ארכיון תגית: הגות

ההבדל בין לחיות… ולחיות!

ונתחיל במשפט מפתח מוזר ומסתורי במקצת.

יש מוות אחרי החיים וישנו מוות אחרי ה'אין חיים'.

לכולם נדמה שאם אנו חיים זה אומר שאנו חיים. אז זהו שזה טריק של אוטוסוגסטיה.

רובנו עובר את החיים בשגרה של פעולות מכאניות (שבהן אנו יודעים איך לנהוג ואיך להתנהג. וכשאיננו עסוקים בפעילויות טכניות מכאניות במוד אוטומטי – אנו מצויים בציפייה למאורעות שיקרו. (קרוב לוודאי שלא יקרו…).

דוגמא לשגרה (או אוטומציה) של פעולות מכאניות היא נהיגה במכונית, אנו יכולים לנהוג מאות קילומטרים ולא 'להיות שם'* אך אם הולך רגל מתפרץ לכביש פתאום, בבת אחת אנחנו נוכחים שם לגמרי. סכנה תמיד מנכיחה אותנו. השאלה היא האם אפשרי ה'היות שם' ללא סכנה? ללא דופק מואץ וזיעה קרה?

לגבי רוב האנשים כשהם מתים הם מתים לגמרי (ככל בני האדם), אך כשם חיים זה לא אומר בהכרח שהם חיים לגמרי. האמת היא שהם לא. הם 'לא שם'.

רובנו נותן לחיים לעבור מבלי שנתעורר לכך שאנחנו חסרים: אנחנו לא 'שם'. כל העניין של להיות חי הוא ב'להיום שם', או בעצם: 'להיות'. **

החיים עוברים ואנו יכולים להיות נותרים מחוצה להם. פועלים אוטומטית, כבמתוך שינה.

ואם כך הוא הדבר, אז מה ההבדל המשמעותי בין היות חי להיות מת? הרי החי יכול לחיות כאילו הוא כבר מת, אך המת לא יכול לחיות כאילו הוא עדיין חי. [זו נקודת יתרון שיש לנו החיים על פני המתים, אך נקודת יתרון זו אינה מנוצלת בדרך כלל].

אז מה באמת ההבדל בין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח?

והנה מספר אנלוגיות שמדגימות יפה את ההבדל הזה שבין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח. (או ההבדל שבין 'לחיות…'  ל'לחיות!). אנו יכולים לשמוע הקראת שירה ולא להיות שם, הכי קל זה לא להיות שם בהקראת שירה, כי זו מצריכה תשומת לב מורכבת, רב רבדית. אך למשוררים או למרצים שמלמדים שירה באוניברסיטה, יש את זה בהחלט, אך קרוב לוודאי שכשהשיעור נגמר, הם חוזרים למצב 'הזומבי' הרגיל של הרוב.  

דוגמא נוספת קיימת בהבדל שבין שמיעה להאזנה (או הקשבה); ההבדל הוא הבדל של תשומת לב, שנעדרת בשמיעה בלבד, וקיימת בהאזנה או בהקשבה. ההבדל הזה של נוכחות בהקשבה – קיימת גם בהבדל שבין הסתכלות להתבוננות, בין פטפוט לדיאלוג, ושוב, הגשר בין שתי הרמות הוא תשומת לב. עוד דוגמא? בבקשה. סטודנט באוניברסיטה יכול לשבת בהרצאה, להיות פזור דעת, וכשיצא מן הכיתה, יכול להיות אפילו שהוא לא ידע מה היה בשיעור. ובטח שלא יוכל לתת תמצית אינטליגנטית של דברי המרצה. כדי להיות שם עליו לאסוף עצמו. (כמו שכלב רועים אוסף את הכבשים הפזורות  בשדה והופך אותם שוב ללהקה או עדר. (כי זו הדרך היחידה שכולם יוכלו לנוע למטרה אחת).

כדי להיות נוכח בהרצאה גם ברובד הפנימי צריך להכניס תשומת לב, לעקוב אחר דבריו של המרצה, לנסות להבין להיכן הוא חותר, מה נקודת הבסיס ממנה הוא יוצא לדבריו. ובמיוחד מה המשמעות של דבריו, ביחס למה שהסטודנט יודע עד כה אודות הנושא.

תשומת לב אינה מאמץ קל אך הערך שלה רב. מתי אנחנו שמים לב? מן הסתם כשאנו חוצים כביש רחב וסואן שלא במעבר חצייה. או בדוגמא הקודמת עם הולך הרגל שמתפרץ לכביש, או כשאנו מעבירים כוס קפה רותח מעל רגליו של אדם כדי להעבירו למי שיושב לימינו, והכוס מלאה כמעט לגמרי.

ואכן יש כאלה שיגידו שלחיות עם שימת לב באופן המשכי וקיים זה להיות כל הזמן במצב חירום (ואכן שלוש הדוגמאות הן סוג של מצב חירום). ואכן כן, לחיות בתשומת לב מתמדת, להיות שם כל הזמן – זה מבחינה מסוימת לחיות כל הזמן במצב חירום, אך אחרת החיים חומקים מאתנו. אך בחיינו הרגילים כשאין מצב חירום, אני מתמסרים בחפץ לב לטייס אוטומטי ותשומת הלב שלנו רדומה. וכך אפשר ללכת ברגל במסלול ידוע ללא תשומת לב כלל, לשוחח (ללהג) ללא תשומת לב, לאכול ללא תשומת לב. (אלא אם כן זה שופט בתחרות 'מאסטר שף'…) אבל אי אפשר לקרא ספר ללא תשומת לב, אי אפשר להבין הסבר של איך להגיע למקום כלשהו ללא תשומת לב.

