בעלי שיעור קומה- מורדים ופורצי דרך

    

עומד לצאת לאור כספר.

                                    גבריאל רעם   

                 

——————————————————————————————————–

                                  תכן עניינים

מבוא

1. ר. ד. ליאנג
2. מרטין היידגר
3. אמיל דורקהיים
4. רבי נחמן והשיגעון
5. רבי רב בער ממזריץ
6. הבעל שם טוב
7. רבי מנחם מנדל מקוצק
8. ישוע מנצרת
9. פנחס שדה
10. ויליאם שיקספיר
11. ז’אן בודריאר, “סימולקרה
12. השורדנים  אל סיברט

מבוא

שתי שאלות צריכות להשאל באשר להערכה של אדם בעל ייחוד: א. האם השיפוט נעשה, בתחום בו האדם מצטיין? וב. האם הוא נעשה בסביבה שעושה צדק לכישרונו וייחודיותו אלו?

כשבאים להעריך את בטהובן דרך היצירות שלו ולא דרך הקמצנות שלו לעוזרת שלו, הוא מקבל הערכה נכונה.

אדם גדול, או אדם שיש בו גדולה, חייב להיות שנוי במחלוקת. במיוחד הוא אמור להיות שנוי במחלוקות אצל הבינוניים.

עם זאת, הוא יכול לא להיות שנוי במחלוקת, והוא גם יכול להראות טוב מכל זווית ובכל הקשר, אך זאת רק בתנאי שהוא מסכים להתחזות ולהתנפח ולאמץ תדמית מוצלחת כל הזמן. וככל שאדם שיש בו גדולה או ייחוד יהיה יותר אותנטי, כך השיפוט לגביו יהיה חריף יותר. אך אם ינסה להראות טוב גם בחלקים הפחות מושקעים שלו, זה עלול לפגום בצלילות ובניקיון של החלק המפותח שבו.

לעומתו, אדם בעל ייחוד או הישגים יצירתיים או נפשיים, שנשאר אותנטי, יצטייר דרך החלקים הפחות מושקעים שלו, כאפור, חסר ייחוד ונחות במיוחד. וזאת מכיוון שאינו מנסה להיות טוב במה שאינו.

לכן אנשים כאלה אף פעם לא יקבלו יחס פושר: או שמעריכים אותם מאוד, או שקוטלים אותם.

כך שאנשים בעלי ייחוד וגדולה אישית או הישגים תודעתיים מיוחדים, שהם גם אותנטיים – יספגו את הסטיגמה הקשה ביותר. (זאת במידה וכאמור, מביטים בהם בהקשר ובזויות שלא עושים צדק לגדולה שלהם).

וזה המחיר של ייחוד נפשי המצטרף לאותנטיות. כשאדם כזה נבחן מחוץ לשדה הטבעי שלו ואז תמיד יצטייר כאפס. או אפילו כאדם בעל יומרות חסרות כיסוי.

אך עם זאת, הבעיה הופכת לבעיה אמיתית לא בתחום דעת הקהל, אלא בתחום שבין האדם לבין עצמו; ברגע שהוא נכנע לבחון את עצמו דרך הפריזמה של החלקים שבהם לא השקיע. או אז, תתחיל הצניחה האמיתית שלו לקראת קריסה, והוא יתרסק.

888                       חקר מנהיגות מוקדם

חלק מהמחקרים המוקדמים ביותר על מנהיגות הסתכלו על אנשים שכבר היו מנהיגים מצליחים. אנשים אלה כללו לעתים קרובות שליטים אריסטוקרטיים שהשיגו את עמדתם באמצעות זכות מלידה. מכיוון שלאנשים במעמד חברתי נמוך היו פחות הזדמנויות לתרגל ולהשיג תפקידי מנהיגות, זה תרם לרעיון שמנהיגות היא יכולת אינהרנטית.2

גם כיום, אנשים מתארים לעתים קרובות מנהיגים בולטים כבעלי התכונות או האישיות הנכונות לתפקיד. זה מרמז כי מאפיינים אינהרנטיים הם מה שהופכים את האנשים האלה למנהיגים יעילים.2

טבע לעומת טיפוח

תיאוריית המנהיגות של האדם הגדול היא דוגמה לשימוש ב’טבע’ כדי להסביר התנהגות אנושית. הוויכוח על טבע מול טיפוח בפסיכולוגיה מצביע על כך שחלק מהמיומנויות הן מולדות בעוד שאחרות נרכשות באמצעות למידה והתנסות. במקרה זה, תיאוריית האדם הגדול מציעה שהטבע ממלא את התפקיד הדומיננטי ביכולת המנהיגות

ספר זה מוקדש לאותם אישים בעלי ייחוד..

על המחבר

גבריאל רעם, פילוסוף יצירתי, מחבר מסות רדיקליות אודות החיים מן האספקט הלא ידוע, של הרז, הדרש ואולי אפילו: הסוד… בעברו היה מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית, למד תיאטרון, פילוסופיה, חינוך וספרות. גבריאל רעם פרסם כמה וכמה ספרים בנושאים הגותיים -כעשרה שפרים דיגיטליים ו5 ספרים בדפוס., (ספר חדש, בינואר 23 התבוננות, בחנויות סטימצקי). כמו גם ספרים בנושאי תקשורת אל מילולית. סגנון כתיבתו היא בעיקר של מסות אקלקטיות, רדיקליות וחדשניות. הוא מכוון את כתיבתו בעיקר לתוהים על הקיום האנושי ולבעלי רגישות גבוהה ולאאוטסיידרים ומורדים. אתרים נוספים ליצירות ההגות של גבריאל: https://hagut.net/ http://cwe.hagut.net/

משנתו החתרנית של רונלד דיויד ליאנג

ר. ד. לאינג (1927- 1988) פסיכיאטר, פסיכותרפיסט ומורד חסר תקנה בממסד הפסיכותרפיסטי והפסיכיאטרי.

כמה מלים על חייו:

רונלד דיוויד לאינג נולד בגלזגו. למד רפואה באוניברסיטת גלזגו, השתלם בפסיכיאטריה ופסיכותרפיה. לאחר מכן עבד כפסיכיאטר בגלזגו בין השנים 1953- 1956. בשנת 1957 עבר ללונדון. הוא התפרסם באותה השנה עם פרסום סיפרו הראשון: “The Divided Self” בספר זה הוא מעלה את התיזה שרואה  את ההפרעה המנטאלית כנוצרת  מהשפעה חברתית או השפעה של המשפחה. לאחר מכן המשיך לכתוב ספרים בעלי תוכן של פילוסופיה אקזיסטנציאלית. בין ספריו:

“The Politics of Experience” (1967)

, “Knots” (1970)

“The Politics of the Family” (1976)

“Sonnets” (1980)

“The Voice of Experience” (1982)

לאחר לימודיו התגייס לצבא, שום שירת כפסיכיאטר, הוא עזב את הצבא בשנית 1963 ועבר למרכז טביסטוק, לונדון. בשנת 1965 הקים את ‘קינגסלי הול’ במזרח לונדון. זה היה מוסד חליפי לבית משוגעים, והוא נוהל כקהילה טיפולית שוויונית, בלי כללים או כפיה.  קינגסלי הול נסגר בגלל תלונות של שכנים. אך קבוצות של תלמידי לאינג ממשיכות  לנהל בתים דומים  בבריטניה.

בשנת 1965 הקים את ‘קינגסלי הול’ במזרח לונדון. זה היה מוסד חליפי לבית משוגעים, והוא נוהל כקהילה טיפולית שוויונית, בלי כללים או כפיה.  קינגסלי הול נסגר בגלל תלונות של שכנים. אך קבוצות של תלמידי לאינג ממשיכות  לנהל בתים דומים  בבריטניה. 
הטרגדיה האישית של לאינג הייתה בזה שהוא התחיל את הקריירה שלו כפסיכותרפיסט וכפסיכיאטר, כלומר היה אמור להביא מזור ומרפא, והנה לאחר שהוסמך, מן הסתם גילה כי  בנפשו הוא פילוסוף קיומי, מורד, בעל משנה מהפכנית על מצב החברה ונפש האדם. והיותו פילוסוף מרדן  – עומד בניגוד מוחלט למהות של היות תרפיסט. מכיוון שלהיות  תרפיסט משמעו להיות בעיקר איש ביצוע בשירות הנורמות והאינטרסים החברתיים, בעוד שפילוסוף לא מנסה לתקן רק לשקף. כלומר הייתה אצלו סתירה קשה בין שליחות אישית ובין תפקיד שאותו הוא היה אמור לייצג מבחינת ההסמכה והמקצוע שלו. לו היה מתחיל כפילוסוף ורק מפתח את התיזה שלו – מצבו היה טוב יותר, שהרי עצם תהליך התרפיה הינו מלכודת חברתית על פי השקפתו (והשקפת זרם האנטי פסיכיאטריה, אליה השתייך ואותה ייצג, אבל עליה עוד בהמשך). וכך שהוא מצא עצמו בתוך מערכת ערכים ומוסכמות (פסיכיאטריה ופסיכותרפיה), שאת הבסיס שלהן הוא לא היה יכול לקבל מנקודת מבט הגותית. וכך ניתן להגיד שלאינג הפסיכותרפיסט שם רגל ללאינג הפילוסוף, שבתורו שם רגל ללאינג הפסיכיאטר… (דרך אגב, הוא לא היה הפסיכולוג או הפסיכותרפיסט היחיד שהיה בבסיסו יותר פילוסוף מאשר פסיכולוג;  כמה מן פסיכולוגים ידועים היו כאלה: אריך פרום, ויקטור פרנקל).

למרות שכאמור, לא היה הוגה באופן רשמי, אלא פסיכיאטר – הוא היה הוגה, אבל לא סתם הוגה, הוא היה הוגה מרדן, חצוף, בוטה ומבריק ביותר. הוא לא ידע גבולות בהתקוממות שלו, הלך עד הסוף, מאשים את הממסד הפסיכיאטרי במזימות איומות, ומנמק זאת בנימוקים רדיקלים  ומקוממים.

הוא ייצג והיה פה לפגוע הנפש האומלל, שאמור לקבל עזרה מן הממסד הפסיכיאטרי. אך לתפיסתו, מצא עצמו נגרס בגלגלי שיניים חסרי אנושיות. והוא כמו בא להתנקם, כי  יחסו לממסד הפסיכיאטרי היה חסר רחמים; הוא קרע מעל פניו  את מה שתפס כמסכה, ועשה זאת באכזריות ובוטות בלתי רגילים.

הבעיה שלו הייתה שלא היה דבר זר יותר לרוחו מאשר מתינות, יחסי ציבור וכו’, הוא יצא החוצה עם הדברים, וזאת בשם האמת הבוערת שבו, מקווה שזה יהיה מספיק, אך הוא נתפס כבוטה, חסר איזון פנימי ופרובוקאטור. הוא מרד אך היה נאיבי מדי לחשוב כי מרדנותו זו תתקבל וזאת מכיוון שהיא תעורר גלים אדירים שיהוו לו חיפוי, וזה לא קרה. והוא מצא שהוא משלם מחיר כבד בעבור מרדנותו; משלב מסוים, ככל שהמשיך לכתוב, כך נזרק יותר לשוליים, והתחיל להיתפס כאנקדוטה. (לממסד יש את הדרכים משלו לבודד את אלה שמאיימים עליו). אבל הממסד התחשבן איתו שנתיים לפני מותו, אז הוא הוצא מרשימת הרופאים הבריטית, בגין התנהגות לא נאותה (הוא נתפס כשברשותו מריחואנה). הוא נפטר בצרפת בעיצומו של משחק טניס, מהתקפת לב. בעת ההיא הוא נשוי בשלישית, אלכוהוליסט, צמחוני, מתרגל יוגה וסובל מדיכאונות חוזרים.

משנתו:

רונלד דיוויד לאינג (נגטיב). ההשתחררות מכבלי השקר של הזולת היא כמו קפיצה לתהום, כשהתהום היא חופש מוחלט. וכך אנו נאחזים בשקר, ופוחדים מתהום החופש,  אך, לתפיסתו, החופש אינו תהום, אלא מבוא ופרוזדור לבניה ושיקום של עצמנו. וכבר כתב על כך אריך פרום ב”מנוס מחופש” שלו, ספר שבו הוא מסביר את ההתנהגות האנושית (מהאדם ההולך כל שבוע לסרט ועד לנאצים) כמנוסת בהלה מן החופש האישי שהאדם לא יודע מה לעשות עמו.

אז מהם עיקרי משנתו?  ובכן, אפשר לסכם את עיקרי משנתו במילותיו של  הפסיכולוג דניאל גולמן, מחבר הספר  ‘אינטליגנציה רגשית’, שטען כי לאינג האמין כי החברה המודרנית מקיפה את הפרט בחומת סתגלנות המעכבת את הפוטנציאל הגלום בו ומחריבה את אישיותו. לדעתו, ייתכן שמה שקרוי ‘שיגעון’, אינו אלא תוצאה של אי יכולתו של האדם לדכא את חושיו הנורמאליים, להסתגל לחברה שאינה נורמאלית.

לאינג עצמו, מעיד על עצמו כי הוא הגיע בכלל לפסיכיאטריה מכיוון שחש אחווה רבה יותר כלפי המשוגעים מאשר כלפי אלה הקוראים לעצמם שפויים. הוא מספר, כי כשסייר בבתי משוגעים  חש כי השוכנים בם לא נראו לו מסוכנים יותר ממרבית הסוהרים (האחיות והרופאים) שלהם. עוד הוא סיפר כי אחרי לימוד ומחקר של משפחות הסכיזופרנים הוא ערך מחקר על משפחות נורמאליות והשווה ביניהם. ולדבריו זו הייתה אחת החוויות המדעיות ההרסניות ביותר שחווה בחייו: המשפחות שכביכול נורמאליות, שחקר במהלך עבודתו,  נתנו לו את התחושה של כניסה לתא גזים אפוף בחד תחמוצת הפחמן. לדבריו ההורים הסתגלו לאותו קיום אותו הם מכנים ‘חיים’ ושכנעו את הילדים להסתגל גם הם לחיים הללו.

לאינג סבר שמה שאנשים קוראים לו ‘חיים’, אינו אלא מוות שקט, הם מתים בפנים ומתנהגים כחיים – בחוץ. ובהקשר זה הוא אהב לצטט את ניטשה שאמר: “אל תחשוש, נשמתך מתה זמן רב לפני אתה תמות”…

לאינג על שקר וסכיזופרניה:

לדבריו, האמירה כי כל האנשים הם בעצם רובוטים,  ‘זומבי’ס’; מתים חיים, היא אכן אמירה אופיינית לסכיזופרנים, אך עם זאת היא אמירה שאפשר להגיע אליה דרך תחושה נכונה. ויותר מכך, לדבריו זה פשוט נכון. ומה שאמורה להיות תפיסה ‘שפויה ונורמאלית’ של החיים, היא פשוט תפיסה שגויה.

לאנשים רגילים אסור להגיד דברים שמותר רק למשוגעים, או להבדיל, אמנים ידועים, כמו אלן גינזברג שאמר כי: “החופש היחיד שלנו נמצא בכלוב שאנו בנינו לעצמנו”. ושוב, משפט כזה, לו יבוא  מאדם שנתפס נורמאלי, יציג אותו כאדם כחריג.

מה שיוצא מן האמירות הנ”ל הוא שלאינג היה מבקר רדיקלי וקשה של אורח החיים של בני האדם. אחד הדברים שהוא יצא נגדם בחריפות הוא מה שהוא מכנה: ‘אורח חיים של שקר’. לדבריו זה כמו מחלה מידבקת, כי כל שקרן חייב לפתות אחרים להאמין לו. השקרנים מהפנטים אנשים אחרים שנופלים תחת קורי השקר שלהם.  ואם האחר הולך נגד החושים שלו עצמו אז הוא משתכנע בזה ושומט את אדמת הריאליה מתחת לרגליו.

לדבריו, ההשתחררות מכבלי השקר של הזולת היא כמו קפיצה לתהום, כשהתהום היא חופש מוחלט. וכך אנו נאחזים בשקר, ופוחדים מתהום החופש,  אך, לתפיסתו, החופש אינו תהום, אלא מבוא ופרוזדור לבניה ושיקום של עצמנו. וכבר כתב על כך אריך פרום ב”מנוס מחופש” שלו, ספר שבו הוא מסביר את ההתנהגות האנושית (מהאדם ההולך כל שבוע לסרט ועד לנאצים) כמנוסת בהלה מן החופש האישי שהאדם לא יודע מה לעשות עמו.

ואיך משפיעים החיים באווירה של שקר על אלה החיים והגדלים בה? ובכן לדעתו של לאינג  הרגישים שבהם עלולים לפתח סימנים של סכיזופרניה. לדבריו רוב האנשים חיים בשדה של שקר. ושורדים. אך יש כאלה שהם כנראה רגישים מידי והם לא יכולים להמשיך ולתפקד בים של שקרים ואז הם מפתחים את הסכיזופרניה, כדרך שמאפשרת להם לחיות בשני העולמות; זה האותנטי שלהם, עליו הם לא מוותרים, וזה השקרי של החברה. בשעה שהשפויים, ויתרו על האמת האישית למען הסתגלות לעולם השקרי החברתי.

והוא עוד מוסיף כי אם ייעלמו השקרים שמסביב, תעלם גם הסכיזופרניה. כלומר, הוא אינו רואה במחלה כשל אישי, נפשי או ביולוגי, אלא כשל חברתי, סביבתי שהקוד הגנטי שלו הוא חיים בשקר. חיים שאליהם הסכיזופרן לא יכול להסתגל.  (עוד על גישתו של לאינג לסכיזופרניה ולסכיזופרנים, בהרחבה, בהמשך).

לאינג על הפסיכיאטריה והפסיכותרפיה.

לאינג היה שייך לזרם שנקרא: אנטי-פסיכיאטריה, תנועה או זרם שביקר קשות את הפסיכיאטריה. אבות הזרם זה היו: ארווין גופמן, מישל פוקו ותומס סאס.

תרומתו של לאינג לאנטי-פסיכיאטריה היא אנושית, קונקרטית ופסיכולוגית, בשעה שיתר השלושה, באו מנקודות מבט קצת שונות; פוקו רואה את הדברים למעלה, מרמה של תהליכים היסטוריים תרבותיים. סאס בא לזה מן האספקט הפוליטי, משפטי, מוסרי. גופמן (וגם שף) באים לזה מנקודת מבט סוציולוגית, ורק לאינג ניגש לשיגעון מתוך פרספקטיבה ישירה של הוויה של להיות משוגע. הוא למעשה מנסה להבין אותה מבפנים.

עם זאת גם הוא רצה להעביר את מרכז הכובד של ההסבר לשיגעון מאורגני לחברתי, למשל בספרו ,שפיות, טירוף שפיות והמשפחה” יחד עם אסתרסון –  הוא מנסה להוכיח כי הפרעות התנהגותיות יכולות לקבל הסבר משכנע על רקע המסגרת החברתית-משפחתית בה הן עוצבו.

