ארכיון תגית: יחסים

על אנשים, תפקידים ומשחקים.

 

חלק א': תפקידים

אם נשלול מבני אדם את כל התפקידים הפורמאליים (מקצוע וקריירה, [כגון רופא או פסיכולוג] ראשות ועדה, אינסטלטור, פקיד, נהג מונית, אב או אם, סב או סבתא וכו') והתפקידים הבלתי פורמאליים, (למשל תפקיד המוביל במערכת יחסים, או תפקיד הליצן במקום העבודה, השוביניסט, או הפלרטטנית במערכת יחסים, או תפקיד הנעלב או הקורבן במשפחה וכו') – אז לא יישאר הרבה. דהיינו, התפקידים שאנו ממלאים (בין אם פורמלית או א-פורמלית), ממלאים את רוב הנפח של חיינו.

חלק נכבד מן האינטראקציות בין בני אדם, אינן אינטראקציות בין בני אדם  אלא בעיקר אינטראקציות בין תפקידים. תפקיד משוחח עם תפקיד. מי שמאכלס את התפקיד נותן רק גוון מישני לאינטראקציה, רובה נשלט ע לידי הגדרת התפקיד. למשל, בין פקיד בנק ללקוח, בין ראש אופוזיציה לראש קואליציה, בין עובד לבוס וכו'. (אם נחליף פקיד בפקיד אחר, או עובד מוסך עם עובד מוסף אחר, ושניהם נתקלים בדיוק באותו מצב ובאותו לקוח, מן הסתם יהיה תואם רב בין שני עובדי המוסך ביחס לתגובות שלהם, שמוכתבות בעיקר על ידי דרישת התפקיד. ההבדלים ביניהם יהיו מינוריים ולא משמעותיים בסך הכל), וגם ביחסים לא פורמליים: בין כוחני לקורבן, בין בדחן לאינטלקטואל וכו'. בדרך כלל אלה התיאור וההגדרה של התפקיד שקובעים את עיקר ההתנהלות ולא האדם שבפנים.

וברגע שישנה אינטראקציה בין בני אדם נטולי תפקיד, יכול להיווצר אחד משלושה מצבים;

א. מצב שהרגשות הלא מודעים שלהם משתלטים ולוקחים אותם לכל מיני מקומות (בדרך כלל מקומות לא כל כך טובים…)..

ב. שיחת חולין שטחית, להג ופטפוט, שבה מדברים על דברים כדי להעביר את הזמן.

וג. כמובן יכול להיווצר מצב שלישי שבו האנשים לא ידעו על מה לדבר וכיצד להתנהג.

רוב בני האדם חשים הכי נוח כשהם מדברים מתוך התפקיד שלהם, פורמלי או א- פורמלי.

השתלטות התפקיד על פני החיים הפנימיים –  לא מותירה הרבה מקום למשהו אותנטי שיישאר בתוך האדם ובינו לבין הזולת. או להיפך – חוסר האותנטיות, או חסרונו של אני בוגר ומגובש, מביאים לכך שהאדם 'נמלט' אל התפקיד שלו כי שם הוא מרגיש הכי נוח.

ללא התפקיד נחשפת אי היכולת שלנו להיות וליצור יחסים בלתי מותנים ושאינם תלויים בדבר.

אחת הדוגמאות היותר מובהקות לרודנות התפקיד היא, איך לא, תפקיד השחקן; לכאורה זהו מקצוע שבו השחקנים מזדהים עם דמות ובכך מעניקים לנו, הצופים, חוויה בלתי אמצעית עם משהו בסיסי בתוכנו. אנו מעריצים אותם בגלל היכולת שלהם לגלם את הדמות בצורה כה משכנעת. (גם כאן, אם נחליף שחקן בשחקן כשהם מגלמים את אותה הדמות, ההבדלים באופי הגילום יהיו יותר קטנים מאשר גדולים, כי דרישת התפקיד היא שמכרעת והתרומה האישית של השחקן נדחקת לשוליים של התפקיד).

ולא זו בלבד אלא שכל זה מאוד ציני מצדם. לכאורה ההזדהות שלהם עם הדמות היא כל שאכפת להם בזמן שההצגה נמשכת, אך למעשה לא אכפת להם כל כך מהדמות, אכפת להם מגודל התפקיד.

הם יגלמו הכול וכל דמות, באותה מידה של מסירות והזדהות בתנאי שהתפקיד יהיה מספיק גדול ונכבד  – מבחינת המרכזיות שלו בהצגה. או לפחות לא פחות גדול מזה שהם התרגלו לגלם. ומנהלי התיאטרון והבימאים מכבדים קוד לא כתוב זה, שלא יקבל שחקן תפקיד פחות בחשיבותו מן הממוצע של התפקידים שגילם עד כה.

לצופה בהצגה נראה כי התואם המופלא בין השחקן לבין דרישות התפקיד הם פרי של מסירותו והזדהותו עם הדמות וגודל כישרונו, ולא היא. כאמור, התואם והמסירות הם עם גודל התפקיד ולא עם אופייה של הדמות. הוא יגלם כל דמות, בתנאי, שכאמור, שלא יצטרך לגלם תפקיד שהוא פחות במשקלו ובחשיבותו מן החשיבות של התפקידים שמילא עד כה. אחרת הוא ידחה אותו בשתי ידיים.

שחקנים הם תפקיד להשכיר. אך מה לגבי בני אדם שממלאים תפקידים מקצועיים או א- פורמליים, ובכן גם הם תפקיד להשכיר. גם להם מה שחשוב אינה נאמנות לדרישות התפקיד (כפי שהם טורחים להפגין) אלא 'נאמנות' לגודל, לחשיבות ולנחשבות של התפקיד, וזאת ביחס תפקיד הקודם שמילאו, ולא משנה שתפקיד זה היה בתחום התמחות אחר לגמרי. למשל הרמטכ"ל שממלא את תפקיד ראש הצבא במסירות עצומה, אך לו יציעו לו לכהן כסגן הרמטכ"ל (תפקיד שהוא היה מוכן לתת הכל כדי למלא רק לפני חמש שנים) וסגן הרמטכ"ל יהפוך לרמטכ"ל – כל המסירות הזו לתפקידו תרד לטימיון.

ובתום תפקידו כרמטכ"ל הוא יחליף את התפקיד הנוכחי של ראש הצבא לו הוא התמסר כל כולו. אך הוא לאוו דווקא יחפש תפקיד בתחום הביטחון, שהיה התחום היקר לליבו במשך כה הרבה שנים. לא תהיה לו שום בעיה לקחת תפקיד בתחום אחר לחלוטין, למשל בנקאות, בתנאי שהדרגה והסטטוס שלו יהיו לא פחות משל אלה של רמטכ"ל. והוא ימלא את התפקיד החדש באותה מסירות, אך זו לא מסירות לתחום, זו מסירות לדרגת הסטטוס שהתפקיד נושא עמו, כי אם יעסוק באותו התחום, רק בסטטוס נמוך יותר, דרגת המסירות שלו תרד בהתאם. (אם יסכים בכלל למלא את התפקיד, ברוב המקרים, יעדיף אפילו להישאר ללא תפקיד, בתנאי שלא ימלא תפקיד פחות נחשב מן הקודם).

ובכך, אינו שונה מן השחקן שימכור וימסור את כשרונו ורגשותיו תמורת תפקיד עם יותר שורות מן הקודם.

כלומר,  השאלות: מי אני, מה אני, מה חי בי, מה המהות שלי, מי אני? – כל אלה מתגמדים ונעלמים ביחס לחשיבות של הסטטוס שמעניק התפקיד.

כך מן הצד של ממלאי התפקידים. ומה לגבי רוב בני האדם שממלאים תפקידים בינוניים עד זוטרים, איך הם רואים את בעלי התפקידים הבכירים והנחשבים? ובכן קיימת אשליה גדולה בקשר לתפקידים הנחשבים, גם בשדה הניהול והפיקוד וגם בשדה הבידור, התיאטרון והקולנוע. עבור אנשים בעלי תפקידים רגילים, נתפסים בעלי התפקידים המשמעותיים והנחשקים ככאלה שיש להם חיים מיוחדים, מוצלחים. כאילו מילוי תפקיד נחשק אומר שלאדם זה ישנם חיים מוצלחים יותר מאשר אנשים עם תפקידים פחות נחשבים. ועל כן, קוראים כל ראיון עימם בצמא גדול, אולי יגלו איך זה שחייהם כה מוצלחים, מה שוודאי הביא להם את התפקידים הללו. או שישנה תחושה הפוכה; כאילו כשאדם מקבל תפקיד בכיר ונחשק – חייו הופכים למוצלחים. לא החלטנו מה מוביל למה, אך רובנו מאוחדים בתחושה שיש קשר הדוק בין תפקיד נחשק לבין חיים מוצלחים.

אך האמת היא כמובן, שחיים מוצלחים (יהיו אשר יהיו) אינם מובילים לתפקידים מוצלחים או נחשבים, ותפקידים נחשבים אינם מובילים לחיים יותר מוצלחים או משמעותיים. אין קשר בין השניים. להיפך, כשאין לבני אדם חיים אישיים ופנימיים משמעותיים, השאיפה לתפקיד משמעותי, יכולה לכסות במידת מה על העירום של חייהם הפנימיים והאישיים. וכשהמסכה יורדת, והתפקיד חוזר לארון – נותר האדם עירום ובודד. עם רצונותיו, חשקיו, וקשריו עם האחרים. בדרך כלל רצונות, חשקים וקשרים שאינם משביעי רצון.

הבעיה עם עניין התפקידים, הוא בכך שהם יכולים (וגם עושים) לכסות על פני פשיטת רגל של החיים הפנימיים, על הריקנות שאורבת בפנים, לאחר שהתפקיד מסתיים (זמנית, עד למחרת, או לתמיד, כמו ביציאה לגמלאות).

וככל שהחיים הפנימיים מצויים בעוני מרוד יותר – כך גדלה משמעותית החשיבות שאנו מייחסים למילוי תפקידים נחשקים. משוכנעים בתת ההכרה שלנו שתפקידים נחשקים יעשו את החיים שלנו למוצלחים (או לפחות יהיה לנו במה לכסות ולהסתיר את חיינו הפנימיים).

עם זאת צריך להגיד שתפקיד (בעיקר תפקיד א-פורמלי) למשל תפקיד הקשוח, או תפקיד השלומיאל אינם מנותקים לחלוטין מאופיו של האדם שמגלם אותם. ישנה זיקה בין תפקיד (בעיקר א-פורמלי) ובין מבנה אישיות, או תכונת אופי. אך זו כמו הזיקה שבין אדם עם מבנה גוף אתלטי ובין שומר ברים. כל שומר ברים כדאי שיהיה בעל מבנה גוף רחב או אתלטי, אך לא כל בעל מבנה גוף אתלטי צריך להיות שומר ברים. כלומר כלפי למלא תפקיד מסוים צריך תכונת אופי מסוימת או תואמת, אך אם יש לאדם תכונת אופי מסויימת, אין הדבר אומר שעליו לגלם תפקיד שבו ייתן ביטוי לתכונת אופי זו.

חלק ב': משחקים.

ישנו קשר הדוק בין תפקידים לבין משחקים. בעיקר בן תפקידים א-פורמליים ומשחקים. המשחק הוא ההקשר, הגשטאלט (תבנית) והמרחב שבו בעל התפקיד מתקשר עם בעלי תפקידים אחרים. התפקיד מאפשר לאדם לשחק משחק שמביא לו רווח אישי. כל בעלי התפקידים משחקים משחקים. בעיקר משחקי כוח ושליטה. במידה והתפקיד רם ונישא, או משחקי כניעה והתקרבנות, במידה והתפקיד קטן או לא חשוב.

משחק הוא יחסים שנקלעו לתוך תבנית שבה לכל אחד מן הצדדים יש תפקיד מוגדר. ללא תפקידים מוגדרים היטב, אין משחקים. ואם אין תפקיד ואין משחק אז האדם חשוף ואם הוא חשוף הוא פגיע. ואם אין לו מערכות הגנה ובגרות רגשית, הפגיעות סוגרת אותו רגשית. לכן הוא זקוק לתפקיד ולמסגרת המשחקית.