 כל העניין הוא להפוך את תשומת הלב למודוס קבוע.

וכאן יכולה להישאל השאלה: האם באמת ניתן לחיות כך? עם תשומת לב בכל רגע? (כלפי חוץ וכלפי פנים –כאחד)? לחיות כל הזמן כאילו אנו חוצים כביש סואן ללא מעבר חצייה? האם זה  ניתן בכלל? הרוב יגידו, מן הסתם, שזה לא אפשרי, זה מעייף מידי ואם כן אז רק לפרק זמן מוגבל וקצר.

ובכן זה סוג של מצב חירום שדווקא ניתן להתרגל אליו. (כשמצב החירום נעשה הרובד האמצע של חיינו), לכוון את תודעתנו לתדר של מצב חירום תמידי כך שזה הופך להיות המצב הנורמלי. כפי שיכול להעיד כל חייל במארב או במוצב קידמי; מצב חירום הופך למודוס וויונדי, Modus vivendi. (מצב של מלחמה קרה שהופך לנורמה).

ולא מגיעים לזה בקלות או במהירות, כלל וכלל לא. זה עניין של תרגול ואימון. ונחישות.

כדי לחיות יש לעשות מאמץ תודעתי. אך לא מאמץ של הפעלת כוח, כזו שמחממת את הדם ומכניסה את המערכת למצב של Stress . אם אני צריך להידרש למילה או משפט שיגדירו את סוג המאמץ הדרוש לחיים מתוך תשומת לב קיימת -  הייתי מדבר על כוונה, התכוונות, כיוונון. אנו מכונה ברמה מאוד גבוהה, מספיק לשלוח הנחיה ואנחנו שם. (כפי שזה קיים בשיטת אלכסנדר למשל) כך זה אמור ויכול להיות, אך המערכת התרגלה לעבוד מתוך לחץ וסטרס. וקשה לעבור מעודף מאמץ לפעילות שרק נותנת הנחיה ואנחנו שם. אם צריך לתת לזה אנלוגיה אז אנלוגיה מתחום פיזיקת הקוואנטים תתאים יותר. המונח הוא קפיצה קוואנטית. קפיצה אל ההיות. אל להיות, אל ה*Dasein. ואולי הדימוי או המילה היותר מתאימה, במקום הפעלת כוח מכאנית, ישנו Projection  השלכה של התודעה לעבר היות נוכח.

זו הרמה הגבוהה של לחיות; להיות שם תודעתית והווייתית, כשלא מדובר בהפעלת מאמץ מכאני כלל.

ישנן 3 רמות  של לחיות את החיים.

  1. הרמה הנמוכה והמכאנית והאוטומטית ביותר היא רמת הצרכנות (Have To) ולא משנה אם זו צרכנות של הגות גבוהה, מוסיקה קלאסית, פורנוגרפיה או מאכלי גורמה (או ג'אנקפוד). צרכנות היא צרכנות; להספיק ולדחוס עוד ועוד אובייקטים לצריכה.  וברמה זו תשומת הלב נעדרת לחלוטין.

  2. הרמה הבאה (הגבוהה יותר) זו רמת הפעילות (Do To). כאן זו הרמה של עשייה, הריצה אחר משהו, התחרות. להספיק לדחוס לתוך היום עוד ועוד פעילויות ומטלות. כאן בכל אופן צריך קצת יותר תשומת לב מאשר זו הקיימת בצריכה של משהו. הייתי אומר בהערכה גסה, שכאן יש כ10% של תשומת לב, לעומת 90% של פעילות מכאנית אוטומטית.

  3. הרמה הגבוהה והיחידה שבה אדם באמת נוכח וחי היא רמת ההיות

To Be )) מאה אחוז של תשומת לב כל הזמן. ואז זה כבר לא מאמץ בכלל, זה פשוט להיות. כפי שהפרח הוא רק להיות, ופרה היא כולה היות (To be ) גם הכלב והחתול הם בהיות שלהם. כול כולם כאן, לגמרי.

אה, כן ועוד דבר קטן… בלי שקט פנימי, דממה ורוגע מוחלט ברגשות, ביצרים ובמחשבות, ההיות לא יצליח להיות.

**

גבריאל רעם, 4.7.14

**

* ה'להיות שם', הוא מונח ידוע של הפילוסוף הגרמני היידגר. בגרמנית ה'היות שם' נקרא: Dasein  ולטענתו זה מה שחסר בקיום האנושי הרגיל, אין לנו את ה'היות שם',

** מונח זה של 'להיות שם' קיים לא רק אצל היידגר, הוא קיים בשיטת הדרך הרביעית של גורדייף, והיא ידועה בשם: "זכירה עצמית' ואצל ויליאם ג'ימס זה ידוע בשם: אינטרוספקציה (התבוננות פנימית) . או ביתר פשוטות: מודעות עצמית. לאחרונה זכתה 'ההיות שם' (או מתן תשומת לב כדרך חיים) לפופלריות דווקא דרך מונח בבודהיזם: מיינדפולנס Mindfullness  שכיום מוכנס לטיפול הפסיכולוגי, לבתי כלא, , בתי ספר ואומצה על ידי סטיב ג'ובס  (אפל) ומארק צוקרברג (פייסבוק).