ובכלל, לר. ד. לאינג דרך חתרנית ומרדנית מאוד, לא רק לראיה של מחלת הנפש, אלא אפילו לראיה של היחס הכמו מקודש שבין הפסיכוטי לפסיכיאטר. הוא טוען שבכלל, בשדה הפסיכואנליזה קיימת התרחשות מופלאה; הפסיכואנליטיקאים טוענים כי הפסיכוטיים לא חיים בעולם האמיתי, אלא בעולם שהם עיוותו אותו לצרכיהם. וזאת על ידי העתקה, דפרסונליזציה ( חוויתי את עצמי – כבלתי ממשי), אובייקטיביזציה (התייחסות לזולת כאילו הוא חפץ). העדר אמפתיה, העדר התייחסות רגשית. השלכה, (יחוס תכונות ושאיפות מוכחשות של עצמו – לאחרים, ושל אחרים – לעצמו), היפוכים (של יצרים מסוימים, ליצרים הפוכים – בדרך של הסוואה), הכחשה (התעלמות של תכונות מסוימות והתנהגות כאילו הן לא קיימות) וכו’.

אך לטענתו, זה בדיוק מה ש(חלק מ) הפסיכואנליטיקאים עושים למטופלים שלהם; מתנהגים אליהם באותו האופן שהם טוענים שהמטופלים נוהגים. הם עושים להם דפרסונליזציה, (מתייחסים אליו בצורה מנוכרת, נעדרת את המימד האישי), הופכים את המטופל ללא ממשי, על ידי שהם מראים לו כיצד הוא חי בעולם מנותק, פנטזיוני, שונה מן היתר. ומתייחסים למטופל באופן לא אישי אלא כאל חפץ שצריך לטפל בו בצורה קרה ומנוכרת. לטענתו, הפסיכיאטר בא למטופל בדרך של חוסר התייחסות רגשית ודבק בכלים קרים ורציונאליים. לדבריו, הם מייחסים למטופל תכונות ומשאלות שהמטפל עצמו חש בעצמו אך קשה לו להודות בכך, ועל כן, הוא אך שש למצוא זאת במטופל. וכך מעבירים המטפלים למטופל פחדים ובעיות שלהם עצמם ומוצאים בו את אשר קשה להם להודות שקיים בהם עצמם. ובזאת הופך המטופל למעשה,  למטפל של המטפל,  משמש כשה לעולה, שעיר לעזאזל. כי על ידי הודאה בעוונותיו הוא כמו מאפשר למטפל לצאת נקי וחף מנוירוזות ומשאלות אסורות ומודחקות, שהרי עתה ‘הקורבן’ ( המטופל) מכפר על כך בעבור שניהם.  והמטופל, לאחר שהפנים את המסר הסמוי,  משוכנע שזה בא ממנו ומתנהג לפי “הנבואה שמגשימה את עצמה”. לדברי לאינג, זהו מחזה אימים שבו מי שאמור לרפא הוא זה שמעצים (ואפילו אותי ‘שותל’) את ההפרעה, פסיכוזה, נוירוזה.

טענה זו היא אולי הטענה המרדנית והמרחיקה לכת  ביותר שניתן להטיח בממסד התרפויטי; כי אלה שמעבירים מסר תרפויטי, עושים זאת רק ברמה החיצונית, המילולית, אך ברמה התת קרקעית, (שהיא לא מילולית –  ברב המקרים) עובר המסר הסמוי ההפוך. כאילו הפסיכואנליטיקאי או הפסיכיאטר – הם מעין אימא פולנייה שלכאורה, רוצה רק טוב לילד, אך תוך כדי כך מעבירה לו את רוב החששות, החרדות, ותחושות האשמה שלה עצמה.

דרך ספריו -בעיקר  ‘האני החצוי’ ו’הפוליטיקה של המשפחה’-  הוא התנגד בתוקף לגישה שבאה למטופל, ‘עם כפפות על הידיים’, ולומדת אותו דרך גיליון החולה שלו. הוא דגל בגישה של הזדהות. להתייחס לכאביו ומצוקתו ודרכם, לנסות ולהבין אותו.. סיפור אחד עליו מספר כי נערה סכיזופרנית אחת לא רצתה לדבר ורק ישבה בפינת החדר עירומה והתנדנדה כל הזמן. לאינג נכנס לחדר, הוריד את בגדיו והתנדנד יחד עמה שעות, ולאחר מכן היא החלה לדבר עמו לספר לו דברים. (כי בדרך הזו שהוא נקט בה, הוא בעצם יצר עמה דיאלוג של אמפטיה).

“While still in Chicago, Laing was invited by some doctors to examine a young girl diagnosed as schizophrenic. The girl was locked into a padded cell in a special hospital, and sat there naked. She usually spent the whole day rocking to and fro. The doctors asked Laing for his opinion. What would he do about her? Unexpectedly, Laing stripped off naked himself and entered her cell. There he sat with her, rocking in time to her rhythm. After about twenty minutes she started speaking, something she had not done for several months. The doctors were amazed. ‘Did it never occur to you to do that?’ Laing commented to them later, with feigned innocence”.
John Clay’s book: R.D. Laing: A Divided Self. . (pp. 170-171

ספר חשוב נוסף של לאינג במסגרת ה’אנטיפסכיאטריה’, הוא “הפוליטיקה של הניסיון” שיצא ב-1967 ספר זה הנו אחד הספרים היותר קיצוניים שלו בעניין האנטיפסיכיטריה, כאן הוא קרוב מכל להשקפה מיסטית, נוסח ר’ נחמן מברסלב, (בעיקר בסיפור: ‘התבואה המשגעת’) שרואה את הנורמאליים כמשוגעים האמיתיים ואת המשוגעים כנפגעי השיגעון של הנורמאליים וכבעלי הפוטנציאל האמיתי לנורמאליות אמיתית.

ב-1969 בספרו: “הפוליטיקה של המשפחה” הוא מפרט איך המשפחה מעוותת דרכי חשיבה והתנהגות של חבריה, ויוצרת קונפורמיות על בני המשפחה ולו במחיר מחלת נפש של החלשים שבה. והנה ציטוט אופייני: “יש כללים כנגד ראיית הכללים, ועל כן נגד ראיית כל הבעיות הנובעות מכניעה לכללים או לשבירתם”.

וכך, מצטייר לאינג, כאחד המורדים הגדולים באחד מן הממסדים היותר מקודשים במאה ועשרים, הממסד הפסיכיאטרי. ובמה הוא מורד בעצם? ובכן, לאינג מורד ראשית באוטוריטה הבלעדית של הממסד הפסיכיאטרי על נפש האדם, ושנית הוא מורד במורשת הניכור שיש לממסד זה כנגד החוויה הסובייקטיבית של היות האדם יצור חי, חיוני ודינאמי. למעשה, הוא מבקר את הפסיכיאטריה על כך שהיא מתייחסת למצבים פסיכוטיים בצורה קרה ומנוכרת. ניגשת למטופל כאל חפץ ולא כאל משהו חי, שעובר חוויות חיות.

לאינג טוען כי פרויד בכלל ניגש לנוירוזה רק לאחר שהוא – הקפיא, ניתח, עיקר וקטלג אותה. לדבריו, עלינו ללמוד להתייחס להפרעה הנפשית כמשהו חי, שהוא חלק מאדם ולא רק לאחר שהוא הפך למוצג מנוכר במעבדת השכלתנות. הוא אינו שולל את פרויד, רק את חוסר האנושיות שבגישתו. הוא טוען כי הפציינטים מבקשים עזרה, מכיוון שברוב המקרים הם חשים כאובייקטים מתים ומנופצים. והנה הגישה הפסיכיאטרית דווקא גורמת להם לחוש עוד פחות אינטימיים וקרובים לעצמם, ‘מוקפאים’ על ידי נקודת המבט הפסיכיאטרית.

לאינג על הסכיזופרניה:

הסכיזופרניה על פי לאינג, היא תגובה קיצונית של אדם רגיש ואותנטי ללחץ חברתי. תגובה שבעזרתה מצד אחד הוא לא מוותר על אני אותנטי פנימי (כמו הרוב) ועם זאת לא יכול או לא רוצה להפוך למורד או אאוטסיידר (כמו המיעוט) ועל כן נוקט בדרך ביניים שבה הוא מאמץ חזות מזויפת כלפי החברה, חזות שמתחילה להתעצם וצוברת כוח ומתנתקת מן החברה ומן האני הפנימי גם יחד (וזאת מתוך נסיון נואל לשמור על קשר עם שניהם…).

תחום התמחותו של לאינג היה הסכיזופרניה והסכיזופרנים, ועל נושא זה נסב ספרו הגדול הראשון: “האני החצוי”; הוא רואה את התהליך של הפיכתו של אדם לסכיזופרן – כתהליך שמתחיל בהתעקשותה של החברה על התנהגות שהיא אך ורק נקייה וחיובית. התנהגות שלא מאפשרת ל’אני האפל’ לבוא לידי ביטוי. ובחוסר יכולתו  להדחיק את האני האפל  – הסכיזופרן חש חוסר בטחון אונטולוגי. חש שיש בו משהו שהוא לא בסדר, משהו שלא דומה למה שחי לדעתו באנשים אחרים. ועל רקע תחושה זו,  הוא חש שונה, חש שאינו חלק מן העולם החברתי שסביבו, ואז במקום  ללבוש מסכה ולהרוג את האני הפנימי, (כמו שעושים יתר חברי ההמון השקט),  הוא מפצל עצמו לאני מזויף –  אותו הוא מציג  כלפי העולם, ולאני אותנטי  – אותו הוא מציג כלפי עצמו, ושאותו אינו מגלה החוצה. כאן מתחבר לאינג לפול טיליך (תיאולוג) ורולו מיי (פסיכולוג  אקזיסטנציאלי), בכך שהוא טוען כי מטרת הפיצול היא להוריד את סף החרדה. הוא מצא כי לאדם המציג את האני האמיתי שלו לחברה – ישנה צפייה שיש בה חרדה קיומית, מפני תגובה שלילית (אולי הוא לא מתאים, אולי הוא לא מגיב נכון, אולי הוא ‘לא בסדר’, אולי הוא ‘לא שווה’). וכדי להפחית את החרדה הוא מונע מן האני האותנטי להיחשף. וכך, אם האני המזויף ידחה –אז זה לא נורא, כי  הוא יחוש פחות כאב. וכך, הסכיזופרניה על פי לאינג, היא תגובה קיצונית של אדם רגיש ואותנטי ללחץ חברתי. תגובה שבעזרתה מצד אחד הוא לא מוותר על אני אותנטי פנימי (כמו הרוב) ועם זאת לא יכול או לא רוצה להפוך למורד או אאוטסיידר (כמו המיעוט) ועל כן נוקט בדרך ביניים שבה הוא מאמץ חזות מזויפת כלפי החברה, חזות שמתחילה להתעצם וצוברת כוח ומתנתקת מן החברה ומן האני הפנימי גם יחד (וזאת מתוך נסיון נואל לשמור על קשר עם שניהם…). אפשר להגיד כי הסכיזופרן על פי לאינג, הוא אדם שעמדו בפניו שתי אופציות: א. לוותר על אני אותנטי. וב. למרוד. והוא בחר באופציית ביניים; לשמור על האותנטיות ואימוץ של אני מזויף- גם יחד.

כל זאת, לעומת האדם שמוגדר כנורמאלי, שמתעלם מן האני הפנימי ובוחר בעיקר באני המזויף. הסכיזופרן, לפי לאינג, עדיין תקוע בין השניים, כלומר במקום קונפליקט בינו לבין הממסד (מרידה) הוא לקח את הקונפליקט פנימה, בינו לבינו (סכיזופרניה). ואז ההפרעה נחשפת, תחילה בפני המשפחה ואז בפני הפסיכיאטר. ואז, בשני המקרים מתחיל הדבר הנורא, מתחילה הזוועה לפי לאינג; ברגע זה (ברגע שההפרעה או המחלה נחשפים), במקום שישטוף אותו, מצידם, גל של אמפטיה, הוא מקבל תווית, ומתחילים להשתמש בו. הוא, שהכריז על עצמו כבעייתי הופך בזאת, עבורם, לאפיק ניקוז נוח, (גם עבור המשפחה וגם עבור הפסיכיאטר); שניהם מנקזים (דרך הפער שבין האני המזויף לאני האותנטי) את כל שלא מתאים לאני המזויף שלהם עצמם. כלומר במקום לעזור לו באמת, יש להם בעצם אינטרס פנימי חבוי ועלום שהסכיזופרן ימשיך להיות כזה, מכיוון שבהיותו כזה הוא הופך להיות השעיר לעזאזל שלהם, דרכו האני שלהם, בו הם לא מכירים, מוצא ניקוז. וזה שהם מאשרים שהוא חולה ולא בסדר, רק עוזר להם להרגיש יותר טוב בתוך עצמם ורק מעצים את המחלה שלו.

אין ספק שזו הטחה מרחיקת לכת, רדיקלית, וחסרת תקדים בחריפותה, ובכך לאינג הופך למורד המורדים, כי אין דבר יותר פנימי ועצמי באדם מאשר חיי הנפש שלו, ומצד שני אין ממסד יותר מקודש וממסדי (לגבי חיי הנפש של האדם) מאשר הממסד הפסיכיאטרי. והנה בא אדם, שהוא  גם פסיכיאטר, גם פסיכותרפיסט, מוערך ובעל שם, ומורד בצורה בוטה וחסרת פשרות בממסד היותר שמור הזה.

כלומר האשמתו של לאינג  היא חצופה ביותר, זו האשמה כפולה; ראשית בכך שהם הופכים אדם שמנסה לשמור על ייחוד  – לחולה. ושנית, בכך שהם נותנים למחלה להתעצם במקום לעשות את מה שהם מתיימרים לו ומופקדים עליו וזה לטפל במחלה ולהבריא את החולה בה.

בסופו של דבר, לאינג מפנה אצבע מאשימה כלפי החברה –בגדול, וכלפי המשפחה – בקטן, בכך שהוא טוען שתופעת הסכיזופרניה היא במקרה הפחות גרוע ראי שמשקף את הצביעות החברתית (שמעלימה את הרע והאפל שבנפש האדם ולובשת את הטוב -כביכול- מעליו כמסווה). ובמקרה היותר גרוע משתמשת בסכיזופרן כשעיר לעזאזל של האני האפל של האזרח המהוגן, אני אפל שלא יכול להגיע אצלו למודעות והכרה.

——————————————–

אמירות, אמרות וציטוטים:

“לכל אחד מאתנו יש קו גבול המבחין בין מה שיאמן לבין מה שלא יאמן. אך מה שאובייקטיבית לא יאמן נחווה לעתים קרובות כדבר של ממש. אני מעלה את האפשרות שזה, בעצם, המקרה הנורמאלי“.

ר. ד. לאינג, קולה של החוויה, דביר, 1991, עמ’ 51

“מה אמורים אנשים נורמאליים לעשות עם האנשים האלה, המוזרים מכל וכל, בלתי מתקבלים על הדעת, שלא מן העולם הזה, הרעים והמפחידים? מה הם האמורים לעשות להם? הם שולחים אותם לפסיכיאטר שאבחנתו, כפי שאומר בלוילר בצורה מפורשת למדי, היא השתקפות של לחצים חברתיים ותגובה עליהם, יותר  מאשר ביטוי לאמונה הנשענת על איזושהי תורה רפואית“.                    שם, עמ’ 53

“בלוילר נותן את התואר סכיזופרנים לאנשים מסוימים שהאנשים הנורמאליים מסתכלים עליהם מגבוה, מתרחקים מהם ומחשיבים אותם חולי רוח. אין הם מתרחקים מהם מפני  שהם פסיכוטיים – הם נקראים פסיכוטיים כדי להסביר, כביכול, כיצד הם כה בלתי מתקבלים על הדעת, וכדי להכשיר בחותמת של רישיון רפואי את החרם החברתי המוטל עליהם“.

שם, עמ’ 54

“הפסיכיאטרים האורתודוכסים והפסיכואנליטיקאים – מעידים, ככל אדם אחר, שקשה להם ליצור קשר משמעותי עם חלק מן האנשים שבהם הם נתקלים. רוב הפסיכואנליטיקאים סבורים, בהשראת פרויד, שאנשים אלה הם “בלתי נגישים” מפני שהם כל כך נרקיסיסטים, חשיבתם כל כך מופרעת, רגשותיהם כל כך מבולבלים.

אולם – לדעת הפסיכואנליטיקאים – אפשר להתחיל להביא לידי כך שלדבריהם תהיה איזושהי משמעות אם משנים את מה שהם אומרים: חותכים באמצע, מפרקים, מחברים חלקים נפרדים, מסובבים, הופכים מעלה ומטה, פנים חוץ, פנים ואחור. המשונה הוא שהפסיכיאטרים מייחסים פעולות אלה  ודומות להן – דפרסונליזציה (חווית-עצמו כבלתי ממשי), אובייקטיפיקציה (התייחסות לזולת כאילו היה חפץ), ראיפיקציה (התייחסות למושגים כאילו היו דברים מוחשיים), סקוטומטיזציה (עיוורון פסיכולוגי לאזורים מסוימים בשדה התפיסה), התכחשות לדעות עצמו, הכחשה של חוויות ויצרים מפחידים, חוסר הבנה, העדר סימפתיה, העדר אמפתיה, העדר התייחסות רגשית, התייחסות אל מה שקרה כאילו התרחשותו בוטלה, עיבויים (איחוד דימויים אחדים בדימוי מורכב אחר), השלכה החוצה (ייחוס תכונות ושאיפות מוכחשות של עצמו לזולת), השלכה פנימה (ייחוס של תכונות הזולת ושאיפותיו לעצמו), היפוכים (של יצרים ליצרים הפוכים כדרך של הסוואה) וכיוצא באלה – למושאי הסתכלותם בעוד שהם עצמם פועלים פעולות כאלה על המושאים הללו“. (שם).

“הפסיכיאטריה האובייקטיבית נשענת על אמונות, לא על הביולוגיה. הביולוגיה בתור שכזאת איננה אלא תירוץ עבור הפסיכיאטריה האובייקטיבית. היא מציגה את עצמה כאובייקטיבית, או כשהיא אובייקטיבית בפועל, רק במידה שמועיל לפעול או להיות כך, למען המטרה הבלתי-אובייקטיבית של הטלת פיקוח על חוויה והתנהגות בלתי-רצויות. הפסיכיאטריה האובייקטיבית היא ניסיון בלתי-אובייקטיבי לפקח על אירועים שהם, במידה רבה, לא-אובייקטיביים, ולרסנם באמצעים אובייקטיביים“.

ר.ד. לאינג, קולה של החוויה, דביר, 1991, עמ’ 47

“נורמאליות מאוד מחשיבה את האדם הנורמאלי שלה. היא מחנכת ילדים לאבד עצמם ולהיעשות אבסורדיים, ועל כן להיות נורמאליים. אנשים נורמאליים הרגו אולי מאה מיליון מחבריהם הנורמאליים בחמישים השנה האחרונות“.

“הם מעמידים פנים שאינם מעמידים פנים. כדי להצטרף אליהם עליך להעמיד פנים שגם אתה אינך מעמיד פנים. אם אתה זוכר, הישמר. שכח שאתה מעמיד פנים שאינך מעמיד פנים. שכח שלמדת לשכוח. הניתוק המושלם, כמו הרצח המושלם, לא התרחש מעולם. העמד פנים, והעמד פנים שאינך מעמיד פנים. אינך מעמיד פנים שאינך מעמיד פנים. מסוכן לא להעמיד פנים כשצריך להעמיד פנים שמעמידים פנים. אולי יותר בטוח להעמיד פנים שאתה מעמיד פנים. אך אל תעשה יותר מדי אירוני, אחרת תגמור כמו ניטשה.

הניתוק נעשה. אינך יודע שעשית זאת אחר שעשית, שכן מהניתוק משתמע שאינך רואה את עצמך עושה את הניתוק.

הצעד מושתת על אי ידיעה שנעשה צעד אחד לתוך העדר מודעות, הניתוק אינו יכול להראות לתודעה המנותקת.