אנו למדים מספרות שהתפרסמה בנושא כי ישנן כמה עבודות המוקדשות לנושא המשחקים: אם יש לנו גישה מתמטית, אז אנו יכולים לעיין בעבודות של ג'ון פון ניומן, או נורברט וינר, שפיתחו את תורת המשחקים.

בעבודותיו של הסופר המיסטיקן הרמן הסה אפשר לקרא אודות התיאטרון המגי שבו כל משחקי החיים  אפשריים ("זאב הערבות"). רעיון התיאטרון המשחקי מופיע גם בספר האחרון שלו: Glass bead games".

פיתוח והרחבה בעניין ההקשר המשחקי, והפעם מן הזווית הפסיכולוגית – תקשורתית, מצוי בספר המצוין של ד"ר אריק ברן: "משחקיהם של בני האדם".

הנה קטע ממה שכתוב על הספר באתר: "סימניה": "בני אדם נוהגים לחיות את חייהם בתחום יחסיהם ההדדיים, בשחקם ב"משחקים", כדי להתחמק מהתייצבות פנים אל פנים מול המציאות, להסתיר נטיות, להצדיק פעולות, או להימנע מהשתתפות ממשית בקשרים אישיים. (ההגשה שלי, ג.ר.). ד"ר ברן מגיש ניתוח של שלושים וששה משחקים, שאותם הוא מסווג כך: "משחקי חיים"; "משחקי נישואים", העשויים להעסיק זוג כדי שיוכלו להמשיך ולקיים את חייהם המתוסכלים או נטולי ההנאה; "משחקי מין", שבהם מעורר מישהו תגובות אצל זולתו, ואחר כך נוהג כאילו אינו אלא קרבן תמים; "משחקי חברה", המקיפים רכילות בלתי פוסקת או התלוננות כרונית; "משחקי חדר הרופא"; "משחקי עולם תחתון" ו"משחקים טובים"..

בספר זה ברן לא רק מחלק את היחסים ליחסים משחקיים או אותנטיים, הוא גם עושה חלוקה בתוך היחסים עצמם. ליחסים יותר מפותחים ויחסים פחות מפותחים, כלומר יותר אינפנטיליים. שיטת חלוקה זו נקראת שיטת ה T.A.  שזה ראשי תיבות של:Transactional analysis

טרנסאקציה מוגדרת באנגלית כ: transaction – the fundamental unit of social intercourse

שיטה זו פותחה על ידי ד"ר ברן זמן רב לפני שכתב את ספרו: "משחקיהם של בני האדם". ופותחה על ידי תלמידו, דוקטור ריצ'רד האריס, בעיקר בספרו: "אני בסדר, אתה בסדר".

בשיטה זו מחלקים את כל המשחקים (עיסקאות) לשלוש חטיבות: הורה, בוגר, ילד. (Parent-Adult-Child).

                       

ההורה – תבנית משחקית זו מצויה אצל אנשים שאימצו לעצמם התנהגות טיפולית. ישנם שני סוגים של התנהגות הורה: סמכותית ותומכת. הסמכותי מאיים (אבא), מעניש יוצר אשמה. התומך מרגיע, מעודד (אמא) וכו'. כאן ישנה הפגנה של דאגה כמעט חונקת לזולת, מלווה בהטפות מוסר – ברגע שנדמה למגלם תפקיד ההורה, שהילד אינו מתנהג בהתאם למצופה.

ילד -  הילד נופל לגמרי תחת רגשות אינפנטיליים. יש לו קושי לדחות סיפוקים.

בוגר – זהו אדם שהצליח לפתח בכוחות עצמו התנהגות שקולה ואחראית, תוך שאינו נותן לרגשותיו להשפיע על התנהגותו ותגובותיו. גישתו נייטרלית והוא מצליח לא לקחת באופן אישי את שקורה לו (שלא כמו הילד). הבוגר בוחן ומאבחן התנהגויות ילדיות והוריות ומנסה להביא אותם לווקטור הניטרלי של הרמה שמעל. זו של התבוננות ללא שפיטה מאידך (הורה) ולא רגשי אשמה מחד (ילד). הבוגר עוסק בעיקר בטרנספורמציה של גירויים רגשיים לפיסות פרשנות, מידע והסקת מסקנות.

ד"ר האריס חילק את שלושת התפקידים המשחקיים באשר ליחס שלהם לקונספטים, כך:

הורה – מלמד קונספטים.

ילד – מרגיש קונספטים

בוגר, לומד (ומפיק לקח) מקונספטים.

הטרנסאקציה הפשוטה ביותר היא בין תפקידי הבוגר לבין עצמם. כי בוגרים מדברים בשפה אחת והצד השני (הבוגר האחר) מבין בדיוק את אשר המשדר התכוון. היות ושני התפקידים האחרים אינם נייטרלים, אלא סובייקטיביים, לכל הורה ולכל ילד יש את הגישה האישית שלו לבטא זאת. כך ששני ילדים מתקשרים ויכולים לעלות על כל שרטון ומוקש אפשרי, כנ"ל גם בין שני הורים. וקל וחומר כשהתקשורת היא בין הורה לילד או בין ילד להורה.

למעשה, גם ההורה וגם הילד – נתונים לשליטה רגשית, ולסובייקטיביות ביחס למה שקורה להם. רק שהילד חושף את חוסר הבשלות שלו בצורה מלאה וקיצונית, בעוד שההורה מתחפש לבוגר. אך הוא נמצא באותו רמה של התפתחות רגשית כמו הילד.

אין ספק כי יחסי בוגר  – בוגר, הם הקרובים ביותר ליחסים שאינם נזקקים למשחקי תפקידים כדי לתקשר. כלומר יחסים אותנטיים שנובעים מאישיות בשלה ומפותחת. אך הם עדיין נתונים בתוך מבנה של משחק. כל עוד האדם זקוק למשחק תפקידים, בו הוא ממלא תפקיד מסוים בתבנית משחקית מסוימת – הוא עדיין לא חופשי באמת. הוא כבול על ידי רודנות התפקיד ותבנית המשחק. (על כך בהמשך).

צריך גם לציין כי ד"ר ברן מדגיש כי זיהוי ההבדלים בין כל אחת משלוש הטרנאקציות בא לביטוי בעיקר באופן לא מילולי, טון הדיבור, הבעות פנים, תנועות ידיים וכו', ופחות דרך בחירת המילים.

ועם זאת ועם כל שנכתב כאן בגנות משחקים ובשבח תקשורת 'עירומה' ואותנטית, ללא הקביים והמסכה (הפרסונה) של התפקיד וללא ההקשר הממקם של התבנית המשחקית – בעיקר בשלבים התחלתיים של התקדמות והתפתחות ברמת הנפש, הרוח, התודעה, או החיים הפנימייםיש צורך במשחק, כפי שיש צורך במלים כדי לתקשר. מלים אומנם אינן מאפשרות למחשבות טהורות לעבור מאחד לשני, אבל הם הרע במיעוטו, מבחינה זו שהם מאפשרים מעבר של מידע תקשורתי, יהיה לא מושלם ככל שיהיה. בשלבים מתקדמים יותר אפשר פשוט להיות ביחד, ואז אין צורך במלים, הנוכחות השקטה והתדר הזהה של שניהם, כבר לא נזקקים לעזרה הלא מושלמת של המלים. כך גם לגבי משחקים. זקוקים להם עד רמה מסוימת. אך כל עוד האדם נזקק למשחק (כי עדיין לא הגיע לרמת התפתחות פנימית אוטונומית) הוא עדיין לא חופשי. המטרה חייבת להיות: לשחק משחקים משוכללים (בוגר בוגר למשל) כדי להתקרב כמה שיותר למצב שלא נזדקק למשחקים ונהיה אותנטיים.

כך שרק ברמות הגבוהות ביותר של התפתחות אישית ורוחנית, יכול האדם 'להיפטר' מן המשחק, ולתקשר ישירות מתוך מי שהוא באמת, וממה שחי בתוכו בזמן נתון. עד לשלב מתקדם זה (שבו הוא זקוק כמובן לפרטנר ברמה שלו), אין לו ברירה אלא להזדקק למשחק. וכאן השאלה, באיזה משחק הוא בוחר, במשחק בווקטור של דרום צפון, שמעלה אותו מרמה לרמה, או משחק אופקי, ממזרח למערב, שמעגן אותו באותה הרמה, בה הוא מצוי ממילא, והתפקיד והמשחק מסתירים מעיניו חוסר התקדמות ממשי.

הבדלים אלו בין משחקים מקדמים ומפתחים ובין משחקים שמשאירים את האדם באותה רמת התפתחות, אנו יכולים למצוא בתיאוריה שפיתח ד"ר רוברט דה רופ, בספרו: The master game

שם הוא מבדיל בין משחקי מטא (ווקטור אנכי, צפון דרום) ובין משחקי אובייקט: ווקטור אופקי, מזרח מערב). הוא מגדיר משחק כאינטראקציה בין בני אדם, הכוללת מטרת על. לפי דה רופ: משחק הוא העמדת הכוח והעוצמה של האדם במבחן בתוך מטריקס המוגדר על ידי חוקים. (לפי דה רופ, אם אין חוקים המשחק מתפורר. אך על כך בהרחבה בהמשך).

המשחק שהאדם 'בוחר' לשחק מעיד לא רק על סוג הטיפוס אליו הוא שייך, אלא גם על הרמה של ההתפתחות הפנימית שלו.

הוא מחלק את כל משחקי בני האדם לשלוש חטיבות:

חטיבה א': משחקי אובייקט

חטיבה ב', משחק המשפחה

חטיבה ג': משחקי מטא.

את הטבלא הבאה יש לקרא מלמטה למעלה. למטה זו רמת ההתפתחות הפנימית הנמוכה ביותר. בעוד שהרמה העליונה (המאסטר גיים) היא הרמה המפותחת ביותר).

c. Meta-games (ווקטור דרום צפון, אורכי)

GAME                 AIM

Master Game     /awakening

Religion Game    / salvation

Science Game/    knowledge

Art Game/         beauty

————————————————-

mediocrity, ordinariness -game

b. Householder Game/    raise family(מסתובב סביב עצמו)

—————————————-

  1. A.   Object Games (ווקטור מזרח מערב, אופקי)

Hog in Trough/            wealth

Cock in Dunghill/         fame

Moloch Game/      glory or victory

אפשר להסתכל על שלושת החטיבות הללו כמעין פירמידה. הבסיס הרחב ביותר  הם משחקי האובייקט, (זה המשחק שמשחקים רוב בני האדם). זה נעשה צר יותר במשחקי משפחה, וקדקוד הפירמידה זה משחקי המטא, או משחקי העל. והמשחק שנמצא בקצה הכי קצר וצפוף זה משחק המאסטר (שם ישנם הכי פחות בני אדם). שם האדם הכי קרוב להשתחרר מן הקביים המשחקיות. (קביים שאלמלא הם לא היה מגיע לדרגת התפתחות פנימית זו, אך לאחר שהגיע לממש את משחק המאסטר בחייו, שוב אינו זקוק להם).

משחקי האובייקט משוחקים בחלל החיצון, ובאות להשיג מטרות מטריאליות, חיצוניות. בעיקר כסף או דברים שכסף יכול לקנות..

בעוד משחקי העל משוחקים בחלל הפנימי של האדם. ובאות להשיג מטרות פנימיות. כגון הארה, 'גאולת הנשמה', ידע חדש (חוכמה).

בתרבות שלנו משחקי אובייקט שולטים. עבור אלה שמשחקים את משחקי העל, שחקני האובייקט נדמים כשטחיים וחסרי סיכוי להשגה של משהו ממשי עבורם ובתוכם. (בברית החדשה כתוב: 'מה יצא לאדם אם ירוויח את כל העולם ויפסיד את נשמתו?)

עבור שחקני האובייקט, שחקני משחקי המטא נדמים כחיים בערפל, אינם יודעים מה הם רוצים, הם לא מספיק קונקרטיים בחייהם, הם רודפים אחר אשליות.

לפי טבלא זו ניתן לחלק את כל המין האנושי לשניים, שחקני מטא ושחקני אובייקט. שתי הקטגוריות אף פעם לא הבינו האחת את השנייה.

