגה מרדן, חצוף, בוטה ומבריק ביותר. הוא לא ידע גבולות בהתקוממות שלו, הלך עד הסוף, מאשים את הממסד הפסיכיאטרי במזימות איומות, ומנמק זאת בנימוקים רדיקלים  ומקוממים.                 

הוא ייצג והיה פה לפגוע הנפש האומלל, שאמור לקבל עזרה מן הממסד הפסיכיאטרי. אך לתפיסתו, מצא עצמו נגרס בגלגלי שיניים חסרי אנושיות. והוא כמו בא להתנקם, כי  יחסו לממסד הפסיכיאטרי היה חסר רחמים; הוא קרע מעל פניו  את מה שתפס כמסכה, ועשה זאת באכזריות ובוטות בלתי רגילים.

הבעיה שלו הייתה שלא היה דבר זר יותר לרוחו מאשר מתינות, יחסי ציבור וכו', הוא יצא החוצה עם הדברים, וזאת בשם האמת הבוערת שבו, מקווה שזה יהיה מספיק, אך הוא נתפס כבוטה, חסר איזון פנימי ופרובוקאטור. הוא מרד אך היה נאיבי מדי לחשוב כי מרדנותו זו תתקבל וזאת מכיוון שהיא תעורר גלים אדירים שיהוו לו חיפוי, וזה לא קרה. והוא מצא שהוא משלם מחיר כבד בעבור מרדנותו; משלב מסוים, ככל שהמשיך לכתוב, כך נזרק יותר לשוליים, והתחיל להיתפס כאנקדוטה. (לממסד יש את הדרכים משלו לבודד את אלה שמאיימים עליו). אבל הממסד התחשבן איתו שנתיים לפני מותו, אז הוא הוצא מרשימת הרופאים הבריטית, בגין התנהגות לא נאותה (הוא נתפס כשברשותו מריחואנה). הוא נפטר בצרפת בעיצומו של משחק טניס, מהתקפת לב. בעת ההיא הוא נשוי בשלישית, אלכוהוליסט, צמחוני, מתרגל יוגה וסובל מדיכאונות חוזרים. 

משנתו:

רונלד דיוויד לאינג (נגטיב). ההשתחררות מכבלי השקר של הזולת היא כמו קפיצה לתהום, כשהתהום היא חופש מוחלט. וכך אנו נאחזים בשקר, ופוחדים מתהום החופש,  אך, לתפיסתו, החופש אינו תהום, אלא מבוא ופרוזדור לבניה ושיקום של עצמנו. וכבר כתב על כך אריך פרום ב"מנוס מחופש" שלו, ספר שבו הוא מסביר את ההתנהגות האנושית (מהאדם ההולך כל שבוע לסרט ועד לנאצים) כמנוסת בהלה מן החופש האישי שהאדם לא יודע מה לעשות עמו.

אז מהם עיקרי משנתו?  ובכן, אפשר לסכם את עיקרי משנתו במילותיו של  הפסיכולוג דניאל גולמן, מחבר הספר  'אינטליגנציה רגשית', שטען כי לאינג האמין כי החברה המודרנית מקיפה את הפרט בחומת סתגלנות המעכבת את הפוטנציאל הגלום בו ומחריבה את אישיותו. לדעתו, ייתכן שמה שקרוי 'שיגעון', אינו אלא תוצאה של אי יכולתו של האדם לדכא את חושיו הנורמאליים, להסתגל לחברה שאינה נורמאלית.

לאינג עצמו, מעיד על עצמו כי הוא הגיע בכלל לפסיכיאטריה מכיוון שחש אחווה רבה יותר כלפי המשוגעים מאשר כלפי אלה הקוראים לעצמם שפויים. הוא מספר, כי כשסייר בבתי משוגעים  חש כי השוכנים בם לא נראו לו מסוכנים יותר ממרבית הסוהרים (האחיות והרופאים) שלהם. עוד הוא סיפר כי אחרי לימוד ומחקר של משפחות הסכיזופרנים הוא ערך מחקר על משפחות נורמאליות והשווה ביניהם. ולדבריו זו הייתה אחת החוויות המדעיות ההרסניות ביותר שחווה בחייו: המשפחות שכביכול נורמאליות, שחקר במהלך עבודתו,  נתנו לו את התחושה של כניסה לתא גזים אפוף בחד תחמוצת הפחמן. לדבריו ההורים הסתגלו לאותו קיום אותו הם מכנים 'חיים' ושכנעו את הילדים להסתגל גם הם לחיים הללו.

לאינג סבר שמה שאנשים קוראים לו 'חיים', אינו אלא מוות שקט, הם מתים בפנים ומתנהגים כחיים – בחוץ. ובהקשר זה הוא אהב לצטט את ניטשה שאמר: "אל תחשוש, נשמתך מתה זמן רב לפני אתה תמות"…

לאינג על שקר וסכיזופרניה: 

לדבריו, האמירה כי כל האנשים הם בעצם רובוטים,  'זומבי'ס'; מתים חיים, היא אכן אמירה אופיינית לסכיזופרנים, אך עם זאת היא אמירה שאפשר להגיע אליה דרך תחושה נכונה. ויותר מכך, לדבריו זה פשוט נכון. ומה שאמורה להיות תפיסה 'שפויה ונורמאלית' של החיים, היא פשוט תפיסה שגויה.

לאנשים רגילים אסור להגיד דברים שמותר רק למשוגעים, או להבדיל, אמנים ידועים, כמו אלן גינזברג שאמר כי: "החופש היחיד שלנו נמצא בכלוב שאנו בנינו לעצמנו". ושוב, משפט כזה, לו יבוא  מאדם שנתפס נורמאלי, יציג אותו כאדם כחריג.

מה שיוצא מן האמירות הנ"ל הוא שלאינג היה מבקר רדיקלי וקשה של אורח החיים של בני האדם. אחד הדברים שהוא יצא נגדם בחריפות הוא מה שהוא מכנה: 'אורח חיים של שקר'. לדבריו זה כמו מחלה מידבקת, כי כל שקרן חייב לפתות אחרים להאמין לו. השקרנים מהפנטים אנשים אחרים שנופלים תחת קורי השקר שלהם.  ואם האחר הולך נגד החושים שלו עצמו אז הוא משתכנע בזה ושומט את אדמת הריאליה מתחת לרגליו.

לדבריו, ההשתחררות מכבלי השקר של הזולת היא כמו קפיצה לתהום, כשהתהום היא חופש מוחלט. וכך אנו נאחזים בשקר, ופוחדים מתהום החופש,  אך, לתפיסתו, החופש אינו תהום, אלא מבוא ופרוזדור לבניה ושיקום של עצמנו. וכבר כתב על כך אריך פרום ב"מנוס מחופש" שלו, ספר שבו הוא מסביר את ההתנהגות האנושית (מהאדם ההולך כל שבוע לסרט ועד לנאצים) כמנוסת בהלה מן החופש האישי שהאדם לא יודע מה לעשות עמו.

ואיך משפיעים החיים באווירה של שקר על אלה החיים והגדלים בה? ובכן לדעתו של לאינג  הרגישים שבהם עלולים לפתח סימנים של סכיזופרניה. לדבריו רוב האנשים חיים בשדה של שקר. ושורדים. אך יש כאלה שהם כנראה רגישים מידי והם לא יכולים להמשיך ולתפקד בים של שקרים ואז הם מפתחים את הסכיזופרניה, כדרך שמאפשרת להם לחיות בשני העולמות; זה האותנטי שלהם, עליו הם לא מוותרים, וזה השקרי של החברה. בשעה שהשפויים, ויתרו על האמת האישית למען הסתגלות לעולם השקרי החברתי. 

והוא עוד מוסיף כי אם ייעלמו השקרים שמסביב, תעלם גם הסכיזופרניה. כלומר, הוא אינו רואה במחלה כשל אישי, נפשי או ביולוגי, אלא כשל חברתי, סביבתי שהקוד הגנטי שלו הוא חיים בשקר. חיים שאליהם הסכיזופרן לא יכול להסתגל.  (עוד על גישתו של לאינג לסכיזופרניה ולסכיזופרנים, בהרחבה, בהמשך). 

לאינג על הפסיכיאטריה והפסיכותרפיה. 

לאינג היה שייך לזרם שנקרא: אנטי-פסיכיאטריה, תנועה או זרם שביקר קשות את הפסיכיאטריה. אבות הזרם זה היו: ארווין גופמן, מישל פוקו ותומס סאס.

תרומתו של לאינג לאנטי-פסיכיאטריה היא אנושית, קונקרטית ופסיכולוגית, בשעה שיתר השלושה, באו מנקודות מבט קצת שונות; פוקו רואה את הדברים למעלה, מרמה של תהליכים היסטוריים תרבותיים. סאס בא לזה מן האספקט הפוליטי, משפטי, מוסרי. גופמן (וגם שף) באים לזה מנקודת מבט סוציולוגית, ורק לאינג ניגש לשיגעון מתוך פרספקטיבה ישירה של הוויה של להיות משוגע. הוא למעשה מנסה להבין אותה מבפנים.

עם זאת גם הוא רצה להעביר את מרכז הכובד של ההסבר לשיגעון מאורגני לחברתי, למשל בספרו ,שפיות, טירוף שפיות והמשפחה" יחד עם אסתרסון –  הוא מנסה להוכיח כי הפרעות התנהגותיות יכולות לקבל הסבר משכנע על רקע המסגרת החברתית-משפחתית בה הן עוצבו. 

ובכלל, לר. ד. לאינג דרך חתרנית ומרדנית מאוד, לא רק לראיה של מחלת הנפש, אלא אפילו לראיה של היחס הכמו מקודש שבין הפסיכוטי לפסיכיאטר. הוא טוען שבכלל, בשדה הפסיכואנליזה קיימת התרחשות מופלאה; הפסיכואנליטיקאים טוענים כי הפסיכוטיים לא חיים בעולם האמיתי, אלא בעולם שהם עיוותו אותו לצרכיהם. וזאת על ידי העתקה, דפרסונליזציה ( חוויתי את עצמי – כבלתי ממשי), אובייקטיביזציה (התייחסות לזולת כאילו הוא חפץ). העדר אמפתיה, העדר התייחסות רגשית. השלכה, (יחוס תכונות ושאיפות מוכחשות של עצמו – לאחרים, ושל אחרים – לעצמו), היפוכים (של יצרים מסוימים, ליצרים הפוכים – בדרך של הסוואה), הכחשה (התעלמות של תכונות מסוימות והתנהגות כאילו הן לא קיימות) וכו'.

אך לטענתו, זה בדיוק מה ש(חלק מ) הפסיכואנליטיקאים עושים למטופלים שלהם; מתנהגים אליהם באותו האופן שהם טוענים שהמטופלים נוהגים. הם עושים להם דפרסונליזציה, (מתייחסים אליו בצורה מנוכרת, נעדרת את המימד האישי), הופכים את המטופל ללא ממשי, על ידי שהם מראים לו כיצד הוא חי בעולם מנותק, פנטזיוני, שונה מן היתר. ומתייחסים למטופל באופן לא אישי אלא כאל חפץ שצריך לטפל בו בצורה קרה ומנוכרת. לטענתו, הפסיכיאטר בא למטופל בדרך של חוסר התייחסות רגשית ודבק בכלים קרים ורציונאליים. לדבריו, הם מייחסים למטופל תכונות ומשאלות שהמטפל עצמו חש בעצמו אך קשה לו להודות בכך, ועל כן, הוא אך שש למצוא זאת במטופל. וכך מעבירים המטפלים למטופל פחדים ובעיות שלהם עצמם ומוצאים בו את אשר קשה להם להודות שקיים בהם עצמם. ובזאת הופך המטופל למעשה,  למטפל של המטפל,  משמש כשה לעולה, שעיר לעזאזל. כי על ידי הודאה בעוונותיו הוא כמו מאפשר למטפל לצאת נקי וחף מנוירוזות ומשאלות אסורות ומודחקות, שהרי עתה 'הקורבן' ( המטופל) מכפר על כך בעבור שניהם.  והמטופל, לאחר שהפנים את המסר הסמוי,  משוכנע שזה בא ממנו ומתנהג לפי "הנבואה שמגשימה את עצמה". לדברי לאינג, זהו מחזה אימים שבו מי שאמור לרפא הוא זה שמעצים (ואפילו אותי 'שותל') את ההפרעה, פסיכוזה, נוירוזה.

טענה זו היא אולי הטענה המרדנית והמרחיקה לכת  ביותר שניתן להטיח בממסד התרפויטי; כי אלה שמעבירים מסר תרפויטי, עושים זאת רק ברמה החיצונית, המילולית, אך ברמה התת קרקעית, (שהיא לא מילולית –  ברב המקרים) עובר המסר הסמוי ההפוך. כאילו הפסיכואנליטיקאי או הפסיכיאטר – הם מעין אימא פולנייה שלכאורה, רוצה רק טוב לילד, אך תוך כדי כך מעבירה לו את רוב החששות, החרדות, ותחושות האשמה שלה עצמה.