אחרי סוג כזה של ניתוק האדם אינו יודע שהוא מנותק. הוא היה רואה בכך עלבון, אלמלא הגיחוך, אילו רמז מישהו שהוא אמנם מנותק. אולם בוא מסוגל לתקוף ולהרוס את כל מי שאינו מנותק כמותו, מי שזוכר ששכח, מי שמסוגל רק לשער שיתכן ששכח או שבודאי שכח.

אנו מזהים כאן את ההישג של גבולות אני נורמאליים מהסוג הרגיל“.

קולה של ההוויה, דביר, 1991, עמ’ 174

“אין דבר יותר סובייקטיבי מאובייקטיביות עיוורת לסובייקטיביות של עצמה“.

שם, עמ’ 22

” ‘אדם ללא מסכה’ הוא אכן נדיר ביותר. אפשר אפילו להטיל ספק בקיום אדם כזה במציאות.. במידה מסוימת לובש כל אחד מסכה, וישנם דברים רבים שאיננו מתמסרים להם במלואנו. בחיים “רגילים” נראה שבכלל אי אפשר שיהיה אחרת“.

האני החצוי, עמ’ 71
“מצבנו הנורמאלי, המסתגל, הוא לא פעם בגידה בפוטנציאלים האמתיים שלנו, ורבים מאתנו מצליחים מדי בפיתוח אני שקרי כדי להסתגל למציאות שקרית“.  שם.

“סוריאליזם הינו תועבה עבורי. מכיוון שהסוריאליסט עושה מכל דבר בדיחה. ואני מתייחס לחיים כטרגדיה“.

“אני רץ בודד, אך אני רץ למרחקים ארוכים“.

“עבודתי מפריעה לאנשים ואף אחד לא רוצה שיפריעו לו. הם לא לגמרי מודעים להשפעה שיש לעבודתי עליהם, הם רק יודעים שזה מפריע“.

“החיים הינם מחלת מין מידבקת, עם מאה אחוזי תמותה“

The Observer, 3/17/1985 מתוך:

“דפרסונליזציה חלקית של אחרים מתרחשת ללא הרף בחיי יום יום ורואים אותה כנורמאלית, אם לא כנשאפת ממש. רוב היחסים מבוססים על נטייה לדפרסונליזציה חלקית כלשהי, כשמתייחסים לזולת לא במונח של תשומת לב למי ולמה שהוא מהווה בעצמו, אלא כאל רובוט דמוי איש המשחק תפקיד או נוטל חלק במכונה גדולה שבה גם האדם עצמו משחק תפקיד אחר“.

ר. ד. לאינג, “האדם החצוי, הקיבוץ המאוחד, עמ’ 32.

…”הנורמאליות’ וההסתגלות” שלנו, פעמים הרבה אינן אלא הסתלקותה של התעלות -הנשמה, בגידה בפוטנציאל האמיתי הגלומים בנו, כי רבים מאתנו מצליחים הצלחה יתירה בקניית ‘אני’ מזויף כדי להסתגל למציאות מזויפת“.

ר. ד. לאינג, “האני החצוי”.

“פרויד הדגיש חזור והדגש שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. קיים קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות ובין תביעות האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש… ….תרבותנו מדכאה לא רק את “היצרים”, לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו לכל צורותיה. בחברה של בני אדם חד ממדיים אין זה מפתיע שמי שמתנסה בהתמדה בממדים אחרים ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה – אם בסכנת הרס על ידי האחרים ואם בסכנת בגידה במה שידוע לו.

במצב הנוכחי של שיגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמאליות, שפיות וחירות – כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים“.

ר. ד. לאינג, “האני החצוי” הקיבוץ המאוחד, עמ’ 6,

“…כל האנשים הללו שרוצים לשלוט על ההתנהגות של מספרים גדולים של אנשים אחרים-עושים זאת דרך ועל סמך  החוויה של אותם אנשים אחרים. ולאחר שאנשים מונעים לחוות מצב מסוים בדרך דומה, ניתן לצפות מהם להתנהג בדרכים דומות. לגרום לכל האנשים לרצות את אותם הדברים, לשנוא את אותם הדברים, לחוש את אותו האיום – ואז התנהגותם כבר שבויה, אתה קנית ויש לך בעלות על קהל  הצרכנים שלך או בשר התותחים שלך. ואז כבר הינך יכול לגרום  לתפיסה זהה של כושים כתת אדם, או של הלבנים כמרושעים או מנוונים, והתנהגות תתבצע בהתאם.

עם זאת, האינרציה  של קבוצות אנוש שמופיעות כשלילה בהתגלמותה של מעשיות, היא למעשה התוצר של מעשיות ולא של שום דבר אחר. האינרציה הזו של קבוצות יכולה אמנם להיחשב ככלי  של מיסטיפיקציה אם לוקחים אותה כחלק מ’הדרך הטבעית של דברים’. הניצול האידיאולוגי של רעיון כזה הוא מובן מאליו; הוא משרת כה בקלות את האינטרסים של אלה שהאינטרס שלהם הוא שאנשים יאמינו שהסטאטוס קוו הוא חלק מ’הדרך הטבעית של הדברים’, קיבל הסמכה באופן מקודש או נוצר על ידי ‘החוקים הטבעיים’ … הקבוצה הופכת למכונה – ושוכחים כי זו מכונה מעשי ידי אדם ושבה המכונה הוא האדם עצמו שיצרה אותה. וזה ממש לא כמו מכונות שנעשו על ידי בני אדם, שיכולות שיהיה להם קיום משל עצמם. בעוד שבקבוצה אלה האנשים עצמם המארגנים עצמם בתבניות, רבדים, מניחים הנחות ומייחסים כוחות שונים, תפקודים, תפקידים זכויות וחובות וכו’ וכו‘”.

ר. ד. לאינג

Long before a thermonuclear war can come about, we have had to lay waste to our own sanity. We begin with the children. It is imperative to catch them in time.

Without the most thorough and rapid brain-washing their dirty minds would see

through our dirty tricks. Children are not yet fools, but we shall turn them into

imbeciles like ourselves, with high I.Q.s if possible.

(Laing, R.D. 1990a. The Politics of Experience and The Bird of Paradise. London: Penguin

Books Ltd: p.49)

A little girl of seventeen in a mental hospital told me she was terrified because the

Atom Bomb was inside her. That is a delusion. The statesmen of the world who boast and threaten that they have Doomsday weapons are far more dangerous, and far more estranged from ‘reality’ than many of the people on whom the label ‘psychotic’ is

affixed.

(Laing, R.D. 1990b. The Divided Self. London: Penguin Books Ltd.

: 12)

We are living in an age in which the ground is shifting and the foundations are

shaking. I cannot answer for other times and places. Perhaps it has always been so. We know it is true today.

((Books Ltd: p. 108)

They are playing a game. They are playing at not playing a game. If I show them I see they are, I shall break the rules and they will punish me. I must play their game, of not seeing I see the game.

(Laing, R. D. 1974. Knots. Harmondsworth: Penguin Books Ltd.

: p. 1)

There is no such “condition” as “schizophrenia,” but the label is a social”

fact  and the social fact a political event”

R.D.Laing

“Top heavy apparatus of psychodynamics and cognitive psychology is at worst a fantasy and at best a metaphor”.

by Rom Harre [04.11.98}

“What we call ‘normal’ is a product of repression, denial, splitting, projection, introjection and other forms of destructive action on experience. It is radically estranged from the structure of being. The more one sees this, the more senseless it is to continue with generalized descriptions of supposedly specifically schizoid, schizophrenic, hysterical ‘mechanisms.’ There are forms of alienation that are relatively strange to statistically ‘normal’ forms of alienation. The ‘normally’ alienated person, by reason of the fact that he acts more or less like everyone else, is taken to be sane. Other forms of alienation that are out of step with the prevailing state of alienation are those that are labeled by the ‘formal’ majority as bad or mad.”
–R. D. Laing, The Politics of Experience

——————————————————————————————————

ביבליוגרפיה:

בעברית:

הטרוף, שפיות הדעת והמשפחה  ר.ד. ליינג,/ א. אסטרסון. צ’ריקובר 1977

האני החצוי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד 1978

קולה של החוויה, הוצאת דביר, 1991

באנגלית:

R.D. Laing – Creative Destroyer [ed] Bob Mullan [1997]. Published by
Cassell. London.

Roberta Russell and R.D. Laing [1992]. R.D. Laing & Me: Lessons in Love.
Hillgarth Press: New York.

Mary Barnes & Joe Berke [1982]. Two Accounts of a Journey Through Madness.
Free Association Books, London.

R. D. Laing [1959 / 1965]. The Divided Self – An Existential Study in Sanity & Madness. Pelican Books.

R. D. Laing [1961]. Self and Others. Pelican Books.

R. D. Laing [1967]. The Politics of Experience & The Bird of Paradise. Penguin Books.

R. D. Laing [1969]. The Politics of the Family [and other essays]. Pelican Books.

R. D. Laing [1970]. Knots. Penguin Books.

R. D. Laing [1976]. The Facts of Life. Penguin Books.

R. D. Laing [1982]. The Voice of Experience – Experience, Science and Psychiatry. Penguin Books.

R. D. Laing & David Cooper [1964]. Reason & Violence – A Decade of Sartre’s Philosophy 1950-1960. Tavistock Publications.

R. D. Laing & A. Esterson [1964 / 1970]. Sanity, Madness and the Family – Families of schizophrenics. Penguin Books.

David Cooper [1971]. The Death of the Family. Pelican Books.

David Cooper [1974]. The Grammar of Living: An Examination of Political Acts. Pelican Books.

הכתוב לעיל, לקוח מספרי: ”אאוטסיידרים ומורדים”, בהוצאת ידיעות אחרונות.. 2006 .מאמר זה הנו צירוף ועיבוד של מספר קטעים עליו, המופיעים לאורך הספר

מושגים ומונחים ממשנתו של מרטין היידגר.

:in Heidegger’s theory

https://tinyurl.com/ykah492u

***

(רוב המונחים לקוחים מספרו של היידיגר” הישות והזמן” (1927)

על האדם:
האדם הוא ישות שמשמעות הקיום שלו היא בחקירה – של עצמו והקשר שלו עם ההוויה. החקירה היא משמעות החיים. ההוויה של האדם הוא נושא שדורש ומחייב חקירה. הקשר שלו עם ההוויה הוא עניין קיומי ומשמעותי. ההוויה זה העולם. (אינטליגנציה של התבוננות)  לאדם אין מהות קבועה. הוא מוגדר ע”י עצם הקיום כיכולת להיות, כאפשרות להיות.

החקירה היא רק אחת האפשרויות – אך היא תנאי לאותנטיות. הקיום האנושי הוא לא כעצם אלה כיכולת להיות. האדם קיים בעולם בשלושה אקזיסטציאליזם:

היות מול אובייקטים – עובדתיות, יחס של דאגה – care (אינט’ של רצון לקבל)

היות לצד הזולת – התעסקות, שימוש עם ובשביל… דאגה לשלום. (אינט’ של רצון לתת)

היות לקראת המוות – אפשרות – תהליך מתמיד של גסיסה, אפשרות לאותנטיות. (אינט’ של רצון חופשי)

מרגע שאנו נולדים אנו בתהליך של לקראת המוות – dying.

ה – dying – או שאתה בוחר באותנטיות – בלהיות מודע לכך או שאתה מתכחש לכך ואז אתה לא אותנטי.

החיים הם חיים של גסיסה.

האדם הוא תהליך מתמיד של מימוש אפשרויות שמתנקז אל המוות.

אם זה מודע זה אותנטי ואם זה לא מודע זה לא אותנטי.

הנפילה
בריחה, התנתקות של האדם מעצמו ואימוץ ערכים והמשמעויות של מישהו אחר, הזולת, הלא הם ”ההם”.

בנפילה האדם חי בשקר או באי הכרה של עצמו, חי מתוך אי מודעות. (חוסר ב: אינט’ של רצון חופשי)

אופן הקיום הזה נפוץ ורובנו חיים ככה. הנפילה אינה עניין נחות על פי היידיגר, אם אני חיה בנפילה, זה שלי וזה בסדר.

ההם
”ההם”. היומיום – האדם יודע שכל היצורים שהוא פוגש ביומיום הם אותו הדבר, הם האדם. האדם כל הזמן משווה את עצמו לאחרים. ההשוואה יוצרת הפרעה לקיום שלי עם הזולת כי היא יוצרת מרחקיות – היא משעבדת את האדם לאחרים, כי הוא כל הזמן משווה את עצמו אליהם. ההשוואה היא לדימויים החברתיים שמגיעים אלינו הרבה פעמים דרך התקשורת. ההשוואה היא גם לעובדתיות של ההם. אך ההשוואה גם יוצרת מרחק. ההשוואה משעבדת את האדם אך גם מרחיקה את אותו מעצמו ומאחרים.

זה מביא לממוצעות – האדם הממוצע – האזרח הקטן שהוא כל אחד ואף אחד. אמצעי התקשורת יוצרים האחדה של כל האנשים למשהו ממוצע.” כל אחד הוא האחר ואף אחד אינו הוא עצמו”

המרחקיות והממוצעות מביאים להנמכה– אנו מצמצמים את האפשרויות שלנו בראותנו את האפשרויות ”הקיימות בשוק”. אפשרויות ההוויה והעולם מצטמצמים, יש הנמכה של האפשרויות – מה אנו יכולים לעשות ביחס למושא ההשוואה המוצגת לנו.

מרחקיות, ממוצעות, הנמכה יוצרות פומביות – הפומביות שוללת מהאדם את הפרשנויות שלו, הוא הולך לפי הממוצע ומקבל עליו את הדברים כמובן מאליו. הפומביות שוללת ולוקחת מהאדם הפרטי את התשובות והפרטיות שלו והיא נותנת אותם ל”ההם”. עניין זה פותר מאחריות זה מקל על האדם. ”צרת רבים חצי נחמה”. האדם הפרטי לא צריך להיות המקור לדברים – ”ראש קטן” – מישהו אחר כבר עושה את העבודה.

הפומביות מצמצמת את תחום האפשרויות שלו.

הסתרות:
השיחה הבטלה – דיכוי של דיון, ויכוח, אופי של רכילות, התעסקות בשולי. מסתירה את האמת, אין לאדם רצון אמיתי להכיר את עצמו ואת עולמו. אין אופי של חקירה וגילוי. (חוסר באינט’ של דיבור)

סקרנות – קיפוץ תזזיתי מדבר אחד לאחר, מחידוש אחד לאחר, המטרה המרכזית – הסחת דעת . הכול מעניין אותנו ושום דבר לא מעניין אותנו, כמו טלוויזיה מרובת ערוצים. (חוסר באינט’ של התבוננות)

עמימות – אין יותר בהירות. הכול נגיש לכולם. אי אפשר לדעת מה אמת ומה שקר. אני לא מכירה את עצמי כי וויתרתי על הזכות שהעולם הוא שלי, אני לא חוקרת ולא מנתבת אותו. הכול מוסתר ועמום. כולם הולכים אחרי ”ההם”, הזולת, והעולם מוסתר מפני האדם. (חוסר באינט’ של ריח)

הנפילה היא ההיענות של האדם לפיתוי ש”ההם” מציעים לו.

תפיסת האדם את המוות.
המוות כמשהו לא מוגדר, הוא יגיע מתי שהוא בתאריך לא ידוע, קיים איפה שהוא בעתיד והוא לא נוגע לי. המוות של הזולת הוא אי נעימות חברתית, צריך לעשות זאת בשקט, בהיחבא.

וודאות המוות נסתרת, היא לא ממש נמצאת על פני השטח.

וודאות לא אותנטית – אנו מתעסקים במוות של אחרים, קל לנו לקבור את המודעות למוות תחת הררי ההתעסקויות התכופות שיש לנו.

האדם ביומיום מרגיש שהוא בן על מוות. המחשבה על המוות נתפסת בעיני ”ההם” כפחדנות. ואדישות כלפי המוות נתפסת העליונות.

היידיגר אומר – ”ההם” אינם מתירים לנו את האומץ לחוש אימה כלפי המוות.

אך עם המודעות למוות עולה האימה.

האימה
החרדה מפני ההיות בעולם ובעיקר מהאין הראשוני שכרוך במוות.

האימה היא נקודת השבר – היא הטעם של הנפילה. האימה נמצאת ברקע כל הזמן וכל רגע יכולה לעלות על פני השטח. אימה מפני משהו לא מוגדר.

האימה חושפת ומגלה את המבנה של מה זה אומר להיות בעולם, חושפת את העולם בחוסר המשמעות שלו, כי פתאום אנחנו צריכים לתת משמעות. זה אומר שעד היום לא הייתה משמעות ו”ההם” הם בעצם פיקטיביים. פתאום אני נותר לבד מול העולם והעולם ריק ממשמעות.

באימה כל המוכרות שהייתה בנפילה נעלמת, הכול הופך להיות זר.

הזכות היא המצב הראשוני של האדם בעולם ורק באימה הוא יכול לראות אותה.

האימה לא עולה מתוך האימה (כפחד ממשהו) אלא עולה מתוך עצמי כמי שהיה לקראת המוות.

האימה לא רק שוללת מאיתנו, היא גם מעניקה – היא מעמידה את האדם מול עצמו וחושפת בפניו את זה שהוא אפשרות, שהוא קיים כיכולת להיות.

אם קודם חשבנו שהאפשרויות שלנו מוגבלות ל”ההם”, אז עכשיו אנו מגלים שים של אפשרויות עומדות בפנינו.

האימה מחזירה את האדם לאינדיוידואל שלו (קודם הוא היה בפומביות כמו ”ההם”)

עכשיו הוא שוב מודע לחירות שלו (לא חייב לעשות מה ש”ההם” הפיקטיביים עושים)

יש לאדם חירות לתת משמעויות ולבחור לפי המשמעויות.

ברגע שעולה האימה, היא מעלימה את הנפילה, ”ההם” מתגלים כפיקציה – לעולם אין משמעות, את המשמעות אני שמה ואני נותנת. מצד אחד זה משחרר ומצד שני זה מתחיל להפחיד כי ברגע שאתה נהיה המקור של הדברים, אין לך על מי להיתלות, אין על מי לסמוך ולהטיל אחריות, מלבד על עצמנו. אבל אז אנו מגלים את עצמנו בתור אנשים ייחודים וההכרה של ההיות לקראת מוות.

אם האדם הוא אפשרות, העתיד שלו הוא השתתפות בתוכנית שאין לה סוף, אז ברגע שעולה האפשרות , עולה גם אי האפשרות – המוות.

היידיגר שם את המוות כאפשרות.

אינטליגנציה של אור – היכולת להסיר ספק ולחיות בוודאות, ליצור אחדות עם הקיום כולו.

ההאשמה
האדם מבין שכל בחירה שתעמוד בפניו עומדת בצל כל אפשרויות המוות.

האדם עומד מול האין במובן של אי היותו, האפשרות שהוא לא יהיה.

האין הנוסף שנחשף באימה הוא ההאשמה.

האדם הוא אפשרויות, אבל אנו בוחרים כל פעם באפשרות אחת, אנו לא יכולים לחיות בלי עובדתיות. בעת הבחירה אנו מוותרים על אינסוף הדברים שיכולתי לבחור באותו רגע. למעשה כל הזמן אנו בוגדים בעצמנו. אנו חיים בתחושת החמצה.

היידיגר מראה לנו בכך שהקיום האנושי הוא בעייתי הוא טראגי.

אינטליגנציה של עושר – היכולת להיות שמח בחלקך.