לפי הטבלא ניתן לראות שדה רופ שם במקום הגבוה ביותר את משחק המאסטר, איך הוא מגדיר אותו? ובכן, לדבריו, מטרת המשחק הראשי היא: התעוררות אמתית, התפתחות מלאה של הכוחות החבויים באדם ושניתן לשחק בהם רק על ידי אנשים שהגיעו למודעות מסוימת. כלומר מודעות לכך שישנה רמת תודעה גבוהה וערנית יותר מזו שהם מצויים בה עד כה.

זהו משחק לא קל, לפי דה רופ, זה משחק שדורש את כל כולך.

קל להתבלבל בין משחק המאסטר לבין משחקי העידן החדש. אך ברמת המהות, אין ביניהם קשר, כי הם (משחקי העידן החדש) כמעט שלא כוללים עבודה פנימית רצינית שכוללת התמודדות של האדם עם עצמו הישן.

חלק ג. לסיום

בהעדר אותנטיות אנו ממציאים תפקידים, פורמליים וא- פורמליים. ממציאים משחקים כדי לספק מרחב וחלל עבור משחק התפקידים, חיינו נשלטים יותר ויותר על ידי משחקי תפקידים ופחות על ידי תקשורת אותנטית, שורשית, אמתית ללא הזדקקות למשחקי תפקידים כדי לתקשר.

יחד עם זאת, כמעט שלא ניתן להגיע לרמה של יכולת לתקשר ולהיות, To be ללא העזרה של משחקי תפקידים. גם במשחק התפקידים עצמו ישנן רמות ודרגות התפתחות גבוהות יותר ופחות, וככל שאדם מגיע לרמת ההתפתחות משחקית גבוהה יותר – תפקיד הבוגר – אצל אריק ברן, ומשחק המאסטר – אצל דה רופ,  כך קל לו להגיע אל האותנטיות. להגיע לרמה הגבוהה ביותר שאפשרית לאדם, שמשם הוא כבר יכול להגיע אל להיות משוחרר ממשחקי תפקידים. אדם חופשי.

*

להשלמה של המעט שכתוב כאן על הספר: 'המאסטר גיים', כדאי מאוד לקרא את הספר. הנה הוא במהדורה אלקטרונית, באינטרנט: http://selfdefinition.org/gurdjieff/Robert-S-De-Ropp–The-Master-Game.pdf

*

הרחבה של נושא התקשורת על פי מודלים, בספרי: "אמנות השיחה".

גבריאל רעם, 11.9.13

**

מסות נוספות של גבריאל באתר: www.hagut.net

גם יחסים מתים

כן, גם יחסים מתים.

הם גוססים. לפעמים, זמן ארוך.

ולפני זה הם אולי חולים במחלות חוזרות ונשנות, מחלות שאולי התפתחו למחלה כרונית קשה. אך לאחד מבני הזוג אין יכולת לראות את המחלה המתקדמת.

יש לו/ה קושי להשלים עם רוע הגזרה. ואז (הוא או היא) מחזיקים את היחסים הנוטים למות במורטוריום, בלימבו, מונשמים מלאכותית ומוחזקים בחיים באופן מכאני, חיצוני.

היחסים נולדו באהבה גדולה, טופחו במסירות, כל הצמיחה של היחסים הצעירים, הילדים המשותפים, הכל, לווה בהמון תקווה והשקעה. אך יחד עם זאת, דאגה רבה ליוותה אותם לכל אורך הדרך, כי הייתה תחושה שהיחסים עדינים, נוטים לחלות בקלות.

ומרגע שצצו סימנים ראשונים של המחלה והחולה (היחסים) גילה סימנים של אי החלמה – הדאגה לשלום היחסים רק גברה, אך כל הדאגה הרבה הזו רק האריכה את סיבלו של החולה, שהגיעה שעתו. ואילו האוהב/ת הנואש/ת סירב/ה לראות את הסימנים ודאגתו/ה גברה עוד בניסיון נואש להציל את היחסים.

וכשיחסים נוטים לגווע, אחד הוא תמיד זה שמנשים אותם מלאכותית, השנייה כבר יודעת שזה הסוף ורוצה לשחרר. אך זה שלא מוותר, שלא ראה את העומד לקרות, עדיין מאמין כי עם עוד דאגה וטיפוח, היחסים ישתקמו למלא יופיים הצעיר והמכמיר לב.

אך כל המאמצים היו לשווא. ואחד דינם: למות. ועתה נותר האבל הגדול.

***

גבריאל רעם, 18.8.13

מיניות מוחפצת, חיים מוחפצים.

חלק א':

אנו חיים בעולם של חפצים. פעם, לפני זמן רב, היו פחות חפצים מבני אדם, היום אנו טובעים בהם. ולא רק הכמות משחקת כאן, גם מבחינת האיכות. הכל חפצים, גם בני אדם, גם יחסים, הכל מוחפץ.

אנו מכירים את המשפט של רוסו: "אדם לאדם זאב", היום, במאה העשרים ואחת, ניתן אולי להגיד: 'אדם לאדם – חפץ'. וחפץ לחפץ – ניכור.

חיים עם חפצים הם קלים, ראשית החפץ מקל עלינו ושנית קל לטפל בו, צריך ידע טכני כלשהו וכשהוא מוטמע – הטיפול בחפץ קל.

לא רק שאנו חיים בעולם של חפצים אלא שאנו מוצפים בהם, כל שבוע חפצים חדשים מתדפקים על דלתנו: וכה מפתה ליפול בשבי הקסם החפצוני, להאמין שהחפצים הם שיקרבו אותנו לחיים נוחים וקלים אולי אפילו, מאושרים יותר.

גם היחס לחפצים, כיום, הוא לא מה שהיה פעם; פעם חפץ היה איתך ועבורך לזמן ארוך, לפעמים לכל החיים, לפעמים עבר מדור לדור. היום השימוש בחפצים הוא קצר מועד, ורוב החפצים הם אפילו חד פעמיים: השתמש וזרוק. אין זמן ליצור קשר רגשי עם חפץ, השתמשת, גמרת, זרקת. ואתה פנוי לחפץ החד פעמי הבא.

והשליטה החפצונית הינה רחבה ומקפת יותר משניתן לתפוס בסקירה שטחית. למשל נגנים בתזמורת, מוחפצים דרך הכלי שעליו הם מנגנים, ודרך החלק מגופם שמתפעל אותו. דהיינו, הם שוליים לחפץ אותו האבר שגופם מתפעל. כנ"ל חלק גדול מן העובדים, הם מוחפצים בתוקף ההזדהות של המקצוע והפרנסה שלהם עם אובייקט אחד שבו הם מתמחים, בין אם זה זמר אופרה (ש'החפץ' שלו הוא קולו), נהג אוטובוס, מפעיל טורבינה בחב' חשמל, או אופה במאפיה, גנן בגינה, או טכנאי שיניים במעבדה. הם מזוהים ומתוגמלים לא בגללם, לא בגלל היותם, לא בגלל מצב הוויתם, אלא בגלל המיומנות החפצונית שלהם.

למעשה אנו 'מדינה'  תחת כיבוש, המנטאליות החפצונית השתלטה עלינו.

ועד כדי כך, שאנו קרובים לשכוח איך להיות בלי (חפצים), איך להיות האחד עם השני, לא כמו האחד עם חפץ, אלא כמו 'אני עם אתה' (דיאלוג של 'אני אתה', הוא מונח של הפילוסוף מרטין בובר) .

(מעניין, בהקשר זה, גם המונח: 'מטפל' לפסיכולוג, או 'מטפל', לעוסק ברפואה משלימה. בבני אדם לא מטפלים, בחפצים מטפלים, לבני אדם מתייחסים).

האם אנו זוכרים איך להתייחס לאחר? להתייחס מתוך זיקה ולא מתוך ניכור?

ולא לטפל, להפעיל, לסובב, למשוך, לדחוף, להחזיק, לתפוס, לשמוט. כל אלה עושים לחפצים לא לבני אנוש.

 אך לבני אדם מחופצנים אפשר לעשות דברים אלו וכל מיני דברים שלא עושים לבני אדם שהם בעלי נפש, נשמה ורגשות.

ובכל עניין ההחפצה, יש עניין של מיקוד.

האדם השלם, בעל הנפש, רגשות וקיום של חיים פנימיים – לא יקבל יחס כאל חפץ. רק כשהוא מפורק לחלקים (מכאניים, תפעוליים) מתחילה ההחפצה. קודם פירוק ורק אחר כך ההחפצה. ואיך עניין המיקוד שייך לכאן? ובכן כשמביטים באדם, ניתן להביט בו ככוליות, (בדרך כלל בשליש העליון של הגוף). ואילו המבט המחפצן 'ננעל' על חלקים מן השלם. (זה בעיקר קורה עם המבט המיני ש'נתקע' בחלקים המיניים בעלי מקדם הגירוי הגבוה).

עכשיו, לא רק שהמבט המחפצן מפרק ומחלק את האדם, משלם לחלקיו. ככל שאדם שלם יותר, דהיינו מפותח ומלא בהווייתו, נפשו ותודעתו – כך תהיה לו נטייה פחותה לחלק את שלמותו של הזולת לחלקים מחופצנים. ומה משמעות הדבר? האדם הלא מפותח, הלא בוגר רגשית – לא מגלה התייחסות לזולת כיצור חי ושלם בפני עצמו, אלא רוצה לנצל חלקים אטרקטיביים ושימושיים בזולת, לצרכיו הוא.

חלק ב':

ואין תחום או חלק בבני אדם המחופצן יותר מן המיניות. וליתר דיוק – בעיקר מיניות של נשים. גברים, כנראה, מחפצנים מיניות נשית יותר מאשר ההפך. אך לא רק, כפי שנראה בהמשך.

ובכלל גברים הינם יותר יצורים של חפצים מאשר נשים, נשים הן יותר יצורים של יחסים. גברים מתמצאים בחפצים (עזרים טכניים, מכוניות וכו'), נשים מתמצאות בקשרים, התקשרויות ויחסים (בין בני אדם וביחס לבני אדם).

ובחזרה למיניות. מבעד לעיני החשק הגברי הנשים נתפסות כחפצים של מיניות. ובחפץ יש לטפל, לעיתים לרכוש, לטלטל, לגעת, לאחוז, לתפוס, להחזיק, להפיק תועלת.

ונשים אינן יודעות כל כך כיצד לקבל את עובדת חיפצונן. מצד אחד 'רוצים אותך, חושקים בך'. מצד שני 'הרצון והחשק הזה הוא לא בי כבן אדם, לא בי כאנוש,  אפילו לא בי כיחיד שלם, אפילו לא בי כאישה – אלא בחלקים מכאניים שהם חלק מן החלק הגופני שבי, חלקים אותם ניתן לתפעל ומהם להפיק: עונג'.

הן קרועות. מצד אחד הן נמשכות לגברים, רוצות ליצור עימם יחסים – רגשיים, נפשיים, מיניים. מצד שני 'רוצים אותי כדי לנצל אותי, ואפילו לא אותי, אלא חלקים מכאניים בגופי'. 'ואני מרגישה לעיתים קרובות, מושלכת הצידה, כפחית שתייה לאחר שנלגם ממנה המשקה'.

'אם לא אבליט את המיניות שלי כסחורה מושכת – אולי גברים לא ימשכו אלי, ואני זקוקה לגברים, מצד שני אני מרגישה מושפלת כשמשתמשים בחלקים ממני כבחפצים להפקת עונג'.

כך לגבי מיניות ומשיכה מינית, מה לגבי זוגיות ויחסים?

ובכן, יש לגברים (לא לכולם, לחלק מהם) קושי במעבר הזה ממגע מחופצן עם חלקים בגופה של האישה, ליחסים אנושיים, עמוקים, אישיים, אינטימיים ומלאים.

ביחסים, בדרך כלל, הגברים פחות מתמצאים, (זה גם מורכב יותר). ואז או שהגישה ביחסים היא פרקטית, מה שצריך לעשות  -עושים. וזה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב – כמעט שאין יחסים. עושים דברים ביחד, עושים דברים האחד לשנייה, אבל יחסים?

כמובן שמה שמוצג כאן מוקצן והופך לכמעט גרוטסקה. ברור שגברים רבים אינם כאלה, וישנן שמועות שזן חדש של גברים הגיע. והוא ממש לא כזה.

אך ראשית, נקודת המיקוד כאן הינה עקרונית ולא מעשית, הדברים ברמת העקרון. ושנית, המיקוד כאן הוא פחות בגברים ויותר בנשים, שהיחס אליהן כאל אובייקטים, מיניים ובכלל – מותיר אותן עם תסכול עצום.