דרך ספריו -בעיקר  'האני החצוי' ו'הפוליטיקה של המשפחה'-  הוא התנגד בתוקף לגישה שבאה למטופל, 'עם כפפות על הידיים', ולומדת אותו דרך גיליון החולה שלו. הוא דגל בגישה של הזדהות. להתייחס לכאביו ומצוקתו ודרכם, לנסות ולהבין אותו.. סיפור אחד עליו מספר כי נערה סכיזופרנית אחת לא רצתה לדבר ורק ישבה בפינת החדר עירומה והתנדנדה כל הזמן. לאינג נכנס לחדר, הוריד את בגדיו והתנדנד יחד עמה שעות, ולאחר מכן היא החלה לדבר עמו לספר לו דברים. (כי בדרך הזו שהוא נקט בה, הוא בעצם יצר עמה דיאלוג של אמפטיה).

"While still in Chicago, Laing was invited by some doctors to examine a young girl diagnosed as schizophrenic. The girl was locked into a padded cell in a special hospital, and sat there naked. She usually spent the whole day rocking to and fro. The doctors asked Laing for his opinion. What would he do about her? Unexpectedly, Laing stripped off naked himself and entered her cell. There he sat with her, rocking in time to her rhythm. After about twenty minutes she started speaking, something she had not done for several months. The doctors were amazed. 'Did it never occur to you to do that?' Laing commented to them later, with feigned innocence".
John Clay's book: R.D. Laing: A Divided Self. . (pp. 170-171

ספר חשוב נוסף של לאינג במסגרת ה'אנטיפסכיאטריה', הוא "הפוליטיקה של הניסיון" שיצא ב-1967 ספר זה הנו אחד הספרים היותר קיצוניים שלו בעניין האנטיפסיכיטריה, כאן הוא קרוב מכל להשקפה מיסטית, נוסח ר' נחמן מברסלב, (בעיקר בסיפור: 'התבואה המשגעת') שרואה את הנורמאליים כמשוגעים האמיתיים ואת המשוגעים כנפגעי השיגעון של הנורמאליים וכבעלי הפוטנציאל האמיתי לנורמאליות אמיתית.

ב-1969 בספרו: "הפוליטיקה של המשפחה" הוא מפרט איך המשפחה מעוותת דרכי חשיבה והתנהגות של חבריה, ויוצרת קונפורמיות על בני המשפחה ולו במחיר מחלת נפש של החלשים שבה. והנה ציטוט אופייני: "יש כללים כנגד ראיית הכללים, ועל כן נגד ראיית כל הבעיות הנובעות מכניעה לכללים או לשבירתם".

וכך, מצטייר לאינג, כאחד המורדים הגדולים באחד מן הממסדים היותר מקודשים במאה ועשרים, הממסד הפסיכיאטרי. ובמה הוא מורד בעצם? ובכן, לאינג מורד ראשית באוטוריטה הבלעדית של הממסד הפסיכיאטרי על נפש האדם, ושנית הוא מורד במורשת הניכור שיש לממסד זה כנגד החוויה הסובייקטיבית של היות האדם יצור חי, חיוני ודינאמי. למעשה, הוא מבקר את הפסיכיאטריה על כך שהיא מתייחסת למצבים פסיכוטיים בצורה קרה ומנוכרת. ניגשת למטופל כאל חפץ ולא כאל משהו חי, שעובר חוויות חיות.

לאינג טוען כי פרויד בכלל ניגש לנוירוזה רק לאחר שהוא – הקפיא, ניתח, עיקר וקטלג אותה. לדבריו, עלינו ללמוד להתייחס להפרעה הנפשית כמשהו חי, שהוא חלק מאדם ולא רק לאחר שהוא הפך למוצג מנוכר במעבדת השכלתנות. הוא אינו שולל את פרויד, רק את חוסר האנושיות שבגישתו. הוא טוען כי הפציינטים מבקשים עזרה, מכיוון שברוב המקרים הם חשים כאובייקטים מתים ומנופצים. והנה הגישה הפסיכיאטרית דווקא גורמת להם לחוש עוד פחות אינטימיים וקרובים לעצמם, 'מוקפאים' על ידי נקודת המבט הפסיכיאטרית. 

לאינג על הסכיזופרניה: 

הסכיזופרניה על פי לאינג, היא תגובה קיצונית של אדם רגיש ואותנטי ללחץ חברתי. תגובה שבעזרתה מצד אחד הוא לא מוותר על אני אותנטי פנימי (כמו הרוב) ועם זאת לא יכול או לא רוצה להפוך למורד או אאוטסיידר (כמו המיעוט) ועל כן נוקט בדרך ביניים שבה הוא מאמץ חזות מזויפת כלפי החברה, חזות שמתחילה להתעצם וצוברת כוח ומתנתקת מן החברה ומן האני הפנימי גם יחד (וזאת מתוך נסיון נואל לשמור על קשר עם שניהם…).

תחום התמחותו של לאינג היה הסכיזופרניה והסכיזופרנים, ועל נושא זה נסב ספרו הגדול הראשון: "האני החצוי"; הוא רואה את התהליך של הפיכתו של אדם לסכיזופרן – כתהליך שמתחיל בהתעקשותה של החברה על התנהגות שהיא אך ורק נקייה וחיובית. התנהגות שלא מאפשרת ל'אני האפל' לבוא לידי ביטוי. ובחוסר יכולתו  להדחיק את האני האפל  – הסכיזופרן חש חוסר בטחון אונטולוגי. חש שיש בו משהו שהוא לא בסדר, משהו שלא דומה למה שחי לדעתו באנשים אחרים. ועל רקע תחושה זו,  הוא חש שונה, חש שאינו חלק מן העולם החברתי שסביבו, ואז במקום  ללבוש מסכה ולהרוג את האני הפנימי, (כמו שעושים יתר חברי ההמון השקט),  הוא מפצל עצמו לאני מזויף –  אותו הוא מציג  כלפי העולם, ולאני אותנטי  – אותו הוא מציג כלפי עצמו, ושאותו אינו מגלה החוצה. כאן מתחבר לאינג לפול טיליך (תיאולוג) ורולו מיי (פסיכולוג  אקזיסטנציאלי), בכך שהוא טוען כי מטרת הפיצול היא להוריד את סף החרדה. הוא מצא כי לאדם המציג את האני האמיתי שלו לחברה – ישנה צפייה שיש בה חרדה קיומית, מפני תגובה שלילית (אולי הוא לא מתאים, אולי הוא לא מגיב נכון, אולי הוא 'לא בסדר', אולי הוא 'לא שווה'). וכדי להפחית את החרדה הוא מונע מן האני האותנטי להיחשף. וכך, אם האני המזויף ידחה –אז זה לא נורא, כי  הוא יחוש פחות כאב. וכך, הסכיזופרניה על פי לאינג, היא תגובה קיצונית של אדם רגיש ואותנטי ללחץ חברתי. תגובה שבעזרתה מצד אחד הוא לא מוותר על אני אותנטי פנימי (כמו הרוב) ועם זאת לא יכול או לא רוצה להפוך למורד או אאוטסיידר (כמו המיעוט) ועל כן נוקט בדרך ביניים שבה הוא מאמץ חזות מזויפת כלפי החברה, חזות שמתחילה להתעצם וצוברת כוח ומתנתקת מן החברה ומן האני הפנימי גם יחד (וזאת מתוך נסיון נואל לשמור על קשר עם שניהם…). אפשר להגיד כי הסכיזופרן על פי לאינג, הוא אדם שעמדו בפניו שתי אופציות: א. לוותר על אני אותנטי. וב. למרוד. והוא בחר באופציית ביניים; לשמור על האותנטיות ואימוץ של אני מזויף- גם יחד.

כל זאת, לעומת האדם שמוגדר כנורמאלי, שמתעלם מן האני הפנימי ובוחר בעיקר באני המזויף. הסכיזופרן, לפי לאינג, עדיין תקוע בין השניים, כלומר במקום קונפליקט בינו לבין הממסד (מרידה) הוא לקח את הקונפליקט פנימה, בינו לבינו (סכיזופרניה). ואז ההפרעה נחשפת, תחילה בפני המשפחה ואז בפני הפסיכיאטר. ואז, בשני המקרים מתחיל הדבר הנורא, מתחילה הזוועה לפי לאינג; ברגע זה (ברגע שההפרעה או המחלה נחשפים), במקום שישטוף אותו, מצידם, גל של אמפטיה, הוא מקבל תווית, ומתחילים להשתמש בו. הוא, שהכריז על עצמו כבעייתי הופך בזאת, עבורם, לאפיק ניקוז נוח, (גם עבור המשפחה וגם עבור הפסיכיאטר); שניהם מנקזים (דרך הפער שבין האני המזויף לאני האותנטי) את כל שלא מתאים לאני המזויף שלהם עצמם. כלומר במקום לעזור לו באמת, יש להם בעצם אינטרס פנימי חבוי ועלום שהסכיזופרן ימשיך להיות כזה, מכיוון שבהיותו כזה הוא הופך להיות השעיר לעזאזל שלהם, דרכו האני שלהם, בו הם לא מכירים, מוצא ניקוז. וזה שהם מאשרים שהוא חולה ולא בסדר, רק עוזר להם להרגיש יותר טוב בתוך עצמם ורק מעצים את המחלה שלו.

אין ספק שזו הטחה מרחיקת לכת, רדיקלית, וחסרת תקדים בחריפותה, ובכך לאינג הופך למורד המורדים, כי אין דבר יותר פנימי ועצמי באדם מאשר חיי הנפש שלו, ומצד שני אין ממסד יותר מקודש וממסדי (לגבי חיי הנפש של האדם) מאשר הממסד הפסיכיאטרי. והנה בא אדם, שהוא  גם פסיכיאטר, גם פסיכותרפיסט, מוערך ובעל שם, ומורד בצורה בוטה וחסרת פשרות בממסד היותר שמור הזה.

כלומר האשמתו של לאינג  היא חצופה ביותר, זו האשמה כפולה; ראשית בכך שהם הופכים אדם שמנסה לשמור על ייחוד  – לחולה. ושנית, בכך שהם נותנים למחלה להתעצם במקום לעשות את מה שהם מתיימרים לו ומופקדים עליו וזה לטפל במחלה ולהבריא את החולה בה.

בסופו של דבר, לאינג מפנה אצבע מאשימה כלפי החברה –בגדול, וכלפי המשפחה – בקטן, בכך שהוא טוען שתופעת הסכיזופרניה היא במקרה הפחות גרוע ראי שמשקף את הצביעות החברתית (שמעלימה את הרע והאפל שבנפש האדם ולובשת את הטוב -כביכול- מעליו כמסווה). ובמקרה היותר גרוע משתמשת בסכיזופרן כשעיר לעזאזל של האני האפל של האזרח המהוגן, אני אפל שלא יכול להגיע אצלו למודעות והכרה.

——————————————–

אמירות, אמרות וציטוטים:

"לכל אחד מאתנו יש קו גבול המבחין בין מה שיאמן לבין מה שלא יאמן. אך מה שאובייקטיבית לא יאמן נחווה לעתים קרובות כדבר של ממש. אני מעלה את האפשרות שזה, בעצם, המקרה הנורמאלי".

                                                                           ר. ד. לאינג, קולה של החוויה, דביר, 1991, עמ' 51

"מה אמורים אנשים נורמאליים לעשות עם האנשים האלה, המוזרים מכל וכל, בלתי מתקבלים על הדעת, שלא מן העולם הזה, הרעים והמפחידים? מה הם האמורים לעשות להם? הם שולחים אותם לפסיכיאטר שאבחנתו, כפי שאומר בלוילר בצורה מפורשת למדי, היא השתקפות של לחצים חברתיים ותגובה עליהם, יותר  מאשר ביטוי לאמונה הנשענת על איזושהי תורה רפואית".                    שם, עמ' 53

"בלוילר נותן את התואר סכיזופרנים לאנשים מסוימים שהאנשים הנורמאליים מסתכלים עליהם מגבוה, מתרחקים מהם ומחשיבים אותם חולי רוח. אין הם מתרחקים מהם מפני  שהם פסיכוטיים – הם נקראים פסיכוטיים כדי להסביר, כביכול, כיצד הם כה בלתי מתקבלים על הדעת, וכדי להכשיר בחותמת של רישיון רפואי את החרם החברתי המוטל עליהם".

                                                                                שם, עמ' 54

"הפסיכיאטרים האורתודוכסים והפסיכואנליטיקאים – מעידים, ככל אדם אחר, שקשה להם ליצור קשר משמעותי עם חלק מן האנשים שבהם הם נתקלים. רוב הפסיכואנליטיקאים סבורים, בהשראת פרויד, שאנשים אלה הם "בלתי נגישים" מפני שהם כל כך נרקיסיסטים, חשיבתם כל כך מופרעת, רגשותיהם כל כך מבולבלים.