—————–

הערה: מן הראוי היה שרשימה זו תיכלל בסיפרי החדש: "החיים, רשימות מן הגלות", אך לצערי היא נכתבה לאחר שהספר יצא לאור…

The art of war (פרגמנטים)

  • מי שמדבר בשם האמת ולא מוכן לצאת לקרב חייו ולסכן את הכול (או כמעט את הכול) עבורה –אכן יקבל גמול לכאן ולעכשיו הממוצע והמצומצם שלו, אבל תמיד בתוכו ידע שברגע האמת הוא בגד בה והעדיף את טובתו האישית והיחסית.

  • לא כל מי שיוצא לקרב על האמת מנצח בקרב, רוב רובם של היוצאים לקרב המסוכן על האמת, מפסידים בקרב הזה: את חייהם, או את שפיותם, או את הזוגיות או המשפחה שלהם, או ידידיהם.

  • כך שבחשבון פשוט יש כמה אפשרויות.

  1. לזייף את (או להתעלם מן) האמת למען טובת הנאה אישית.

  2. (אמנם לא מזייף את האמת ובתוכו יודע אותה, אבל) לא מוכן לצאת למלחמה עליה. .

  3. יוצא למלחמה על האמת ומפסיד (כאמור, את שפיותו, משפחתו ידיו ואף אולי את חייו).

  4. יוצא למלחמה על האמת ומצליח – אך הוא נשחק בדרך.

  5. יוצא למלחמה על האמת ומנצח.

  • אפשר לשקלל את כל החמישה וכל אחד מהם באחוזים:

  • הראשון (א.) הוא כ- 80% מכלל האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

  • השני (ב.) מהווה כ10% מן האוכלוסייה.

  • השלישי (ג.) מהווה כ- 5% מן האוכלוסייה.

  • הרביעי (ד.) מהווה 4% מן האוכלוסייה.

  • והחמישי (ה.) מהווה אחוז אחד מן האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

  • הערה: כמובן שהמספרים הללו אינם נתון סטטיסטי מדויק, אך הם נותנים מושג מה לגבי ההתפלגות של האוכלוסייה לגבי האמת.

    **

גבריאל רעם, 17.1.14

הקטע הבא לקוח מתוך 'הארץ'  יום שישי, 17.1.14 עמ' 31. (העמודים החיצוניים, לא המוספים) הטור נקרא: "קטע לסיום" וכותב אותו יאיר אסולין, והקטע השבוע נקרא: "מה שקורה לנו". וזו סקירה על הסידרה של חגי לוי בערוץ 8 של הוט: "המקוללים". שהיא על ארבעה אאוטסיידרים ומורדים. פנחס שדה, אביבה אורי (ציירת), יונה וולך, ומשה קרוי.

 

"רוב האנשים לא שואלים למה. רוב האנשים לא עוצרים פתאום, מסתכלים על המרחב, על הקיום האנושי ושואלים את עצמם אם יכול היה להיות אחרת. הם פשוט הולכים, צועדים בדרך המוכרת, האוטומטית, אל הנקודה הידועה, הסדרה  החדשה של חגי לוי, "המקוללים", (ערוץ שמונה) מדברת על הצעידה הזו, על חשיבות ה"למה"?, על הפליאה, על היכולת של האדם לעצור רגע להסתכל בעולם, על היכולת שלו לברר את המעבר; על הרפלקסיה, על העיסוק במלה הנכונה, בקו המדויק, במשמעות עצמה. אם תרצו, הסדרה החדשה של לוי מתעסקת בעיקרון הזה של "מותר האדם מן הבהמה", היינו, בתודעה האנושית. בהבנה שהתודעה הזו היא בעצם הסיפור. שבלעדיה אנחנו שום דבר. שכל עוד אנחנו שבויים בתוך גבולות הנורמלי, הממוחזר, ה"רגיל", אין סיכוי שנתפתח. אנחנו כמו האדם על פסי רכבת כשהאורות החזקים מסנוורים את העיניים.

 

המלה "אמת" נהפכה למלה חסרת ערך, אף אחד לא מתרשם מהאמת. כמעט אף אחד לא יוצא לחפש אותה. מי שמחפש את האמת הוא לא "סיפור", האמת היא מה שאתה רוצה לחשוב שהוא אמת. האמת היא מה שמוכרים לך. האמת היא מה שאפשר למכור בהרבה כסף. האמת היא מה שכולם חושבים (מיינסטרים, אוטומטיות, ניוון), אתה לא אוהב את האמת המסויימת הזאת? תחליף ערוץ, תסגור את המחשב, תאטום אוזניים, "עזוב אותך מהאמת, "בשביל מה אתה צריך את זה?". תחיה את החיים וזהו. 70-80 שנה וזהו, בלי לבלבל את הראש יותר מדי.

אני חושב על משה קרוי. הפילוסוף, שאחד מפרקי הסדרה הנ"ל עוסק בו, אני שואל את עצמי: מה משך את לוי אליו? מה יש בו, בקרוי הזה, שלוי חושב שמגיע לו להיכלל בסדרה שמתיימרת לסמן את ה"מקולליים' שלנו? מה הרלוונטיות שלו ל"היום", מה החשיבות התרבותית שלו? המלה היחידה שעולה לי בראש היא "אמת". הדבר היחיד שכנראה יש בו, בקרוי הזה, זו אמת, כלומר, חיפוש טוטאלי אחריה, כלומר, נכונות ללכת עד הקצה ממש, לוותר על הכל, בשביל לגרד במשהו את הרעיון הבלתי מושג הזה. לא מתוך אידיאלים – אלא בשביל ליצור נקודת אחיזה בעולם.