ובקרב הנשים הפחות בוגרות רגשית או מפותחות באישיותן – קיימת, אולי, יותר הסתגלות למצב – מנסות לגלם את תפקיד נושאת האובייקטים המיניים. אך עדיין אין זה אומר שבתוך תוכן אין בהן חוסר נחת וחוסר השלמה ביחס לשימוש הזה שנעשה באבריהן וההחמצה שמחמיצים את האדם שבהן.

והאם יכולה להיכנס כאן אגרסיביות? ובכן, לעיתים קרובות אנו מפנים אגרסיה כלפי חפצים. הם, בחוסר יכולתם להתנגד, בפסיביות שלהם, סופגים את הטלטלה, המכה, החבטה הזריקה, השבירה. בין אם זה כסא שמורם ומוטח שוב לארץ בכוח, סגירת דלת בחבטה מזעזעת צירים ומשקופים, או אגרוף לקיר, בעיטה לצמיג מכונית ועוד. בחפץ מותר לפגוע, אפשר אפילו להרוס, הוא לא מרגיש, הוא לא סובל. האם כך גם חש האנס כלפי הנאנסת המוחפצת? שלילת הזכות לחוש כאב ולמחות?

תחילת ההתחלה של רצח, מכל סוג שהוא, היא החפצה. אפשר לרצוח אדם בעיקר כשהרוצח לעתיד 'נוטל' ממנו את צלם האנוש. כי אם לא יעשה כן, הוא יהיה יותר מידי דומה לו, ואז יזדהה עימו, יחוש את כאביו וכו', ואז: 'מה שקורה לו כנראה גם קורה לי, ולרצוח אותו זה לרצוח מישהו כמוני'.

חלק ג':

הנשים עוברות תהליך של 'דה הומניזציה', דומה, להבדיל, לתהליך שעובר אויב במלחמה – הוא לא בן אדם כמוני ולכן מותר לפגוע בו. או עבדים ומשרתים – הם כה נמוכים עד שהם אפילו לא בני אדם, 'הם לא מרגישים, כאב אצלם זה לא כמו אצלנו…' וכשזה מגיע לבעלי חיים ה'דה הומניזציה' מגיעה לשיאים דוחים במיוחד של שפל אנושי. כאן בני האדם מפטמים אותם עד מוות כמעט (אווזים) הורגים אותם תוך עינויים קשים (אפרוחי תרנגולים זכרים), מצופפים אותם בכלובים קטנים (תרנגולות), עושים בהן ניסויים מזוויעים ועוד ועוד. הם מונצחים כחפצים על פי סוג המאכל (חפץ) שהם ישמשו לנו (בשרן או תוצרתן: ביצים, חלב, גבינה וכו').

ועם בדה הומניזציה 'מותר' לרצוח אז גם מותר לעבור על דיברה אחרת שאסורה בעשרת הדיברות, לשקר. זו הדיברה התשיעית ושם זה כתוב קצת אחרת, בהקשר של עדות שקר: 'לא תענה ברעך עד שקר'.

בחפץ משתמשים, ואם לא מותר להשתמש בו יש לפעמים צורך להוליך בכחש לרמות, לטעון טענות שונות. ממחקרים על שקרים שגברים מספרים לנשים ונשים לגברים, מסתבר שכמות השקרים שגברים מספרים לנשים עולה בהרבה על הכמות ההפוכה. בספר101 שקרים שגברים מספרים לנשים   מאת ד"ר דורי הולנדר, היא מלמדת אודות הדרכים והשיטות הערמומיות בהן גברים מוציאים שקרים אלו אל הפועל.

לשם הדגמה, הנה רק 60 השקרים הראשונים (מתוך הספר).

גברים לא מעטים מבטיחים יותר מאשר הם מתכוונים לקיים באשר להתפתחות היחסים (מטרתו, לעיתים קרובות, היא בה כאובייקט ולא בה כשותף ליחסים הרמוניים והדדיים).

חלק ד':

וממיניות להחפצה בחיינו בכלל – להחפצת הורים. זה מתחיל מתינוקות שזקוקים ליד מטפלת, ליד מאכילה, לשד מיניק וכו'. אך זה לא נגמר שם. גם אחר כך, שהרגשות מתחילים להיכנס לתמונה, התינוק ממשיך לחפצן, הפעם את רגשות החיבה והמסירות כלפיו על ידי הבעות ותנועות שונות (כמובן שהכל בשלב זה נעשה ברמה האינסטינקטיבית לחלוטין).

ועוד, מאוחר יותר, (במידה והילד, הבוגר עתה, לא עבר תהליך של התבגרות, גדילה פנימיים)  – אזי דאגתו, נכסיו וכיסיו של ההורה נכנסים לתמונה ודמותו של ההורה כאנוש בר התייחסות וזיקה יכולה להישאר מטושטשת. (וההורה הזקוק נואשות להתייחסות חמה, אוהבת ובעיקר אנושית, מצד יוצאי חלציו – מנפיק בחפץ לב חפצים וכספים, מתוך תקווה נואלת שזה יביא למעט יחס והתייחסות אישית ואינטימית מצד יוצא חלציו).

ההורים הם בדרך כלל אלה שמחופצנים בקשר עם יוצאי חלציהם… ההתייחסות שלהם להוריהם כאל יצורי אנוש עם נפש ורגשות שזקוקים לזיקה ולא רק להזדקקות (מצידו) – לוקה בחסר. בתחילת הדרך, ההזדקקות (המחופצנת, הזדקקות של הצורך בטיפול) היא מן התינוק או הילד כלפי ההורה. אך ככל שההורה מתבגר ומזדקן, והילד הופך לבוגר, כך מתחילה ההזדקקות של ההורה ליוצאי חלציו. זו הזדקקות רגשית בעיקרה, צורך ביחס והתייחסות מצד הילד הבוגר. כל עוד ההורה בריא הצורך איני צורך פיסי אלא רק ובעיקר צורך נפשי; 'שיהיה איתי', 'שיהיה קרוב אלי', 'שתהא בינינו אינטימיות נפשית', 'שנוכל לדבר, להידבר'. אך היחס של יוצא חלציהם אליהם כאל אובייקטים/חפצים מספקי צרכים פיזיים בעיקר – ממשיך.

חלק ה':

ובחזרה להחפצת נשים. הזמן לא עומד במקום ביחס להחפצת נשים. פעם (אפילו עדיין בשנות הששים של המאה הקודמת) עדיין הקימורים הנשיים הדגישו את 'החפצים/אברים המיניים' באישה שהם בעלי מקדם הגירוי הגבוה, היום קורה דבר משונה; גוף האישה כגוף או כמצבור של אברים/חפצים מיניים בעלי שימוש מיני – הולך ונעשה שטוח, דק וארוך. אין כמעט אברים חפצוניים בולטים. מה זה אומר? האם הגענו בחזרה ליכולת להיפטר מהגישה לאישה כאל נושאת בגופה אובייקטים (חפצים) מיניים? כאן ישנה חידה גדולה. כי אנו מן הסתם יודעים שכיום היחס לאישה הינו יותר מנוכר ויותר חפצוני מאי פעם (למשל מכנים דוגמניות בשם: קולבים).  דוגמניות המסלול צועדות בפרצוף נטול הבעה, בתנועות מכאניות חסרות חיים וחיות, ובפוזה חסרת איפיון אישי – חפץ לכל דבר ועניין. מה שקרה כאן שפעם הייתה עוד אישה והיו לה חלקים חפצוניים בעלי מקדם משיכה מיני. היום כל הגוף הנשי כולו – הפך לחפץ.

זה כמו המעבר מעבודת אלילים לעבודת אלוהים הערטילאי. היום החפצוניות 'קפצה רמה'. איך צורך עוד לחפש ולנצל את חפציה המיניים של האישה, כל כולה הפכה לחפץ, חפץ שמשיכתו המינית מצויה באסתטיקה קרה; כמו שכיום, חצפים כגון ריהוט, דירות, בתים, פחות חמים ואישיים וחסרי ייחוד עיצובי והינם יותר פונקציונאליים וקרים – כך גם היחס לאישה כאובייקט מיני; לא מעוניינים בחפציך. כל כולך – חפץ. 'וככל שתגלמי יותר חפץ בגוף חסר ייחוד, קר, מרוחק ולא מאופיין – כך, אנו הגברים', נמשך אליך יותר.

(וצריך להבין, זה לא שגישת הגבר עברה מיחס לחלקים בגופה ליחס אליה כאל שלם, לא, כעת כל הגוף שלה הפך לחלק מחופצן מתוך עדר של נשים נטולות זהות אישית).

'ככל שתהיי אלמונית, אנונימית וזרה – כך אמשך אליך יותר, כי בהכירי את האדם שבגופך, כך מפלס המשיכה שלי יורד, וככל שאני קרוב אליך נפשית, המשיכה תמשיך לרדת עוד'. רק שאת חפץ זר, חסר איפיון אישי, אנושי: אופי ייחודי, אישיות, פנים, הבעה, צורת הליכה אישית – אני יכול להמשך אליך'.

חלק ה':

פעמים אחדות ברשימה זו מוזכר הקיטוב שבין גישה מוחפצת לגישה של אנושיות. ובכן ישנו קושי כלשהו להכיל שני קטבים אלו על הרצף של אותו הציר. בדרך כלל כשיש יחס חיובי לאחד – השני נדחף מחוץ לתמונה. וכאן אולי ההבדלים בין נשים לגברים ביחס להחפצה של המיניות  – נעשים קטנים יותר.

ובמה הדברים אמורים? ובכן אם גבר מסוים משדר לאישה בעיקר אנושיות, התייחסות והתחשבות רגשית – אזי אצל נשים לא מעטות גבר זה אולי ייתפס כגבר מושך פחות מבחינה מינית.

אנושיות, חום אנושי וכו' נתפסות על ידי גברים ונשים לא מעטים (באופן תת הכרתי כמובן) כשופכות מים קרים על אש המשיכה המינית. לא לחינם נשים שמוצגות במודעות פרסומת כאובייקטים מיניים (וזה לרוב…) משוללות הבעה. ואם יש הבעה היא קרה, מרוחקת. חלילה לה מלשדר חום או אמפטיה. בדרך כלל אובייקטיבים מיניים גם חובשים משקפי שמש כהות המסתירות את החלק המאוד אנושי בפניהם: את עיניהם.

וכך אנו מוצאים, שהמיניות הרווחת הולכת יד ביד עם זרות, ניכור וחפצוניות, בעוד שאנושיות ואמפטיה לא נתפסות כעולות בקנה אחד עם שידור של משיכה מינית.

מי שמרשה לעצמו להתייחס לבן/ת המין השני לא כאל חפץ, או מצבור של חפצים (אברים) מיניים – אלא בהתחשבות, באנושיות, עם זיקה אישית ( של ה'אני אתה' של בובר) דיאלוגית, התייחסות לאדם שבו ולא לחפצים המיניים שהם חלק מגופו/ה – כמו מוריד מעצמו אחוז ניכר מכוח המשיכה המינית שלו/ה.

וכך אני מגיעים למסקנה שתישמע מופרכת לרוב בני האדם; התייחסות אנושית ואישית לאדם– לא בדיוק הולכת ביחד עם מה שאנו תופסים כמשיכה מינית עוצמתית. או משיכה מינית בכלל.

חלק ו':

וכך אפשר להגיד לסיום, כי ככל שבין שני בני אדם קיים יותר חום אנושי ויחס אנושי חם ומתחשב – כך המיניות אצלם תהא אולי שולית. זה יבוא אולי על חשבון הלהט המיני שמצטנן משהו כשמנורת האנושיות נדלקת.

אולי כדי לשמר את הלהט המיני אנו ממדרים וחוסמים את כניסת זיקת ה'אני אתה' הדיאלוגי, ההדדי.

כיום אנו חיים בתקופה מינית ביותר, כמעט הכל משדר מין וגירויים מיניים. האם זה אומר בהכרח שאנו חיים בתקופה פחות אנושית ויותר מנוכרת? תקופה בה אנושיות מטואטאת לשוליים ומיניות מנוכרת ומוחפצת באה למרכז?