אולם – לדעת הפסיכואנליטיקאים – אפשר להתחיל להביא לידי כך שלדבריהם תהיה איזושהי משמעות אם משנים את מה שהם אומרים: חותכים באמצע, מפרקים, מחברים חלקים נפרדים, מסובבים, הופכים מעלה ומטה, פנים חוץ, פנים ואחור. המשונה הוא שהפסיכיאטרים מייחסים פעולות אלה  ודומות להן – דפרסונליזציה (חווית-עצמו כבלתי ממשי), אובייקטיפיקציה (התייחסות לזולת כאילו היה חפץ), ראיפיקציה (התייחסות למושגים כאילו היו דברים מוחשיים), סקוטומטיזציה (עיוורון פסיכולוגי לאזורים מסוימים בשדה התפיסה), התכחשות לדעות עצמו, הכחשה של חוויות ויצרים מפחידים, חוסר הבנה, העדר סימפתיה, העדר אמפתיה, העדר התייחסות רגשית, התייחסות אל מה שקרה כאילו התרחשותו בוטלה, עיבויים (איחוד דימויים אחדים בדימוי מורכב אחר), השלכה החוצה (ייחוס תכונות ושאיפות מוכחשות של עצמו לזולת), השלכה פנימה (ייחוס של תכונות הזולת ושאיפותיו לעצמו), היפוכים (של יצרים ליצרים הפוכים כדרך של הסוואה) וכיוצא באלה – למושאי הסתכלותם בעוד שהם עצמם פועלים פעולות כאלה על המושאים הללו". (שם). 

"הפסיכיאטריה האובייקטיבית נשענת על אמונות, לא על הביולוגיה. הביולוגיה בתור שכזאת איננה אלא תירוץ עבור הפסיכיאטריה האובייקטיבית. היא מציגה את עצמה כאובייקטיבית, או כשהיא אובייקטיבית בפועל, רק במידה שמועיל לפעול או להיות כך, למען המטרה הבלתי-אובייקטיבית של הטלת פיקוח על חוויה והתנהגות בלתי-רצויות. הפסיכיאטריה האובייקטיבית היא ניסיון בלתי-אובייקטיבי לפקח על אירועים שהם, במידה רבה, לא-אובייקטיביים, ולרסנם באמצעים אובייקטיביים".

ר.ד. לאינג, קולה של החוויה, דביר, 1991, עמ' 47

"נורמאליות מאוד מחשיבה את האדם הנורמאלי שלה. היא מחנכת ילדים לאבד עצמם ולהיעשות אבסורדיים, ועל כן להיות נורמאליים. אנשים נורמאליים הרגו אולי מאה מיליון מחבריהם הנורמאליים בחמישים השנה האחרונות". 

"הם מעמידים פנים שאינם מעמידים פנים. כדי להצטרף אליהם עליך להעמיד פנים שגם אתה אינך מעמיד פנים. אם אתה זוכר, הישמר. שכח שאתה מעמיד פנים שאינך מעמיד פנים. שכח שלמדת לשכוח. הניתוק המושלם, כמו הרצח המושלם, לא התרחש מעולם. העמד פנים, והעמד פנים שאינך מעמיד פנים. אינך מעמיד פנים שאינך מעמיד פנים. מסוכן לא להעמיד פנים כשצריך להעמיד פנים שמעמידים פנים. אולי יותר בטוח להעמיד פנים שאתה מעמיד פנים. אך אל תעשה יותר מדי אירוני, אחרת תגמור כמו ניטשה.

הניתוק נעשה. אינך יודע שעשית זאת אחר שעשית, שכן מהניתוק משתמע שאינך רואה את עצמך עושה את הניתוק.

הצעד מושתת על אי ידיעה שנעשה צעד אחד לתוך העדר מודעות, הניתוק אינו יכול להראות לתודעה המנותקת.

אחרי סוג כזה של ניתוק האדם אינו יודע שהוא מנותק. הוא היה רואה בכך עלבון, אלמלא הגיחוך, אילו רמז מישהו שהוא אמנם מנותק. אולם בוא מסוגל לתקוף ולהרוס את כל מי שאינו מנותק כמותו, מי שזוכר ששכח, מי שמסוגל רק לשער שיתכן ששכח או שבודאי שכח.

אנו מזהים כאן את ההישג של גבולות אני נורמאליים מהסוג הרגיל".

                                        קולה של ההוויה, דביר, 1991, עמ' 174     

"אין דבר יותר סובייקטיבי מאובייקטיביות עיוורת לסובייקטיביות של עצמה".

                                                                     שם, עמ' 22

" 'אדם ללא מסכה' הוא אכן נדיר ביותר. אפשר אפילו להטיל ספק בקיום אדם כזה במציאות.. במידה מסוימת לובש כל אחד מסכה, וישנם דברים רבים שאיננו מתמסרים להם במלואנו. בחיים "רגילים" נראה שבכלל אי אפשר שיהיה אחרת".

                                                      האני החצוי, עמ' 71
"מצבנו הנורמאלי, המסתגל, הוא לא פעם בגידה בפוטנציאלים האמתיים שלנו, ורבים מאתנו מצליחים מדי בפיתוח אני שקרי כדי להסתגל למציאות שקרית".  שם.

“סוריאליזם הינו תועבה עבורי. מכיוון שהסוריאליסט עושה מכל דבר בדיחה. ואני מתייחס לחיים כטרגדיה".

"אני רץ בודד, אך אני רץ למרחקים ארוכים".

"עבודתי מפריעה לאנשים ואף אחד לא רוצה שיפריעו לו. הם לא לגמרי מודעים להשפעה שיש לעבודתי עליהם, הם רק יודעים שזה מפריע".

"החיים הינם מחלת מין מידבקת, עם מאה אחוזי תמותה"

The Observer, 3/17/1985 מתוך:

"דפרסונליזציה חלקית של אחרים מתרחשת ללא הרף בחיי יום יום ורואים אותה כנורמאלית, אם לא כנשאפת ממש. רוב היחסים מבוססים על נטייה לדפרסונליזציה חלקית כלשהי, כשמתייחסים לזולת לא במונח של תשומת לב למי ולמה שהוא מהווה בעצמו, אלא כאל רובוט דמוי איש המשחק תפקיד או נוטל חלק במכונה גדולה שבה גם האדם עצמו משחק תפקיד אחר".

ר. ד. לאינג, "האדם החצוי, הקיבוץ המאוחד, עמ' 32.

…"הנורמאליות' וההסתגלות'' שלנו, פעמים הרבה אינן אלא הסתלקותה של התעלות -הנשמה, בגידה בפוטנציאל האמיתי הגלומים בנו, כי רבים מאתנו מצליחים הצלחה יתירה בקניית 'אני' מזויף כדי להסתגל למציאות מזויפת".

  ר. ד. לאינג, "האני החצוי".

"פרויד הדגיש חזור והדגש שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. קיים קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות ובין תביעות האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש… ….תרבותנו מדכאה לא רק את "היצרים", לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו לכל צורותיה. בחברה של בני אדם חד ממדיים אין זה מפתיע שמי שמתנסה בהתמדה בממדים אחרים ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה – אם בסכנת הרס על ידי האחרים ואם בסכנת בגידה במה שידוע לו.

במצב הנוכחי של שיגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמאליות, שפיות וחירות – כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים".

ר. ד. לאינג, "האני החצוי" הקיבוץ המאוחד, עמ' 6, 

"…כל האנשים הללו שרוצים לשלוט על ההתנהגות של מספרים גדולים של אנשים אחרים-עושים זאת דרך ועל סמך  החוויה של אותם אנשים אחרים. ולאחר שאנשים מונעים לחוות מצב מסוים בדרך דומה, ניתן לצפות מהם להתנהג בדרכים דומות. לגרום לכל האנשים לרצות את אותם הדברים, לשנוא את אותם הדברים, לחוש את אותו האיום – ואז התנהגותם כבר שבויה, אתה קנית ויש לך בעלות על קהל  הצרכנים שלך או בשר התותחים שלך. ואז כבר הינך יכול לגרום  לתפיסה זהה של כושים כתת אדם, או של הלבנים כמרושעים או מנוונים, והתנהגות תתבצע בהתאם.

עם זאת, האינרציה  של קבוצות אנוש שמופיעות כשלילה בהתגלמותה של מעשיות, היא למעשה התוצר של מעשיות ולא של שום דבר אחר. האינרציה הזו של קבוצות יכולה אמנם להיחשב ככלי  של מיסטיפיקציה אם לוקחים אותה כחלק מ'הדרך הטבעית של דברים'. הניצול האידיאולוגי של רעיון כזה הוא מובן מאליו; הוא משרת כה בקלות את האינטרסים של אלה שהאינטרס שלהם הוא שאנשים יאמינו שהסטאטוס קוו הוא חלק מ'הדרך הטבעית של הדברים', קיבל הסמכה באופן מקודש או נוצר על ידי 'החוקים הטבעיים' … הקבוצה הופכת למכונה – ושוכחים כי זו מכונה מעשי ידי אדם ושבה המכונה הוא האדם עצמו שיצרה אותה. וזה ממש לא כמו מכונות שנעשו על ידי בני אדם, שיכולות שיהיה להם קיום משל עצמם. בעוד שבקבוצה אלה האנשים עצמם המארגנים עצמם בתבניות, רבדים, מניחים הנחות ומייחסים כוחות שונים, תפקודים, תפקידים זכויות וחובות וכו' וכו'".

ר. ד. לאינג

 

 

Long before a thermonuclear war can come about, we have had to lay waste to our own sanity. We begin with the children. It is imperative to catch them in time.

Without the most thorough and rapid brain-washing their dirty minds would see

through our dirty tricks. Children are not yet fools, but we shall turn them into

imbeciles like ourselves, with high I.Q.s if possible.

(Laing, R.D. 1990a. The Politics of Experience and The Bird of Paradise. London: Penguin

Books Ltd: p.49)

 

A little girl of seventeen in a mental hospital told me she was terrified because the

Atom Bomb was inside her. That is a delusion. The statesmen of the world who boast and threaten that they have Doomsday weapons are far more dangerous, and far more estranged from 'reality' than many of the people on whom the label 'psychotic' is

affixed.

(Laing, R.D. 1990b. The Divided Self. London: Penguin Books Ltd.

: 12)

 

We are living in an age in which the ground is shifting and the foundations are

shaking. I cannot answer for other times and places. Perhaps it has always been so. We know it is true today.

((Books Ltd: p. 108) 

 

They are playing a game. They are playing at not playing a game. If I show them I see they are, I shall break the rules and they will punish me. I must play their game, of not seeing I see the game.

(Laing, R. D. 1974. Knots. Harmondsworth: Penguin Books Ltd.

: p. 1) 

There is no such "condition" as "schizophrenia," but the label is a social"

fact  and the social fact a political event”

R.D.Laing

“Top heavy apparatus of psychodynamics and cognitive psychology is at worst a fantasy and at best a metaphor”.

by Rom Harre [04.11.98} 

"What we call 'normal' is a product of repression, denial, splitting, projection, introjection and other forms of destructive action on experience. It is radically estranged from the structure of being. The more one sees this, the more senseless it is to continue with generalized descriptions of supposedly specifically schizoid, schizophrenic, hysterical 'mechanisms.' There are forms of alienation that are relatively strange to statistically 'normal' forms of alienation. The 'normally' alienated person, by reason of the fact that he acts more or less like everyone else, is taken to be sane. Other forms of alienation that are out of step with the prevailing state of alienation are those that are labeled by the 'formal' majority as bad or mad."
–R. D. Laing, The Politics of Experience

 


 

——————————————————————————————————

ביבליוגרפיה:

בעברית:

הטרוף, שפיות הדעת והמשפחה  ר.ד. ליינג,/ א. אסטרסון. צ'ריקובר 1977

האני החצוי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד 1978

קולה של החוויה, הוצאת דביר, 1991

 

באנגלית:

 

 

R.D. Laing – Creative Destroyer [ed] Bob Mullan [1997]. Published by
Cassell. London.

Roberta Russell and R.D. Laing [1992]. R.D. Laing & Me: Lessons in Love.
Hillgarth Press: New York.

Mary Barnes & Joe Berke [1982]. Two Accounts of a Journey Through Madness.
Free Association Books, London.

R. D. Laing [1959 / 1965]. The Divided Self – An Existential Study in Sanity & Madness. Pelican Books.

R. D. Laing [1961]. Self and Others. Pelican Books.

R. D. Laing [1967]. The Politics of Experience & The Bird of Paradise. Penguin Books.

R. D. Laing [1969]. The Politics of the Family [and other essays]. Pelican Books.

R. D. Laing [1970]. Knots. Penguin Books.

R. D. Laing [1976]. The Facts of Life. Penguin Books.

R. D. Laing [1982]. The Voice of Experience – Experience, Science and Psychiatry. Penguin Books.

R. D. Laing & David Cooper [1964]. Reason & Violence – A Decade of Sartre’s Philosophy 1950-1960. Tavistock Publications.