בלי חיפוש אמיתי אחרי ה"אמת", אין "תרבות', ה"תרבות"  היא פועל יוצא של החיפוש. תרבות במובן השלם המדויק, זו שמנסה להבין את עצמה ואת העולם שבו היא חיה בלי הפסקה, זו שמציפה אמיתות, זו שמבררת, זו שלא נבהלת ממבטים מבטלים, על פניו, תרבות במובן השלם היא דבר חסר היגיון, לא נעים איתה. הצורה ניצחה את התוכן, תן לי כמה שיותר נעים, כל הזמן בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד נעים, כל הזמן, בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד מהנעים הזה – אז מה אם אתה הורג אותי תוך כדי כך.

 

הסדרה של לוי היא מראה של החברה  הישראלית היא רוצה לדבר אל המיינסטרים (הנורמלי) על ידי ה"מקוללים", היא מדברת את ה"אמת" על ידי שחקנים. היא מסתירה את העובדה הזאת מאיתנו. היא רוצה להגיד שזה לא בהכרח נורמלי להיות נורמלי, היא רוצה להגיד שחברה שאין בה "מקוללים" היא לא חברה. היא רוצה להגיד שאנחנו בדרך להפוך לחברה כזאת. היכולת של לוי כיוצר טמונה ביכולת שלו לקחת את השוליים, את המקולל, את ה"לא מעניין", את מה שלא עונה ל"חוקי הדרמה", ולהכניס אותו אל תוך המיינסטרים ("בטיפול"). איך הוא עושה את זה? הוא יוצר  עולם. בסוף כל יצירה משמעותית נמדדת ב"עולם" שלה. גם החסרונות של הסידרה הם חלק מה"עולם" הזה. החוויה טמונה בעולם: לוי גורם לך לשאול "למה?", בלי ה"למה"?, בלי "תרבות", בלי הניסיון לפרק, להבין, להרחיב את הגבולות, אין לנו באמת שום דבר. ע"ע מה שקורה לנו פה"

**

עד כאן יאיר אסולין, ולא לא נותר אלא לומר: בראבו.

על 'מגיע לי להרגיש טוב' –כתפיסת מציאות.

ההבדל העיקרי בין תפיסת המבוגר ותפיסה הילד את המציאות היא בעיקר בכך שהמבוגר (המבוגר באמת ולא רק אחד שהוא כזה מבחינה כרונולוגית) רואה את המציאות כמות שהיא על כל הצדדים הפחות יפים שלה, בעוד שהילד חי לתפיסתו בגן עדן, הוא מצפה לזה, וכשזה לא מגיע הוא יכול לתפוס התקף זעם או לבכות.

תפיסת העולם הילדותית יוצאת מנקודת הנחה ש"מגיע לי להרגיש טוב". מתוקף זה כל תחושות: "טוב לי" נלקחות כמובן מאליו, וחוויות שליליות נתפסות כקלקול שעוד מעט יחלוף או ישתפר. כל זאת בזמן שהאמת היא שהחיים רצופים משברים, קשיים ומאבקים.

הבעיה היא שתפיסת העולם הילדותית רווחת עד למאוד גם אצל מבוגרים.

אדם שחי את חייו בתפיסה הילדותית – יניח שכל הרע שקרה לו עד כה, הוא מקרי ומעכשיו יהיה הרבה יותר טוב. וגם לאחר שנים של נפילות וקריסות למיניהן – הוא יהיה בטוח שמעכשיו הכול יהיה טוב.  

הוא מסרב לחשוב שיכול להיות רע, הוא שטוף מוח לגבי האמרה:  "חשוב טוב כדי שיהיה טוב", והוא לא מסוגל להכיר בכך שקיימת מציאות חיצונית שפועלת עליו ומכתיבה את מה שקורה לו – קשיים, אכזבות, כישלונות, חולי ומוות – כל אלה לא קיימים לתפיסתו. ובעיקר אינו מסוגל לתפוס ולהסכין עם כך שהממוצע של הלא טוב של חייו עד כה-  יכול להיות אותו דבר גם בעתיד, ועוד פחות הוא מסוגל לתפוס, שכנראה יהיה יותר גרוע: פרידות, נטישות, מחלות, תאונות, זקנה ומוות. (בדרך כלל הטוב יחסית שייך לאדם הצעיר, ולאדם הזקן שכילה כבר את עטיפת הסוכר מעל לחייו, מחכים אירועים פחות מלבבים….).

כשאדם, החי על פי תפיסת העולם הילדותית – נפגע רגשית, הוא מרגיש שנעשה לו עוול, שהעולם לא היה הגון אתו, ועל כן הוא שובר את הכלים ומרסק את הכול – יחסים בין אישיים ואת עצמו. ונכנס למה שניתן לכנות בשם 'מעורבות רגשית', שהיא השתוללות שלו עם הפגיעה הרגשית, כמו ילד קטן שמישהו עיצבן אותו ואז הוא הורס את כל החפצים בחדר בו הוא נמצא.  נראה שעבורו זה לא משנה מי היה הפוגע, הוא חווה את זה כאילו העולם פגע בו. 