האימה וההאשמה מעלים מושג נוסף:

המצפון, הקריאה
עולה מתוך האימה וקוראת לאדם, היא מזמנת אותו אל הקיום שלו. תהיה מודע לעצם הקיום כאפשרות ותחזיר את עצמך כהיות בעולם. זו לא קריאה לתוכן מסוים, אלא קריאה לאדם לתת פרשנויות שלו עצמו לדברים.

הקריאה מפנה את האדם אל עצם הקיום שלו, כיכולת להיות. הקריאה באה ממנו וקוראת אליו.

המצפון –תחיה לפי האמת של מה שאתה.

הקריאה מציבה בפני האדם את השאלה הגורלית: האם לברוח, לשוב וליפול לחיקם המרגיע של האין או שמע להיענות לקריאה ולבחור באותנטיות.

אינטליגנציה של רצון חופשי – היכולת למלא את את במרחב חסרהתכלית והמשמעות ברצון החופשי שלך.

האותנטיות
האותנטיות היא הענות לקריאה

הפיתוי לברוח לנפילה הוא פיתוי חזק, צריך להיות החלטי בשביל להיענות לקריאה – צריך להתכוון באמת.

באותנטיות הפנימיות שלנו בשיאה, היא שולחת את האדם אל עצם קיומו. מעכשיו כל מה שאנו עושים נובע מתוך מיקוד שלנו אל העולם שלנו.

המוות מפנה אותנו אל עצם הקיום שלנו. חזרה אל עצמנו במובן הכי עמוק.

המוות הוא רק שלי, אי אפשר לשתף אף אחד בכך. חווית המוות היא חוויה טהורה המייחדת אותי ואת עולמי שלי.

אינטליגנציה של אור – היכולת להיות בוודאות ובאור.

החירות
חירות במונחים של מוות – שחרור מהפרשנות של ”ההם” למוות.

כל האפשרויות שלי שהיו בהנמכה בנפילה, פתאום נפתחות לפני ומפה נפתח הפתח לצמיחה, אני משתחררת מ”ההם” ויכולה לצמוח לבדי.

אינטליגנציה של רצון חופשי

אינטליגנציה של חוכמה

אינטליגנציה של זרע

אינטליגנציה של חיים

אינטליגנציה של בראשית

בחירות יש מקום לכל האינטליגנציות הקשורות בצמיחה בעשייה ובהתפתחות, שהן בעצם כל האינטליגנציות בכל ארבעת הרבדים – הרוחני, השכלי, הרגשי והגופני.

עצמיות
האדם חוזר אל עצמו באופן הכי פנימי ועמוק.

וודאות
בנפילה, הוודאות למוות היא פחותה – חיים בעולם עמום שאין בו וודאות, בטח שלא וודאות לקראת המוות. פה יש וודאות עמוקה ושלווה של המוות כמשהו שהחיים שלי הולכים לקראתו. הוודאות היא משהו חזק להחזיק בו, היא עמוקה וקיומית.

האדם לא יודע איך ומתי הוא ימות, אך בהתכוונות המתמדת שלו הוא פותח את עצמו בפני האיום. לכן בעצם האימה כל הזמן קיימת – זו פתיחות נוספת של האיום.

לצד האימה עולה השמחה

השמחה
השמחה הגדולה היא על עצם הקיום. האדם מתעסק בעיקר ולא בשטויות של היומיום. זו היא שמחה לא טריוויאלית, שמחה קיומית.

ה -D האותנטי (האדם האותנטי) חי באימה מלאת שמחה.

האדם האותנטי יכול להיות המצפון של הזולת, כלומר להפנות את הזולת כלפי עצמו. אני יכולה לסייע לבני אדם אחרים לפנות אל עצמם ולעזור להם להגיע אל עצמם. זה נעשה ב – שתיקה אותנטית – היכולת להכיר את הזולת בתור אפשרות במקום דרך העובדתיות (מה הוא עושה ואיך הוא נראה…)

היכולת להסיר את מעטה ההפשטה מהאובייקטים.

אינטליגנציה של רצון לתת – היכולת לפעול למען מטרה נעלה כדי ליצור עולם שכולו טוב.

היידיגר אומר שהאותנטיות הם רגעי חסד של אמת שעולים וצצים מדי פעם – זה האידיאל!!!

——————————————————————————–

ביבלוגרפיה:
גבריאל רעם. ”מרטין היידיגר – תחנות בזמן”. מתוך אתר האינטרנט– e- mago.co.il – כתבי עת בנושאי תרבות ותוכן.

גבריאל רעם. ”מרטין היידיגר -מסע אל היישות”. מתוך אתר האינטרנט

– e- mago.co.il – כתבי עת בנושאי תרבות ותוכן.

משנתו הרדיקלית של אמיל דורקהיים.

Gabriel Raam

• אוקטובר 26, 2012
• 1 minute read
• No comments

Share

Tweet

אמיל דורקהיים. כיום הוא נלמד כאחד מאבות הסוציולוגיה. אך בנוסף לכך ניתן לתפוס אותו כהוגה שחשיבתו מהפכנית ורדיקלית גם ביחס לערכים חברתיים בתקופתנו. מעניין שאמנם מלמדים אותו, אך המסקנות הרדיקליות שלו, שבעצם יוצאות כנגד הרבה מאורח החשיבה המקובל – רחוקות מלהיות מוטמעות באורח החשיבה הסטנדרטי.
אמיל דורקהיים נולד ב- Épinal בצרפת בשנת 1858, נפטר ב15 בנובמבר 1917 בפאריס.
דורקהיים היה סוציולוג צרפתי יהודי גרמני. וכיום הוא נלמד כאחד מאבות הסוציולוגיה. אך בנוסף לכך ניתן לתפוס אותו כהוגה שחשיבתו מהפכנית ורדיקלית גם ביחס לערכים חברתיים בתקופתנו. מעניין שאמנם מלמדים אותו, אך המסקנות הרדיקליות שלו, שבעצם יוצאות כנגד הרבה מאורח החשיבה המקובל – רחוקות מלהיות מוטמעות באורח החשיבה הסטנדרטי. דורקהיים, כ ר.ד. לאינג בבריטניה, או לואי אלתוסר בצרפת, יצאו בהגותם כנגד דרכי חשיבה מושרשות, והציגו זווית שונה, ייחודית, שהיא רדיקלית לא בהפגנתיות שבה, אלא בהשתמעויות הפנימיות שלה. שלושתם ניסו להראות כי החברה הייתה אמורה אמנם להוות קן שדואג לגוזליו, מערכת שהאדם הקים כדי שבתוכה יוכל למצות ולמצוא עצמו, אך הגולם קם על יוצרו והתפתח למגה-מערכת עם עוצמות על, שיכולה ואף משתמשת ביחיד לצרכי שימור ההגמוניה שלה.

על לאינג ארחיב במאמר נוסף שיתפרסם כאן, אך כדאי בכל זאת להתעכב מעט על אלתוסר. ובכן אלתוסר, (בעיקר במסה שלו על האידיאולוגיה) כותב כי האדם נופל תחת מנגנוני כפיה ומנגנונים אידיאולוגיים: מערכת חינוך, עיתונות, משפט וכו’. כל מנגנון כופה עצמו, ללא כוח, ויוצר לגיטימציה דרך אנשים מכובדים, אנשי רוח, פרופסורים, פסיכולוגים, רופאים, שופטים. הם נושאים את קולה של הרשות, של הממסד. וכך מעבירים צווים סמויים שמשעבדים את היחיד כדי שיציית למערכת.
הציות הופך את היחיד לנתין חסר עצמיות, לסובייקט המתבטל בפני נושא הגדול ממנו (‘הקדמה האנושית’, המדינה, וכו’). וכך יוצא שהאדם הרואה את המציאות – סובר כי הוא חי את חייו ומממש עצמו, אך הוא בעצם כלי שרת בידי מנגנונים גדולים ממנו בהרבה.
לפי אלתוסר זה לא הממסד והארגון החברתי המאפשר ליחיד לחיות את חייו, אלא היחיד הוא זה שמאפשר למנגנון להמשיך ולתפקד, כשחייו של הפרט שוליים במידה רבה לחיי המנגנון. (וזה מה שניסה בין היתר קפקא לתאר בחלק מספריו). ובתמורה, שולט המנגנון על חייו של היחיד וגוזל ממנו את הקללה הגדולה ביותר שלו: החופש האישי שלו. (וכותב על כך אריך פרום ,ב’מנוס מחופש’ שלו).

ועתה לדורקהיים; החשיבות הגדולה בעבודתו של  אמיל דורקהיים נעוצה בהתעקשותו כי לימוד של האדם והתנהגותו חייב להימנע מגישה שלוקחת בחשבון רק אלמנטים הנעוצים במבנה האישיות או התורשה והגנטיקה שלו. לטענתו, לימוד האדם וניסיון להסביר את חייו והתנהגותו, חייב קודם כל, ובעיקר, לקחת בחשבון את השפעת החברה עליו.
דורקהיים התנגד לפרשנות ביולוגית או פסיכולוגית, בלעדית, להתנהגות האדם, הוא מיקד את תשומת ליבו במבנה החברתי וכיצד זה משפיע על חיי אדם והתנהגותו. הוא בא עם גישה של ביקורת טוטאלית כנגד ההסברים אלו שבקצרה נקראים הסברים רדוקציוניים. הסברים רדוקציוניים הם הסברים הדוגלים בפרשנות תורשתית (ביולוגית), או אישית ספציפית לאדם (פסיכולוגית). לטענתו התנהגות האדם פחות ניתנת להסבר על ידי מרכיבים ואלמנטים המצויים ברמה ביולוגית או פסיכולוגית, ויותר ברמה הסוציולוגית.  אחד מן ההסברים שהוא נותן לעדיפות של השפעה חברתית על פני השפעות תורשתיות ופסיכולוגיות היא בכך שהתנהגות האדם נותרת דומה וזהה לאורך שנים רבות וזאת בשעה שאנשים ספציפיים (בעלי ביולוגיה ופסיכולוגיה ספציפיים ביותר) מתים ובמקומם באים אינדיבידואלים אחרים. ומה שלא משתנה הוא הכוח האדיר של מבנה חברתי, דעת קהל, נורמות חברתיות וכו’, הן נותרות בעלות השפעה עיצובית אדירה על האדם כאדם.  נכון שגם המבנה החברתי והנורמות עצמן יכולות להשתנות, אך לא ההשפעה האדירה שיש להם על חיי האדם עצמו. “יש להם כוח מתקן, הן כופות עצמן על האדם, עוקפות בכך את כוח הרצון שלו”.
על כל אדם מוטלות מגבלות ודרישות חברתיות חזקות ביותר, אך הן נותרות רב הזמן סמויות, והן מופיעות ועולות אל מעל פני השטח רק כשהדרישות חברתיות מופרות בצורה זו או אחרת. ואז מוטלות על היחיד סנקציות, וכך מתועלים כלפיו סדרי עדיפויות חברתיים. לטענתו הדרישות הללו באות בשם עובדות חברתיות מוצקות מאוד, גם אם לא ברורות בצורה גלויה. עובדות אלו מוגדרות,  בלשונו, כ-: “כל דרך פעולה, מקובעת או לא, שיש לה יכולת להטיל על היחיד מגבלות חיצוניות”.
בעבודותיו המוקדמות, הוא המתמקד באספקטים החיצוניים והלגאליים של אותן עובדות סוציאליות, ובמגבלות שהן מטילות. אך בעבודותיו המאוחרות יותר הוא כבר שם את הדגש על מידת ההטמעה העצומה של עובדות סוציאליות אלה בתודעה של היחיד. שם הן הופכות למורי דרך, מדריכים אפקטיביים השולטים על דרכי התנהגות של היחיד. בהתאם לגישתו המגובשת הזו של דוקרהיים, המגבלה ההתנהגותית אינה עוד חובה או כורח שמוטל על היחיד מבחוץ והשולט על כוח הרצון שלו, אלא חובה מוסרית לציית לה. כלומר החברה אינה רק בחוץ, מפעילה עלינו לחץ חיצוני, היא חדרה כבר פנימה והיא חלק מן הפסיכולוגיה שלנו ובלשונו, החברה היא:

“something beyond us and something in ourselves.”

מנקודה זו ואילך דורקהיים מתייחס לתופעות החברתיות לא כמשהו שמצוי רק במוסדות החברה ובמנהיגיה, אלא כקיים כבר בתוך הפסיכולוגיה של היחיד. כלומר הוא מדבר על כך שזו כבר לא אכיפה, זו יותר שטיפת מוח. כי באכיפה צריך להמשיך וכל הזמן לאכוף, אך בשטיפת המוח זה מתרחש בזמן ההתבגרות ולאחר מכן היחיד כבר פועל מתוך כך שהוא משוכנע שהעובדות הסוציאליות להן הוא מציית הן חלק מן הפסיכולוגיה האישית שלו, ונדמה לו כי הוא בכלל עושה זאת כי זה רצונו.
דוגמא מצוינת לדרכי האכיפה הסמויות הללו, שחודרות פנימה מבלי שנרגיש והופכות לחלק מן הפסיכולוגיה שלנו, מביא לואי אלתוסר באותה מסה שלו על האידיאולוגיה, שם הוא כותב כי בית הספר אינו מקום בו קונים ידע והשכלה, אלא מקום שבו הממסד מחזיק את הילדים כדי שלא יפריעו להורים לעבוד. הוא טוען שהלימודים הללו הם בזבוז זמן אחד גדול ואף אחד לא משתמש בידע הזה לחייו, אלא מקבל בו מסרים סמויים רבים מן המנגנון, למשל הוא לומד מהו סדר, כבוד לסטאטוס, יכולת לעמוד במטלות (שיעורים), וכו’. כלומר הוא מקבל מסרים סמויים: איך להיות אזרח מן השורה, נתין נאמן וחסר אישיות משל עצמו.
וכך יש לנו פרדוקס; כל ניסיון להבין את היחיד מתוך חפירה בתודעה האישית שלו יביא לכישלון, רק חיפוש של המקורות ההתנהגותיים שלו בחברה ואיך היא מאורגנת, יביא להבנה שלמה יותר של היחיד.
במחקריו המרשימים אודות התאבדות (הספר, בשם זה, יצא לפני זמן מה בהוצאת נמרוד) הוא הראה כי אחוז ההתאבדות גדל בחברה הנמצאת בתהליך של אנומיה (התפוררות של נורמות); כשנוצרים סדקים באחדות של אותה קבוצה או חברה. וההסבר שהוא נותן לכך שהחלשות אותה חברה וחוסר האחדות שפושה בה כבר לא נותן ליחידים הגנה מספקת מפני משברים קיומיים. לדבריו חברות שיש בהם אחוזי התאבדות גבוהים הן בדרך כלל חברות שהסולידיות והמכנה המשותף החברתי בהם – נמצא בתהליך של נסיגה. בספר זה שלו הוא מקטין את חשיבותם היחסית של הגורמים האישיים והפסיכולוגיים להתאבדות ומגדיל את מקומו של האספקט החברתי. הבא לביטוי בנוגע להתאבדות, בהגנה, שנותנת או לא, החברה ליחיד, מפני משבר שעשוי להוביל להתאבדות.
בני אדם המחוברים חזק לקבוצה והמאוחדים בתוכה בצורה אינטגרטיבית, הופכים למוגנים בצורה משמעותית מפני תסכולים וטרגדיות שהם מנות חלקו של האדם באשר הוא אדם. (וכך תהיה להם נטייה מופחתת להגיע לקיצוניות של התאבדות).

לטענתו, לכידות חברתית היא היא המניעה את כל החברות ומהווה מסגרת שעל פיה יכולים בני האדם להשתייך לחברה כזו או אחרת. חוסר או עודף של לכידות כזו מתווה את התפתחותה או קיפאונה של החברה. ההסבר המכליל שמצא דורקהיים, נמצא ביחס שבין דרגת הלכידות של הקבוצה החברתית, שאדם משתייך אליה, ובין סיכוייו להתאבד. היחס מוצג כקשר הפוך – ככל שרמת הלכידות החברתית עולה, כך קטן שיעור ההתאבדות ולהפך. המסקנה שניסח דורקהיים בסופו של דבר הייתה שבני אדם חיים במסגרות המכתיבות להם את התנהגותם עד כדי התערבות (מודעת או שלא מודעת) אפילו במותם.
החברה מורכבת מתודעה קולקטיבית ומכוחה על הפרט, ע”י הכתבת התנהגותו. דורקהיים ראה את המציאות החברתית כתוצר של פעולות הפרטים בחברה וקיומה אינו חיצוני להם.
בעבור דורקהיים, השתלבות חברתית היא פועל יוצא של כמות האינטראקציות של היחיד עם יחידים אחרים. למשל השתתפות בטכסים דתיים, או פעילויות במקום העבודה, או הליכה בערב לקונצרטים או הצגות – כל אלה מעלים את מספר השילובים החברתיים שהוא יוצר ובכך יוצרים השפעה חזקה של הגנה ואשרור של היחיד (‘אני בסדר’).
וככל שהחברה יותר מאוחדת, חזקה ובעלת קונצנזוס יותר שלם, כך היא מספקת יותר הגנה ליחיד מפני חרדות, וקונפליקטים פנימיים וקיומיים.
וכך, חשיבות הגותו של דורקהיים, דווקא מתעצמת כשלומדים אותה מחוץ לתחומים סוציולוגיים טהורים. ודווקא בהקשר לחופש הבחירה האישי וניסיון להבין את הפרט כפרט. חשיבותו כהוגה טמונה בכך שהוא הציג את החברה לא כמרקם שמאפשר ליחיד אקולוגיה משלימה להגשמה עצמית. אלא כמערכת מתוחכמת שרוצה לקנות שליטה על חייו של היחיד, וכך שולחת שלוחות של שליטה לתוך נפשו והמערך התת תודעתי שלו. ובכך, למעשה, מניעה אותו בחייו האישיים – כבובה על חוט, כמריונטה. אך המריונטה חשה חופשיה ובעלת חופש בחירה, לא חשה בחוטים הקושרים אותה למערך של נורמות ועובדות חברתיות המניעות אותה מחוצה לה.
דורקהיים הבין שיותר מאשר יחידים מעצבים את דמות החברה בהם הם רוצים לחיות, באה החברה ומעצבת את החיים האישיים שאותם יחידים חיים. הוא לא ראה אותה (את החברה) כיצירה של יחידים, אלא כישות שיש לה קיום וכוח משל עצמה, מעבר לחיים הפרטיים של כל אדם. והיא מעין ישות נצחית הממשיכה להתקיים גם לאחר מותם של החברים שאת חייהם היא מעצבת. דורקהיים האמין למשל שהמניע בחיים הדתיים הוא לאוו דווקא הזיקה האישית בין האדם כיחיד ובין האלוהים, אלא הזיקה בין היחיד לבין החברה. הוא הראה כי החיים הדתיים מורכבים דווקא מסגידה לכוחה מעורר ההתפעמות של החברה שלהם עצמם, ורצה להראות כי המושא של הדת אינו אלא החברה עצמה,  בצורה שונה.
אמיל דורקהיים גם גילה כי סטייה ופשע אינם רע הכרחי שהחברה מנסה להשמיד ואינה מסוגלת, אלא שמבחינתה יש להם משמעות חיובית, כי הם מעוררים באופן קיצוני תגובה מענישה ומחזקים בכך את זהותו המוסרית של הכלל. טענתו זו מסתמכת על כך שבכל חברה מצויים שיעורי סטייה קבועים. כלומר לו החברה הייתה רוצה – היא הייתה יכולה להיפטר מרוב אם לא מכל העבריינים והפושעים, אך היא מטפחת אותם מתוך צרכים חברתיים מוגדרים.