R. D. Laing & A. Esterson [1964 / 1970]. Sanity, Madness and the Family – Families of schizophrenics. Penguin Books.

David Cooper [1971]. The Death of the Family. Pelican Books.

David Cooper [1974]. The Grammar of Living: An Examination of Political Acts. Pelican Books.

הכתוב לעיל, לקוח מספרי: ''אאוטסיידרים ומורדים", בהוצאת ידיעות אחרונות.. 2006 .מאמר זה הנו צירוף ועיבוד של מספר קטעים עליו, המופיעים לאורך הספר.

 

על חסימות אנרגטיות ובולמי זעזועים.

האפשרות כי נורמות חברתיות נוקשות, המנוגדות לטבע האנושי האמיתי, אחראיות לרבים מן הקשיים בחייו של אדם מופיעה בתורותיהם של שניים מההוגים המקוריים ביותר של המחצית הראשונה של המאה ה-20. אלו הם וילהלם רייך , הוגה שיטת הביואנרגטיקה , וג'ורג' איוונוביץ' גורדייף, הוגה הדרך הרביעית.

גורדייף (1880-1949) למד פסיכולוגיה, דתות, פילוסופיה, מיסטיקה ואוקולטיזם במשך 20 שנה בבתי ספר אזוטריים שונים באסיה התיכונה. שם פיתח את רעיונותיו העוסקים בהערת התודעה. בגיל מאוחר יחסית הגיע למוסקבה והחל מלמד את תורתו. תלמידו הבולט, פטר (פיוטר) דמיינוביץ' אוספנסקי, מעצב ומסדיר את תורתו כך שתהיה נגישה לקהל הרחב.

וילהלם רייך (1897-1957) היה תלמיד וקולגה של פרויד. פסיכיאטר בהכשרתו שהחל את הקריירה שלו בשנת 1919. הוא פיתח המצאות רבות, חלקן תמוהות יותר, כמו מכונה שאליה ניתן להיכנס ולהיטען על ידי אנרגיית האורגזם, אותה הוא כינה בשם אורגון – וחלקן תמוהות פחות, כמו שיטת  הביואנרגטיקה, אותה פיתח לכדי שלמות תלמידו, אלכסנדר לואן.
תודעה מול בריאות
רייך היה מדען שנוי במחלוקת. גורדייף היה מורה של ידע אזוטרי שכוח, אדם ומורה מרדני על גבול הניהיליזם. שניהם פסלו במידה קיצונית את אורח החיים הקיים והציעו דרך רדיקלית לצאת מן המצב שבו שרוי האדם.

בעוד שרייך וגורדייף מתייחסים שניהם לאספקט האנרגטי והפסיכולוגי, הם נבדלים זה מזה בעיקר בהתמקדותו של גורדייף בצד התודעתי, בעוד רייך שם דגש משמעותי על הצד הבריאותי. רייך מגיע מן הצד התרפויטי-הוליסטי ואילו גורדייף מגיע מן הצד המיסטי-רדיקלי. שיטתו של גורדייף מיסטית ומדברת על טרנספורמציה של המערכת האנושית והעברתה לפאזה גבוהה. לפאזה הגבוהה קרא גורדייף  התעוררות. תורתו נסבה סביב הרעיון והתרגול של הקצה משינה תודעתית. התעוררות מלאה הייתה עבורו התפתחות של מה שהוא כינה בשם גופים גבוהים – מערכות גבוהות שמצויות במצב תרדמתי אצל בני האדם, והן עשויות מחומר אנרגטי מעודן יותר מאשר הגופים הנמוכים. ואילו רייך לא שואף כל כך גבוה, הוא מדבר על בריאות. כוונתו להביא את המערכת למצב של איזון על ידי זרימה חופשית של האנרגיה המינית. רייך לא התעניין במיוחד באספקטים הגבוהים והפוטנציאליים להתפתחות האדם. הוא רצה להביא את המערכת הקיימת של האדם, שבה הוא ראה מערכה חסומה ולא בריאה – למצב מאוזן.
בולמי הזעזועים שמשכיבים את האדם לישון
אך נקודות החפיפה בין שני ההוגים מעניינות ביותר. אצל גורדייף מדובר במכניזם פסיכולוגי אותו הוא מכנה חוצץ או בולם זעזועים (BUFFER) שמונע מן האדם לחוות את הממד המציאותי של הרגע הנתון. על כן, נמנעת מן האדם האפשרות לראות בבירור עד כמה הוא תקוע וכלוא בסיטואציה מכאנית, בה הוא פועל ללא בקרה או שליטה. מכניזם זה הוא שאחראי במידה רבה על תמונת העולם השגויה של האדם על המציאות האישית שלו, המוזנת על ידי נורמות חברתיות מחד וסיפורים שהאדם ממציא לעצמו – מאידך. אפשר למצוא הקבלה בין רעיון זה לבין המונח "הדחקה" בפסיכולוגיה המודרנית. ההדחקה נחשבת למנגנון הגנה חשוב, וכמוהו גם בולמי הזעזועים של גורדייף שבמקורם יועדו לספק לאדם הגנה. זוהי הגנה מפני אובדן השפיות, אך יחד עם זאת מעוותים את תפיסת המציאות שלו.

גורדייף מתאר את אותם בולמי זעזועים כמתקנים המיועדים להקהות את הסתירות ואת הניגודים הפנימיים. למעשה, הם אלה המאפשרים לבני האדם לשקר לעצמם מבלי לתפוס עצמם בשקר. ברגע שאדם מתקרב לאפשרות לתפוס עצמו בשקר, מיד צץ בולם הזעזועים ומונע ממנו לעשות זאת. תפקיד בולמי הזעזועים לרכך את הזעזוע שחווה האדם בפוגשו במציאות. זהו הדיסונאנס הרגשי (אמוציונאלי). גורדייף מסביר כי רגשות האדם שואפים כל הזמן לחוות רמה גבוהה של הנאה ותענוג ורמה נמוכה של סבל, כאב ודימוי עצמי נמוך. משהם מתחילים לזהות גורם שמביא אותם למצב רגשי שכרוכים בו סבל וכאב, מתרחש דיסונאנס רגשי הגורם לעצירת התהליך באמצעות הדחקת גורם הדיסונאנס. במקרה כזה האדם אינו מודע כלל, ברמת האינטלקט, לאובייקט ההדחקה. על כן, האדם כמעט שאינו מודע כלל להתרחשותו של דיסונאנס רגשי ואינו נדרש להתמודד עם השלכותיו. הדבר דומה במידת מה להשלכתו לכלא גולג סיבירי של חתרן במשטר קומוניסטי.

המפגש של אדם עם עצמו ללא בולמי הזעזועים היה שובר את המראה בה הוא רואה עצמו לרסיסים. לו היה האדם החברתי פוגש את מה שחי בו באמת, היה חושש לשפיותו. עם בולמי הזעזועים הוא יכול להמשיך לשמור על כבודו העצמי המדומה ועל תחושת הביטחון שלו, ולהיות מלא מרץ. יחד עמם גם אין האדם מבחין בהשתנות אישיותו בהתאם לסיטואציה החברתית בה הוא נמצא. בלשונו של אוספנסקי, בולמי הזעזועים "משכיבים את האדם לישון".

מכניזם זה אמנם מספק לנו הגנה יומיומית, אך בסופו של דבר הוא מנוון ומחליש את המערכת הפסיכולוגית, ששוב אינה עמידה בפני אסונות. משהאסון מגיע, הוא מחולל התפרקות פנימית כי המערכת לא מוכשרת להתמודדות עם קשיים. כשהמכה מגיעה היא מוצאת מערכת שמבחוץ נראית חזקה אך מבפנים, מאחורי כל ההכחשות והדחקות, היא חלשה ולא מאוחדת. זאת לעומת אדם נטול מנגנוני הגנה, אצלו הקטסטרופה דווקא משחררת את התוך המוצק, המלוכד, הנקי, השלם –  שיוצא החוצה כאודיסאוס הרואי, להתמודד. גורדייף ממשיך ואומר כי אדם שפוגש זעזוע ללא התיווך של בולם הזעזועים מתעורר לרגע.
החסימה המינית
רייך גילה במחקריו כי האנרגיה המינית אמורה לזרום מתחתית האגן כלפי מעלה, אך בעיות רגשיות יכולות לחסום את הזרימה. כאשר אלו מתהוות נוצרות חסימות ביואנרגנטיות. כיצד הן נוצרות? רייך טוען כי נורמות התנהגות בחברה מעודדות אותנו לשלוט ביצרים, בדחפים וברגשות. אך שליטה ברגשות לא בהכרח מבטלת אותם, ואם לא יהיו ליצרים ולמאוויים המודחקים פורקן הם יישארו לכודים בשרירים ובמפרקים כחסימה.

בבגרותנו, בגלל המתחים וההדחקות של דחפים שלא ראוי להם להיות מוצגים בחברה, אנו מסתובבים עם גושים של חסימות המפרידים בין החלק היותר חייתי ויצרי בנו לבין החלק "המכובד" והמורשה. אז אנחנו מנותקים מגופנו, מיצרינו ומרגשותינו, וחשים זעם לא מוסבר או תחושת דכדוך עמוקה. ההזדמנויות העיקריות עבור המבוגר בחברה המודרנית לחוש תחושה הדומה לזו של זרימה חופשית של אנרגיה במערכת מתרחשות בעת צפייה בסרט מתח, חוויה מינית חזקה או מאבקי כוח. אך אלו הן חוויות חיצוניות שמתניעות לזמן קצר את המערכת, ויש הבדל גדול בינן ובין זרימה חלקה שמקורה בחיוניות הפנימית הבריאה.

רייך ותלמידו לואן טוענים כי קיימות חסימות של דחפים בסיסיים של רצון לכעוס, לצרוח, לאכול או לתקוף. מקורן של החסימות בנורמות חברתיות הגורמות לנו עוד מתקופת הילדות להימנע מהחצנתם של רגשות ודחפים שליליים. דחפים אלה נבלעים באזורי הבטן והחזה והופכים לחסימות אנרגטיות. חסימות באזור החזה יכולות להפריע לנו לחוש ולבטא אהבה. חסימות באזור הבטן אחראיות על התקפי זעם, כעס לא רציונאלי או סתם אלימות.

במהלך השנים החסימות מתחזקות וככל שהן מצטברות הן יוצרות את מה שהוא מכנה שריון. השריון נוצר כתוצאה מקונפליקט בין הזרימה הטבעית של האנרגיה ובין לחץ סביבתי, והוא בנוי כמערכת צפופה של שרירים מכווצים. עם חלוף הזמן הופכות החסימות לכרוניות, ובהן לא ניתן לטפל אלא באופן זמני.

לצאת בדלת שדרכה נכנסת
מחסומים ובאפרס הן הפרעות בזרימת החיים הפנימיים של האדם. גם רייך וגם גורדייף הצביעו על כך, שכתוצאה בין התנגשות בין נורמות חברתיות ובין מה שטבעי ונכון לאדם, נוצרות הפרעות בזרימת האנרגיה והחיים הפנימיים. אמנם כך אנו לא חווים דיסונאנס רגשי, אך אנו גם מנותקים מן הזרימה הבריאה של החיים דרכנו. למעשה, ההדחקה (יצירת באפר) היא זו שמביאה בסופו של דבר ליצירת המחסום, שהוא ההבעה האנרגטית-גופנית של הדחקה של משהו שלא נוח לנו להיות מודעים אליו. ומכאן שהדרך לצאת היא בדיוק באותה דלת בה נכנסת. כלומר, אם הדרך ליצור הדחקה והכחשה היא על ידי התעלמות ממשהו, הרי הדרך לפוגג את החסימה היא באמצעות פיתוח מודעות והבנה עמוקה של מה הודחק ומדוע הודחק. אמנם בהתחלה זה יביא לתחושות קשות ולא טובות, אך לאחר מכן תבוא ההקלה. ולאחר פריצה של ההדחקות, גם האזורים החסומים יתפוגגו בהדרגה.

המרידה כאנטיתיזה חיסונית (סיפור וניתוח פרשני).

                                                                               פרומתיאוס גונב את האש מן האלים.

סיפורו של מצלצל הפעמונים:
בימי הביניים היה מקצוע ושמו `מצלצל פעמונים`, והתפקיד כלל לצלצל בארועים חשובים; בסוף העבודה, בהפסקת הצהריים, בסכנה. אך בעיקר בעיקר בבוקר, להעיר את התושבים לעבודה.