ולכן אין אפשרות לאדם כזה לקבל פגיעה רגשית מתוך קור רוח יחסי. הפגיעה הרגשית נתפסת על ידו כסוג של 'הפרת חוזה', ואז או שהוא הורס מערכות יחסים, או שהוא הורס את עצמו, יוצא נגד עצמו בהאשמה ובטינה. נכנס למעין מערבולת של הלקאה עצמית, ששורפת כמויות עצומות של אנרגיה ומוחקת כל תוואי שהוא של תפיסת חיים בוגרת שאולי הוא הצליח לפתח בדי עמל מאד הפגישה הרגשית הקודמת. ושוב, ההשתוללות הרגשית הזו מתרחשת כביטוי למורת רוחו שהנה הוא נפגע שוב באופן רגשי, למרות שחשב שכל הפגיעות הרגשיות מאחוריו. וזה לא יקרה לו יותר. אף אחד לא מצפה שתהיה לו עוד פגיעה רגשית ולו אחת, בחייו. המחשבה על כך לא הולכת בקנה אחד הם התפיסה הילדותית של החיים, שמשמעה: מגיע לי לחיות טוב. כלומר תפיסת החיים הזו היא לא תפיסת מקסימום, היא תפיסת מינימום. כלומר קודם כל מגיע לי להרגיש טוב ולא להיות קורבן לפגיעה רגשית', קודם כל. ברגע שזה קורה שוב, הכול נתפס כמקולקל, כי כילד מפונק הוא קודם כל דורש שיהיו לו חיים טובים, בלי מפלות ובלי פגיעות רגשיות. דרישת מינימום. וברגע שזה קורה הוא יוצא בהתקפת זעם ותסכול מטורפים, והורס את כל שנקרא בדרכו. אם האדם מוחצן ו/או אגרסיבי, הוא יהרוס מערכות יחסים או את הזולת בקשר הזוגי, ואם הוא מופנם ו/או רגרסיבי, הוא יפנה להרוס את עצמו.

מה שמעניין כאן הוא שזה קרב שהוכרע. והקרב הוא לא גבי המציאות בה אנו חיים (איזה מציאות תנצח: המציאות ההוליוודית או המציאות האקסיסטנציאלית) אלא קרב על התודעה. קרב לגבי איזה תפיסה שולטת בתת תודעה (תשעה העשיריות השקועות מתחת למים) שלנו. התפיסה שמנצחת בנוק אאוט זו התפיסה ההוליוודית הוורודה.

ומה שמדהים כאן זו הטוטליות שבה היא מולכת. היא לא נותנת שום אפשרות ולו מצומצמת לתפיסה הנגדית, שהיא התפיסה האקזיסטנציאלית (או בקיצוניות: תפיסת חוק מרפי). והתפיסה השולטת הינה טוטלית לא רק בחוסר מתן אפשרות לתפיסה הנגדית, אלא גם בנפיצות שלה בקרב האוכלוסייה. אין כמעט אדם שזו לא התפיסה השלטת בתוכו, דרכה הוא רואה ומשקיף על חייו, בעיקר חייו העתידיים.

ביחס הפוך לשליטתה הטוטלית והעמוקה על הפסיכולוגיה של האדם, מצויה המודעות שלו לגביה. אין לאדם מושג ולו הקלוש ביותר, שהתפיסה הוורודה בכלל קיימת בו וקל בחומר לא לגבי שליטתה המוחלטת לגבי איך הוא תופס את חייו ואת העולם בו הוא חי.

וכך אדם יכול לחיות חיים שלמים ולא לדעת שזו תפיסת העולם שלו. ולא משנה כמה פעמים התפיסה הזו מכזיבה ומראה שהמציאות שהוא פוגש היא לא רק רחוקה מתפיסה ההוליוודית, אלא אפשר להגיד שהיא אפילו בקצה השני.

האדם 'הוורוד' יכול אולי להשלים עם עברו המאכזב, אך הוא לא יתפשר לגבי ההווה ובעיקר לגבי העתיד.  למשל הוא יכול לפגוש אדם מסוים שרודה בו ופוגע בו רגשית שוב ושוב עשרות פעמים, ועדיין לקראת הפגישה הבאה היא יגיע מלא משוכנעות שהנה הולכת להיות פגישה נהדרת. וצריך להדגיש: זה לא שהוא מייחל או מקווה לזה, הוא משוכנע שהפעם האיש הנורא הזה יחבק וייתן לו רק חום ואהבה.

התפיסה הוורודה היא מעין 'נחום תקום'. ויכולים לעבור חיים שלמים מלאי מפלות, כישלונות אכזבות והיפגעויות רגשיות – והאדם כבר בן 80 ועדיין התפיסה שלו היא הוליוודית והוא מלא ציפייה להוליווד שעוד תגיע. 

(כאן המקום להכניס הסתייגות, לא כולם נשלטים על ידי הציפיה המתוקה הזו, יש כאלה שהפגיעות הרגשיות שברו אותם נפשית ורגשית והם נפלו למצב של דיכאון קיומי ואישי, אך אין כמעט בני אדם שחיים חיים רגילים מתוך התפיסה האקסיסטנציאלית. מתפקדים כרגיל ובתוכם התפיסה השולטת היא תפיסה המציאות כמות שהיא: אקזיסטנציאלית).