משנה ותיאוריה רדיקלית ללא ספק.

ולמרות שנכתבה לפני כמאה שנה, הינה אקטואלית, מטלטלת, מעוררת מחשבה ונוקבת – אפילו בדור פוסט מודרני כמו זה שלנו .

משל על בן המלך שנפל לשיגעון – ע”פ סיפורו של רבי נחמן מברסלב

Gabriel

• פברואר 19, 2023
• 4 minute read
• No comments

Share

Tweet

***

TIL when Scottish psychiatrist R.D. Laing faced a naked schizophrenic woman rocking silently to and fro in a padded cell, he took off his own clothes and sat next to her, rocking to the same rhythm until she spoke for the first time in months.

***

TIL כשהפסיכיאטר הסקוטי R.D. Laing עמד מול אישה סכיזופרנית עירומה שמתנדנדת בדממה הלוך ושוב בתא מרופד, הוא פשט את בגדיו והתיישב לידה, מתנדנד לאותו קצב עד שדיברה בפעם הראשונה מזה חודשים.

***

ttps://en.wikipedia.org/wiki/R._D._Laing

https://www.brainyquote.com/authors/r-d-laing-quotes

https://www.goodreads.com/author/quotes/4436873.R_D_Lainghttps://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%9C%D7%93_%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%92

***

פעם אחת בן – מלך נפל לשיגעון שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול – הודו, וצריך ליישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו.
והפשיט גם כן את עצמו ערום. וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ”ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן- המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו מה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: גם אני הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.
אז רמז החכם והשליכו להם כתונת, ואמר החכם –ההינדיק לבן – המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כותנת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף- כל – פי – כן להיות הינדיק. ולבשו שניהם הכותנת. ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו גם כן כנ”ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק? ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים.
ואחרי כן רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולם, ואמר לו: חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? ואכלו.
ואחר- כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דוקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן. וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.

---

“המשל מהינדיק”, הוא אחד המשלים הקצרים של ר’ נחמן מברסלב. אין הוא אחד מן הקובץ “שלושה עשר סיפורי מעשיות” שהן יצירות ספרותיות עשירות לאין ערוך שנתנו לר’ נחמן את מקומו המיוחד מבחינת סגנון יצירתו. ספרות סיפורים הם אחת הדרכים שבהם ממלא ר’ נחמן את “האמת שלו”. גם ר’ נחמן אמר המון “תורות”, כלומר : דרשות רעיוניות הבנויות על פסוקים ומאמרי חז”ל – כדרכם של רוב גדולי החסידות (ספר ליקוטי מוהר”ן). וכמו כן השאיר אחריו המון סיפורים עליו – כדרך שמספרים סיפורים על הרבה גדולי חסידים וגדולי ישראל (נמצאים בספרים “חיי מהר”ן”, “שבחי הר”ן” ועוד). אבל נוסף לכך סיפר הוא בעצמו סיפורים, וראה בהם חשיבות גדולה מאוד. הסיפורים הם בהחלט דברי תורה, ובעצם הוא אמר שהם דברי התורה העמוקים ביותר.
מדוע בחר ר’ נחמן לספר סיפורים על מלכים ובנות מלכים, על חיות ועל רוחות, על מלחמות ונדודים ושאר הרפתקאות ?
מדוע לפני צמיחת “הספרות העברית” – בחר ר’ נחמן בדרך הספרות ? האם עוצמת הביטוי יותר חשובה מן האמת ?
על כך עונה הוא בעצמו במפורט באחת מתורותיו, וגם תלמידיו וחוקריו הוסיפו הסברים איש איש כפי הבנתו(או חסרון הבנתו). כאן נביא הסבר לדבריו הנראה שייך לענייננו : דווקא ענינים פנימיים אי אפשר לומר “דוגרי”. צריך “להלביש אותם בלבושים” (ברוב הספרים אין לדמויות הפועלות שום קוי זהות יהודיים). ואם להלביש את ההסבר במשל : כמו כורים גרעיניים שבשל עוצמת האנרגיה שבהם צריך לכסותם בקירות מגן עבים. לא תמיד זה שיא החכמה לנסות לגעת בדבר לכשלעצמו.
המשל על ההינדיק התפרסם מאוד. אולי משום שהוא נוגע בבעיה מהותית מאוד. ואף על פי שהוא קצר ודל מבחינה ספרותית – קוראיו פרשוהו לכמה פנים. הפירוש המוצע בע”ה הוא הצעה אחת שיש להשלימה.
ההצעה בנויה על שתי שאלות שהן אחת : איך להבין את מחלתו של בן המלך ומהי רפואתו ? הרי יש כאן ביטוי הנראה כאירוני : “עד שריפא אותו לגמרי”. הלזה ייקרא רפואה ? הרי נראים הדברים שהחכם הצליח לפתות אותו להתנהג כמו בן אדם. אבל הרי לא הפסיק בן המלך מלחשוב עצמו לתרנגול הודו. להיפך : כח השכנוע של החכם הוא בכך שהוא אינו מנסה אפילו לחלוק על מחשבתו של בן המלך שהוא תרנגול. הרי הוא כמו חוזר ואמר לו : אתה ודאי צודק, ודאי שאתה תרנגול. אבל מי אמר שתרנגול אינו יכול להתנהג כמו בן אדם ?
ואם נאמר בסיפור שאמנם ריפא החכם את בן המלך לגמי, האם אין פרוש הדבר שהמחלה היתה רק ההתנהגות התרנגולית המדומה, אבל המחשבה שחשב את עצמו תרנגול אינה פגם הצריך תיקון ? אם תיקון ההתנהגות הוא תיקון גמור, אולי תרנגולים המתנהגים כבני אדם הם בני אדם תקינים או שבני אדם התקינים הם פשוט אותם תרנגולים שלמדו להתנהג כבני אדם ?
על פי הלך מחשבה זה אפשר להציע אפשרות מה חבוי בתוך המשל הזה. ננסה בעז”ה לבטא אותה ע”י סיכום השלבים בהתפתחותו של בן מלך. שהרי שלושה שלבים היו בחייו. בשלב הראשון התנהג כבן אדם פשוט משום שחשב עצמו כמו כולנו לבן אדם. אחר כך גילה שאין הדבר כך. הוא החליט לראות את עצמו “כמות שהוא”, במערומיו. “בעצם אני חיה” – הרגיש. כל ההתנהגות האנושית שהורגלתי בה לא שייכת לי. אולי גם סבר שיש כאן גם צבע, לבוש או מסכה המסתירים את האמת. “אני אהיה כן עם עצמי” – החליט. “אם אניתרנגול, אתנהג כמו תרנגול”. נראים הדברים שהמהפך גרם לו שמחה, שהרי הוא מתמיד בו, אף על פי שיש להניח שהרבה יותר נוח לאכול “מאכלים טובים” מהשולחן, מאשר ללקט פירורים מתחתיו. הרי יותר חם להיות לבוש מאשר ערום. אולי זה לא כל כך שמח “להיות בזבל”, אבל השמחה של השחרור מן הבגד עלתה על הכל.
ואז בא החכם. הוא לא בא לחלוק על מה שהגיע אליו בן המלך בהתבגרותו. גם הוא מודה שאנחנו בעצם חיות. החידוש שלו הוא הרעיון שגם חיות יכולות להתנהג כמו בני אדם. התנהגות אנושית איננה חייבת לנבוע באופן הכרחי מן ה”מהות הפנימית” שלי. יכול להיות שאני מבין שאם אעשה מה שנובע מטבעי – זאת לא תהיה התנהגות אנושית כל כך. אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי ואפשי, אבל אני יכול להחליט לחיות חיים שאינם חיים-של-בשר או חיים-של-חזיר. אפשר לצרף לכאן גם את הטענה שבה ניצחמשה רבינו את המלאכים (לפי הגמרא על מתן תורה שבת פט ע”א) : אתם רוצים תורה שכתוב בה “לא תרצח”, “לא תנאף”, “לא תגנוב”. קנאה יש בניכם? יצר הרע יש בניכם ? עכ”פ לא רק מי שחושב את עצמו למלאך יכול לקיים את התורה. גם מי שהשתחרר מן ההגדרה העצמית הזאת, גם מי שגילה את מערומיו יכול להחליט להתלבש. ויכול להחליט באלו בגדים יבחר. זה מה שאומר החכם : גם אם אתה אפס מנופח, אתה יכול לבחור להיות בן אדם. גם אם אתה תרנגול, אתה יכול – וזה הכל.

משל על בן המלך שנפל לשיגעון – ע”פ סיפורו של רבי נחמן מברסלב

Gabriel

• פברואר 19, 2023
• 4 minute read
• No comments

Share

Tweet

***

TIL when Scottish psychiatrist R.D. Laing faced a naked schizophrenic woman rocking silently to and fro in a padded cell, he took off his own clothes and sat next to her, rocking to the same rhythm until she spoke for the first time in months.

***

TIL כשהפסיכיאטר הסקוטי R.D. Laing עמד מול אישה סכיזופרנית עירומה שמתנדנדת בדממה הלוך ושוב בתא מרופד, הוא פשט את בגדיו והתיישב לידה, מתנדנד לאותו קצב עד שדיברה בפעם הראשונה מזה חודשים.

***

ttps://en.wikipedia.org/wiki/R._D._Laing

https://www.brainyquote.com/authors/r-d-laing-quotes

https://www.goodreads.com/author/quotes/4436873.R_D_Lainghttps://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%9C%D7%93_%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%92

***

פעם אחת בן – מלך נפל לשיגעון שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול – הודו, וצריך ליישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו.
והפשיט גם כן את עצמו ערום. וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ”ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן- המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו מה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: גם אני הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.
אז רמז החכם והשליכו להם כתונת, ואמר החכם –ההינדיק לבן – המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כותנת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף- כל – פי – כן להיות הינדיק. ולבשו שניהם הכותנת. ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו גם כן כנ”ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק? ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים.
ואחרי כן רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולם, ואמר לו: חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? ואכלו.
ואחר- כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דוקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן. וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.

---

“המשל מהינדיק”, הוא אחד המשלים הקצרים של ר’ נחמן מברסלב. אין הוא אחד מן הקובץ “שלושה עשר סיפורי מעשיות” שהן יצירות ספרותיות עשירות לאין ערוך שנתנו לר’ נחמן את מקומו המיוחד מבחינת סגנון יצירתו. ספרות סיפורים הם אחת הדרכים שבהם ממלא ר’ נחמן את “האמת שלו”. גם ר’ נחמן אמר המון “תורות”, כלומר : דרשות רעיוניות הבנויות על פסוקים ומאמרי חז”ל – כדרכם של רוב גדולי החסידות (ספר ליקוטי מוהר”ן). וכמו כן השאיר אחריו המון סיפורים עליו – כדרך שמספרים סיפורים על הרבה גדולי חסידים וגדולי ישראל (נמצאים בספרים “חיי מהר”ן”, “שבחי הר”ן” ועוד). אבל נוסף לכך סיפר הוא בעצמו סיפורים, וראה בהם חשיבות גדולה מאוד. הסיפורים הם בהחלט דברי תורה, ובעצם הוא אמר שהם דברי התורה העמוקים ביותר.
מדוע בחר ר’ נחמן לספר סיפורים על מלכים ובנות מלכים, על חיות ועל רוחות, על מלחמות ונדודים ושאר הרפתקאות ?
מדוע לפני צמיחת “הספרות העברית” – בחר ר’ נחמן בדרך הספרות ? האם עוצמת הביטוי יותר חשובה מן האמת ?
על כך עונה הוא בעצמו במפורט באחת מתורותיו, וגם תלמידיו וחוקריו הוסיפו הסברים איש איש כפי הבנתו(או חסרון הבנתו). כאן נביא הסבר לדבריו הנראה שייך לענייננו : דווקא ענינים פנימיים אי אפשר לומר “דוגרי”. צריך “להלביש אותם בלבושים” (ברוב הספרים אין לדמויות הפועלות שום קוי זהות יהודיים). ואם להלביש את ההסבר במשל : כמו כורים גרעיניים שבשל עוצמת האנרגיה שבהם צריך לכסותם בקירות מגן עבים. לא תמיד זה שיא החכמה לנסות לגעת בדבר לכשלעצמו.
המשל על ההינדיק התפרסם מאוד. אולי משום שהוא נוגע בבעיה מהותית מאוד. ואף על פי שהוא קצר ודל מבחינה ספרותית – קוראיו פרשוהו לכמה פנים. הפירוש המוצע בע”ה הוא הצעה אחת שיש להשלימה.
ההצעה בנויה על שתי שאלות שהן אחת : איך להבין את מחלתו של בן המלך ומהי רפואתו ? הרי יש כאן ביטוי הנראה כאירוני : “עד שריפא אותו לגמרי”. הלזה ייקרא רפואה ? הרי נראים הדברים שהחכם הצליח לפתות אותו להתנהג כמו בן אדם. אבל הרי לא הפסיק בן המלך מלחשוב עצמו לתרנגול הודו. להיפך : כח השכנוע של החכם הוא בכך שהוא אינו מנסה אפילו לחלוק על מחשבתו של בן המלך שהוא תרנגול. הרי הוא כמו חוזר ואמר לו : אתה ודאי צודק, ודאי שאתה תרנגול. אבל מי אמר שתרנגול אינו יכול להתנהג כמו בן אדם ?
ואם נאמר בסיפור שאמנם ריפא החכם את בן המלך לגמי, האם אין פרוש הדבר שהמחלה היתה רק ההתנהגות התרנגולית המדומה, אבל המחשבה שחשב את עצמו תרנגול אינה פגם הצריך תיקון ? אם תיקון ההתנהגות הוא תיקון גמור, אולי תרנגולים המתנהגים כבני אדם הם בני אדם תקינים או שבני אדם התקינים הם פשוט אותם תרנגולים שלמדו להתנהג כבני אדם ?
על פי הלך מחשבה זה אפשר להציע אפשרות מה חבוי בתוך המשל הזה. ננסה בעז”ה לבטא אותה ע”י סיכום השלבים בהתפתחותו של בן מלך. שהרי שלושה שלבים היו בחייו. בשלב הראשון התנהג כבן אדם פשוט משום שחשב עצמו כמו כולנו לבן אדם. אחר כך גילה שאין הדבר כך. הוא החליט לראות את עצמו “כמות שהוא”, במערומיו. “בעצם אני חיה” – הרגיש. כל ההתנהגות האנושית שהורגלתי בה לא שייכת לי. אולי גם סבר שיש כאן גם צבע, לבוש או מסכה המסתירים את האמת. “אני אהיה כן עם עצמי” – החליט. “אם אניתרנגול, אתנהג כמו תרנגול”. נראים הדברים שהמהפך גרם לו שמחה, שהרי הוא מתמיד בו, אף על פי שיש להניח שהרבה יותר נוח לאכול “מאכלים טובים” מהשולחן, מאשר ללקט פירורים מתחתיו. הרי יותר חם להיות לבוש מאשר ערום. אולי זה לא כל כך שמח “להיות בזבל”, אבל השמחה של השחרור מן הבגד עלתה על הכל.
ואז בא החכם. הוא לא בא לחלוק על מה שהגיע אליו בן המלך בהתבגרותו. גם הוא מודה שאנחנו בעצם חיות. החידוש שלו הוא הרעיון שגם חיות יכולות להתנהג כמו בני אדם. התנהגות אנושית איננה חייבת לנבוע באופן הכרחי מן ה”מהות הפנימית” שלי. יכול להיות שאני מבין שאם אעשה מה שנובע מטבעי – זאת לא תהיה התנהגות אנושית כל כך. אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי ואפשי, אבל אני יכול להחליט לחיות חיים שאינם חיים-של-בשר או חיים-של-חזיר. אפשר לצרף לכאן גם את הטענה שבה ניצחמשה רבינו את המלאכים (לפי הגמרא על מתן תורה שבת פט ע”א) : אתם רוצים תורה שכתוב בה “לא תרצח”, “לא תנאף”, “לא תגנוב”. קנאה יש בניכם? יצר הרע יש בניכם ? עכ”פ לא רק מי שחושב את עצמו למלאך יכול לקיים את התורה. גם מי שהשתחרר מן ההגדרה העצמית הזאת, גם מי שגילה את מערומיו יכול להחליט להתלבש. ויכול להחליט באלו בגדים יבחר. זה מה שאומר החכם : גם אם אתה אפס מנופח, אתה יכול לבחור להיות בן אדם. גם אם אתה

תרנגול, אתה יכול – וזה הכל.

•  

רבי דוב בּעֶר, מי שנודע לימים כמגיד ממֶזְרִיטְשׁ,

רבי דוב בּעֶר, מי שנודע לימים כמגיד ממֶזְרִיטְשׁ, שמע כי אנשים רבים נוסעים אל הבעל שם טוב כדי שיעזור להם בכוח תפילתו. המגיד בעצמו היה חכם גדול ובקי בתלמוד ובהלכה, וכן בקבלה ובחכמת הנסתר. תמה רבי דוב בער על השמועות והחליט לנסוע אל הבעש”ט כדי להתרשם ממנו פנים אל פנים ולנסותו.
הנסיעה אל מקום מושבו של הבעש”ט התארכה, והמגיד, שהיה מתמיד גדול בלימוד, לא יכול להתפנות ללימודיו בדרך, כפי שנהג בביתו. התחיל המגיד להתחרט על שנסע.
כשהגיע לבסוף אל הבעש”ט, סבור היה המגיד שישמע ממנו דברי תורה, אבל הבעש”ט רק סיפר איזה מעשה שקרה לו, שנסע בדרכים כמה ימים, והאוכל נגמר ולא היה לו אפילו לחם לתת לבעל העגלה הגוי. ולפתע נקרה בדרכם גוי עני ובידו שק מלא לחם, והוא קנה ממנו לחם עבור בעל העגלה.
ביום השני נכנס שוב המגיד רבי דוב בער אל הבעש”ט בתקווה לשמוע ממנו דברי תורה, ושוב סיפר לו הבעש”ט רק מעשה, איך שפעם אחת בהיותו בדרך לא הייתה בידו אפילו מעט שחת לתת לסוסים. גם בפעם זו נזדמן לפניו אדם, וממנו קנה הבעש”ט שחת, והכול בא על מקומו בשלום. המגיד לא הבין כי חכמה נפלאה ודברים נסתרים מרמז לו הבעל שם טוב במעשיות. בשל כך חזר אל האכסניה ואמר למשרת שלו: “הייתי רוצה לשוב לביתי ומיד, אולם השמש כבר שקעה וחשוך בחוץ. אם כך נלון עד שיזרח הירח ויאיר את הדרך, ואז נצא לדרכנו.”
בחצות הלילה, בעת שהכין המגיד את עצמו לנסיעה, שלח הבעש”ט את משרתו שיקרא למגיד אליו.
כשנכנס אל החדר שאל אותו הבעש”ט: “יודע אתה ללמוד?”
– “כן,” השיב הרב המגיד.
– “אכן שמעתי שאתה יכול ללמוד. האם יש לך ידיעה בחכמת הקבלה?”
– “כן.”
הראה לו הבעש”ט פרק אחד מספר הקבלה “עץ חיים”, והמגיד ביקש מעט זמן להתיישב ולעיין בו. אחרי זמן מה אמר לבעש”ט את הפשט, וביאר את דברי הספר. אמר לו הבעש”ט: “אינך יודע כלום!”
חזר המגיד ועיין שוב במאמר, ואמר: “ההסבר שנתתי קודם לכן נכון הוא. ואם כבוד הרב יודע פירוש אחר, יאמר נא לי, ואראה מי כיוון לאמת.”
“עמוד על רגליך,” אמר הבעש”ט. כשקם ר’ דוב בער על רגליו, התחיל הבעש”ט לומר את הפרק מתחילתו. מיד התמלא הבית כולו אור גדול, ואש הייתה מלהטת סביבם. באותו הפרק היו כמה שמות של מלאכים, ובכל פעם שאמר הבעש”ט אחד מן השמות יכלו שניהם לראות את המלאכים בעיניהם ממש.
כשסיים את קריאתו, פנה הבעש”ט אל המגיד ואמר לו: “הפירוש שלך נכון היה, אולם הלימוד שלך היה חסר נשמה.”
מיד שלח המגיד את משרתו הביתה, והוא נשאר אצל הבעש”ט ולמד ממנו עוד חכמות גדולות ועמוקות

מות ישוע מנצרת

אֵלִי אֵלִי לְמָה שְׁבַקְתָּנִי

Gabriel

• מרץ 13, 2024
• 2 minute read
• No comments

Share

Tweet

זהו אחד מן המשפטים המזעזעים ביותר הושמעו מפי אדם כלשהו זהו משפט שאמר ישוע מנצרת טרם מותו, רוב ימיו הוא חזר אמר באופנים שונים שהוא בן של האלוהים השליח.