בכפר אחד בצרפת אף מצלצל פעמונים לא שרד יותר מכמה חדשים, כולם חלו במחלות משונות, עד שאף אחד לא רצה את העבודה. יום אחד הגיע בחור צעיר רעב מאוד ונואש ורצה מאוד את העבודה. אך לפני כן החליט ללכת לחכם הכפר ולשאול אותו כיצד לשרוד. אמר לו החכם: "כל בוקר, לפני שאתה מעיר אותם, עמוד על המגדל הגבוה של הפעמונים וקלל אותם בקול רם וצלול בכל הקללות שאתה יכול ובכל נפשך ובכל מאודך ורק אז צלצל והער אותם". הבחור הצעיר נדהם והתנגד מאוד, אך בכל זאת החליט שאין לו מה להפסיד והוא עשה זאת.

והנה לתדהמת כולם – הוא שרד, ולא זו בלבד, אלא שהוא אף נראה בריא ועליז ביותר. לאחר שישה חודשים הוא חזר לחכם להבין מה כאן קרה? "ראה" אמר לו החכם "כל בוקר אתה מעיר אותם והם לא רוצים לקום, אז הם מקללים אותך בליבם בכל הקללות שבעולם, ויש לכפר שלם הרבה קללות ולקללות יש הרבה כוח, ואתה צעיר ויחיד, והקללות הללו הם עם הרבה עוצמה וכוח להרע, וזה משפיע עליך, אתה לוקח את זה פנימה (חש בזה ולוקח את זה באופן אישי) ונעשה חולה. והדרך היחידה לאזן את כל הלחץ הגבוה הזה שבא מהם – זה על ידי לחץ נגדי שבא ממך ואת הלחץ הזה של הקללות אין לאזן על ידי ברכות, אלא באמת באותו הנשק שמכוון נגדך, דהיינו, בקללות עוד יותר קשות ועיקשות, וכך הקללות שלך חסמו את הקללות וכך הקללות שלך הגנו עליך מפני הקללות שלהם".הבחור הקשיב, וחשב לעצמו: "מה הזה השטויות האלה"? אך בהיותו צעיר מנומס, הוא הודה לזקן וחזר לחיים (תרתי משמע).

ביאור ופרשנות:

רמה א`: מה שהזקן לימד את הצעיר זה את `תיאוריית המרד`, הוא לימד אותו למרוד בגורלו, למרוד בעתיד שנכון לו ולמרוד בחברה. כולם עשו את מה שציפו מהם ומרה הייתה אחריתם. כל הפרות הטובות הולכות לבית המטבחיים ויוצאת בצד השני -נקניקים. מה שהזקן הציע לו זו דרך להינצל מן העתיד הנורא שנכון לו: דרך המרד. נותני המשרה ציפו מן הצעיר שיודה להם על המשרה וירכין את הראש כמו קודמיו. אך הזקן לימד את הצעיר להיות 'כפוי טובה ' ולהתנגד להם. הצעירים הקודמים היו אסירי תודה על המשרה הנוחה. ושילמו על כך בחייהם; אין מתנות חינם. כמעט כל משרה נוחה מצמיחה אולקוס, התקפת לב או גירושין. הנוחיות באה עם תו מחיר. והצעיר חייב היה למרוד גם במשרה הנוחה וגם בקללות שהם קיללו אותו על כך שהוא העיר אותם.

אך מה המשמעות של הקללות הללו? ובכן החברה מעניקה לצעיריה משרות נוחות, דיור נוח, נישואין עם מין ואהבה קבועים, בתים נוחים, מכוניות נוחות, וכו' וכו' – אך יחד עם כל זה מתחת לפני השטח סופג הבורגני הנאמן מסרים סמויים רבים, מסרים שהם הרבה פחות נחמדים ממה שהחברה ונכבדיה מראים כלפי חוץ (חמדנות, כוחנות, תאוותנות, נקמנות, אגוצנטריות, נצלנות וכו`) . מסרים שהם כמו חומצות מאכלות. חומצות אותם הוא נאלץ להדחיק, שאם לא יעשה כן ויתיחס אליהן – יאבד את הנוחות שהחברה מספקת לו. וההדחקה הזו שלו מבשלת את סופו, את אחרית ימיו; את המוות הנפשי והרוחני שמחכה לו שם -כמחיר על הנוחות הזו שהוא ספג כל חייו. כי בתמורה לנוחות שממנה הוא כה נהנה – הוא חייב להתנגד ולחפש. ואז משהפסיק לשעוט נגד הזרם, הוא חוטף את האנטיתיזה: את הגסיסה והמוות של רבדי הנשמה, התודעה והרוח. וכנגד כל אלה שמחכים לו בהמשך הדרך – מנסה לחסן אותו הזקן החכם. הוא בא לחסן אותו מן המוות הרוחני והנפשי שמחכה לו וכך הוא אומר לו: "ברגע שתמצאו את האומץ לעמוד מול החברה ולהטיח בה בחזרה את החומצות השורפות – כאן תתחסן כנגד האטרופיה הפנימית שמחכה לכל הצעירים הנחמדים עם המשרות הנוחות".

האדם בתוך תוכו.

רמה ב`: ברמה הראשונה הדגש היה על הצעיר כאדם רגיל שנקלע למשרה שקנסה אותו ועליו להתנגד לקנס המופרז. ברמה השניה הצעיר הוא לא כל אדם, אלא אדם מיוחד, כזה המסוגל לצלצל בפעמונים, כזה שמסוגל להעיר אנשים אחרים. זו רמה עמוקה יותר כמובן; אף אחד לא אוהב שמעירים אותו למציאות. כולם רוצים להמשיך ולישון, להמשיך ולפנטז. תושבי הכפר רצו בעצם לאחוז את המקל משתי קצותיו: הם ידעו שהם צריכים מתי שהוא להתעורר, ואי אפשר לישון למציאות בלי סוף. אך מצד שני לא נעים ולא נוח להתעורר ולפגוש את המציאות הקשה. אז מה עושים? הורגים את השליח. זה קרה במלחמת הפולפונסוס, זה קרה עם ישו, עם הנביאים וקורה עם כל מי שמנסה להעיר את האנושות למה שהיא מנסה להדחיק. הפעמון הוא קולה הצלול של המציאות. רע ומר גורלם של אלה שנשכרו להעיר את האנושות. והם בין הפטיש לסדן. כי הכפר שכר את מצלצל הפעמונים בכסף מלא וכשהוא עושה את מלאכתו – משלחים כלפיו את כל השטנה בעולם (ואז זה רצח ללא עקבות של הרוצח, כי הם לא הורגים אף אחד, הוא הורג את עצמו, מרוב ריגשי אשמה). אלה יכולים להיות סופרים, אנשי חינוך, אנשי דת, או פוליטיקאים (כמו אברהם לינקולן, מהטמה גנדי, יצחק רבין ואחרים), שהחליטו שהם באמת מצלצלים בפעמון ובאמת מנסים להעיר את האנשים שבחרו בהם. (פוליטיקאים נרצחים, סופרים ואנשי רוח נוטים להתאבד או להפיל על עצמם מחלות קשות). וכך מי שנשכר להיות המעיר התורן לא יודע מה מחכה לו. וכאן אסור לו להיות עדין ומכיר טובה יותר מדי לאלה ששכרו אותו ומשלמים לו על כך בעין יפה. (או להתבשם יותר מדי מן הנוחות של המעמד של מצלצל הפעמונים), הוא חייב להתחיל לקלל ולקלל מהר והרבה. לשם כך הוא חייב להתגבר על תחושה של "זה לא יפה מה שאני עושה להם". הוא צריך להבין שיש כאן משחק כפול; מעל פני השטח הוא מקבל שלמונים ומתחת לפני השטח – סטיגמה; עוינות ורטינות על כך שהוא מעיר אותם מחלומותיהם . עליו למרוד במעסיקים שלו ולצאת נגדם, בשם חוסר רצונם להתעורר. וזה בעצם יותר מאשר סתם עקרון; זו מלחמת הישרדות. המורד שמוצא את מקומו בחברה כמצלצל פעמונים תורן – חייב להבין שרע גורלו. אם לא יצלצל בפעמונים – הוא נדון לשכחה, אם יצלצל הוא יקבל קללות וחולירע. והוא חייב להחליט החלטה קשה: הוא יצלצל ויקלל. יקלל ויצלל, יצלצל ויקלל; ישמיע את האמת שלו ויצא כנגד ההמון השקט מחוק הפרצוף. ילך לעבודה כרגיל אך יחזיק בתוכו, חזק ובכל הכוח, את תנוחת המורד. כי זה כל שנותר לו: לא ליפול תחת העוינות שהוא סופג בגין העובדה שהוא מצלצל בפעמון העירות ומדבר על להתעורר למציאות כמות שהיא.

——————————————————————————–

אחוות הדפוקים

"אחוות הדפוקים – חזקה מיין ומאש,

חזקה מאהבת אישה את גבר, )אך לא אם את תינוקה(,

היא שבועה וברית.

-אחוות הדפוקים.

אלה שאין להם,

אין להם מה להפסיד -רק את חייהם.

אלה שהושפלו עד שהחול הפך פלדה.

אלה שהפלדה יוקדת ויוקדת

-אחוות הדפוקים.

אלה שחדלו לילל ועכשיו הם שואגים.

שואגים פנימה,

לתוכם הם שואגים,

עד כי השאגה עברה קפיצה קוואנטית

ועכשיו היא לבה.

אחוות אלה שהיו דפוקים ועכשיו הם מורדים.

-בדרך להיות דפוק – מאבדים הכל,

-בדרך להיות מורד – מצילים רק את הכבוד.

הכבוד האבוד של הדפוק –

הוא כעת הלבה מפי הר געש

מפי הדרקון

מן הפה שפעם יבב

את יבבת הדפוקים".
גבריאל רעם

================================================
מתוך "אאוטסיידרים ומורדים".הוצאת ידיעות אחרונות. 2006

תעתועי הממסד במורדים בו.


מרידה בתרבות העדר ובעריצות הנורמות החברתיות – כמשימה בלתי אפשרית.

 


They'll stone you when you're trying to be so good

They'll stone you just like they said they would

They'll stone you when you're trying to go home

They'll stone you when you're there all alone

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned


They'll stone you when you're walking on the street

They'll stone you when you're trying to keep your seat

They'll stone you when your walking on the floor

They'll stone you when your walking to the door

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned


They'll stone you when you're at the breakfast table

They'll stone you when you are young and able

They'll stone you when you're trying to make a buck

They'll stone you and then they'll say good luck

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned


Well They'll stone you and say that it's the end

They'll stone you and then they'll come back again

They'll stone you when you're riding in your car

They'll stone you when you're playing you guitar

Yes But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned

Alright


Well They'll stone you when you are all alone

They'll stone you when you are walking home

They'll stone you and then say they're all brave

They'll stone you when you're send down in your grave

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned

בוב דילן


——————————————————————————–

חלק א':
צעירים רבים נושאים את נס המרד והנונקונפורמיות, משוכנעים כי הם המציאו את החתרנות והתיעוב לממסד. למעשה צעירי כל דור מביטים אחורה בסלידה. רואים ויתור על אותנטיות לטובת קונפורמיות, נצחון של בינוניות על פני ייחודיות ושאר רוח. אך הבעיה היא שזה משב רוח חולף. הצעירים בטוחים, כאמור, שעכשיו האינדווידואליות והאותנטיות הגיעו כדי להשאר. וכי תרבות העדר היא פאסה. אך כשפוגשים אותם שלושים שנה מאוחר יותר, רובם התברגנו והתמסדו. ויתרו על רוח המרד. אולי נושאים אותן הזמירות, אך המשרה, חשבון הבנק, הפנסיה ובעיקר מה יגידו, משמרים אותם באותו סטאטוס נגדו כה יצאו בצעירותם. והרוב גם ויתר על הזמירות המרדניות, שוכח שהוא מגלם עכשיו את מה שהוא כה תיעב בצעירותו.

זו חוכמה קטנה להיות צעיר ומרדן, זה חלק מהגיל. זו חוכמה להתבגר ולהזדקן ולא לאבד את ניצוץ המחאה והמרד.

כך ביחיד וכך בתנועות מחאה ומרד גדולות יותר. הנעורים הם מרדנים, והזיקנה (במקרים רבים) הנה עיפוש והתפשרות עם טובות הנאה קטנות.

ועם זאת זה קורה וברור למה; אך השאלה שצריכה להשאל לגבי איבוד ניצוץ המרד – היא אחרת; מדוע רוב המרידות והמורדים (בלי קשר ישיר לגילאי המורדים) מוצאים עצמם אימפוטנטיים – כעבור זמן. והמדובר לא רק על היחיד; זרמים משמעותיים, שחישבו לטלטל את העולם כתנועת ההיפים, הביטניקים, מרד הסטודנטים ב-1968 בראשות דני האדום, התנועה לשחרור האישה, מרקסיזם, טרוצקיזם ועוד ועוד – שקעו בקול דממה דקה, בסופו של דבר. התחילו כדבר הבא ונותרו כקוריוז.