וזה מעניין. שוב, הוא לא מצפה לזה, הוא מאמין שכאלה יהיו חייו, יותר מזה, הוא חי בתחושה ש"מגיע לי להרגיש טוב". זו מעין הבטחה לילד הקטן מצד הוריו. רק שהילד הזה ממשיך ב"מגיע לי שיהיה לי טוב" גם כשהוא התבגר, וזה שולט בתפיסת עולמו של המבוגר. עד עכשיו מה שהיה לא נחשב, 'מרגע הזה והלאה הכול יהיה יותר מבסדר'.

ומה שקורה לאדם כשהוא פוגש : מפלה, עלבון, הפסד או פגיעה רגשית – זו נפילה איומה מבחינה רגשית. כי זו קריסה מגובה של אלפי מטרים לרצפת המציאות הקשה. וצריך להבין שאלפי המטרים הללו מורכבים רק ב10% מהגובה הרב. כ90% מזה זה מפח הנפש, האכזבה על כך ששוב שיקרו לו, שוב הוליכו אותו שולל, המציאות הכזיבה. וזו לא אכזבה כמו של אדם שהימר הימור שלא צלח והוא הפסיד הרבה כסף, או של אדם  שחתם על חוזה לדירה, שילם את הכסף ומצא עצמו לבסוף בלי כסף ובלי דירה, רוב מפחי הנפש הגדולים מורכבים בעיקר מ'שבירת הכלים' של הילד הזועם שמנתץ את רגשותיו בלהט האכזבה. כך שהנזק שהוא גורם לעצמו הוא רק בעשרה אחוז כתוצאה מן הפגיעה הרגשית, או הכישלון, ורוב הנזק וההרס ברגשותיו נובע מן המעורבות הרגשית העזה שהוא חווה בגלל הפגיעה הרגשית.

ואין קשר בין מה שהאדם חושב ובטוח לגבי מה שיקרה לו (הוליווד ורק הוליווד) ובין החיים שהוא פוגש ופגש עד כה. הוא יכול להגיע לפגישה עם אדם שתמיד מאכיל אותו מרורים ותמיד פוגע בו רגשית בצורה הקשה ביותר, ועדיין הוא לא משער כלל שהפגישה הזו תהיה כמו כל עשרות הפגישות שהיו אתו. שהפגישה הזו תהיה מפלה ותביא לא כאב רגשי רב.

זו תפיסה שחוזרת תמיד בגמישות מפליאה, לאחר כל פגיעה רגשית, לאותה המשוכנעות שהחיים הם ויהיו, מלאי התגשמות של רוב השאיפות. ועכשיו הכל יהיה טוב. חייב להיות. אין מצב שהם לא יהיו כאלה.

צריך להבין משהו לגבי התפיסה של המציאות, החיים והעתיד – להבדיל מרגש, מחשבה או נטיית לב, או אפילו מבנה אישיות – תפיסה המציאות והחיים היא כה דקה ואוורירית עד שהיא בלתי מורגשת כלל, כמו אנרגיה שחודרת את האדם, אנרגיה של אמ אר איי, או צילום סי טי, וחודרת עד לתאים הכי קטנים. והתפיסה שלנו את המציאות אכן חודרת למבנים הסאב אטומיים, מחלחלת לכל המרקם הקוואנטי, ומעוותת את ראייתו וקליטתו את המציאות על ידי תפיסה שהיא גם לא מורגשת וגם חודרת לנימים הכי דקות של נפשו והווייתו.

וכך השליטה הטריטוריאלית של התפיסה ההוליוודית היא מוחלטת כפי שהיא בלתי מודעת.  

 

 **

גבריאל רעם, 6.1.14

 

 

אודות האתר

האתר מרכז יצירות, מסות (מעט שירים) וכתבי הגות – של גבריאל רעם.

המסות עוסקות בנושאים אנושיים קלאסיים: בדידות, מאבקי כוח, השאיפה לאושר, חוסר השתלבות חברתית, אהבה, מין, משברים אישיים, יחסים, הנפש, המוות, אמנות, האמת. ועוד. כמעט כל הכתבים באתר זה הם פרי יצירתו של גבריאל רעם. המקיים גם קבוצה למודעות אישית ופיתוח התודעה. המבוססת על כתבים באתר זה ובאתר "דרך התודעה".

לפרטים: gabyraam@netvision.net.il

 