כפי שכתוב בציטוטים הבאים:

— 

רעיון אבהותו של האל נזכר הן בדבריו של ישו:

“הכול נמסר לי מאת אבי ואין מכיר את הבן, בלתי האב; ואין מכיר את האב, בלתי הבן ואשר יחפוץ הבן לגלותו לו”.

— הבשורה על-פי מתי, י”א, 27

.

ויען כי בנים אתם, שלח האלוהים בלבבכם את רוח בנו הקורא אבא, אבינו. לכן אינך עוד עבד, כי אם בן; ואם בן אתה, הנך גם יורש האלוהים על ידי המשיח“.

— אל הגלטים, ד’ 4-7

 ***

עד כאן ציטוטים מן הברית החדשה מראים את האינטימיות העצומה שהייתה קיימת בין האל [האב] ובין [הבן] ישו. עד כי במקומות מסוימים כמעט נראה כי ישו מייצג את האל כאן על האדמה הזאת.

הייתה גם אינטימיות גדולה בין אברהם משה והנביאים מצד אחד ובין ישו והאל מצד שני כדי אי ידיעה מי הוא זה המדבר עכשיו,  ישו או האלוהים?.

ולכן קריאתו הנואשת על הצלב כפי שהיא מתקבלת בהקשר של היחסים הכה אינטימיים בין ישו והאל, נשמעת טראגית מלאת סבל ייסורים ואף טרוניה , תסכול עמוק. זו הישות הכי קרובה לו, היא המשימה של חייו. הוא חי למען אביו השמימי האהוב. והנה ברגע שכולם למעשה בוגדים בו – פטרוס בגד בו שלוש פעמים בטרם קרא התרנגול, וישו לא היה מופתע, הוא ידע מראש מאיזה חומר קורצו תלמידיו.

ואז יהודה איש קריות תלמידו האהוב פשוט הסגיר אותו בעבור בצע כסף.

והסנהדרין הגדולה רצתה גם היא במותו. ואז לא נותר לו אף אחד בעולם. כל מי שהלך אחריו או נשבר או נטש אותו. והוא ירד לשפל המדרגה כשנצלב יחד עם שני שודדים.

ויותר נמוך מזה אין. ואז הוא נשבר ובקטע הזה הוא חוזר לכור מחצבו לדוד המלך וזועק לאלוהים את מילותיו של דוד המנוצח:

  אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.

ספר תהלים • פרק כ”ב • פסוק ב’

ככה זועק אדם שמפלטו האחרון נסדק ונשבר ואין לו עוד במה עוד להיאחז.

ועכשיו הוא יותר עזוב מעזוב יותר נטוש מנטוש, שתיקתו של אלוהים עבורו איומה יותר מהסתר פנים. הרי רק אמש הם היו כמעט בשר אחד דיברו שפה אחת, יותר קרובים מקרובים, ועתה ושכלו כל הקצין וישו זקוק לו ורק לו עכשיו, ולא בשביל הצלת נפשו אלא כדי לדעת שאדונו ואביו לא נטשו אותו לאחר שכולם בגדו והסירו אחריות.

ברגעיו האחרונים, בקשר האינטימי בינו ובין מה שהוא ייצג בחייו ובין בין שנהה אחריו – הכל התפורר והוא נותר עזוב, מושפל, נטוש, פצוע בגוף אך בעיקר בנפש וברוח.

עוד רגע והוא מת, ואלוהים שותק.

דת אדירה הוקמה לאחר מותו, שיפצו את הנסיבות הטראגיות של מותו והפכו באופן ציני ופוליטי את המוות שאין נורא ממנו לאדם כישו למעשיה בדויה  שדווקא במותו הוא ציווה למאמיניו את החיים, {מצלצל מוכר ממקום כשלהו…}. כלומר באופן פרדוכסלי מותו הנורא הפך בידי כוהני הדת והכמרים לטכס וסמל לדבקותם במייסד הדת.

ודווקא החומרים הקשים הללו הדליקו את הצורך הרוחני של בני האדם בדמות דתית נשגבה שביודעין מקריבה את עצמה למען שהמין האנושי יוכל דרכה להיוושע ישו ענה על הדרישות..

פנחס שדה                                              

Gabriel

• פברואר 3, 2023
• 7 minute read
• No comments

Share

Tweet

חלק א’:

שנים רבות למותו, עדיין אין, לא הייתה ואולי אף לא תהיה תופעה כזו בשדה הספרות והאמנות הישראלית. בעולם כן, כאן בפרובינציה המהבילה ומחככת כתפיים שלנו – קשה להניח.

שדה בא משום מקום, שייך לשום קליקה. אינו מדבר אל המקומי, יחסי, כללי כלשהו. הוא תלוש, שונה, נטע זר. אין אסכולה שניתן לשייך את כתיבתו אליה, (שלא לומר את חייו). הוא לא יצר קשר עם ממסדים או קליקות אומנותיות. רק עם קוראים שנדלקו באש יצירתו. את קשריו יצר עם אמנים ויוצרים לאורך ההיסטוריה – באינטימיות של מי שיושב עמם בבית קפה כל שני וחמישי. הם; הלדרלין, קנוט המסון,מייסטר אקהארט, ויליאם בלייק יעקב בּוהם, תרזה מאווילה, אל-גזאלי וישו – היו יותר קרובים אליו ממי שפגש והתחבר עמם ביום יום.

הוא צמח מחוץ לגינה הציבורית, לא ציית לשום איזם, והתנוסס לבדו בשממת הנצח של חידת הקיום. כל מה שהמציאו בני האדם כדי להדחיק את החידה (‘שתיקת האדמה’ – הוא קרא לה) היה לצנינים בעיניו. עיתונות, ספרים, פסיכולוגיה, דת ממוסדת. הוא הותיר באדיקות את רק הבדידות של היחיד עם שאלות הנצח. ועם הכמיהה הטרנסנדנטלית לאיחוד דתי מיסטי.

כתיבתו ממזגת את הרליגיוזי והנשגב, עם תהומות הנפש האישית והמיוסרת ביותר.

יצירתו לא הייתה מחוץ לחייו, במקום חייו. היא הייתה חייו. שותתת דם, כאב, מוגלה ויופי פנימי.

הוא לא כיוון אל שום אדם שהזדהה ומצא מפלט במקומי, ארצי, חברתי, לאומי, וכו’. אלא רק ליחיד שלא הצליח להינמס ולאבד זהותו בעדר הקולקטיבים שפיתה מן הצדדים.

והוא יצא נגד הקולקטיבים הללו בשצף קצף. לא בדחילו ורחימו. אלא בחרון ובזעף שהתאימו לנביאי התנ”ך. עד כמה שהיה צנוע ונחבא אל הכלים בחייו היומיים, היה אדיר ובלתי מתפשר ביציאתו כנגד מה שנתפש בעיניו כתפישות שמעפשות ומגמדות את רוח האדם.

במקום שייכות – הוא דגל בגעגועים. במקום בקשר יציב – בקשר המבוסס על ערגה מתמדת. במקום בקביעות – בנדידה פנימית סביב החלל הענק של הקיום האנושי.

ועם שלא היה שייך לשום אסכולה, היה לו מגנט פנימי, סביבו צייר שדה אלקטרומגנטי של תפישת עולם מסוימת וברורה מאוד. וכל שהיה שייך לה, נכלל בעולמו ויצירתו. ונכלל בו – כמו היה בשר מבשרו, דם מדמו. הייתה לו נאמנות אדירה ליוצרים בהם ראה אחים ואחיות לדרך וליצירה. כמו היו שייכים למעין מסדר מסתורי ומקודש, הידוע למתי מעט. וברגע שזוהו הסימנים – המחויבות הפנימית שלו אליהם, לאותם יוצרים, הייתה ללא גבול.

וכגודל המחויבות אליהם, כך עוצמת המשטמה לבינוני, ליחסי, למתפשר, לשטחי, לחד ממדי, למוכר בכורת רוחו בנזיד העדשים של טובת הנאה חברתית או מעמדית. הוא לא סתם דיבר נגדם, הוא היה קטגור גדול כמו בא להעלות את כל עובדי הבעל הללו על מוקד, למען מגר רשעה מן הארץ.

הטרגדיה של פנחס שדה הייתה בכך שהייתה לו זעקה אחת. אדירה, מופלאה ויחידה, ושמה “החיים כמשל”. מעולם ביצירתו לא הצליח להגיע לתהומות ולפסגות שהגיע אליהם בגיל 27 כשכתב זאת בדם ליבו. זו אחת היצירות הבודדות הקיימות בעולם, בהם היצירה נוצרת מתוקף חיי היום יום של היוצר. הוא רק חי והיצירה נובעת ממנו ללא עיבוד. ובשטף מצמרר, מחשמל ומטרף.

“החיים כמשל” הוא גלעד ומגדלור, לנשמות האבודות, כל האלינור ריגבי’ס, כל הספנים שספינתם על מים סוערים ואין חוף באופק. הוא המגדלור והוא הגלעד, הוא מציב להם זכר וסימן. לכל היונה בן דוד’ים, האומללים והבוערים באש פנימית שחיו חיים שלמים של אש יוקדת, געגועים מופלאים וחוסר שייכות טוטלית לכל מה שהיו חלק ממנו – בארצי ובמקומי. הוא הקים להם מצבה, וספד להם מספד. לחיים המופלאים והנוראים שחיו. רובם כלל לא נודעו. אך בכל שכונה, בית ספר, מקום עבודה, ישנו אדם כזה. בקצה הגבוה הוא פנחס שדה, יוצר מופלא ונשגב, ובקצה הנמוך שלו הוא יונה בן דוד (מתוך ‘על מצבו של האדם’). נפש אומללה וחסרת תקנה. אאוט סיידר נידח, אפור וחסר ייחוד.

ו”החיים כמשל” הייתה היצירה המשמעותית שלו –בהא הידיעה, ולא בגלל שהוא כתב דברים פחות טובים לאחר מכן. פשוט היצירה כל כך מופלאה וגדולה שממנה אפשר רק ליפול. וזה חלק מן הטרגדיה של שדה.

הוא אכן היה משורר נהדר, וקבציו אודות סיפורי חסידים וסיפורי עם, הן עבודות ראויות. וכך גם “מות אבימלך” וספרי מסעותיו בארץ ישראל. אך “החיים כמשל” מטיל צל ענק.

אך דווקא בראיונות הרבים שהעניק לשוחרי גדולתו ניתן למצוא רסיסים מן הגדולה של “החיים כמשל” ובמיוחד ב”שיחות בחצי הלילה”, עם יוסף מונדי. שם ישנן פיסות הגות שהן מהממות בתפיסה התודעתית שלהן, כמות שהן נונקונפורמיסטיות ובועטות בכל דבר שמריח ממסד. דווקא בגלות של הראיונות העיתונאים מצויים שברים, וקרעים להגות של שדה.

פן נוסף לטרגדיה של שדה כיוצר, מצוי בכך שהיה לו קשה להגדיר מהו? סופר, משורר, מיסטיקן. ובכן, לגבי, הוא היה פילוסוף, ברור ומובחן, עם השקפת חיים קיומית- רוחנית חד משמעית. הוא היה הוגה לירי ואקזיסטנציאלי, בדומה לקירקגור. רק שהליריקה והאש שבו חרגו מן הדפים הצרים של ההגות והפילוסופיה. וכך יצירתו נפלה מעט בין הכיסאות. כי למעט שניים שלושה ספרים, הוא לא היה ממש סופר, הוא היה משורר, אך הרבה יותר ממשורר, הגדולה ההגותית שמצויה ב”חיים כמשל”, והשוכנת בגולה של הראיונות בעיתון – לא מצאה מיצוי מלא שלם ומוכלל, כמות שראוי לה.

אצלו זה או: אישי מאוד מאוד (“החיים כמשל” או ספרי השירים שלו) או: מפוזר וחי בגלויות שונות, כמו בראיונות בעיתון.

זה פן אחד שלו, הפילוסוף הלא ממומש. פן אחר שלו, שמומש מאוד ביצירתו, היה הנונקונפורמיזם והמרידה. אין כמעט יוצר ישראלי שהרחיק לכת כל כך, במרידה וביציאת נגד שלו, כמעט כנגד כל פרה קדושה, ממסד, נורמטיביות עדרית, נטייה קונפורמית, או מוסכמות חברתיות. לשדה היה חוש חד, חריף ומעולה לאתר הסתיידות עורקים, ועדריות מטמטמת. וכאשר גילה אותם הוא התנפל עליהם כדי לקרצף מעליהם את שכבות הטיוח ולהציל מן ההדחקה את שרידי האנושיות הרכה והחבויה, מחד – ואת הגדולה הרוחנית הטמונה בפנים.

שדה היה האינדווידואל הטהור בהתגלמותו. הוא ידע שרק נאמנות חריפה לזה, גם במחיר בדידות מזהרת, תשמר אותו קרוב לאש התמיד היוקדת בפנימו. והמותירה אותו חם ובוער בלהבת השליחות המפעמת בו.

הוא סרב, או לא יכול היה – להתמסד, להתברגן, למכור את האש הדתית שפיעמה בו במחיר שלושים שיקלי הכסף של טובות הנאה – כאן ועכשיו. הנאמנות הזו שלו לקולו הפנימי, הייתה ללא סייג.

חייו היו ביתו, הכתבים שקרא וכתב, המוסיקה שאהב (מוצרט) והידידות והאהבות שבאו ויצאו מחייו. הן היו אבוקות שהאירו את בדידותו, כאבו וסבלו. הן (אהובותיו) היו עבורו אחיות רחמניות שחבשו פצעיו הנפשיים והרגשיים. כך הן היו עבורו, ולא תמיד לטובתן הן, הן היו במקרים רבים נערות אובדות ותמימות שמצאו דמות אב מופלאה, (חבצלת חבשוש ז”ל) בעוד הוא חיפש לא אחת -‘הכניסיני תחת כנפך’.

כמו כל יוצר גדול שלא היה שייך לזמנו, (כי היה בן בלי זמן, ועל כן קלאסי ונצחי) – חייו היו טרגדיה. וסופו היה טראגי.

הוא בא משום מקום, לא שייך לשום מקום, אבל הצליח להגיע למבוכי ונקיקי הנפש הנחבאים ביותר, בין אם האדם מודע ורגיש לכך, בין אם לאו.

חלק ב’:

אני אישית, פגשתי ב”חיים כמשל”, בגיל שבע עשרה לערך. וחשתי כי הזעקה האיומה והקשה שחבטה בי מבין דפי הספר – הייתה באותה מידה עדינה ומיוסרת.

אין עוד יוצר כמוהו, שלא שייך לשום תקופה, לשום ארגון, לשום אסכולה. ותוך כך, ומשום כך – זועק ולוחש לכל אדם באשר הוא יצור אנוש בודד, חסר תקווה, מלא מעוף וזעקה – לאיחוד ומפגש.

כל אדם הוא פנחס שדה. ופנחס שדה הוא כל אדם, רק שפנחס שדה יודע זאת, רוב בני האדם לא יודעים שבתוכם גולה פנחס שדה.

מיעוטם יודעים זאת, ויותר ממיעוטם – גילו זאת דרך כתיבתו ולעולם יישארו אסירי תודה לו על שאסף אותן, את הכבשים התועות, ונתן להם משפחה וזהות.

שדה, (כאמור בחלק א’), סירב להתפשר עם תגיות מקומיות כמו לאום, עיסוק וכו’, הוא התעקש על הקיטוב האינסופי בין היחיד המתבוסס בבדידותו המקוללת מחד, ובין חידת הבריאה, היעדרות האלוהים, שתיקת האדמה והסבל האנושי בו.

פנחס שדה צרב במוחות וליבות קוראיו – כמלבן הבקר בבשר כבשים תועות. ובאחת הפך את הצרובות, אלה שנשבו ביצירתו – לכבשים שלעולם לא יהיו עוד עדר, אלא פוסעות בנתיב אישי המנותב על פי המצפן הפנימי של הנפש והנשמה.

כאמור, הוא שנא ממסד וארגון. יצא נגד הפסיכולוגיה, ראה בה ניוון, השטחה וגימוד של מחוזות הנפש הפראיים. הוא גם יצא נגד הדת הממוסדת, אגודות הסופרים, כל דבר שהריח קליקה, קואליציה וקונפורמיות (התקרנפות).

בהתנגדותו זו להשתלטות הממסד החברתי על נפשו של היחיד – הוא היה בוטה וחסר פשרות. וזאת, כמו שהיה בלתי מתפשר בכתב ההגנה שלו על זכות הנפש הבודדה של היחיד האבוד, לקבל את מלוא המרחב והאיפשור בעולם בלתי אפשרי של שלטון ההמון מחוק הפרצוף וארגונים ענקיים – על פני זעקת היחיד הבודד ועל פני אינדיווידואליות מקורית ואותנטית.

בשורתו של שדה הייתה ועודה: קול קורא במדבר, בישימון של הקיום האנושי החברתי.

ועל רקע הדומיננטיות העצומה של קליקות והתאגדויות, רשמיות, סמי רשמיות, וסמויות – מופלאה שרידות יצירתו ומופלא עצם יכולתו לחדור ולהתבסס בשדה הספרות והיצירה. וזאת עשה לא בגלל, אלא למרות.

שדה הותיר אחריו להבה גדולה, המאירה בחושך הקיומי הענק של החיים והמציאות האנושית. אבוקה אדירה לצעירים והצעירות שעוד יבואו. הרואים את ביקתת הנזל וגרטל, על כל הטוב והמתוק שבה (פיתויי החיים) את המכשפה מאירת הפנים. והם אצים להתברגן. אך בסוף היער האפל, דולקת לה בשקט אבוקת יצירתו של פנחס שדה, מאירה להם את הדרך אל האני הפנימי, הקול הפנימי, הילד הפנימי, הישות הפנימית שלהם עצמם. כדי שימצאו אותה ויגאלו אותה מתוך הכאוס והגלות של החיים החברתיים והמקומיים.

יצירתו אלמותית, חסרת מיקום וזמן, מדברת לנפש הזועקת באשר היא.

