על ריקנות וריקות.


ההבדל בין ריקנות וריקות הוא באות נון. אך זהו הבדל משמעותי. לא כל ריקנות היא ריקות, ולא כל ריקות היא ריקנות. ריק אינו סוף הדרך, אלא חלל המאפשר זרימה. ריקנות, לעומת זאת, היא האנטיתזה לדינאמיקת החיים. השיממון שנוצר לאחר שמשהו עצר וחסם את זרימת הדינאמיקה. ריקנות היא התייבשות מעיין החיים, בעוד שהריק הוא התנאי ההכרחי להם, שהרי החיים הם זרימה, והם צריכים את הריק לשם כך, את החלל המאפשר.

ריקנות היא כמו חדר, שפעם היו בו אנשים ושיחות. והם הפסיקו להגיע והאדם הזוכר את הדינאמיקה של החברותא, פוגש את הריקנות של העדרם. ריקנות היא מפגש בין שני ידידים טובים, שלפתע אין להם מה להגיד האחד לשני. הדוגמה הרווחת לריקנות היא אותו חלל בשיחה הנקרא: שתיקה. ולא סתם שתיקה, אלא אותה שתיקה המעיקה, שבה אין מה להגיד.

ריקות בשיחה, היא שתיקה של מלאות, כמו מנוחה של אתלט בין תרגיל ספורטיבי אחד למשנהו. השתיקה הטובה בשיחה, נובעת מן הנינוחות המאפשרת של המשוחחים, לתת לנושאים למצוא את הדינאמיקה שלהם. ואין אפשרות לדינאמיקה אם אין מקום לריקות. אך אם הפחד מן השתיקה הקשה, שתיקה הריקנות גובר, אזי המשוחחים לא יאפשרו את השתיקה הזו, מפחד שזו תהפוך לשתיקה של ריקנות. וככל ששתיקת הריקנות קשה ומתסכלת, כך שתיקת הריקות ממלאת, ומעניקה תחושה של בית ובטחון. בטחון שאין להשוותו לביטחון הבאה עם המלאות של מלים.

ביחסים, אם אין אפשור, אם אין חלל, אין מה שיזרום, יפרה ויתפתח בין השניים. ואפשר אפילו להגיד כי היחסים בין שניים יכולים להגיע לשיאים ועומקים ביחס ישיר לחלל ולאפשור שכל אחד מאפשר לשני. לתת לאחר את החלל שבו הוא יכול למצוא עצמו. כך שהאין, או הריק, היא מתנה ביחסים, אך מתנה נדירה. בדרך כלל אנו פורקים מעצמנו, אל שאנו לא יכולים להכיל, וכך הזולת הופך לכולא ברק, ומחסן במקום לחלל פתוח לתוכו הוא יכול להזרים את שחבוי במעמקיו.

וברגע שביחסים יש משהו שחוסם אותם, חשד, עוינות, פגיעה וכו'. מיד נוצרת הריקנות. האנטיתזה לדינמיקה שהייתה יכולה לשרור בין השניים.

לאדם המודרני פחד עצום מפני הריקנות. יש לנו תחושה כי הריקנות היא חור שחור שמאיים לבלוע אותנו אל קירבו, ואז נעלם.

ככל שהחיים שלנו מבוססים יותר על תדמיות, התניות, והתנהגות נורמטיבית, כך הריקנות שמתחת לכל העטיפות הללו תתעצם. וככל שאנו יותר שוכנים בתדמית כך מתעצמת הריקנות הפנימית והפחד הנורא מפניה. אך ברגע שאין לנו יכולת לשחק את העטיפה נחשפת תשתית הריקנות הפנימית. ועל כן, כפי שטוען היידגר, הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי בן המאה ה – 20, אנו בורחים אל הפומביות, אל ההמון, או לפחות אל החברה. זו אחת הסיבות מודע אנשים בוחרים להיפגש בבית קפה מאשר במשרד או בבית. זו הסיבה מדוע רוב בני האדם לא יכולים להיות לבד, עם עצמם. וצריכים כל הזמן את החברותא של הטלויזיה, או יוצאים לפאבים ומקומות ציבוריים..

כך הקשר בין ריקנות לחיי תדמית . ישנו גם קשר בין ריקנות לבין צרכנות; ככל שנהיה ריקניים יותר וריקים פחות, כך נצרוך יותר כדי לחפות ולסתום אותה. דוגמה טובה לכך, היא הקיבה. אם אנו אוכלים אוכל לא אמיתי, מתועש שמיועד לא להזין אלא לפלרטט עם בלוטות הטעם (תדמית), אזי הקיבה תחשף בכל פעם שאין מזון בפה, לריקנות מחליאה, שתזרוק אותנו לצריכה מוגברת, וכל זאת כדי לא לחוש את הריקנות בבטן. אך אם נצרוך אוכל אמיתי, לא מתועש או ממוסחר, אלא כפי שיצר אותו הטבע, אז אומנם בלוטות הטעם שלנו יצרחו חמס, אך הבטן תעבור לפאזה אל עיבוד מזון גלעיני, מהותי. ולא עטיפות נוצצות של מזון. ואז כשלא יהיה מזון בקיבה, התחושה לא תהיה של ריקנות אלא של ריקות. ואז אפשר לחכות עם האוכל עוד ועוד, כי הריקות אינה אלימה כמו הריקנות.