פילוסופיה יצירתית


הפילוסופיה היא הגות על משמעות החיים והקיום ותהייה על מקום האדם בתוכם.
הפילוסופים של פעם תהו על קנקנם של החיים מתוך תפישת החיים הייחודית שלהם, בדומה למשוררים, לציירים ולמוסיקאים. אדם נחשב לפילוסוף אם ליצירתו המחשבתית היה ערך בפני עצמה. אך דבר משונה קרה לה לפילוסופיה במהלך השנים: היא הופקעה מתחום היצירה האינדיווידואלית וסופחה אל האקדמיה. מרבית ספרי הפילוסופיה שנכתבו בימינו נכתבו כמחקר אקדמי על פילוסופים ועל הגותם ומעטים תרמו היבטים חדשים של המחבר עצמו כפילוסוף.
היום תחום זה, כמו תחומים רבים אחרים, הוא ממוסד, מונופוליסטי, חפשו אותו באוניברסיטה.
כיום מי שעוסק בפילוסופיה הוא מי שלמד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה, או מי שעוסק במחקר ובקטלוג של זרמים קיימים במסגרת אקדמית. זה דומה מאוד למדען מן "הנסיך הקטן", שכל הזמן ספר את הכוכבים. יש לנו תחושה של כוח כשאנו מסדרים את המחשבה בגדודים ובליגות, זה מקנה לנו תחושה שעכשיו משסידרנו את כל הבלגן ההגותי הזה, יש לנו שליטה עליו, אך לבוא ולתת שם לתופעה לא אומר שאתה מבין אותה…
הפילוסופיה האמיתית, כפי שאני מבין אותה, יותר מאשר היא תחום מחקרי ולימודי, היא תחום יצירתי ואינדיווידואלי מאוד. זוהי זכותו וחובתו של הפרט לתהות על החיים שוב ושוב ולא להירדם ולהיבלע על ידי המכניזציה של הקיום כשלעצמו. הפילוסופיה האמיתית, הטבעית, חייבת לשאת בתוכה את עוצמת החיים, לגעת, לזעזע, לבוא מתוך הבטן ואל הבטן ולא רק מתוך ואל הראש. הרי בסופו של דבר מדובר כאן על נושאים המרכיבים את חיי כולנו, כאן ועכשיו: הזמן, המוות, האושר, פשר החיים, וכו`. הפילוסופיה חייבת לבוא לא רק מן הבטן, אלא גם מן הלב, ועל כן היא חייבת לשאת בתוכה הרבה מן השירה, כדי שזו תפרה את היובשנות האינטלקטואלית. כיום כדי לגשת לפילוסופים מודרניים כמו לוינאס, דרידה, פוקו, מרלו פונטי ואחרים – אדם צריך כוח עמידות בלתי רגיל. הטקסט אינטלקטואלי – קשה, יבש, מלא במילים ומונחים קשים, שיותר מאשר נועדו לקרב את הקורא אל תוכנם הם נועדו להרחיק ממנו את מי שלא שייכים לקליקה האקדמית.
הבעיה אינה עם אלה שלא מעונינים בפילוסופיה, אלא עם המעטים שלא ויתרו על הרצון להבין מה קורה כאן ומה זה אומר להיות קיים, מבלי לוותר על חרות המחשבה לטובת קליקה אקדמית, דתית או ממסדית כלשהי. אותם אנשים הנוטלים לידם ספר פילוסופיה וטובעים בים של תיאוריות ומילים, או נרשמים לחוג לפילוסופיה והולכים לאיבוד ביער של זרמים ותפישות מחשבתיות.
הפילוסופיה ניתקה מן החיים והפכה לנחלתה של קבוצה אליטיסטית-אינטלקטואלית ומנוכרת. היא נעקרה מידי היחיד המנסה לחשוף את האמת מתחת לכיסוי המכזב של הריאלייה החברתית והסתפחה אל תלוש המשכורת והפנסיה של ההשתייכות לממסד האקדמי. מיום שהפכה הפילוסופיה למדע היא חדלה לעשות את מה שהשירה