קשה מאוד לקבל את הכתוב כאן. הרעיונות המובעים כאן רדיקליים וקשים לעיכול. הרי איננו מוכנים לוותר לא על זה ולא על זה. ומאמינים בכל מאודנו שסינרגיה בין אנושיות למיניות – רצויה ואפשרית.

וכך, לא נותר למחבר אלא לסיים את חיבורו זה במלים: חומר למחשבה.

**

גבריאל רעם,

6.7.13

*

אודות הקטגוריה: מין, אהבה ויחסים.

 


לעתים קרובות החושניות נחפזת ומקדימה את צמיחת האהבה, וכך השורש נשאר חלש וקל לעוקרו.

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 120 (3, 78)


אפילו הניאופים הושחתו – על ידי הנישואים

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 123 (3, 79)


——————————————————————————–

גברים ונשים (לפחות לגבי תשעים אחוזים). מה קורה ביניהם? בינינו? ובכן יש יחסים, יש אהבה ויש מין. חוץ מזה אנחנו גם בני אדם, אך הקטע של מה קורה בין גבר לאישה, בתחום הבינאישי (ידידות, יחסים), בתחום המיני (יחסי מין), ובתחום הרומנטי (אהבה, התאהבות). הוא, אפשר להגיד, הדלק שמחזיק את רובנו במשחק החיים. נכון שיש קריירה והגשמה אישית, ושאר דברים, אך המשחק הבינמיני הנו עדיין אחד המשחקים שבני אדם משחקים, משחק שבו מקדם הגירוי גבוה מאוד, מקדם גירוי שגברים ונשים רואים בו את המפתח (או אחד המפתחות העיקריים) לאושר ולחיים של סיפוק ושלמות.

מפתח, מקדם גירוי, משחק מרכזי – כל אלה מילים וביטויים שלא יכולים לחפון את גודל החשיבות של הקטע הבינמיני עבורנו. עד כדי כך שהוא יכול להאפיל על המרכזיות של עצם הקיום של האדם בפני עצמו, לעצמו ונוכח היקום, הקיום וחייו המתכלים. האם יכול להיות שאנו משתמשים האחד בשניה, לשם הסחת דעת מן הערכים המרכזיים של הקיום היחידיני שלנו ביקום? (במחשבה שניה; לא לא יכול להיות).

כך או כך, שדה היחסים (הבינאישיים, האהבה ומין), הוא שדה זרוע מוקשים. ונראה שלרוב, רובינו עולה על רובם.

אין כמעט אדם שאינו חסר רגל, או לפחות כף רגל, בהתפוצצות של מוקש נעל, למשל כשהפרטנר/ית – נטשו אותם באמצעיתה של מערכת יחסים לוהטת או מספקת במיוחד. זהו מוקש התחלתי, יש כמובן מוקשים רבים, נוספים השמורים למועד שבו היחסים כבר מתמסדים, וכל אחד הופך למוקד בודד להגשמת שאיפות, (רומנטיות, מיניות וכו'), וגם אפיק ניקוז יחידי, לתסכולים, מרירות, טענות וביקורת.

נושא משולש זה (המופיע בכותרת המדור) הוא, אם כן, התרופה והרעל, הברכה והקללה, השמש שנותנת אור ומסנוורת ושורפת.

יש פסיכולוגים שמתחייחסים לזה כאל בית ספר.

אולי, אך זה מה שיש, וזה מה שקורה.

מה קורה? הנה זה בא, במסות הבאות בקטגוריה זו.


——————————————————————————–

''התשוקה אינה אפשרית; היא הורסת את מושאה. האוהבים לא יוכלו להיות אחד ונרקיס לא יוכל להיות שניים. דון ז'ואן, נרקיס. מכיוון שאי שפר להשתוקק למשהו, עלינו להשתוקק ללא כלום''.

סימון וייל, ''הכובד והחסד'' הוצ. כרמל, כמ' 126

מיקבץ; מיניות, נשיות ואהבה.


1. אנרגיה מינית – ופיתוח התודעה

בכל מיני תורות מן המזרח, כמו הטנטרה, מדברים על התמרה של האנרגיה מינית, לכדי אנרגיה רוחנית. ובכן אין זה כך. האנרגיה המינית צריכה לזרום כלפי מעלה באופן כללי אבל רק כשהיא נקייה, רק כשכל תשוקות והתאוות התנקו ממנה. החלק המזוקק של האנרגיה המינית יעלה למעלה לבד אם האדם מוציא את כל מה שלא נקי ופורק את מה שצריך לפרוק – על ידי פעילות מינית.

התורות הללו אומרות כי צריך לחסוך בזרע ולא לבזבז אותו כי זה לשד החיים וכו' – אך בכל הנוגע למין, דווקא צריך לעשות פורקן סדיר, אחת לכמה זמן, כי האנרגיה המינית מתחדשת, ואדם צריך להתפרק ממנה. כל הקטע הזה של לשמור אנרגיה מינית כדי שמזה תבוא ההארה – אינו נכון. (כל אנרגיה 'ששומרים' אותה במערכת – מתעפשת). מה שצריך להגיע להארה יעלה לבד למעלה. אדם צריך לדאוג ללמטה, הלמעלה ידאג כבר לעצמו.

הנפש מוקפת באנרגיה מינית ורגשית. צריך לנקות את הרגשות והמיניות ממעצורים והתניות חברתיות, ואז יכולה להיווצר זרימה של חלק מן האנרגיות הללו אל המוח ולהפרות אותו כדי שתיוצר טעינת התודעה. ואז הנפש יכולה להתרחב אל הגוף.

קונדוליני זו אנרגיה מינית שמצליחה לעבור מטמורפוזה ולהגיע למוח. צריך רק לעבור מטעינה חיובית של המערכת (דומיננטיות של יאנג) לטעינה שלילית (עודף קטן של יינג).

אבל זה לא קשור למיניות עצמה. כמו שאין צורך לאכול פחות, או לצום, כדי לעבור שינוי תודעתי. צריך לתת למערכת לעבוד על שלה, מוטורי על מוטורי, המיני על המיני, הרגשי על הרגשי, המערכת צריכה לעבוד כמו שצריך.

בגלל שמערכת עובדת על עודף לחץ, ואגרסיביות (יאנג, המרכיב הזכרי), יש יותר מידי מעבר של אנרגיה ממקום למקום. ואז האנרגיה המינית מגיעה לרגשות, והרגשות מגיעים לחשיבה. ויש בלאגן.

הכל צריך להצטנן, להירגע. לעבוד על טורים נמוכים. ואז החלק הגבוה של הנמוך יכול לזרום כלפי מעלה (אם המערכת עובדת על צינון במקום על חימום)וליצור מצב תודעה. אבל החלק הנמוך צריך לתפקד: הרגשות להרגיש, המוטוריקה – לנוע, והמין לחוות מיניות.

תן לנמוך לחוות את עצמו עד הסוף, ותן לגבוה שכלוא בתוכו לזרום כלפי מה שצריך הפריה: התודעה. החלק הנמוך הולך לשירותים (פורקן), כדי שהחלק הגבוה יוכל ליצור (תודעה).

 


2 . פריקת אנרגיה מינית.

יש כתבים דתיים רבים נגד האוננות. ובכן, מבחינה ביולוגית אוננות ואורגזמה זה אותו דבר, בשני המקרים אדם פורק אנרגיה מינית. זה חשוב מאוד להתפרק מאנרגיה מינית בין אם בעצמך או על ידי פרטנרית. כל דבר שהיה צריך לצאת החוצה, ואנו נושאים בתוכנו – בולם אותנו.

צריך להבין כי אנרגיה מינית נבנית ונוצרת כדי להתפרק, יש איזו צבירה מסוימת וזה חייב לצאת החוצה וזה מנקה את המערכת. המערכת נמצאת במתח כשיש אנרגיה מינית טעונה בפנים, והיחיד חייב להשתחרר מזה. ברגע שזה מגיע לשיא מסוים, צריך להיפטר ממנה, אסור לעצור את זה במערכת.

אי אפשר לעשות לה טרנספורמציה, אפשר רק להתפרק. הטרנספורמציה תתרחש לבד. כל שאדם יכול לעשות זה לנקות, על ידי התפרקות.

נושא המיניות הוא פשוט כלשעצמו, ראו את בעלי החיים, אך אצלנו החברה מבלבלת לנו את המוח עם המין. החברה מצד אחד והדת מצד שני. היא גורמת לנו לייסורים, לרגשות אשם, לטאבואים. ושתיהן מפנות את רוב האיסורים שלהם כנגד הנשים. על גברים יש פחות איסורים וטאבואים. דבר ראשון שכל משטר עושה כשהוא עולה לשלטון זה למשטר את המיניות כי המיניות זה הכוח החזק ביותר מבחינת אנרגטית שקיים, וכל משטר רוצה לתעל את המיניות לצרכים שלו, הדרך הטובה ביותר שהחברה מצאה לתעל את המיניות זה ליצור קוביות משפחתיות שבעצם בולמות את האנרגיה המינית. בתוך קובייה משפחתית האנרגיה המינית נבלמת. אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית עודפת כל הזמן כי כמעט כל התרבות הזאת מעוררת אנרגיה מינית, אבל המשפחה בולמת אותה.

המשפחה בולמת מיניות עלי ידי כך שהיא מציגה שמרנות, המיניות לא יכולה להיות בלי חידוש וריגוש. המיניות מתעוררת כשיש משהו שונה, המיניות חייבת להתחדש כל הזמן.

והיא לא יכולה להתחדש בתוך המסגרת.

אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית טעונה. ולמה? כי כמעט הכול: שלטי הפרסומת, הלבוש של האנשים, השיח שלהם, המבטים, הכול… מעורר מיניות. כל התרבות הזאת היא נורא מינית, אבל אין לנו אמצעי פורקן מלבד המשפחה, אז צריך לעשות את זה בהסתר ולבגוד ומעבר לגדר וזה קשה, זה לא קל. מה המטרה של החברה בלבלום את האנרגיה המינית? מי שכותב על כך זה מישל פוקו בסיפרו: "תולדות המיניות". החברה לוקחת את האנרגיה הזאת לתעשייה. זה כמו טורבינות של חשמל, החברה משתמשת במיניות כדי לתעל אותה לגלגלי המסחר והתעשייה.

כמובן שזה לא נעשה במודע, הרי אף אחד לא יושב ואומר "בוא נבלום את המיניות". אנשים לא מודעים באופן כללי, אבל זה שאנשים לא מודעים זה לא אומר שזה לא עובד. כמו אנשים ושפת גוף: אנשים יכולים לקיים קשר ויחסים והכול עובר דרך הגוף מבלי שבכלל מודעים לזה. התת מודע שלנו יותר אינטליגנטי מהמודעות שלנו. בתת מודע יש המון אינטליגנציה.

אנרגיה מינית שלא משתמשים בה, פוקקת וסותמת את המערכת. אתה מתמלא באנרגיה כשאתה הולך לישון ופורק אותה במהלך היום

אנרגיה מינית היא לשם קיום יחסי מין. הבעיה הגדולה ביותר שלנו היא שאנחנו לוקחים אנרגיה מינית ועושים לה שעתוק למטרות אחרות. גורדייף דיבר על עבודה לא נכונה של המרכזים, כשאתה כותב עם אנרגיה מינית, עובד עם אנרגיה מינית, מתקשר עם אנרגיה מינית. היות ויש עודף של אנרגיה מינית – אתה מביא מיניות לדברים אחרים ואז אנשים מרוב אנרגיה מינית עושים כל מיני דברים. בכלל מה שצריך לעשות זה להוריד את רמת הגירוי הבלתי נסבלת הזאת לגבי מיניות. בעלי חיים מקיימים יחסי מין אחת לכמה זמן. אם תיתן לבנאדם לקיים יחסי מין הוא יעשה את זה כמה פעמים ביום, אבל זה בגלל רמת הגירוי הבלתי נסבלת, שגורמת לייצור מוגבר של אנרגיה מינית. רוב בני האדם לא חושבים על שום דבר אחר וזה פשוט טירוף. וזה בגלל התרבות הזו שגורמת לאנשים להיות כאלה. שמציפה אותם בגירויים כל הזמן. וזה הולך ונהיה יותר ויותר. פעם בתקופה הויקטוריאנית היו גירויים זעירים, היום אין גירויים זעירים. זה מגה גירויים. בגלל זה גיל המיניות בא מוקדם יותר. וכך נערים ונערות הופכים ליצורים מיניים כמה שיותר מוקדם. אך זה לא עוזב אותך גם בגיל תשעים. כי גם ככל שאתה מבוגר יותר אתה עדיין מתנהג כאילו שאתה יצור מיני. החברה שלנו מאריכה את משך חיי המין באדם. יש לנו מאניה עם מיניות בחברה הזאת, אנחנו רוצים כמה שיותר, כמה שיותר זמן בכל מיני גילאים.