לעיתים רואים כלבלב משחק עם קרן אור ומנסה 'להפיל' אותה. כך המורדים ביחס לממסד הבורגני.

הבטה במורדים שמנסים למוטט את הבינוניות הנורמטיבית, מראה שהם לוקים לרוב בקוצר ראיה דומה. והממסד צוחק אחרון.

מדוע 'חיי המדף' של מורדים ותנועות מרידה הנם קצרים כל כך? מדוע קיימת פרופורציה כה הפוכה בין הרעש שהם עושים לטווח קצר ובין האימקפט לטווח ארוך? מדוע בסופו של דבר הצב הזקן של הקונפורמיות והנורמטיביות העדרית והממסדית – מגיע לקו המטרה של ההיסטוריה לפני הארנב המצווח של המרדנות והמחאה?

מה סוד כוחו? איך מדור לדור הולך הממסד ומשמין ורוב המורדים או מסיימים בסוף טראגי, או מתברגנים כמו כולם?

למשל ההיפים; מרדו בבינוניות, במנטליות של 'הקופסאות הקטנות', והממסד חייך, הכניס את הלבוש שלהם לאופנה, את המוזיקה שלהם לחברות התקליטים, את האדרת האהבה לתנועת העידן החדש, את עישון הגראס למרכז הסצנה. וההיפים נבלעו כתנועת מחאה, מבלי להותיר זכר.

איך הממסד עושה זאת? איך הוא מנצח תמיד. הרי אין צורך באינטליגנציה ומודעות גבוהים בהרבה מן הממוצע – כדי להיווכח כי התרבות שצעירים גדלים אליה, ושאליה יגדלו את ילדיהם, היא תרבות תחרותית, צבועה, ריקנית, חומרנית, מדכאת את ניצוץ הייחודיות האישית, חסרת שאר רוח ואנושיות, שממליכה את הצרכנות על היצירה, ניכור על אינטימיות, צבירת ידע על חוכמה, אטימות לסבל הזולת על פני אמפטיה, ועוד. רואים את זה בכל פינה, ובאיזה שהוא מקום המרדנות נגד כל זה מתמסמסת, הולכת לאיבוד; הזעקה הופכת, לקריאה, זו לאמירה, אחר כך ללחישה, ואחר כך כבר לא אומרים, או אומרים: 'טוב, ככה זה'.

אז מה פשר האימפוטנטיות הזו? איך מתרוקן האויר מרוב המורדים וקוראי התגר על הממסד? ובכן זה עובד בערך כך; הממסד לא חוסם את המרדנות, הוא פשוט מציב בפני המורדים מעין קיר בלתי נראה שכנגדו הם ימשיכו לצעוד, על המקום – עד שאוזלת האנרגיה. המורד בטוח שהוא מתקדם, רק כדי לגלות יותר מאוחר, שהוא נותר על עמדו, או גרוע מזה; הוא עשה סיבוב שלם מקום.

כל זה חייב להוביל למסקנה שיש כאן איזשהו תרגיל, הונאה כלשהי. משהו שהמורדים לא מודעים לו וחוסם אותם. בטוחים שהם בדרך המרידה אך בסופו של דבר מוצאים עצמם צועדים בדרך הבורגנות השבעה והדשנה. הרי חייבת להיות בכל זה מלכודת כלשהי, מלכודת סמויה. מלכודת שגורמת למורדים רבים בנורמליות הבינונית לחשוב שהם בדרך להתנתק ממנה, בשעה שהם עושים דרכם בדיוק ללב ליבה.

וברור כי הבעיה אינה עם האזרחים מן השורה, שנולדו לעדר ויחיו ממילא תוך ציות לנורמה ממוצעת כלשהי. הבעיה עם האיכותיים, הרוחניים, בעלי השכלה או תודעה עודפת משהו – שחשים שרוב האנשים דומים האחד לשני ואין להם מרכז כובד ייחודי שלא לדבר על אותנטיות. וכי חייהם בינוניים וחסרי ייחוד או הגשמה אישיים. הבעיה היא דווקא עם אלה שרוצים לצאת נגד המנטליות של ההמון השקט, מחוק הפרצוף, ומוצאים שתוך כדי שהם סבורים שהם עושים דרכם אל מחוץ לשבי הבורגנות והקולקטיביות העדרית – הם צועדים לאותה המכלאה, תוך שהם בטוחים שהם בדיוק בדרך החוצה ממנה.


חלק ב':
ואיך זה עובד? ובכן האותנטיות והדבקות בדרך הייחודית של היחיד בדרך כלל מוגשת כרשות של היחיד לחלום, לדמיין, לבנות עולם משל עצמו. בעוד שההמון מחוק הפרצוף מוצג כעיסה של בני אדם שאין להם חזון, דמיון, חלום – כי הם שקועים במציאות אפורה ושיגרתית. עבדים לעובדות יבשות, ללא יכולת לחלום ולהתרומם מעל המציאות האפורה. והתחושה היא שהדרך החוצה מן הביצה היומיומית של השיגרה והבינוניות – היא דרך החופש לחלום; ליצור מציאות שאתה רוצה ליצור. להשתמש בדמיון כדי להחלץ מן המציאות האפורה של הרוב. כאן הטעות האופטית והכשל הלוגי. וכאן המלכודת, כי הדמיון והחלום והפנטסיה אינם כלי המילוט של היחיד השואף אלי אותנטיות אינדוודיואלית והגשמה עצמית, אלא הם דווקא כלים של הממסד בבואו לשלוט על היחיד ולהרדימו למציאות ולאמת הכואבת של חייו.

אנו רגילים לחשוב על ממסד, כגוף מדכא, קשה, שגוזל מן היחיד את החופש ליצור מציאות על פי חזון ודמיון. אך הממסד האמיתי דווקא שולט דרך הדמיון, דרך חלום והפנטסיה. דרך אגדות על התעשרות, אהבה עילאית, מיניות מטרפת, אושר גדול שמחכה לנו. הממסד שולט על ידי כך שהוא מרדים אותנו למציאות האמיתית. הוא אינו אכזרי וקשה ובוטה, אלא רך ומצייד אותנו באופטימיות, חשיבה חיובית, אמונה בקדמה ובמדע. אך הכיוון והמגמה של רוב השדרים הללו – הוא טיפוח הפנטסיה; חיינו יהיו טובים יותר מאלה שקדמו לנו, החברה מספקת לנו בסיס אמיתי להגשמה עצמית.

וכך הדרך החוצה מן השבי העדרי נתפסת כמשהו שכנגדו יש להצטייד בדמיון, חלום וחזון, בעוד שהחיים בשבי הנורמטיביות הם חיים על פי עובדות הקיום הקשות. ולא היא; האמת היא שדווקא כדי לצאת משבי הנורמטיביות העדרית – צריך לעשות מעשה קשה ולמרוד בנורמות, בעוד שהן לא עושות שום דבר אכזרי,הן משתמשות בדמיון כדי להרדים אותך ומכריחות אותך לעשות כמו כולם מבלי דעת.

הדמיון אינו נחלת היחיד האותנטי, והאכזריות אינה נחלת הממסד שמשמר את ההמון העדרי. אלא בדיוק להיפך; הדמיון והחלום הם הדרכים באמצעותן הממסד שובה את ליבנו, ואילו כדי להעיר את האדם משבי התרדמה הקולקטיבית, יש לעתים צורך לנקוט בהצגת דברים חד משמעית שעשויה להצטייר כאכזרית.


לנו נדמה כי שלטון הממסד על ההמונים הוא באמצעות כפיה, אך ממסד אמיתי, בחברה דמוקרטית, אף פעם לא כופה. ובזה סוד כוחו, כי זהו כוח חבוי. וכוח חבוי הנו תמיד חזק יותר מכוח גלוי (דיקטטורה, וכו'); כשאתה נשלט על ידי כוח סמוי אתה נשלט בעודך מדמיין שאתה מגשים את החופש האישי שלך. הממסד בחברה דמוקרטית הנו ערמומי ביותר, הוא לא מכריח, הוא מרדים אותך לאמת הקיומית של היחיד.

ועתה, איך זה בדיוק עובד? ההרדמה הזו מתרחשת בשני שלבים; בשלב הראשון שוקעים בשינה, ובשלב השני מתחילים לחלום.

שלב א', ההרדמה: ההרדמה מתבצעת על ידי השגרה והאפרוריות, כל יום עבודה בשעות קבועות, טלויזיה בשעות קבועות, הכל מסביב נראה בטוח, סביר, מסודר; עולם כמנהגו נוהג, כאילו מוסדות החינוך והממשל הם חלק מן הטבע, כמו שקיעה וזריחה. ובעיקר המונוטניות הזו של חופשה פעם בשנה, חגים, שבת, חופשות. הזמנים הקבועים לכל דבר; שיגרה המטעה ומרדימה את האדם לגבי המציאות האמיתית; קונפליקטים, ניכור, אבסורד קיומי, מוות, בדידות, הזדקנות, מחלה, פרידות, חוסר פשר קיומי, ובכלל לגבי הטראגיות והאבסורד הקיומי של האדם ביקום.

שלב ב', החלומות: וזה תפקיד הטלויזיה, המוסיקה הפופולרית, הפירסומות, הסרטים, וכל מה שאנו צורכים כבידור לשעות הפנאי. כאן ישנם חלומות על מין, רומנטיקה, אקשן, מתח, מאורעות יוצאי דופן וגם אושר זעיר בורגני; אהבה, מיניות מסודרת, בית מטופח ומושקע, שלושה ילדים נאים וצייתנים, ושאר חלומות הנעדרים מן החיים האמיתיים. כל אלה משחקים את תפקיד החלומות בשנתנו.

הכל סביבנו נועד לחזק את השינה ולהעצים את כוח החלומות, למשל אופי השיחה היומיומי והשגור; השיח הסתמי,הפטפוט והלהג (שבו כולם אומרים את מה שכולם אומרים ואף אחד לא אומר בעצם שום דבר ממשי אודות החיים והקיום). כולם חולמים שחייהם טובים יותר מאשר הם. חולמים שחיההם הולכים לאיזשהו מקום, מקום בו יהיו יום אחד יותר מאושרים מאשר עכשיו.

ומה באשר למיעוט? אלה שחשים שהם לא רוצים לבלות ימיהם בכלא הנורמות החברתיות הכלליות? ובכן הם מחפשים את הדרך החוצה דרך האמנות; שירים פרוזה מחזאות; יצירות אמנות איכותיות. ואכן יש להם תחושה שכשהם קוראים יצירת ספרות גדולה, או רואים מחזה של חנוך לוין, נדמה להם כי זה עתה השתחררו, או שהם בדרך להשתחרר מן הצבת של החיים הזעיר בורגניים. נדמה כי האמת צפונה ביצירה האמנותית. אך זה משכן מאוד מפוקפק לאמת. יצירת האמנות, מטבעה, אינה חד משמעית לגבי המסר. היא מעוצבת כך שכל אחד יכול לפרשה כרצונו. ואז יש למתבונן או לקורא אותה – תחושה שהאמת הנה בכלל סובייקטיבית; כך האמן רואה, זאת, וכך אנו מפרשים זאת; סך הכל כל אחד רשאי לכתוב מה שהוא רוצה והקוראים אותה -לפרש את הכתוב כרצונם, מה שמקנה לאמת המוצגת ביצירות אלה תקפות של מטיל זהב עשוי מפלסטיק צבוע. סך הכל עצם העובדה שהאמת הקיומית של חיינו שוכנת בבידיון הנה עובדה עצובה ביותר.


וחוץ מזה, עם כל הכבוד לאמנות, אי אפשר שלא לקחת בחשבון כי סך הכל האמן לא עומד בחברה באותו מקום כמו מדען. הוא נתפס כאדם שמעשיר את הנפש, אך כנושא אמת? זה כבר לא, כי זה הרי סובייקטיבי. המדען, (שהוא בעצם שופר החברה, ומתמסר בנאמנות את מסריה) כן נתפס כנושא האמת, אך האמן? סך הכל אמת השוכנת באמנות לא תזכה ליחס של אמת ריאלית כמו אמת ששוכנת במדע.

וכך האמת האישית הקשה מועברת דרך הבידיון בעוד שהדיבורים הישירים, הם עבור דברים שהתרבות שלנו תופסת כאמיתות שהיא חפצה ביקרם (כי הם משמרים את הסטוטוס קוו החברתי), אמיתות העוסקות בפוליטיקה, כספים, צרכנות ושאר ערכים חברתיים.

כך שלא משנה מה אומרים בז'אנר הבידיון ובז'אנר האמירה הישירה, עצם הז'אנר או המדיום הוא שנותן לדברים הנאמרים קרדיט או חוסר קרדיט. כלומר האכסניה של מאמר בעיתון או מחקר מדעי, נותנת אמינות לנאמר, בעוד שאם אותו המסר מועבר במחזה או בשיר, הוא הולך לאיבוד לטובת הדגש על הנאה או חוויה.