תמיד מושיטה יד חמימה ללטף את המצח הקמוט מדאגה, מניחה אותו על הראש השחוח, אוחזת בכף היד השמוטה. וטוענת את היחיד הייחודי המיוחד, הרגיש ויוצא הדופן – בעוצמה וגם בנוחם ובברכה (אך כאלה הבאים לאדם מתוך נפשו ונשמתו שלו עצמו). היא מקנה לו זהות, מיקום ותחושת נוכחות ושייכות. שייכות למצבור המיוחד הזה של האאוט סיידרים של הנשמה. מרפאת פצעי נטישה וניכור.

שדה הוא ידיד על פני מי יחסי האנוש הסוערים. נווה מדבר בישימון הקיום.

היה ברוך פנחס שדה, על הנוחם, העידוד, החברות. על זריקת האמונה בעצמנו. על הכוח להמשיך הלאה, בגלל מה שקיים עמוק עמוק בתוכנו.

תודה.

——————————————————————————–

“אותי עניינו הבודדים הגדולים – אשר מבלי דעת מאומה על אודות חייהם ניחשתי את בדידותם – ועמהם הזדהיתי עד כדי כך שעצם המחשבה עליהם, ואפילו צלצול שמם בלבד, דיים היה להטיל בלבי מעין שכרון. אותם יכולתי להבין, יכולתי להבין את יסוריהם ואושרם האלוהיים, את התלהבותם השרפית, את בדידותם התהומית, את השכרון האפל של רוחם, את גאוניותם. יכולתי להבין על שום מה לא הובנו בחייהם, ולמה כילו את חייהם הגופניים על ידי צליבה, או איבוד-לדעת, או שגעון. בשעות הקשות של מצוקה, עייפות ובדידות לא איבדתי את אמונתי ובטחוני מפני ששיויתי לנגד עיני את זכרם של הללו שאהבתי, ושהיו חיים ומציאותיים בשבילי יותר מכל אדם ומכל דבר שעל סביבותי וישו ענה על הדרישות

פנחס שדה..”

                         הבעל שם טוב 

.
                  

                 מתוך אור גנוז. מרטין בובר

                             עמ, 76 לפני עץ החיים.

אמר הבעל שם טוב:

פעם הלכתי לגן עדן. הלכו עמי הרבה מעם ישראל. ככל שהתקדמתי לגן עדן התמעטו וכשהלכת בתוך הגן היו עוד כמה מהם עמי. וכשעמדתי לפני עץ החיים נותרו עמי מעט מאוד.

עץ החיים היה ידוע כאסור לאכילה. אך עץ החיים אינו מוזכר כלל. התעלמות מוחלטת. 

אכלנו מעץ הדעת עד שבענו וחשבנו שנספק בפירות עץ הדעת.

אנו עדיין מאמינים כי מעץ הדעת ניוושע, וכל הידע הרב שצברנו היפוך את חיינו לגן עדן.

אך כאן אנו בוורטיגו;  ככל נתמכר לידע עקר ויבש כך חיינו הפנימיים ילכו יתפרקו.

כל האקדמיה כולו הינה עלה תאנה ענק שמכסה את בורותנו הבסיסית בנוגע לחיים.

נואשנו מן ההשכלה הענקית.

כל שאנו רוצים כאת להיות שיכורים מן החיים.

לא ידע עקר אנו רוצים. את החיים אנו רוצים. שם אנו מאמינים מקור המעיין ואז נוכל לחיות באמת ובתמים. ולא רק מוצפים וחנוקים בידע חלול וחסר משמעות אודות החיים עצמם. אנו רוצים לחיות.

ידע שנהפך למטרה פני עצמה הוא חסר תועלת. הידע כידע הפך לאליל חלול שכולם סוגדים לו.

ואחרי שהתאכזבנו מעץ הדעת של ידע בשל ידע. אנו פונים בצר לנו לעץ החיים. לחיות ולינוק את החיים האלו עם תומם.

מאסנו בשלטון הממסד של הידע.

כי אנו יודעים כי ידע לבדו הינו עקר.

אנו צמאים לחיים הגולמיים הרעננים.

וככל שההמון התקדם עם הבעל שם טוב – מורך ניכנס בליבם: מה באמת חי בי בפנים? הם אני ראוי לשתות מעץ החיים. ואז הם נסוגים כי הם חוששים כי אינם ראויים למים הזכים של עץ החיים.

9.7.23

ג. רעם

https://beitprat.org/blog/shabbat-six-models/

ה”דער קוצקער רבי”, הרב מנחם מנדל מקוצק

ר’ מנחם מנדל נודע כצדיק שהילך אימה וקסם על חסידיו וכמנהיג סוחף ומעורר הזדהות שדרכו עוררה פולמוסים ומריבות מאז ראשית הנהגתו, אחרי פטירת רבו ר’ שמחה בונם מפשיסחה ב־1827, ועד סוף ימיו. דמותו הותירה את רישומה העז על העולם החסידי על אף שלא השאיר ספרות נדפסת או תורות בכתבי יד ואף־על־פי שאישיותו עוררה אנטגוניזם ודרכיו היו שנויות במחלוקת במשך שנים רבות.

היום, כ”ב בשבט, מצויין יום הייארצייט של ה”דער קוצקער רבי”, הרב מנחם מנדל מקוצק זיע”א, מייסד חסידות “קוצק”, שהיה ידוע באמרותיו החריפות – כשבמשפט אחד קצר היה מכניס כל כך הרבה עומק ותוכן חריף שחודר עמוק אל תוך הלב. לרגל הייארצייט אנו מביאים בפניכם מבחר מאמרותיו:

• יתכן שאף אני יכול להחיות מתים, אלא שהעדפתי להחיות חיים.

• איננו מחדשים דבר בעולם, אנו רק מגלים את הטוב הטמון בו.

• אנשי העיר מוצאים חן בעיני, הם מגלים מסירות נפש למען דבר הנראה בעיניהם אמת. עיר שזורקים בה אבנים – עיר היא. כאן נשב! (כשהגיע לקוצק כדי לקבוע את מקום מושבו וזכה למטר אבנים מהמתנגדים לחסידות).

• אין לך כנהר של מים לטהרה, אבל כשהוא קפוא, אפשר לחרוט עליו צלם.

• המאמין במופתים – אינו אלא שוטה. ומי שאינו מאמין שיוכלו להיעשות על ידי הצדיקים – אינו אלא אפיקורס.

• כשמביטים ביהודי אחד, אפשר למצוא בו פגם, אבל בכלל ישראל אין שום פגם. כולו קודש.

• שתיקה – היפה שבקולות.

• כל הדברים שבעולם אפשר לחקותם, חוץ מן האמת. שכן אמת מעושה – שוב אינה אמת

• דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. גם ללב ממנו יצאו הדברים.

• כלל זה נקוט בידך: מי שאינו רואה את המקום [=ה’] בכל מקום, אינו רואה בשום מקום.

• בעצם, אין המיתה ולא כלום. רק כמו שהולכים מחדר אל חדר, והחכמים בוחרים בחדר היותר יפה.

• אילו היה ה’ יתברך מראה לך את פרצופך האמיתי – לא היית יכול להתקיים אפילו שעה אחת.

• אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה.

• איפה נמצא אלוקים? – בכל מקום שנותנים לו להיכנס.

• כדי להציל את סדום שלא תהפך, היה צורך בעשרה צדיקים לפחות, ואילו כדי להפוך עולם ומלואו – די בשוטה אחד.

• נאמר שכל מעשיך צריכים להיות לשם שמים. ומה פירוש “כל מעשיך”? ללמדך שאפילו המעשים הנעשים לשם שמים צריכים להיות לשם שמים.

• ש המבקשים לנסוע לארץ ישראל כדי שלא יצטרכו לשאת בסבל גלגולי מחילות. תמה אני, אוהבים הם את גופם מאד מאד, שאף לסבל שלאחר המוות הם חוששים?

• “יוסיף דעת יוסיף מכאוב” (קהלת א, יח) – ומה בכך? כדאי לו לאדם להוסיף מכאוב, ובלבד שיוסיף דעת.

• “ותרגילנו בתורתך” (שחרית) – לתפילה רע ההרגל. ללימוד – משובח!

• המתון עושה דרכו ביישוב הדעת, ועל כן אינו ממהר לעשות דבר. העצל מתעצל להתיישב בדעתו, ועל כן פזיז הוא בהנהגתו.

• חסיד – מורא שמיים עליו. מתנגד [לחסידות] – מורא “שולחן ערוך” עליו.

• כל המידות כולן צריכות כוונה, חוץ ממידת ענווה. שכן ענווה, שיש עמה כוונה, שוב אין שמה ענווה.

• כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לשלך, כך תסבול שדעותיו של חברך אינן דומות לדעותיך.

ו                    יליאם שייקספיר

ויליאם שייקספיר (באנגלית: William Shakespeare‏; 26 באפריל 1564 – 23 באפריל 1616), מחזאי ומשורר אנגלי.

כללי[עריכה]

• “כָּךְ הוּא נִרְאֶה לִי כִּי נִרְאֶה לִי כָּךְ.”
• “הדלות היא הגדולה שבמידות הטובות.”
• “הדעת היא הכנפיים בהן אנו ממריאים לשמיים.”
• “אנחנו יודעים מה אנחנו, אך לא מה היינו יכולים להיות.”
• “הָרוֹעֶה מְחַפֵּשׂ אֶת הַכֶּבֶשׂ, לֹא הַכֶּבֶשׂ מְחַפֵּשׂ אֶת הָרוֹעֶה.”
• “מָה שֶׁיֶּחְסַר אֶשְׁלַח לְךָ אַחַר כָּךְ. בְּלִי שׁוּם עִכּוּב; מָחָר אַתָּה יוֹצֵא.”
• “ראה כיצד היה אחד משלושת עמודי תבל ללץ של נפקנית! הבט וראה.”
• “אוֹתוֹ הַלְוַאי תִּסְחֹף אֵיזוֹ סוּפָה לְצוּק טְרָשִׁים, מֵעַל פִּי פַּחַת, וְתִזְרֹק אוֹתוֹ מִשָּׁם לְיָם קוֹצֵף.”
• “התהילה אינה נערצת יותר מאשר על ידי בני אדם פחותי ערך.”
• “בְּךָ כִּי יִטְפֹּל הָאָשָׁם לֹא בְּךָ הַחֶסְרוֹן, תָּמִיד הֵן נָתְנָה הַדִּבָּה בַּיָּפֶה סִימָנָהּ.”
• “אהבה היא לא עניין פשוט. אם מדובר באהבת אמת, עליה להתמודד עם מכשולים, לגבור על קשיים.”
• “בבקשה ממך, אישי הטוב, ראה לי מזל מן המובחר. ראה לי שאנשא בוקר אחד לשלושה מלכים ואתאלמן משלושתם גם יחד. ראה את הנולד שאלד אחרי חמישים.”
• “לֹא יוּכַל לִהְיוֹת אָדָם שָׁלֵם לִפְנֵי שֶׁיַּעֲמֹד בְּמִבְחָנָיו שֶׁל הָעוֹלָם: הַנִּסָּיוֹן נִקְנֶה בְּהַתְמָדָה וּבְמַעַשׂ, וּמְעוֹף הַזְּמַן מַשְׁלִים אוֹתוֹ.”

מתוך שיריו[עריכה]

• “קוֹלָהּ אֲנִי אוֹהֵב, אַךְ זֹאת לָדָעַת:

יֵשׁ מַנְגִּינוֹת יוֹתֵר מְרוֹמְמוֹת –

כֵּן, לֹא רָאִיתִי עוֹד אֵלָה פּוֹסָעַת:

גְּבִרְתִּי, אוֹדֶה, רַגְלָהּ עַל אֲדָמוֹת.

וְעִם כָּל זֶה יָקְרָה לִי עַד אֵין חֵקֶר

מִכָּל אִשָּׁה שֶׁנִּמְשְׁלָה לַשֶּׁקֶר.”

• “כולי מלחמה עם הזמן מאהבתי אותך, וככל אשר יקח ממך, כן אוסיף עליו ואחדשך.”
• “האהבה אינה אהבה, אם היא משתנית במקום שהיא מוצאת שינוי, או נוטה להסתלק עם הזמן המסלק. לא! אות ברית־עולם היא, הצופה סערות, ונצח אינה מתרופפת. כוכב היא לכל ספינה מהלכת, ואין איש מכיר בערכו גם כי ימדוד את רומו. האהבה אינה משחק בידי הזמן.”

אותלו[עריכה]

דף ציטוטים מורחב – אותלו

• “מי הוא זה אשר יכול לשלוט בגורלו?”
• “הנגנב שמחייך, גונב משהו מהגנב.”
• “איבדתי את שמי הטוב, איבדתי את החלק הנצחי שלי עצמי, ומה שנשאר הוא חַייָתִי.”
• “הישמר לך מן הקנאה; זו מפלצת בעלת עיניים ירוקות, המהתלת בבשר שממנו היא ניזונה.”
• “להיאנח על צרה שהייתה, זה הטוב שבאמצעים כדי להביא עלינו צרה חדשה.”

אילוף הסוררת[עריכה]

• “אנחנו אף פעם

לא נהיה צעירים יותר מעכשיו.”

• “איזו רוח הביאה אותך לכאן, ידידי?” “זו הרוח שמפזרת את הצעירים לרחבי העולם בחיפוש אחרי מזל וכסף.”

אנטוניוס וקליאופטרה[עריכה]

אנטוניוס

• “הה מלכה סוררת! בכל נגלה חינה – בריב, בצחוק, בבכי. כל יצר־לב בה נהפך לכליל שלמו, קוסם ומוליך שבי.”
• “דלה האהבה שיש מידות לה.”
• “תאבד בטיבר רומי, וימוטו קשתות שערי קיסרות! כאן מקומי. כל ממלכות – עפר.”
• “לא ייתכן – בזאת אני בטוח – שלא תשים אל לב כי יש לשנינו – לך ולי – תכלית אחת, עליה יצא אחי לקרב, ולא אני יכולתי למצוא טוב במלחמה שגם שלומי הופר בה.”
• “העל פי אגריפה יקום דבר? על פי קיסר יקום.”
• “לו אמור, מזל של מי יאיר יותר, שלי או של אוקטביוס?”

קליאופטרה

• “אם זו אהבה, אמור לי מה גודלה.”
• “אסור לך לשהות כאן עוד, שכך קיסר גוזר. אתה חייב לשמוע. אי פקודתה של פלולביה? לא, סליחה – פקודת קיסר. חי ממלכתי אתה מסמיק אנטוניוס, כי גם דמך הוא עבד לקיסר.”
• “אני שונאת אָבל. זה מקלקל כל הקדמות טובות. פוי, פוי, הבוז לכל אָבל.”

המלט[עריכה]

דף ציטוטים מורחב – המלט

• “אין בנמצא מידה טובה שהרכילות אינה יודעת לכלות.”
• “גם אם תהיה טהור וצח כשלג לא תוכל להימלט מן הדיבה.”
• “להיות או לא להיות – זאת השאלה.”
• “יש יותר בגן-עדן ובאדמה מאשר מה שקיים בפילוסופיה שלך.”

המלך ליר[עריכה]

דף ציטוטים מורחב – המלך ליר

• “בן כפוי טובה מכאיב יותר מהכשת צפע.”
• “הנפש שוכחת את הסבל כשלצער יש אחים לצרה וכשהידידות מנחמת אותה.”

הנרי הרביעי[עריכה]

• “עיקרה של הגבורה הוא בשיקול דעת.”
• “שמענו את צלצול הפעמונים בחצות הלילה.”
• “החשש תמיד רודף אחר מצפון לא שקט. השודד מפחד שמאחרי כל שיח מסתתר שוטר.”
• “מהי תהילה? מילה. מה פירושה? הבל ורעות רוח.”
• “חי ראשי, אחת היא לי. אין אדם מת אלא פעם אחת. הכל חייבים מיתה אחת לאלוהים ויקרה מה שיקרה. מי שמת השנה פטור מלמות בשנה הבאה.”

הנרי השישי[עריכה]

• “אצילות אמיתית משוחררת מן הפחד.”
• “ראשית, הבה נהרוג את כל עורכי הדין.” ~ מערכה רביעית, סצנה שנייה
• “התהילה כמוה כמעגלים על המים, הגדלים תמיד עד שבכוח התפשטותם לבסוף הם נעלמים.”
• “מכל התחושות השפלות, האימה היא הארורה ביותר.”
• “הדברים הקטנים גורמים לאנשים פשוטים להיות גאים.”
• “אלוהים שולח לכולם את משאת נפשם.”

הנרי השמיני[עריכה]

• “הלבוש אינו עושה את הנזיר.”
• “הו יופי! לא הכרתיך עד עתה.”
• “היה ישר ואל תפחד.”
• “הכעס דומה לסוס נמרץ, שאם אנו משלחים ממנו את הרסן, התלהבותו הרבה מגיעה לקִצה במהרה.”

הסוחר מוונציה[עריכה]

דף ציטוטים מורחב – הסוחר מוונציה

• “אלה הקונים את עולמם בכובד ראש רק מאבדים אותו.”
• “הלוא כולנו נלהבים לרדוף יותר משאנחנו נלהבים להתענג על מה שכבר השגנו.”

הסערה[עריכה]

• “השינה מבקרת אצל היגון לעתים רחוקות, וכשהיא נאותה לבוא היא מנחמת.”
• “הגדולים שבנדרי האוהבים נשרפים באש התשוקה כתבן וקש.”

חלום ליל קיץ[עריכה]

דף ציטוטים מורחב – חלום ליל קיץ

• “דרכה של אהבת אמת מעולם לא הייתה קלה.”
• “אין זה די לדבר; צריך לדבר היטב.”

כטוב בעיניכם[עריכה]

דף ציטוטים מורחב – כטוב בעיניכם

• “כל איש וכל אישה רק שחקנים הם. כולם כניסות ויציאות להם, וכל אדם על פי תורו מופיע בתפקידים שונים.”
• “האם אינך יודע כי אני אישה? כשאני חושבת אני חייבת לדבר.”

יוליוס קיסר[עריכה]

דף ציטוטים מורחב – יוליוס קיסר (מחזה)

• “ברגעים מסוימים אנשים הם אדונים לגורלם, ואם מצבנו שפל האשמה אינה בכוכבים כי אם בנו עצמנו.”
• “הפחדנים מתים פעמים רבות לפני מותם; האמיצים אינם טועמים את טעם המוות אלא פעם אחת.”
• “הטו לי אוזן, בני רומי!”

מהומה רבה על לא דבר[עריכה]

דף ציטוטים מורחב – מהומה רבה על לא דבר

• “למה לַגֶּשר להיות רחב מהנהר?”
• “המתנה הכי טובה היא זו שנזקקים לה.”
• “אין מידה בַּסיבּה, אז אין גבול לעצבות.”
• “למצוא בכל דבר פגם – יש בזה טעם לפגם.”
• “כל אחד יכול לעמוד בְּסבל חוץ מזה שסובל.”

מידה כנגד מידה[עריכה]

• “לאומלל אין רפואה מלבד תקווה.”
• “ספקותינו בוגדים בנו וגורמים לנו לאבד את הטובין שבהם יכולנו לזכות, אלמלא פחדנו לנסות.”

מקבת'[עריכה]

• “מי שמתחיל לעשות את הרע מתבסס עליו.”
• “החיים הם צל חולף, שחקן אומלל המתנועע ומתהלך בגאווה על הבמה, שעה אחרי שחדלנו לשמוע אותו.”
• “הַבֵּט כְּהַבֵּט פֶּרַח תָּמִים, אוּלָם הֱיֵה הַנָּחָשׁ יִרְבַּץ תַּחְתָּיו, דְּאַג לַבָּא אֵלֵינוּ, אַךְ בְּיָדַי תַּפְקִיד עֲלִילוֹת גְּדוֹלוֹת בְּלַיְלָה זֶה.”
• “כְּלוּם יֵשׁ בָּעוֹלָם אָדָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה נְבוֹן־לֵב וּבָהוּל, מָתוּן וְקַל־לִכְעֹס, גַּם נֶאֱמָן וְקַר־רוּחַ – בְּבַת אֶחַת? אָדָם!”