(אנשים לא כל כך יודעים להזדקן נכון. בקבלה, בשלוה. יש דבר יפה בסתיו, מעין בשלות וכו', אך אנחנו לא יודעים להגיע לסתיו, אנחנו נסחפים בקיץ, יש מחזוריות ואנחנו לא יודעים להיעלם עם כבוד עצמי. גיל העמידה הוא סתיו, הוא בלות, הוא בלאי. כשאתה מסתכל על עץ שנמצא בסתיו יש משהו יפה עם כבוד עצמי בסתיו. אנשים בגיל העמידה לא נושאים את עצמם עם כבוד עצמי, הם פשוט נראים כאילו החיים דרכו עליהם, הם נובלים. אז הם מנסים להמשיך להתנהג כאילו שהם בני שלושים ומנסים להמשיך את המשך של הקיץ, במקום לקבל את הגיל שלך ולהיות הגיל שלך).


3. אהבה ומין
התרבות שלנו נוטה להצמיד מיניות לאהבה. דווקא גברים לא כל כך אוהבים את זה. נשים דבקות בזה לא בגלל משהו טבעי ונכון, כמו בגלל סטית תקן חברתית. ולמה הכוונה? ובכן, נשים פחות כוחניות מגברים, ועל מעמדן בחברה הכוחנית, הנשלטת על ידי גברים, הינו נמוך, עד מעורער. ועל יש להן חוסר ביטחון חברתי, מה שמוביל לכך שהן זקוקות כל הזמן להגנה. ובגלל שהן זקוקות להגנה הן רוצות שהגבר שהן שוכבות איתו יהיה גם הגבר שדואג להן. כלומר, הן פוחדות מנטישה (וזה בדיוק מה שקורה להן, הן ננטשות כל הזמן), וכדי להפחית את הסיכוי שזה יקרה, הן מצמידות את המיניות שלהן לאהבה. כלומר, הקשר הזה בין אהבה ובין מין אצל נשים, מפחית את הסיכון של הסטיגמה החברתית של מי שקלה להשגה. הצמדת המשקולת של האהבה, מעניקה לקיום יחסי המין, גושפנקא של משהו יותר רציני. כל זה נובע מחוסר ביטחון ומנורמות חברתיות שלוקחות שליטה על המיניות של האישה.

ואם נסתכל על זה בלי שום התניות של חברה ובלי שום חוסר ביטחון עצמי ורגשי נחיתות של האישה, אז לאישה לא תהיה בעיה לשכב עם גברים שהיא לא אוהבת, אך נמשכת אליהם מינית.

אך כפי שזה כיום, האישה תקיים יחסי מין עם הגבר בעיקר אם היא אוהבת אותו.ואפשר להגיד שהאהבה הזו שנצמדת למיניות זה סוג של התניה חברתית, כמו השפרון, שמשפחות בעבר הצמידו לנערה כנפגשה ביחידות עם עלם חדש.

באישה ההתניות הללו מופיעים כדימוי עצמי נמוך ופחד מנטישה.

אם כך, ניתן בטעות לחשוב כי זונות הן הכי אותנטיות, הכי אמיתיות עם עצמן, כי הן שוכבות עם הרבה גברים. אך זה לא אותו דבר, הן לא שוכבות עם מי שהן נמשכות אליו, הן שוכבות עם כל אחד. ואילו כאן מדובר על אישה שכן נמשכת למישהו ויכולה לקיים איתו יחסי מין גם ללא אהבה, אבל רק אם היא נמשכת. (אחרת היא פוגמת במערכת של עצמה, וזאת על ידי כך שהיא מטשטשת ומקהה את הרגישות של המערכת שלה).

קשה לקבל שאהבה ומיניות יכולים וצריכים, אולי, להיות נפרדים. אבל יש הבדל תהומי ביניהם. ובגלל זה לא נכון להם לשכון ביחד; אהבה קשורה לאינטימיות ולרכות ולזהות, אתה מזדהה עם הבנאדם שאתה אוהב, אתה אוהב אנשים שדומים לך. במיניות זה בדיוק להיפך. אתה נמשך לשוני, אתה נמשך לזר, אתה נמשך ללא מוכר. הניכור מעלה את עוצמת המשיכה המינית. המשיכה מינית החזקה ביותר היא כלפי זרים, כמו לאנשים באוטובוס. אך לנשים יש בעיה עם זה. כי לפי הקודים של החברה עליה להיות פתוחה מינית רק כלפי אנשים שיש לה איתם קשר ממושך, יציב, ובעל עתיד. ואם היא חשה משיכה מינית לזר זה מעורר בה קונפליקט עם הציווי החברתי מה שמביא אותה לדימוי עצמי נמוך. מה שהחברה עושה זה לגרום לנשים להיות מאוד חסרות ביטחון בהגשמת המיניות שלהן. וכך המיניות של האישה, יוצאת מעוכבת בגלל החשש שלה איך תתפרש ההתנהגות המינית שלה.

נשים נורא מסובכות לגבי המיניות של עצמן ואין אפשרות שאישה תהיה אמיתית כמעט עם המיניות שלה. האישה יותר מינית מהגבר והיא יותר יצרית מהגבר, והחברה משדרת לאישה שני מסרים בעייתיים: האחד שהמיניות שלה צריכה להיות כמו זו של הגבר, ושנית שעליה להתבייש בה אם היא עוצמתית ומשוחררת מדי.

נשים הרבה יותר שטופות מוח על ידי החברה בקשר למיניות שלהן מאשר הגברים. החברה לא כל כך מעוניינת במיניות של הגבר, היא יותר מעוניינת למשטר את המיניות של האישה. (חוץ מהדת היהודית שגם מעוניינת למשטר את המיניות של הגבר, וזאת על ידי הברית מילה, שזה סימן שהחברה השיגה אותך, או הדת השיגה אותך, אתה שלנו, שמנו לך סימן, כמו ששמים סימן על בהמה שהיא שייכת לעדר, זו ברית המילה).

כשאישה מקיימת יחסי מין היא ישר נכנסת למעורבות רגשית מכיוון שהיא מודעת לזה שהקשר הזה משליך לדימוי החברתי שלה, אני אומר שהחברה שתלה בנו את הנורמה שאומרת לאישה שהדרך שגברים מתייחסים אליך אומר מי את. וזה לא צריך להיות ככה, הנורמה הזו היא מלכודת.

העיוות הגדול ביותר שהחברה הזאת עושה זה למיניות שלנו, פרויד אומר דבר הפוך, הוא אומר: "אם יש משהו דפוק בפסיכולוגיה של הבנאדם זה בא מהמיניות שלו." הוא אומר שהכול מין. אני אומר כי המיניות מושפעת לגמרי מהפסיכולוגיה שלנו וזו מושפעת כמעט לחלוטין מן הסוציולוגיה. כלומר, זאת החברה שמתערבת במיניות שלנו ודופקת אותה. אמנם אנשים דפוקים במיניות שלהם בגלל הפסיכולוגיה שלהם, אך הפסיכולוגיה שלהם דופקת את המיניות שלהם – בגלל הסוציולוגיה. בסופו של דבר זו החברה שדופקת את המיניות שלהם.


אין דבר יותר פשוט מהמיניות אבל אנחנו עושים את זה לדבר המסובך ביותר בעולם. ההתעקשות של כולנו למצוא באותו בנאדם גם אהבה וגם מיניות עושה את הקשרים שלנו עם המין השני נורא קשים. באיזשהו מקום אישה יודעת שכשהיא מקיימת יחסי מין אז היא לא אמורה לקיים את זה עם כל אחד, וכשהיא כבר מקיימת את זה עם מישהו אז היא אומרת "לפחות שהוא יעריך את זה". ואם הוא אחר כך לא ממשיך איתה את היחסים, היא מרגישה פראיירית והדימוי העצמי שלה צונח. וזה בדיוק מה שקורה וזה רק בגלל התניות חברתיות. זה המשחק השפל שגברים משחקים עם נשים: כי ככל שהוא מצליח לגרום לה לרצות לשכב איתו ואחר כך הוא זורק אותה – ככה הוא מרגיש שהוא שאקל, הוא הצליח לשחק אותה. וככל שהיא מזילה יותר דמעות ויותר אומללה, זה אומר שהוא מישהו שמצטערים בגללו, מישהו שגורם עוגמת נפש, כלומר, אם היא חשה צער על זה שאני לא ממשיך איתה את היחסים אחרי ששכבתי איתה, סימן שהייתי טוב, סימן שאני שווה, האגו גדל. יש פה משחק נורא שבו האישה חייבת להפסיד אם הגבר חייב לנצח, זה לא יכול להיות ניצחון של שניהם. אבל שניהם לא מפסידים אם שניהם יודעים שזה סטוץ או ששניהם רוצים להמשיך את זה כי הם אוהבים אחד את השני, שזה המצב שרוב חיי הנישואין מתחילים בו: (יש מין טוב ויש גם אהבה). אם לא מצפים לשום דבר חוץ מסטוץ זה מאוד פשוט.


המין הוא עוצמתי מאוד, והחברה פוחדת ממנו, בעיקר מן המיניות הנשית שהיא עוצמתית יותר. ועל כם מצמידה אליו את המשקולת של האהבה. במיוחד כלפי נשים.

האהבה באה והולכת, עולה כתוצאה מבדידות ונעלמת כעבור זמן. אך המיניות, בגלל שפע הגירויים התרבותיים, כל הזמן נשארת.

אך בנאמר כאן אין המלצה למיניות ללא אהבה. כי כזו היא קרה וחסרת התחשבות ויכולה להיות, על כן, הרסנית. אז מה כן יכול לרסן את העוצמה הקשה והמנוכרת של המין אם לא האהבה? התשובה היא: אנושיות. מה שחסר במין ויכול להיות במין זו אנושיות ואמפטיה. מין הינו אקט די קשה בין שני אנשים זרים המוצאים ומוציאים פורקן האחד על השני, משתמשים האחד בשני לשם כך. אבל מה שחסר וצריך להיות זה תקשורת. אחד הדברים הנוראים ביותר שקיימים במין זה שאנחנו לא מתקשרים עם האנשים שאנחנו שוכבים איתם. לא מדברים תוך כדי האקט ומחליפים רגשות ותחושות. אלא מתנהגים כאילו שהזולת הינו אובייקט ולא בנאדם עם רגשות. ואם בכל זאת מדברים זה יכול להפריע כי זה פוגם בפנטסיה ומפיל את חומת הניכור. לכן מין בעצם הוא בשיאו כשעושים את זה עם אנשים זרים. אבל האקט עצמו לא חייב להיות מנוכר. מיניות דווקא משתבחת ומתעדנת כשמתקשרים.


Emotional security 4


במיניות חוסר וודאות מוסיף לריגוש ולעניין, במין אסור שיהיה ביטחון כי הוא פורח הכי טוב כשיש insecurity. אך בנוגע לרגשות זה בדיוק ההפך, דווקא יש צורך שאותו האדם ישאר וימשיך לתת את אותה תמיכה ריגשית. בעולם הרגש צריך לדעת שאם אתה אוהב מישהו, הוא כל הזמן יהיה שם עבורך, שזה כל הזמן אותו בנאדם.

הרגשות זקוקים לבית, לאדם שישמור עליהם ויחזק אותם. החלק הכי פגיע בבנאדם זה הרגשות ולכן אם אתה רוצה מישהי שרוצה את הרגשות שלך והיא מחזירה לך אותם, אז יש בית לרגשות שלך ואז אתה בטוח רגשית, אז אתה מוגן. אבל אם למשל את מתאהבת במישהו ואותו בנאדם לא מחזיר לך אהבה, זה מכניס אותך ל emotional insecurity. יותר מכל דבר אחר האמוציות צריכות ביטחון, צריכות בית כי הן נפגעות בקלות. המין לא, המין לא צריך ביטחון, המין צריך ערבות פרועות וחופשיות, הוא צריך חופש.