בחיינו אנו מנסים כל הזמן למלא את הריק, פוחדים שהוא בעצם ריקנות. מנסים למלא חללים בדירה, חללים בשיחה, סדר היום שלנו עמוס כל כך, לא לאפשר חלל קטן שדרכו נפגוש את ריקנות חיינו. כך חיינו, אך היקום ריק, ורק מפעם לפעם יש כוכב פה, כוכב שם. גם הגוף שלנו הוא חלל אחד גדול, שלא לדבר על האטום, שבו כל החלקיקים תופסים חלק חסר משמעות מתוך הנפח שלו. כל היתר הינו ואקום. היקום והטבע הם ריק אחד גדול, המשובץ לעיתים רחוקות ב'יש' פה ושם. רק אצל האדם הכל דחוס וצפוף להתפקע.

החיים הם דינמיקה. וכדי לחוות אותה יש צורך לאפשר את הריקות, או 'האין'. ללא 'אין' אין זרימה. כפי שללא ערוץ ריק הנחל לא יכול לזרום. ללא ורידים ריקים, אין זרימת דם, ללא ריאות ריקות ונקיות, אין זרימת אויר, וכו'. וכך גם באמנות, האמן חייב לברוח מן התדמיות ומן הפתרונות הזמינים המבטיחים למלא את הריקנות. עליו להתיידד עם האין, אחרת הוא לא מאפשר חלל דרכו היצירתיות תיזרום.

האין, אינו מנוגד ליש, הוא התנאי עבורו. הוא מקור ליצירה אינסופית. הריקות הוא פרוזדור ליצירה. היצירה והיצירתיות הם הופעה של יש עלום ממד אחד לממד אחר, וללא התיידדות עם האין, המעבר הזה לא יתרחש. על כן, על האמן לאפשר בתוכו ריקות, ולא לפחד ממנה, כי היא דרכון המעבר ליצירתיות שבו.

כך ביצירתיות, וכך בתהתפחות האישית של כל אחד מאיתנו. הטבע מביא אותנו עד רמה נפשית מסויימת, בתוכנו כולנו ילדים אלא אם כן נביא עצמנו לבגרות נפשית. גיבורו של ניטשה, זרתוסטרא, מביט בתהום, באין ללא פחד, יודע שרק דרכו יוכל להגיע לאוברמנטש.

גם קירקגור מתייחס לכך כשהוא מדבר על קפיצה אל עבר הלא ידוע. שניהם רואים במפגש עם הריק הזדמנות להיות, כי באין אנו פוגשים את ההוויה ללא שום מתווכים.

וכאן הפרדוקס, רק דרך חווית הריק והאין של היקום אנו יכולים להעניק משמעות לריקנות הקיומית.

האקזיסטנציאליסטים אומנם עסקו בריקנות, ובמפגש עם אופק האין. אך מי שלקחו את זה לאופק חדש, הוא הזן בודהיסטים. הם לא עסקו בריקנות ופלירטטו עם האין, כמו האזיסטנציליסטים. נקודת המוצא שלהם הייתה האין. הם התחילו באין. הזן תופס את המציאות כריקה, כלומר חסרת קיום עצמי, מציאות שכל הזמן מתהווה, מציאות שאינה קבועה. הזן מבין כי המציאות ריקה מהאנושי, והאתגר הוא להתנגד לפחד ממנה ומן הצורך לזרוק לתוך האין, מלים ריקות, ומעשים ריקים, רק כדי לא לחוש אותה.

הפחד מן האין, ניזון מן הפחד מפני הריקנות. והריקנות, כאמור, נוצרת כשמשהו מפריע לזרימת החיים להתרחש, זה יכול להיות מחסום פנימי או חיצוני, או התבססות בחיים של מסכות ותדמיות, במקום חיים של מהות ואותנטיות. ואם במקום מחסומים ותדמיות נחיה חיים של דינאמיקה פנימית ובינאישית, נמצא כי האין כבר לא מאיים כל כך. אדם החי באמת, מבפנים לא פוחד מן האין. רק האדם שמחליף את הדינמיקה של החיים בחיי תדמית ותוויות חברתיות, פוחד מן האין, כי הוא מזכיר לו את הריקנות הפנימית של חייו.

ולבסוף נותרה שאלת המוות: האדם ניצב נוכח מותו, כפי שהוא פוגש את הריקנות. בפחד גדול.

שאלה לסיום: האם גישתו של האדם למוות תשתנה אם יתייחס אליה כאל ריקות ולא כאל ריקנות ?

===========

גבריאל רעם

15.5.2005

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>