קומדיה של טעויות[עריכה]

דף ציטוטים מורחב – קומדיה של טעויות

• “רק הטיפשים חסרי הרגשות, אינם יודעים מה פשר הקנאה.”
• “אי אפשר לזרוק טיפה של מים למעמקי הים ושוב לדלות אותה טיפה עצמה.”

רומיאו ויוליה[עריכה]

דף ציטוטים מורחב – רומיאו ויוליה

• “מידה מסוימת של צער מבטאת אהבה רבה; אך מידה גדולה מדי מבטאת תמיד את רפיון הנשמה.”
• “לעבדות יש קול צרוד והיא אינה יכולה לדבר גבוהה, גבוהה.”
• “שמחה נמהרת אף סופה נמהר הוא, בנצחונה הרב חבוי מותה. כזיק פוגע באבק שריפה: נשיקתם צופנת חורבנם.”
• ״האהבה היא עשן העשוי מאדים של אנחות. כאשר היא טהורה היא, האש בעיני האוהבים כאשר היא כעוסה היא, הים מוזן מדמעות האוהבים. ומה היא עוד? הטירוף הכי מוסתר, מרירות חונקת ומתיקות שנישארת.”

ריצ’רד השלישי[עריכה]

דף ציטוטים מורחב – ריצ’רד השלישי (מחזה)

• “מצפון נקי הן מילים של פחדנים, המיועדות להפחיד את החזקים.”
• “שמו של המלך כמוהו כמגדל של עוצמה.”

נאמר עליו[עריכה]

• ” ליצירות של שייקספיר יש יכולת לעורר השראה. מסיפור האהבה המפורסם ביותר לטרגדיה הגדולה ביותר, מפנטזיה לקומדיה דרך נאומים בלתי נשכחים של הדמויות, וויליאם שייקספיר היה אדם אחד עם דמיון עצום, יצירתיות חסרת גבולות והבנה של האנושות.” ~ דייוויד קמרון

             זאן בודריאר

מתוך ז’אן בודריאר, “סימולקרה והדמיות”, בתוך ז’אן בודריאר: כתבים נבחרים, עורך. מארק פוסטר, פוליטי: בלקוול, 1988. עמ’ 166-184.

‘זאן בודריאר, פילוסוף, סוציולוג, סמיוטיקאי וחוקר תרבות צרפתי הוא ההוגה המזוהה ביותר עם המחשבה הפוסט-מודרנית. מבין כל כתביו, ספרו “סימולקרות וסימולציה” הוא הטקסט הפוסט-מודרני המובהק ביותר. זהו אחד מספרי ההגות המטלטלים של המחצית השנייה של המאה העשרים. עצמתו אינה טמונה בתיאוריה הסמיוטית עצמה אלא בתובנות המדהימות שבודריאר מגיע אליהן בזכותה, ובכוח הנבואי של התובנות האלה.
בודריאר חזה את הפיכת מחזה הראווה של הטרור לצורת האלימות החדשה של העת הזאת, 7.10.23  ואת המרת הייצור והיצירה במיתוג, שיווק ורייטינג. הוא ניתח את חוסר היכולת להבחין בין מגיפה אמיתית להתכוננות היסטרית לקראת אפשרות של מגיפה כמו שפעת העופות, למשל, והסביר את הצפייה בדיווח על אסון קרוב או מתרחש לחלק מן האסון עצמו ובכך כמו חזה את אסון מגדלי התאומים. הוא הבין את המשמעות מרחיקת הלכת שטמונה בהפיכת הריאליטי-שואו למודל של המדיום הטלוויזיוני וחזה את הפיכת הפוליטיקה לריאליטי שואו.

לדמות, אומר בודריאר בתחילה, זה להעמיד פנים שיש לו מה שאין. הוא משווה מושגים קודמים של סימולציה קיצונית עם סיפור של בורחס שבו המושג (מפה) משכפל בדיוק את המקור (טריטוריה אמיתית). היום, לעומת זאת, יש לנו סימולקרה – ‘הדור לפי מודלים של מציאות ללא מקור או מציאות: היפר-מציאותי’. בודריאר מניח את הסוף של המטאפיזיקה, של שאלות של חיקוי או שכפול של ה’אמיתי’, והתחלה של “החלפת סימנים של הממשי בממשי עצמו”. לדמות, למעשה, יש יותר מאשר רק ‘להעמיד פנים’. הוא מייצר את אותם סימפטומים/סימנים/תמונות כמו ה’אמיתי’ ולכן פועל ברמה שונה מה’שקר’ או ה’אמיתי’. בודריאר עורך השוואה לדת שבה יש רק אייקונים או דימויים של אלוהים לא קיים.

לאחר מכן, בודריאר טוען שיש ארבעה שלבים של הדימוי: אחד שמשקף מציאות בסיסית; כזו שמסווה או מעוותת מציאות בסיסית; כזו שמסתירה את היעדר מציאות בסיסית; ואחד שאין לו שום קשר למציאות כלשהי (הוא הדמיה הטהורה שלו). לאחר מכן הוא דן בשלבים אלה, ובמיוחד הרביעי, ביחס לדיסנילנד ול-Watergate. כהתפתחות של זה, אחת הטענות המפורסמות והפרובוקטיביות ביותר של בודריאר היא ש”אשליה כבר לא אפשרית”. הוא נותן דוגמה של פשיטה בנקאית וטוען שהמנגנון בבנק מערבי מכוון כל כך לקריאת הסימנים של פשיטה בנקאית ‘אמיתית’ עד שאי אפשר יהיה לדמות אחת: הסדר המבוסס ‘טורף’ ניסיונות הדמיה. הסיבה לכך היא שהסימולציה מאיימת (במיוחד של קטגוריות כמו אמת ושקר, ודאות ואי ודאות, טוב ורע). “מאיפה ההיסטריה האופיינית לזמננו: היסטריה של ייצור ושעתוק של הממשי”.

                          דר. אל סיברט –  השורדים

אין טוב מלסיים ספר זה, בתכונה הנדרשת ביותר לאנשים גדולים והיא היכולת לשרוד את המשברים שבדרך. כשיש מצב של איום, סכנה או משבר אנשים נוטים להיכנס לאחד מן המצבים הנפשיים הבאים:

 הם קופאים, הופכים למשותקים מול המצב (מתח).– 

 אחרים נכנסים לפאניקה (לחץ) . ועל כן מתנהגים בצורה שעלולה לסכן  אותם עוד יותר.

 אחרים נעשים אמוציונליים  מאוד ומאמינים שהסוף או המפלה– קרובים.

בניגוד לכל אלה, אנשים ספורים (השורדנים) מבינים מיד את הממד המציאותי של הסיטואציה החדשה. הם יכולים לקבל שהמצב יכול להיות סופני, אך הם אינם מאבדים בשל כך, את קור רוחם ובדרך כלל עושים משהו לגבי המצב.

מעניין שהשורדן במצבי קיצון מאיימים אינו שורד על ידי מנטליות  של: ”זה  או אני או אתה”. זה: ”גם אני וגם אתה”.

ודבר זה מוביל וקשור קשר הדוק לדבר הבא, אצלהשורדנים קיימת אמפטיה ואנושיות כלפי אחרים באותו המצב או במצב דומה.

השורדנים, על ידי היכולת האמפטית שלהם, ”קוראים” ומבינים מה קורה אצל אחרים. וזו אחת מתכונות האמפטיה; התכוונות מדויקת דרך הזדהות, על מה קורה לאדם בפנימו.

לאנשים בעלי הבנה אמפטית של דפוסים יש סיכוי טוב יותר להיות שורדנים, וזאת משום שהם אינם זקוקים לרמזים רבים כדי לדעת מה עומד לצאת מן האדם שאיתם בדקות הקרובות. ואז הם מוכנים.

כמו כן מסתבר כי לשורדנים אינטואיציה מופלאה הן לגבי התת מודע והן לגבי מה שעומד להתרחש בזמן הקרוב. אין הסבר רציונלי לכך, יש להם חושים  ויש עדויות על כך. מה שבטוח בעלי חיים לפני רעידת אדמה או צונאמי נסים מן המקום. יש להם את זה.

שורדנים רבים מספרים  שפעלו בדרך מסוימת בלי להבין למה, ובלי שהיו להם סיבות הגיוניות לכך. אדם בעל גישה שורדנית ו בדרך מסויימת בלי להבין למה, ובלי שהיו להם סיבות הגיוניות לכך.רחשת.ן הקרוב.רבים כדי לדעת מה עומד לצאת מן האדם  פועל על פי תחושת בטן.

מה שמעניין לגבי השורדנים, זה לא שהם מתנהגים רגיל בחיי היום יום ולפתע העיתונאי לובש את חליפת הסופרמן.

הסוד טמון דווקא בהתנהלות היומיומית שלהם.  

שם השורדן נוהג ב-כמה דרכים אופייניות.

1. הוא מטמיע במהירות מידע מדויק לגבי מה שקורה ב’כאן ועכשיו’ שלו (הוא חייב לדעת מה באמת קורה עכשיו וכאן).
2. הוא משוכנע שבכל מצב נתון ניתן לעשות משהו כדי שיביא לתוצאה טובה או לפחות, משופרת.
3. הם מוכנים לקחת בחשבון בכל רגע בחייהם כל דרך פעולה אפשרית כדי להתמודד אם המצב הנוכחי אינו משביע את רצונם. חסרה להם מנטליות ה”ככה זה”, ”אין מה לעשות”.
4. ועוד על חיי היומיום של השורדנים; משהו שהוזכר כבר קודם, הם באופן מתמיד, סקרנים. תכונה זו עוזרת להם במצבי קושי , איום או קיצון, והיא עוזרת בכך שהיא מאפשרת להם לקרא את הסיטואציה החדשה  ולהבין שיש כאן מצב חירום כלשהו, מבלי להדחיק או להכחיש אפילו את הדבר הקטן ביותר ביחס לבעייתיות של המצב.

המאפיין הבא הינו השאלות שהם שואלים עצמם במצב החירום.

השאלות של הרוב הלא שורדני כמעט אינן קיימות במצב החירום, כי לרוב הם במצב של הלם (בגלל המפגש עם סיטואציה קשה ואפילו מסוכנת ולא צפויה).

ואם יש להם שאלות, אלה שאלות מן הסוג של:

-”מדוע זה חייב  לקרות דווקא לי”?

– מה דפוק בי שאני כל הזמן מזמין אלי את המצבים הללו?

– מי אשם בזה שהמצב הזה בכלל נוצר?

– מהיכן אביא כוח להתמודד עם זה ולהחזיק מעמד? הרי ממילא הכל אבוד.

לעומתם  השורדן שואל שאלות לגמרי אחרות:

• מה קורה? מה לא קורה?
• מה עלי לעשות עכשיו? במה מתוך מגוון האפשרויות התגובה שעומדות בפני עלי לבחור עכשיו?
• כמה זמן נשאר לי לתגובה?
• מה כדאי? לעשות משהו או להימנע מעשייה?
• מה האחר/ים המצויים עימי במצב זה (או עלולים להיות)  עושים, או לא עושים ומדוע?
• מה המיקום שלי והשייכות שלי בסצנה הנוכחית? איזה תפקיד אני ממלא?
• אם זה אדם שממנו בא איום ומשבר כלפי, האם הוא פוחד ממשהו עכשיו? עד כמה הוא עצמו חרד עכשיו?
• אם יש מישהו אחר באותו מצב  קשה כמוני, איך הם מגיבים, מה הם מרגישים?
• עד כמה המצב רציני?
• האם מישהו זקוק לעזר ולתמיכה? (מי לא?).
• ושוב ניגוד מעניין; יחד עם קריאה מהירה של המצב, יש לו הערכה אמפטית לגבי אלה שמצויים עימו באותה מצב מסוכן, מאיים או משברי.הוא ערני, מודע, אמפטי ומזהה את התבנית שהמצב שייך אליה. כל אלה הינם סמן למצב תודעה גבוה או פתוח או ערני. מצב זה אינו כופה על מצב החירום הנוכחי את תבניות העבר. להיפך, הוא מאפשר למידע חדש לעצב את המפה התודעתית שהוא קולט מן השטח.כפי שאינטליגנציה מוגדרת כיכולת ללמוד ולהחכים ממה שעובר עליך, כך שורדנות היא היכולת להתחזק  ולהתחשל ולהתפתח תודעתית כתוצאה מן הקשיים והמפלות שעוברים עליך וביחס ישיר לקשיים  -כך גם ניתן להתחשל. כפי שכתב ניטשה: ”מה שלא הורג אותי מחשל אותי”, אך כאן עלי לסייג, לא כל אחד שלא נהרג על ידי משהו שהיה אמור להורגו מתחשל בהתאם. לא כל אחד מסוגל לשרוד משברים שאמורים ויכולים לשבור אותם, הרוב, כנראה, בדרך כלל, נוטה להישבר במצבים משבריים… רק כעשרה אחוז מסוגלים להתחשל ממשהו שהיה אמור להורגו, וה10 אחוז הללו הם השורדנים.ולסיום: אחד המחקרים המעניינים לגבי שורדנים נערך על ידי הפסיכיטר א. ג’ימס אנתוני, הוא בכלל רצה לדעת אם הגנטיקה והסביבה ההורית  הפסיכוטית משפיעים על הילד כך שיהפוך גם הוא לפסיכוטי. היה נהוג לדעת שילדים כאלה מצויים בקבוצת סיכון גבוהה לפסיכוזה. ואכן 90 אחוז מן הילדים הפכו לפסיכוטיים במידה זו או אחרת. אך מה שהיה מעניין זה ממצאיו לגבי אותם 10 אחוז שניצלו. הוא מצא שהם לא רק ניצלו  מהמורשת הפסיכוטית של הגנטיקה והאוירה בבית שבו שני ההורים או אחד מהם היה פסיכוטי – אלא שהם התפתחו ופרחו הרבה מעל לילד שגדל בבית ממוצע בריא מבחינה נפשית.

**

גם רשימה זו היא חלק מספר בשם: ”החיים, רשימות מן הגלות”, שיצא במהלך אפריל מאי, בהוצאת ניסן.ניסן.

Bibliography[edit]

• Bentley, Eric (1944). A Century of Hero-Worship: A study of the idea of heroism in Carlyle and Nietzsche, with notes on Wagner, Spengler, Stefan George, and D.H. Lawrence (Second, revised and reset ed.). Boston: Beacon Press (published 1957).
• Harrold, Charles Frederick (1934). “Carlyle and Heroes”. Carlyle and German Thought, 1819–1834. New Haven: Yale University Press. pp. 180–196.
• Lehman, B. H. (1928). Carlyle’s Theory of the Hero: Its Sources, Development, History, and Influence on Carlyle’s Work. Durham, N.C.: Duke University Press. hdl:2027/mdp.39015008382213.

References[edit]

1. ^Carlyle, Thomas (1841). “Lecture I: The Hero as Divinity. Odin. Paganism: Scandinavian Mythology.”. On Heroes, Hero-Worship, & the Heroic in History: Six Lectures. London: James Fraser. pp. 1–2.
   1. ^ Thomas Carlyle, “The Hero as Divinity” in: Heroes and Hero-Worship (1840).
   1. ^ Hirsch, E.D. The New Dictionary of Cultural Literacy (Third Edition), Houghton Mifflin Company, Boston, 2002.
   1. ^ Carlyle, Thomas. On Heroes, Hero-Worship and the Heroic in History, Fredrick A. Stokes & Brother, New York, 1888. p. 2.
   1. ^ Sidney Hook (1955) The Hero in History, Boston: Beacon Press, p. 14
   1. ^ Sidney Hook (1955) The Hero in History, Boston: Beacon Press, p. 22.
   1. ^ Woods, F. A. 1913. The Influence of Monarchs: Steps in a New Science of History. New York, NY: Macmillan.
   1. ^ As to Hegel and Nietzsche: Edelstein, Alan (1996) Everybody is Sitting on the Curb: How and why America’s Heroes Disappeared Greenwood. ISBN 9780275953645
   1. ^ As to Kierkegaard: Evjen, John Oluf (1938) The Life of J. H. W. Stuckenberg: Theologian, Philosopher, Sociologist, Friend of Humanity Luther Free Church Publishing.
   1. ^ As to Spengler, Nietzsche, Bloy and Weber: Saul, John Ralston (2012) The Doubter’s Companion: A Dictionary of Aggressive Common Sense New York: Simon & Schuster. p. 58 ISBN 9781476718941
   1. ^ Hegel, G. W. F. [1837]. Philosophy of History, trans. J. Sibree (New York: Dover, 1956), 30.
   1. ^ Bishop, P. (2004). Nietzsche and Antiquity: His Reaction and Response to the Classical Tradition. Camden House. p. 94. ISBN 9781571132826. Retrieved 18 May 2015.
   1. ^ Nietzsche, Friedrich Wilhelm (17 July 2017). Ecce homo. Delphi Classics. ISBN 978-1-78877-874-9. OCLC 1005922656.
   1. ^ Jump up to:^a b “What is the Great Man Theory?”. www.villanovau.com. 8 January 2015. Retrieved 10 December 2019.
   1. ^ Segal, Robert A. Hero Myths, Wiley-Blackwell, 2000, p. 3.
   1. ^ Spencer, Herbert. The Study of Sociology, Appleton, 1896, p. 31.
   1. ^ James, William (1880), “Great Men, Great Thoughts, and the Environment” Archived 2019-03-28 at the Wayback Machine
   1. ^ “Pascal, Blaise | Internet Encyclopedia of Philosophy”. iv. Discourses on the Condition of the Great in c. Minor Works (Opuscules). Retrieved 8 August 2020.
   1. ^ Tolstoy, L. 2010. War and Peace. Oxford, MA: Oxford University Press Bk. IX, ch. 1
   1. ^ Salomon, Albert (1945). “Jacob Burckhardt: Transcending History”. Philosophy and Phenomenological Research. 6 (2): 240–1. doi:10.2307/2102884. ISSN 0031-8205. JSTOR 2102884.
   1. ^ Twain, Mark (1901, pub. 1923) ‘The United States of Lyncherdom’ https://en.wikisource.org/wiki/The_United_States_of_Lyncherdom
   1. ^ Ogburn, William Fielding (December 1926). “The Great Man versus Social Forces”. Social Forces. 5 (2): 225–231. doi:10.2307/3004769. JSTOR 3004769. Retrieved 18 March 2022.
   1. ^ Hook, S. 1943. The Hero in History. A Study in Limitation and Possibility. Boston, MA: Beacon Press. p. 116
   1. ^ On Heroes, Hero-Worship, and The Heroic in History, Edited by David R. Sorensen and Brent E. Kinser, Yale University Press, 2013, pp. 2-3.
   1. ^ Faulkner, Robert (2007), The Case for Greatness: Honorable Ambition and Its Critics, Yale University Press, p. 210.
   1. ^ Kershaw, Ian Hitler 1889–1936: Hubris, W. W. Norton, New York, 1998, p. xii-xiii & xx

External links[edit]

• “Twilight of the Idols”, by Peter Dizikes, from The New York Times, November 5, 2006. “Do changes in science mean the traditional great-man science biography is going the way of the dodo?”