5 כשגבר ואישה נפגשים

כשגבר ואישה נפגשים יש המון תהליכים של כימיה וסנכרון, ובסוף, קורה מה שצריך לקרות. אדם לא יכול להגיע להחלטות מודעות בקשר לזה, הוא יכול רק לאפשר לזה לקרות. אנחנו נפעלים, יש פה כוחות בהרבה יותר חזקים מאיתנו, כוחות של רגש, כוחות של מין וגם כוחות חברתיים כמובן. אי אפשר לתכנן כלום ביחס לזה. כאן אין מיומנות או איסטרטגיה, כאן זו אמנות הקליק. יש משהו באינטראקציה בין גבר לאישה שגורם או לא גורם ל- קליק. אבל קליק, זה כל הסיפור. וכדי שזה יקרה גבר או אישה צריכים לחשוף עצמם לפני כמה שיותר נשים ולאפשר כמה שיותר אינטראקציות, מהרגע שנוצרת אינטראקציה אין הרבה מה לעשות בעניין, או שזה קורה או שזה לא קורה, צריך להשתדל לא להפריע לזה לקרות על ידי מבוכה, מודעות עצמית, מעצורים וכו'.

ומה יכול להפריע? מודעות עצמית. יש הבדל בין מודעות עצמית למודעות גבוהה. מודעות גבוהה זה מבפנים החוצה: "מה מתחולל אצלי? איזה רגשות יש לי? מה אני מרגיש כלפיה? בעוד שמודעות עצמית זה משהו בולם וחוסם, כי האדם מודע לעצמ ועל כן לא מאפשר זרימה. מודעות גבוהה זה מנהל שיושב במפעל ורואה את כל שקורה במערכת ונותן הוראות כדי לאפשר יציאה וכניסה של סחורות., מודעות עצמית, זה אותו מנהל עומד בפתח המפעל ולא מאפשר בכך, יציאה וכניסה של סחורות.


6  . קשר בין צמחוניות ומיניות

לאנשים צמחוניים יש להם סייגים כלפי המיניות, כי מין זה בשר. מי שאוהב בשר, אוהב מין ואוהב גם אוכל, ואוהב אוכל עם מין, לא אוהב מאכלים יבשים. מין זה עסיסיות, מין זה יצרים, מין זה בשר.

לכל דבר ישנו הצד הנגלה והצד הנסתר. וכדי להבין אותו יש לחדור דרך הרמה הנגלית, אל הרמה הנסתרת. הרמה הנסתרת נגלית דרך המטאפורה.


בשר הוא מטאפורה ליצריות, כשבנאדם נמנע מבשר יש פה מטאפורה להימנעות ממשהו אחר. ההימנעות נובעת ממה שבשר מייצג כי אנחנו חיים גם ברמה מטפורית.


גבריאל רעם. 3.1.2007
 

הצורך הבסיסי בקבלת חיזוקים וחום אנושי

כולם זקוקים לליטופים, בלי זה שום דבר לא יצמח באדם.

כל אדם זקוק לעידוד, לחיזוק. למשל לומר: נהדר מה שאמרת", וכו'. בהתחלה זה יכול להיות מלאכותי אבל חשוב שזה יעשה.

למשל בהקשבה, אדם יכול לשבת נוקשה וקפוא, או לנוע ולהראות עניין. אם הוא לא מזיז את הראש, למשל, ולא משמיע קולות של הקשבה, הוא נותן תחושה שהוא 'עושה טובה'.

לאנשים יש בעיה, לא רק בלתת את זה, אלא בלהודות שהם זקוקים לזה. אדם לא חושב שהוא צריך לרצות את זה, בחברה יש מוסכמה לא פורמלית, שאם אדם זקוק לחיזוקים, אז הוא חלש ומשהו דפוק בו. נשים מודעות לכך שהן זקוקות לזה, יותר מגברים. הצעקה הגדולה ביותר שלהן לגברים היא: " גברים תתחשבו בנו, תנו לנו חיזוקים". אך גברים גורמים להן להאמין שזו דרישה לא מוצדקת ומוגזמת. הפער הזה בין הצורך שלהן לבין תגובת הגברים, גורם להן לפתח דימוי עצמי נמוך.

ככל שהבן אדם ממנו צריך קבל חיזוק הוא יותר מכובד ויותר חזק, כך הוא צריך לתת חיזוק יותר תכוף ויותר עוצמתי. אדם גדול ניכר ביכולת שלו לתת חיזוקים לכל מי שזקוק (וכולם זקוקים). גם אותו אדם זקוק לחיזוק מצד הכפופים לו, אחרת יחפש את זה בהשתלטות ובכפיה.

כולם תלויים בכולם בקבלת חיזוקים. המוביל והחזק זקוק לחיזוק שיגיד לו שהוא טוב ומוכשר, והמובל זקוק לחיזוק מצד המוביל שהוא מקבל אותו ותומך בו למרות שהוא פחות תורם למערכת. ופחות מסוגל. אך אנשים הפכו למאוד קמצנים בניתנת חיזוקים לזולת.

חברה אנושית שחבריה ממעטים לתת חום אנושי, חיזוקים, תמיכה ואמפטיה לזולת, אינה חברה שראוי לחיות.

אין סיבה לשני אנשים להפגש, מלבד קבלת תמיכה וחיזוק.

ולא זו בלבד, זכותו של כל בן אדם לתבוע חיזוקים מעצם זה שהוא חי. רואים זאת היטב בבעלי חיים שיש לנו בבית, איך החתול והכלב באים אלינו בתביעה נחרצת לקבלת תמיכה, חום והענקת תחושה שאנו יודעים שהם קיימים וכי קיומם עושה לנו טוב. כולם זקוקים לדעת את זה, ולעתים יותר קרובות מכפי שניתן לחשוב.

כשאדם לא מקבל את כמות ואיכות החיזוקים שהוא זקוק להם, הוא שוקע, כמו דם שלא מקבל חמצן, או קיבה שלא מקבלת תזונה, או עיניים שלא מקבלות מספיק אור. הדימוי העצמי יורד, והאדם מתחיל לאבד נוכחות.

ושוב, להבדל שבין נשים לגברים בעניין. נשים לא מתביישות להחצין את הצורך שלהן בהכרה וחיזוק, אך גברים זקוקים לזה יותר והם מנסים להשיג את זה בדרך הקשה של השתלטות ושליטה. ומה הסיבה להבדל הזה? ובכן נשים הן בנות המקום כאן, הן מקבלות סוג של חיזוק מן הטבע. הן אזרחיות כדור הארץ הן חלק מהאדמה. גברים תלושים, הם זקוקים לאמא אדמה, אמא אדמה שיכולה לקלוט אותם ולהגיד אני מקבלת אותך, עד שאין משהי שמקבלת אותם הם מרגישים כאילו הם לא קיימים. ככל שגבר יותר עדין ורגיש, כך הוא יותר מחובר לצורך הזה בו. גברים קשים וגסים, לא מודעים לצורך הזה, בהם ומנסים על ידי כוחנות להשיג חיזוקים על ידי התבטלות ופחד של הכפופים להם. אבל זו אותה הגברת בשינוי אדרת.

לגברים רבים יש קושי להודות שהם זקוקים לחיזוקים, כי הם גאים מדי. נוקשים מדי. לא מוכנים להודות שבלי תמיכה הם לא שווים כלום.

וכפי שגבר כוחני מחליף חיזוקים בשליטה, כך החברה האנושית, מחליפה חיזוקים בקונפורמיות, קבלה מסגרתית. היא אומרת: אתה שייך לקליקה של עובדי שק"ם, שזו זהות וזה נותן כח, אבל זה לא חיזוק, זה בא במקום החיזוק. זו תמיכה וחיזוק של מעל פני השטח, זה תחליף. וכמו כל תחליף הוא יכול לעשות את העבודה לפרק זמן מוגבל, אבל הזעקה לקבלה ולחום מבפנים, יבצבצו מתי שהוא. זהות קולקטיבית, אף פעם לא תחליף באמת חום אנושי וקבלה שאדם אחד, או קבוצה, יכולים להעניק ליחיד הבודד והאבוד. (וכולם אבודים בעולם הזה).


להודות שאתה זקוק לתמיכה, חיזוק ואמפטיה מן הזולת – עושה אותך לחסר אונים, אבל, זה המצב, להיות בן אדם זה להיות חסר אונים, זה להיות תלוי בכל דבר, אם אתה לא מודה שאתה חסר אונים, או שתישבר מבפנים, או שתינתק מן הנפש שלך.

ככל שבן אדם יותר רגיש ויותר מיוחד, כך הוא זקוק ליותר תמיכה.

אנחנו חיים בעולם קשה וקר. אנשים הופכים למגורשים מעצמם, כדי לא לחוש את ההזדקקות האדירה שלהם לחום אנושי. ולהיות מחובר לעצמך זה לדעת שאתה זקוק לתמיכה וחום מאנשים אחרים.

——————————————————————————–


משפטי מפתח

"זה שיש לאדם אינטליגנציה, השכלה, או רמת תודעה גבוהה, כלל לא רלוונטים לגבי מיהו כאדם. קודם כל הוא צריך להיות אדם, ולהיות אדם, בן אדם, זה לתמוך באנשים אחרים לחזק אנשים אחרים, שתהיה לו אמפתיה לאנשים אחרים, שידע לוותר על האגו שלו בשביל אנשים אחרים, להבין את זעקת הזולת. תודעה, השכלה, ואינטליגציה – זה אקסטרא, להיות אנושי זה בייסיק".

"אפשר לוותר לאנשים על שאינם יודעים, או אינם משכילים, אך לא על כך שהם לא מעניקים חום אנושי".


"אף בן אדם הוא לא יותר מדי נעלה, מכדי להעניק תמיכה, לאדם, כל אדם, בתוקף היותו אדם".

"אף בן אדם לא צריך להיות יותר מדי גאה בשביל להודות שהוא צריך תמיכה רגשית".


"מי שלא נותן תמיכה הוא מניאק! זה שהרב המוחץ של בני האדם לא נותן תמיכה לא אומר שהם לא מניאקים, עצם זה שהם רוב לא מוריד מהמניאקיות שלהם".

——————————————————————————–

גבריאל רעם.3.1.2007

על היפוך קוטביות במערכות יחסים זוגית


"מראיינת: …הוא עושה בה כבשלו, הוא מנגן עליה כמו על מנדולינה. מחליט אם הוא יעלה אליה הביתה או לא והיא כנועה. עד שזה מתהפך, ופתאום הוא צריך למצוא דרכים לשאת חן בעיניה כשהם יחד.

עמוס עוז: עד שזה מתהפך. טוב שאמרת עד שזה מתהפך. כן. עד שזה מתהפך. יש פה בהחלט משחק בין גבר ואישה, שכל אחד מהם ממלא לגבי השני, קצת ביודעין, את התפקיד שמחכים ממנו שהוא ימלא. כשהם מגיעים למיטה זה מתהפך. זה אחד הדברים שרציתי לעשות בסצנה הזאת:"

מראיינת: ואיך זה מתהפך?

עמוס עוז: זה פשוט מתהפך בגלל העובדה שהוא לא גיבור כל כך גדול במיטה כמו שהוא גיבור מחוץ למיטה.

מראיינת: אתה כותב שאתה יודע שהוא יודע שהוא לא וירטואוז.

עמוס עוז: זה רגע של אמת, שבו מתגלה שכל אחד מהם גילם תפקיד, שאינו תפקיד לגמרי אותנטי. היא לא לגמרי הילדה הכנועה, הקטנה, הלא מפותחת הוא לא לגמרי הגבר האסרטיבי הכול יכול".

מתוך כתבה במוסף הארץ, 9.3.207 עמ' 35, לרגל יציאת סיפרו החדש של עוז: "חרוזי החיים והמוות". מראיינת: טל ניב.