וזה מצב אבסורדי, כי המאמרים הישירים מדברים על נושאים שאינם נוגעים למהות ואיכות חייו של היחיד באשר הוא יחיד. אלא לעניינים כלליים, שלא משפיעים עליו ברמת חייו הוא. (אלא מסיטים את מרכז הכובד לאזור כללי וקולקטיבי ןהמסר הסמוי כאן הוא שחיי היחיד פחות חשובים מחיי הכלל).

בעוד שדווקא הז'אנר האמנותי (במיטבו, או ברמתו הגבוהה בלבד) – מאכלס את האמת הקשה והקיומית בדבר חייו של היחיד.


וכך אנו למדים (באופן עקיף) כי האמת הקשה היא עניין בדיוני בעוד שענייני הציבור הזניחים (מבחינת הרלוונטית שלהם למשמעות החיים של הפרט) הם אמת לאמיתה.

וכך התחושה הכללית היא כי זה לא משנה עד כמה נכון ואפילו מצמרר יכול להיות המסר של מחזה או שיר – בסופו של דבר אפשר לזרוק אותו הצידה. ולא משנה עד כמה האמת החברתית, הלאומית והפוליטית -זניחה ולא חשובה, בסופו של דבר נייחס להם חשיבות לא פורפורציונלית וזאת בגלל שהן מועברות במדיום ישיר.

וזה מעניין, כי אין כאן דיכוי של האמת האישית לטובת הנורמה החברתית, אך יש כאן משהו ערמומי וחמקמק; המסר מועבר באלכסון, מן הצד. דרך ההעברה עצמה – היא היא המסר. 'המדיום הוא המסר', כדבריו האלמותיים של מרשל מקלוהן.

למעשה אנו חיים בעולם הפוך: האמת שוכנת בבידיון והמציאות מאכילה אותנו חלומות בדבר חברה נכונה, מאושרת וצודקת יותר. ורואים זאת בפוליטיקה ובמדע. שניהם מושתתים על האמונה (כן אמונה!) כי המדינאי הבא שיבחר, או הגילוי המדעי הבא יביאו את חיינו אלי פסגת האושר והמימוש.

וזה מבלבל מאוד, זו מציאות שבה החלום והדמיון מהווים משכן לאמת האישית, בעוד שהעובדות (מדע), והגישה המעשית (פוליטיקה) הן עבור שטיפת מוח חברתית.

שטיפת מוח בידיונית לגמרי; מספרים לנו כי החיים יכולים להיות טובים ונעימים, משפחות הן קן חמים, חתונה היא מאורע משמח, לימוד והשכלה מקנים חוכמת חיים, הקידמה הטכנולוגית והמדעית מספקות איכות חיים גבוהה. המסרים המועברים משדרים לנו כי אולי פעם בהיסטוריה אנשים סבלו מבורות ואיכות חיים נמוכה, אך היום אנו בדרך אל החיים הטובים באמת. (נכון, לא כולם קונים את השטויות הללו, אך הרוב – כן).

וכך מי שבא למרוד בממסד מוצא עצמו כמו דון קישוט, מסתער על הממסד, אבל מוצא טחנות רוח, דהיינו, אנשים נעימי סבר ומשכילים שמדברים איתו על קידמה, וסובלנות ואהבה. במידה והוא חש שמורחים אותו בדבש, הוא תמיד יכול לפנות לאמנות (האמנות הגבוהה, לא אמנות זיבורית) ואכן מוצא שם דברים קשים, מרים ונכוחים, אך כאן יש לו, כאמור, התנגשות קשה בין המסר לבין המשכן הבדיוני. ובמפגש כזה המשכן תמיד מנצח.

יהלום אף פעם לא יהיה עטוף בנייר עיתון, ורוח הטרף של נמר לא תצוייד בגופו של חתול.

בסופו של דבר אנו שופטים תוכן על פי האריזה. ומהות על פי הסגנון. אין דרך אחרת, המהות יכולה להתחפש, הסגנון בסופו של דבר היא העדות אודות המהות. ובתוך תוכנו אנו מאמינים כי אם אמת שוכנת במשהו פרי דמיונו הקודח של אדם לא יציב בנפשו (אמן), כך גם דרגת האמינות שיש לייחס לה.

וכך, הסגנון מנצח כתמיד את המהות,והתדמית את האמת. ומי שמסכים כי האמת תשכון בבידיון ופרי דמיון של יוצר, בעצם קבר את האפשרות לפגוש את האמת האנושית לאמיתה.

כי מפגש עם אמת כלשהי יכול להיות רק מפגש ישיר; (דיבור ישיר, מאמר, מסה, הרצאה), כל מפגש אחר; מעורפל, הזוי, או מומצא – בוגד בעצם המסר שהוא מנסה להעביר.

*

''מרד, זה כמו לבעוט בדלת רקובה''

ג'ון קנת' גלברייט '’The age of uncertainty

*

באחד ממוספי סוף השבוע לפני כשלוש שנים התראיינה אחת ממלכות הממסד התקשורתי והאקדמי-משפטי, אילנה דיין, גאוותה של כל אם יהודיה, והנה, כאמור, הפתעה, הדר' דיין 'לא רק יפה היא גם אופה', דהיינו לא רק בראש הפרמידה, אלא גם יכולה לראות את מה שמחוץ ומעבר לה. לא רק שהיא לא נבלעה ולא הסתחררה, היא יודעת, כך נראה, כמה דברים על החיים, וחלקם (אלה המובאים פה) מאוד רלוונטיים, והיות והם נאמרו דווקא על ידה ועם כל שהיא מייצגת, אז הנה, כמה מלים ממי שהיא אולי סוכנת סמויה בלב הממסד.


אילנה: ''ההכרה שזה לא חוכמה להיחשב חכמה חילחלה בי בעודי בבית ספר. בזתי לכללי המשחק ובזתי לאידיוטיזם של הממסד הזה, שהוא סך-הכול לא מוסד חכם. את יכולה להניח שלבי נצבט, כששלחתי את בתי ביום הראשן לכיתה אלף, וידעתי שהיא הולכת להישאב לתוך עדר גדול ומטומטם, שהולך לתעל אותה לתוך סכמות של חשיבה שהן לא חשובות, ובטח לא מאתגרות''.

עיתונאית: ''ובכל זאת את היית עליזה חכמוני, התלמידה הכי מבריקה בכיתה''.

אילנה: ''נכון, כי מה ההבדל ביני לבין אחרים שחשו אותה תחושת בוז? שאחרים בעטו. נכון? וגירשו אותם מבית הספר והם הלכו לים ואחר כך ל'מישלב' ואחר-כך גמרו בגרות אקסטרנית ורק אחר-כך בדי עמל נכנסו לאוניברסיטה, וחלקם הפכו לאנשים מצליחים. או שלא. ואילו אני בהיותי סתגלנית, וכנראה שגם קצת מטומטמת במקרה הזה, אמרתי ''לא''. אני אקבל את כללי המשחק. תוך שאני בפנים בלב יודעת שאני בזה להם. אז כן. אני אשחק לפי כללי המשחק, אני אלמד את השיטה לעומק, ואז אני אנצח אותה. רק מה הבעיה? שאז אתה נהיה חלק מהשיטה''.

''הבעיה היא שבאמת נהיה נורא טוב לך, ויש לך חיים נורא טובים. אבל אתה שוכח שפעם רצית לבעוט בשיטה. זאת הבעיה של רוב האנשים הטובים – שאנו מצפים מהם לבעוט בשיטה. הכותרת של הכתבה הראשונה שהייתה עלי הייתה ''הכי אני אוהבת להיות אמא''. אמרתי לעצמי מה מצפים ממני להגיד? שאני הכי אוהבת להיות אמא. אז אמרתי''.

עיתונאית: ''חלק מהמשחק לפי הכללים היה ''לאנוס את המבטא הארגנטינאי'' שלך?

אילנה: ''כשאני שכחתי מארגנטינה, זה היה האמא של הממסדיות, זה היה סתגלנות במיטבה, או שבמירעה. אותי לא יראו אחרת, אני לא אחרוג מהשורה. אם הילדות פה בלי עגילים , גם אני בלי עגילים. אם הילדות פה בלי מבטא, גם אני בלי מבטא. אם הילדות פה במכנסיים קצרים, גם אני במכנסיים קצרים. הפואנטה היא שאני הייתי האמא של הסתגלניות, והדבר היחידי שהתגאיתי בו הוא שהמשפחה שלי היא מנהלל, הדגשתי את שהפלג שלנו שהוא ממשפחתו של משה דיין, ולמה להיות גלותי, אם אפשר בעצם להגיד שאני מהעמק''?

''יש לי משיכה לאנשים שמנסים לערער את השיטה, לאנשים שמנסים לעצבן. לפעמים אפילו סתם בשביל לעצבן. צ'ה גווארה או פידל קסטרו, למשל. זה בא מהמקום שאני בנאדם כל כך קונבנציונלי, וכל-כך סתגלן וכל כך משחק בסופו של דבר לפי הכללים, וכל כך התלמידה הטובה שרצתה להוציא מאה בבחינה. ותמיד היה לי בכל זאת את הכבוד לאלו שבעטו. אני פשוט חושבת שיכולתי לעשות את העבודה שלי טוב יותר אם הייתי יותר יצירתית. את שואלת אותי אם הייתי נהנית מהחיים, לו הייתי פרועה ומהפכנית? פי אלף. פי אלף. אבל אתה מגיע להכרה הזאת שצ'ה גווארה כבר לא תהיה, וזה די עצוב''.


מתוך ראיון עם אילנה דיין, ''ידיעות אחרונות'', מוסף שבעה ימים, 3.11.2000

 

 


*

''Remember, remember always that all of us,

and you and I especially, are descended from immigrants and

revolutionaries.''

Franklin D. Roosevelt

before the Daughters of the American Revolution

*


The myth about the angel who rebelled against his Lord is the most beautiful of all myths, the proudest, the most revolutionary, the most immortal of them all. (Yevgeny Zamyatin The Day and the Age, 1924)


10.12.‏2003

 

אותנטיות כאקט של מרידה בניכור.


 


To thine own self be true,

And it must follow, as the night the day,

Thou canst not then be false to any man"

Shakespeare (1564-1616)

 

**

…"על רקעה של פגיעות קיצונית… נעשה האדם הבלתי אמיתי מומחה בהחבאה עצמית. הוא לומד לבכות כשהוא עליז ולחייך כשהוא עצוב. לזעוף על סיפוק, ולצהול על היעדרו. 'כל מה שאתה רואה – איננו אני' – הוא אומר לעצמו. אבל רק בתוך, ובאמצעות כל מה שאנו רואים הוא יכול להיות מישהו (במציאות). אם פעולותיו אינן העצמי האמיתי שלו, הוא איננו אמת, אלא לגמרי סימבולי וכפול-משמעות, אדם דמיוני, פוטנציאלי, שבכוח ולא בפועל, אדם 'מיתי', ואז, אם הוא חדל פעם מלהעמיד פנים שהוא מה שאיננו, ומראה את עצמו כפי שהוא – הוא איננו אף-אחד".

ר. ד. ליינג, "העצמי החצוי", עמ' 24 – 24


——————————————————————————–

אחת מן המלים החשובות ביותר במילון של אדם שרוצה להיות מודע לעצמו ולחייו. היא 'אותנטיות'. לכאורה, על פניו, נראה כי כל אדם הוא אותנטי, אלא אם כן מכריחים אותו לשקר, או לבגוד במשהו. וכי רוב בני האדם אומרים ומתנהגים בהתאם למה שהם רואים כנכון ואמיתי. ואם נפנה לאדם בעבודה ונשאל אותו: 'האם אתה אמיתי או מזוייף? האם ההתנהגות שלך במשך השנים האחרונות הייתה באמת אתה, או שזה היה משחק אחד גדול'? ברור שנקבל תגובה של התקוממות גדולה והאדם ימחה ויגיד שודאי שזה הוא, כל כולו, וכי הוא אדם לא צבוע.

אך האמנם? בחינה מדוקדקת יותר של הנושא מראה כי על פניו רוב בני האדם נראים אותנטיים, אך זו יותר מסכה קפואה של שיתוף פעולה שקט עם מה שמקובל. וצמצום מרחב ההתבטאות האישי, במיוחד אם יש סיכוי שיעורר התנגדות מצד קונצנזוס מסויים. מדובר על התנהגות הנשלטת על ידי קודים לא פורמליים.

ומה שמעניין שאכן האדם חי חייו בתחושה שהוא אמיתי לגמרי. והוא לא מודע לחוסר האותנטיות שבחייו ובהתנהגותו. חוסר האותנטיות הזו ערמומי למדי, הוא מעניק תחושה של חופש ובחירה, בשעה שאין כמעט בחירות וכי רוב ההתנהלות היא על פי מה שמקובל, ומה שמקובל הוא בדרך כלל מה שבינוני.