בפרט והאמנות בכלל, מנסות כל הזמן לעשות, לגעת בלב ליבה של הישות, לגאול ולשחרר את האמת הפנימית מן הכלא של נורמות חברתיות, פוליטיות וכלכליות. הפילוסופיה עוסקת כיום יותר בתיוגים, שיוכים ועשיית סדר בתוויות השונות במקום לנסות להתמקד במהות, שהיא חידת הקיום האנושי בעולם.
בתחום הפילוסופיה קרובים יותר לעיסוק במהות הם הפמנולוגים: הרקליטוס, ברנטנו, הוסרל, מרלו פונטי, אהרון גורביץ`, דרידה, ובראש ובראשונה מרטין היידגר. מצבו של היידיגר בתחום של הפילוסופיה האקדמית משול למצבו של הזן בתוך הבודהיזם: שניהם מנסים להגיע לאמת גלעינית הנמצאת בסתירה למתודות בתוכן צמחו ואליהן הם שייכים. לכל היותר הם יכולים (כל עוד הם מדברים מתוך המתודה) לגרום לקורא או לתלמיד לחוות סתירה עמוקה בין האמת ובין הדרך בה הוא מנסה להגיע אליה, שכן האמת נמצאת בישות הפנימית ולא במתודות, בטכניקות ובקונספטים המצביעים עליה.
הבעיה אינה באמת, אלא באצבע המצביעה לכיוונה. גם הדת וגם הפילוסופיה הן אצבעות המורות לכיוון האמת. הבעיה היא, שהאצבע שכל תפקידה הוא להורות כיוון – הופכת להיות לעיקר, למרכז תשומת הלב בפני עצמה. עבור רוב האנשים הכיוון אליו מצביעה האצבע הוא משהו ערטילאי וחסר ממשות, מיתוס או מיסטיקה, בעוד שהאצבע היא ממשית. הם אינם מעונינים או אינם יכולים ללכת לכיוון אליו מורה האצבע ולכן הופכים אותה עצמה לאמת בהתגלמותה (כמו התנ"ך, האופנישדות, ספר הזוהר, הברית החדשה וכו`). הם מתרכזים באצבע, מנתחים אותה, חוקרים אותה. אולם לאצבע אין שום ערך כשלעצמה, וכך הפילוסופיה אינה חשובה אם היא עוסקת בניתוח ובקטלוג של המתודות והזרמים השונים, אלא רק אם היא מחברת אותנו עם ידיעה פנימית אודות הקיום, ואת זה הפילוסופיה המדעית אפילו לא מתיימרת לעשות. הפילוסופיה הלכה והתרחקה מן המהות של עצמה, והמהות של הפילוסופיה היא תהיה על פשר הקיום. וכשמשהו מתרחק מן המהות – הוא עוגן בקונספטים ונאחז במודלים. קונספטים הם קווי מתאר של דברים, ללא מטענם הפנימי. וכשקונספטים הופכים לעיקר, הם הופכים למעטה, לכיסוי המסתיר את הדרך למהות הראשונית. כלומר, הפילוסופיה הלכה והשמינה, הוסיפה עוד ועוד כיסויים ולבושים ושומן סביב הגלעין הפילוסופי הראשוני. היא ייצרה עוד ועוד מודלים שלא רק שלא איששו את הגלעין, את האמת, אלא העבירו את מרכז הכובד אל מגוון הקונספטים המוכללים -במקום אל האמת שבפנים, אל השומן -במקום אל העצמות והשרירים. המהות הגולמית מוסתרת על ידי מכניזמים שמנסים לתאר אותה אך בעצם מסתירים אותה.
ובכלל, להביע עמדות פילוסופיות נהירות וישירות כלפי החיים – לא בדיוק נחשב למשהו שכדאי וראוי לעשותו בתרבותנו: לכתוב סיפורים, להמציא עלילות בדויות – זה כן, אפילו להביע דעות על ענייני חברה, מדינה, חינוך וכו` – אך כשזה מגיע להבעת דעות אודות החיים – ישנה מעין הימנעות מזה. למשל, רוב הכותבים מבליעים ביצירותיהם את עמדותיהם כלפי החיים ומשאירים למבקר או לקורא לנסות ולפרש דברים מתוך הנאמר ביצירה. יוצרים ספרותיים נוהגים להתחמק מהבעה ישירה של עמדותיהם גם בראיונות שהם מעניקים. יש כאן מעין פוזה של הימנעות, של הבעת דברים כלליים סתומים, בדרך כלל בתואנה שהם רק יוצרים, שהם משאירים לקורא (או למבקר) את הפרשנות. ישנם אפילו מחברים שאומרים שאין ביצירה שלהם שום אמירה, שום מסר, שום עמדה – הם רק רצו לספר סיפור. השקפת עולם, אמירה ביחס לחיים ולקיום – אליבא דה הכותבים עצמם זה דבר שאין להם, או שהם מעדיפים לערפלו, כאילו שזה פשוט לא לעניין. אז מה כן לעניין? לבדות סיפורים והתרחשויות שלא היו – זה כן לעניין?
גם הכותבים ספרי פילוסופיה כמעט ולא כותבים את הפילוסופיה שלהם, בשם עצמם, אלא מטמיעים את המסר האישי בתוך חיבורים שכתבו אודות פילוסופים שקדמו להם, או מסתתרים מאחורי מחקרים מלומדים. עמדות

פילוסופיות טהורות, כאלו המנותקות מדת ממוסדת, מפוליטיקה, מזהות מינית, מאינטרס כלכלי או לאומני – כאלו יש מעט.
מדוע? מדוע זה לא פופולרי? אולי כי כל עמדה ברורה חד משמעית ומוצהרת, תמיד תמגנט אליה התנגדויות ולכן בטוח וזהיר יותר לא לחשוף את העמדה המדויקת. ואולי פשוט קשה לגבש עמדות פילוסופיות ברורות בעולם כל כך מבולבל ובעייתי. ואולי גם משום שהפילוסופיה האמיתית מציבה שאלות ומרחיבה את הבלבול והמבוכה ולא מציעה פתרונות. ואולי משום שכאשר עוסקים באמת, כל אמת, אך במיוחד באמת שביחס לקיום עצמו – זה מפחיד וזה כואב. הפילוסופיה האמיתית מעולם לא עסקה באושר הפרטי, הקטן היחסי, אלא בהפקעת האושר הפרטי והפנטזיה האישית – למען אמת רחבה יותר ופחות מתפשרת. אולי באמת משום כך, משום טבעה הבלתי מתפשר של הפילוסופיה האמיתית , יש בה קושי מרתיע, אולי.
כך או כך, יש בעולמנו כיום מעט מידי פילוסופיה, פילוסופים וגישות פילוסופיות גלויות, טבעיות וטהורות. מה כן יש? יש מחקרים על פילוסופיה – מצד המדע. יש מסר הגותי המסתתר ביצירות – מצד האמנות, ויש סמינרים, כתות ותורות רוחניות המציעות תורות פילוסופיות – מהצד הרוחני/מיסטי. מה שהיה פעם תחום אחד שהיו בו גם יצירה אינדיווידואלית וגם ידע ותובנה אינטלקטואליים וגם רוחניות, התפצל לשלושה מחנות: מרכיב היצירה – הצטרף אל האומנות, מרכיב התובנה אומץ על ידי המדע, ומרכיב הרוחניות מצא את מקומו במיסטיקה ובדת. האמנות מסרבת לדבר על תובנה, החוקרים באקדמיה אינם יוצרים משהו אותנטי אישי ומקורי משל עצמם, והמיסטיקנים הרוחניים מסתגרים בדלת-אמותיהם, ובין שלושתם האמת הפילוסופית נפלה לתהום הנשייה.

**

גבריאל רעם.

מסות רבות נוספות בנושאי הגות: 'הגות במבט קוואנטי'