אז מהי אותנטיות ומה הם סימני ההיכר שלה? נתגלגלה לידי עבודה על מושג האותנטיות: "הניתוח הפנמנולוגי של החוויה האותנטית", מאת דבורה ריילי, הז'ורנל לפסיכולוגיה הומניסטית, כרך 33 מס. 2 אביב 1993 עמ'49 – 71. ואני מביא אותו כאן, מתורגם ותוך עיבוד קל.

"החוויה האותנטית היא חוויה אינטנסיבית, החופנת בחובה תחושה חזקה הנושבת מן המימד הנפשי. בחוויה האותנטית אין פיצול והבדלה בין הגוף והרוח.

החווה את חווית האותנטיות – נוכח במאה אחוז, מודע לעצמו ולמה או למי שנמצא אתו. במצב זה האדם יכול לבטא כמעט הכל: צחוק, בכי, פחד, תוקפנות וכו' וכך תמיד הוא מבטא ומחצין לגמרי את שחי בתוכו.

החוויה האותנטית היא כה יחודית, עד כי קשה להביא לכדי ביטוי את טבעה המיוחד מבלי להזדקק למטאפורות ואנאלוגיות כגון: "זה מרגיש לי כמו..".


אוסיף מעט משלי בנדון: החוויה האותנטית יוצרת אצל מי שחווה אותה שינוי בולט ביחס למודעותו את העצמי. האדם חש עירני, חושיו מחודדים, הוא שומע ורואה ביתר בהירות, חושב בצורה עמוקה ובהירה יותר והאינטואיציה שלו עובדת. תגובותיו מותאמות לסיטואציה בה הוא נמצא ומבוססות על סינכרוניזציה והתאמה טובה בין מרכיבי המחשבה והרגש. המודעות לתהליכי תקשורת בינאישית מתעצמת, כמו גם מודעות ביחס לעצמי. לעתים קרובות חווה האדם פריצת דרך ביחס לידע שיש לו לגבי לעצמו.

במימד החלל -האדם מודע לחלוטין לקיומם של המרחב והחלל שמסביבו.

במימד הזמן – האדם הולך לאיבוד בתוך הזמן בו הוא נתון מבלי לחוש כלל את מהלכו.

סימני ההיכר של החוויה האותנטית הם:

-אינטנסיביות פנימית.

-התעצמות המרכיב הנפשי

-התעצמות של מודעות וערנות של העצמי, של האחרים ושל החוויה הספציפית המתרחשת לאדם בזמן הנתון.

אז מהי ההגדרה של מושג זה?

הגדרה: אותנטיות זו היכולת להיות נאמן לאני הפנימי ולעצמך ו'ללכת על זה' למרות ועל אף הדומיננטיות של האחר או האחרים.

שהרי אין זו חוכמה להיות אותנטי, כשאין לחץ לקונפורמיות. כשאדם מקבל איפשור ותמיכה בכדי להיות הוא עצמו- אין כאן אותנטיות. אותנטיות היא תמיד ביחס ולעומת לחץ חברתי לבגוד באמת הפנימית. והאדם בוחר, או לא יכול שלא לבחור – בלדבוק בה, אף על ולמרות.

ועל כן קיימת זיקה הדוקה בין מרד לאותנטיות. בלי רוח של מרד אין לאדם יכולת להגיע לאותנטיות. אותנטיות עולה וקורמת עור וגידים רק ביחס ליכולת של האדם להגיד לא ללחץ קבוצתי. האדם האותנטי הוא האדם הדבק באמת הפנימית שלו על אף לחץ ופיתויים לזנוח אותה.

אחת מן הגישות שחרתו על דיגלן את נושא האותנטיות הייתה התנועה האקזיסטנציאלית. זו שמרדה בניכור ובבינוניות. ומה שהיה לה להציע בסופו של דבר כאלטרנטיבה, היה אותנטיות.

הגישה האקזיס. טוענת כי כשהניכור נעשה לא נסבל זה מוביל לאותנטיות ומשם למרד, כלומר הם רואים את המרד כתגובה לניכור וכקודם לאותנטיות.

כך שיש כאן, מהלך כזה: האיבון והשיתוק (שניהם תוצאה של הניכור) שבהתנהגות העדר הנורמטיבית – מובילה את היחיד שלא מסוגל להגיד לזה כן – לבחור בפעולה אינדווידואלית, שסותרת את החיים בתוך מערכת של ציוויים נורמטיביים הרמטיים. עצם הבחירה הופכת אותו לאותנטי, כי הוא נוקט בפעולה שנובעת מעצמו ומחברת אותו בחזרה לעצמו; הוא מחליט לצאת מן האוטומציה ולמרוד. למרוד כנגד החשש והפחד מן התגובה של הנורמה השלטת – לנקוט בפעולה מודעת שבה הוא לוקח סיכון מודע ומגיע למסקנה שהדיכוי והבינוניות והאיבון של עד כה הוא לא פחות גרוע מן הסיכון שבמרד נגד השיטה והקונצנזוס.

כלומר, ההגות האקיזטנציאלית טוענת כי עד רמה מסויימת חיים מתוך שיעבוד לנוכחותם של אחרים ולניכור שהם גורמים בחיינו – אלה גורמים לחוסר אותנטיות ולחיי כבשה בעדר, ואז יחידים בעלי מאפיין ייחוד או איכות נפשית גבוהה – מתקומם ומנסה למצוא דרך לחיים אינדוודוידואליים. ואם השעבוד והבינוניות מגיעים למצב בלתי נסבל מצטרפות ליחיד קבוצות שמתחילות תנועה ם כנגד חיים מתוך שעבוד.

וכשמתחיל מרד שכזה גם בקבוצות ולא רק בקרב יחידים – הדרך היחידה שנותרת לקונצנזוס להמשיך ולשלוט ולהנמיך את עוצמת המרד הזוחל מבפנים (מלבד לנקוט בגישה של דיקטטורה ולרמוס מתנגדים) – היא להסוות את שעבודו במסווה ליברלי, וככל שהשעבוד גדול יותר וההתנגדות לכך מתעצמת יותר – כך יסווה וימסך הקונצנזוס את עצמו במעטה ליברלי ומתקדם יותר. דוגמאות אחדות מיני רבות: החינוך הדמוקרטי הפתוח. 2) הרפואה המשלימה. 3) מתירנות מינית. שלוש דוגמאות אלו לכאורה משדרות למורדי החינוך, הרפואה והמיניות –הקיימות, שלא כדאי להם למרוד כי השעבוד אינו שעבוד כלל. אך מתחת לחינוך הפתוח, לרפואה המשלימה ולליברליות המינית – מתקיימים כל אותם שיעבודים שהיו קודם – במלא עוצמתם – רק מוסווים.

הולכת שולל זו עובדת לא רע על קבוצות, שממילא בנויות על נורמה קולקטיבית, והתפשרות על נורמה משותפת. ואז המרד בשם האותנטיות חוזר על היחיד שלא מוכן, או לא יכול להתפשר עם הקרבת הנפש של היחיד על מזבח הקולקטיביות השטוחה, הבינוניות וחסרת שאר הרוח.

אך לאחר שראה שמן הקבוצות המורדות לא תבוא לו תשועה, הוא רק יכול ללכת עם קולו האישי. וזה לא קל. ראשית לבחון כל דבר לגופו, מתוך חשדנות וחוסר אמון) לברור את הקש מן התבן. עליו לחיות מתוך חשדנות וספקנות מתמידים. וזאת כי הוא יודע ומבין שאין כמעט מרד ממוסד, מאורגן, ולא יכול להיות, וכל דבר שנראה כמרד והוא בראשי חוצות, ויש בו מסחר ענף ורווח, מן הסתם זה מסווה של מרד. ואז הוא באמת עומד מנגד לרוב מה שהוא פוגש.

וכאן הוא מגיע לשלב שהקשיים עומדים כנגד המטרה של האותנטיות. ועליו להחליט.

והקושי גדלו כשהוא רואה מה קרה למורדים אחרים בשם האותנטיות. רובים נבלעו בדרך בצורה זו או אחרת. ברגע שהיחיד מפריד עצמו מן הכלל, קל לא מאוד ללכת לאיבוד וזה מפחיד. ואולי זה מה מדובר עליו בסיפור של הנס כריסטיאן אנדרסן על שלושת האפונים שישבו על אדם החלון; כל אחד חשב שהוא הולך לכבוש את העולם, אך אחד נפל לביב שופכין, השני אכל אותו חתול והשלישי נפל ככלי משחק בידיו של ילד.

דהיינו, חלקם מיישרים קו ונבלעים בתוך המון מנוכר, לובש את מסכת ההנאה הצרכנית תחת מסרים של שעבוד תת סיפי.

חלקם הולכים חצי הדרך; הם הופכים, מה שנקרא, להיות למורדים מזויפים, הם לובשים את המרד על דש בגדיהם, עוטים אותו על עצמם מבחוץ, מתקשטים ומתהדרים הו, הם הופכים את המרד לאופנה. משתבצים בפס הייצור המסחרי ומספקים את קישוטי המרד לכל המרבה במחיר.

הם משעבדים את מרידתם בעבור חופן דולרים וברכה ממסדית. מוציאים מן המרד את העוקץ המהותי והטוטלי – ומלבישים אותו מבחוץ על החיים השוממים והריקניים של הצעירים. הם מכרו נפשם לשטן ובכורתם בעבור נזיד עדשים, אך בפנים בפנים – הם כמו כולם, המרד נותר רק בחוץ.

הוא רואה את כל זאת, והוא צריך להחליט עם הוא חוזר לרוב המאובן או יוצא לדרך חתחתים מפחידה ולא ברורה.

אך לא כולם נבלעים והולכים לאיבוד. הוא יכול לבחור בדרך האותנטיות ולשרוד. אחד מן הדרכים הוא להיות אותנטי בשקט… בחשאי… להמשיך בכך בלא שום סממנים חיצוניים, להיות כמו סוכן חרש; אפור, לא מורגש. וזאת כדי שלא יזהו את מרידתו והוא יהפוך למטאה לניגוח והשתלחות. על כן כדי שישרוד כמורד אותנטי -יפה לו האפילה. עליו להיות סלקטיבי באשר לאיך, מתי ועם מי הוא יוצא החוצה.

וגם אם הצליח לשרוד כמורד אותנטי, לא בא אל המנוחה והנחלה. שהרי גם אם גבעול המרד הצמיח את פרח האותנטיות, זה לא סוף המאבק. כי כאן אולי טמון הפח השלישי שמחכה לאפון שעל אדן החלון והכוונה לפיתוי של הפיכת המרד האותנטי למהפכה. להכניס לתוך המרד גוון של אלימות וכח. וזו פח, כי יש במהפכה חוסר סבלנות וחוסר יכולת לאצור את העמידה מנגד כמרד פנימי. המהפכן כבר לא מסוגל להכיל את אש המרד והוא מתרגם את הבעירה, למכושים, גרזינים, אתים וחרבות. הוא כבר צעד כאן צעד אחד יותר מדי; הוא אמנם שיחרר את עצמו אך הוא ברגע שהוא בא לכפות את שחרורו האישי על אחרים – הוא בעצם כבר בדרך להיות ממסד מדכא חדש.

ואכן, מעטים מאלו שהגיעו למרידה אותנטית מסוגלים להכיל את אש המרד, ולחיות עם אש שעלולה לכלות אותם מבלי להיגרר לזעם, כעס ומשם לאלימות.

ואין ספק שהנפילה ממרומי המרד האותנטי לתהומות המהפכה – היא ריסוק עצמות טוטלי. תהום עמוקה יותר מזו שמחכה לו בכל שלב, לפני הפיכתו למורד אותנטי. המרידה בשם האותנטיות היא פסגה דקה מאוד וגבוהה מאוד. והתסכול בה הוא כמובן רב ועצום, משהו כמו 'או קיי', אז אני מורד אותנטי, אז מה עכשיו? וכאן, מחכה הנפילה, כי אם הוא לא יכול לחיות עם זה כמטלה בלתי אפשרית, דהיינו משהו בנוסח; עיני פקוחות ולב ונשמה מתייחסים – הוא לא יוכל להשאר בפסגה זו זמן רב.

* *

"התרומם מעל זמן וחלל

עבור דרך העולם

והיה לעצמך

עולם בפני עצמו".


סעיד אל דין מחמוד, מתוך סודות גן הורדים, 1250 -1320 אחה"ס


*

"הכנות היא מבוא ללב, המצויה אצל מעוט מן הבריות, ואלו זו שאנו רואים ברגיל אינה אלא התחפשות מעודנת, כדי לזכות באמון הזולת."

לה רושפוקו. אמרה מס. 62


גבריאל רעם

18.6.2004