——————————————————————————–

חלק א': שליטה
במהלך הזוגיות בין אישה לגבר, קיימות כל מיני הנחות או שאיפות, שהן לא במיוחד ריאליות. כמו זו הגורסת כי ניתן להגיע במערכת יחסים – לשוויון כוחות. שאיפה זו אינה מציאותית, כי הצורך לשלוט הוא צורך כמעט אינסטינקטיבי, ואינו תלוי ברגש או באיכות או עוצמת – מערכת היחסים. בכל מפגש בין שני אנשים (ובמיוחד במערכת זוגית, כי היא מערכת סגורה) – מתחיל תהליך של קיטוב השליטה לכיוונו של החזק יותר, או לפחות זה שנתפס ככזה, (או מציג עצמו ככזה). עם זאת אין ספק כי השאלה היא: עד כמה הפערים גדולים ולא פרופורציונאליים. פערים שיכולים להגיע לשמונים אחוז שליטה, של צד אחד, לעומת עשרים אחוז של בן או בת הזוג – מזיקים לרקמה העדינה של אמון ופתיחות הדדית.

כשהפערים גדולים, הם בעיקר בלתי נסבלים על ידי הצד החלש. אך זאת רק בתנאי שלא התבטל בפני בן הזוג השולט. וכאן נוצר מצב מעניין, כי אם בן הזוג השולט אכן מוחק את האגו של הנשלט לגמרי (כלומר, שהנשלט התבטל בין בן הזוג השולט) – אז למעשה אין פערי שליטה, כי בצד הנשלט – אין מי שימחה וירגיש מחוק. הפערים בלתי נסבלים, רק כשהשולט לא עושה זאת בצורה כוחנית, כזו שמוחקת את האגו של הנשלט. (כלומר הערעור על השליטה יכול לבוא רק במצב שהשליט לא מוחק בצורה ברוטאלית, את האגו של הנשלט, ואז, ורק אז, הוא יכול למחות).

כלומר, הפוטנציאל לפירוק היחסים או להיפוך של קוטביות, מצוי רק במצב שבו השולט לא מוחק בכוחנות את האגו של הנשלט, כך שלנשלט יש בכל זאת, עדיין מספיק חופש כדי לחוש עצמו ולחוש בפערי שליטה גדולים.

ואז נותרות שתי אופציות: התפרקות התא הזוגי, או היפוך בין הקטבים. כלומר הנשלט הופך לשולט ולהיפך.

והתא מגלה נטיות התפרקות או היפוך, ככל שהשולט יותר תובעני כלפי הצד הנשלט. אם השליט לא מצליח לרסן את התובענות שלו, אז במקום שהצד הנשלט יתפרק באופן אישי: פסיכולוגי או אפילו גופני (מפתח מחלות שונות), הוא מפרק את מערכת היחסים, או יוצר היפוך קוטביות.

(וצריך כאן להפריד בין תובענות לכוחנות. כוחנות מוחקת את האגו של הנשלט, בעוד שתובענות מערימה עומס כבד עליו. בראשון זו פעולה אגרסיבית, בעוד שבשני זו יכולה להיות פעולה אסרטיבית).

ועם זאת, למרות שהשליט התובעני לא מוחק את האגו של הנשלט, עדיין הוא מכניס את מערכת היחסים לדינאמיקה השלילית בה שני הצדדים לא מרוצים; הצד השולט לא מרוצה מחוסר שיתוף הפעולה מן הצד הנשלט, והצד הנשלט סובל וחש שהצרכים האישיים שלו לא באים לידי ביטוי.

עם זאת, בכל שלב, ניתן להציל את התא מפני התדרדרות, והמפתחות לכך מצויים בידי החזק והחלש כאחד;

המפתח בידיים של החזק, אך יש לו שאיפה להמשיך לשלוט… המפתח בידיים של החלש, אך אין לו כוח.

לחזק יש את הכוח לעשות שינויים אך אין לו את המוטיבציה, בעוד שלחלש יש את המוטיבציה אך אין את הכוח.

ואם אף צד לא משתמש במפתחות, נותר מצב שניתן להגדירו כמצב של אנטגוניזם בין שני הצדדים;

אנטגוניזם מוגדר כמצב בו שתי השפעות נותנות ביחד פחות מאשר היה ניתן לצפות מן ההשפעה היחידנית של כל אחד מהם בנפרד.

זהו מצב בו הקטבים נוגדים ומתנגדים זה לזה. זהו מצב דסטרוקטיבי (דינמיקה שלילית).

ניתן לראות זאת במדינה שכובשת מדינה אחרת, והמדינה הנכבשת נאנקת תחת עול הכיבוש, או בגוף האדם, באונות המוח, כאשר השמאלית (ב-90% מן המקרים) רודה באונה הימנית. במערכת העצבים, כשמערכת הסימפתטית רודה במערכת הפרא סימפתטית. (בדרך כלל זה הקוטב הזכרי שרודה בקוטב הנקבי, כי מטבעו, הוא עובד על כוח, פריצה ודחיפה, ולא על אפשור וזרימה, כמו הקוטב הנקבי).

באנטגוניזם כל קוטב מגיע לקיצוניות, שתוקפת את הקוטב השני, וטוענת את המערכת הזוגית באנרגיה שלילית הרסנית.

הבעיה אינה בקיום של חזק וחלש במערכת, זה טבעי שזה כך. הבעיה מתרחשת, כשאמור, הכוח בידי החזק הופך לתובעני מדי. או שהחלש לא מצליח לא לקחת באופן אישי את העובדה שהוא לא השולט

אנטגוניזם הינו מונח הפוך ומנוגד לסינרגיזם, או סינרגיה. וסינרגיה היא מצב של יצירתיות שמוליד משהו שלא היה קיים בכל אחד מן הקטבים באופן נפרד.

(הנה מה שיש לויקיפדיה להגיד על המונח: סינרגיה –

• A mutually advantageous conjunction where the whole is greater than the sum of the parts.

• A dynamic state in which combined action is favored over the sum of individual component actions.

• Behavior of whole systems unpredicted by the behavior of their parts taken separately. More accurately known as

סינרגיה, הוא מונח הלקוח מיוונית, ומשמעו- לעבוד ביחד), פעולה משותפת של שני גורמים או יותר הנותנת תוצאה חזקה יותר מאשר הצירוף של פעולות כל הגורמים בנפרד. מדובר על התופעה של שתי השפעות , או שני סוכנים העובדים ביחד כדי ליצור אפקט גדול יותר מאשר זה הידוע לגבי כל אחד מהם בנפרד.

קיום של אנטגוניזם מתאפשר על ידי מצב נפשי או פסיכולוגי, של אינפנטיליות, או חוסר בגרות נפשית. ככל שאדם יותר ילדותי, כך הוא יותר אגוצנטרי, ונוטה להביא ניגודי אינטרסים לפיצוץ, במידה והצד שלו לא מקבל את שלו. בעוד שאדם בעל בגרות נפשית, יצליח לשים בצד את האספקט האישי, ויבוא מתוך גישה שלוקחת בחשבון את העובדה שהוא אינו מרכז העולם, וכי צריך להתחשב גם בגורמים אחרים. בבגרות נפשית האדם מקזז או מרסן את האגו ובמקום המרחב שתפס, בונה גישה שלוקחת בחשבון את הצרכים של האחר.

בגרות נפשית, הינה פתרון לקיצוניות שבין חלש לחזק, בגרות נפשית מאפשרת לתפוס את הדברים בפרופורציות ולא באופן אישי.

הגדרה: בגרות נפשית, הינה מצב פנימי שבו מרכז הכובד לא בא מן הרגשות או האגו, אלא מן התבונה. שהיא עיבוד תודעתי של חוויות אישיות.


חלק ב. אהבה
עד כאן על הבדלי שליטה במערכת זוגית. ועתה אנו מגיעים לשאלה הבאה: מדוע, אם כך, ישנן מערכות יחסים שבהם ישנם פערי שליטה גדולים, ובהן התא המשפחתי מתפרק לגמרי. ואילו בתאים אחרים, שבהם קיימים בדיוק אותם פערי שליטה – אין התפרקות, אלא שם נוצר היפוך קוטביות? לשון אחר, מה מחליט אם תא משפחתי מגיב לכוחנות של השליט בהתפרקות או בהיפוך קוטביות? פשוט, אם ישנה אהבת אמת, התא לא יתפרק, אלא תיווצר היפוך קוטביות.

שני הכוחות השולטים במערכת הזוגית הם כוח השליטה וכוח האהבה. ואיך הם מסתדרים ביניהם? או איך הבדלי שליטה קשורים, מתייחסים או מושפעים מאיכות ועוצמת האהבה שבין בני הזוג?

ובכן, ראשית הנה משפט מקומם: מי שחזק בדרך כלל אוהב פחות ומי חלש אוהב יותר. או להיפך: מי שאוהב יותר, מוצא עצמו בעמדת חולשה. ומי שאוהב פחות, מוצא עצמו בעמדת חוזק יחסית.

הצורך באהבה נובע מחולשה. אם היינו חזקים לא היינו זקוקים לאהבה.

אהבה היא נחלת החלשים. מי שחזק שולט, מי שחלש אוהב ונאהב.

אבל לפני שהקורא נוטש את המאמר בשאט נפש, או בזעם, צריך להסביר והנה המשפט הבא:

חולשה אינה עניין אבסולוטי, היא תלויה בהקשר; פרופסור יחשב חלש – במוסך, או באתר בניה, ואילו פועל בניין יחשב חלש באקדמיה. ובעולמנו החברתי, כלכלי, חינוכי וכו', מי שנחשבים לחלשים הם הטיפוסים היותר נפשיים-ריגשיים-רוחניים, (מקביל לאונה הימנית במוח…) וזאת מכיוון שטיפוסים אלו הינם עדינים, ועמוקים יותר מאנשים עם מערכת נפשית-רגשית פחות מודגשת. ובתרבות כוחנית, תחרותית, מנוכרת והישגית, כשלנו -עדינות ומיוחדות נפשית –נתפסים כחולשה.

ככל שאדם ריגשי, רוחני, נפשי ועמוק יותר – כך הוא זקוק יותר לאהבה. עוצמת האהבה כגודל העומק הנפשי והעוצמה הרגשית. (וכאמור, בתרבות הכוחנית שלנו, עומק נפשי נתפס כחולשה).

(הבעיות מתחילות כשנוצר מצב בו האדם העמוק, הרגשי והנפשי – הוא גם האדם שהוא החזק מבין השניים. מצב זה מוביל לכך שהנשלט לא רק חש נשלט, הוא גם מקבל פחות אהבה. וזה מתכון בטוח להיפוך קוטביות).

האהבה היא, בעיקרון, ובמהות – תמיכה רגשית, והזקוקים לתמיכה רגשית הם החלשים. והיות וכולנו חלשים פה על כדור הארץ, שהרי כולנו נתונים לכל כך הרבה חסדים: מים, אויר, אוכל, לחסדי מוראות הטבע. ואם מדובר על מוראות, אז כולנו נתונים, או נהיה נתונים, למוראות הזקנה, המחלות והמוות – והיות וכך, כולנו זקוקים נואשות, לאהבה מן האחר.

אהבה אינה דרג עליון שמתי מעט מצליחים להגיע אליו, מעין אספקט של רוחניות. בדיוק להפך, אהבה היא מדרגה בסיסית ביותר בחיים הלא בטוחים והקשים הללו, (השלב השלישי בפירמידה של אברהם מאסלאו) שבלעדיה האדם ישקע למצב של חוסר בטחון רגשי שיעשה את חייו לאומללים, כי כל משבר קטן יזרוק אותו לתהומות של ייאוש.

אהבה היא צורך אנושי בסיסי, וככל שאדם אנושי ונפשי יותר, כך הוא זקוק לה יותר.


תינוק זקוק לאהבה יותר מנער, ואדם זקן זקוק לאהבה יותר מאדם צעיר יותר. התינוק צריך את האהבה מכיוון שהוא חלש, ככול שהוא גדל, מתחזק ומתבגר – הוא פחות ופחות זקוק לה, (לפחות לא מהם, ומיד יבוא ההסבר), עד שבשלב מסוים כל עניין האהבה נגמר מבחינתו ביחס להורים. מגיל מסוים הוא כבר לא זקוק וגם אינו מקרין אהבה להוריו. אך ההורים דווקא זקוקים לה ביותר מצידו, יותר מאשר כשהיה תינוק. כי הם הולכים ונחלשים. מן הלידה של התינוק ועד המוות של ההורים – מתרחש היפוך קוטבי מלא; כתינוק, התינוק זקוק לכמות בלתי נדלית של אהבה. וההורים בשלב זה, בעיקר מעניקים ופחות צורכים ממנו אהבה. אך ככל שהם מזדקנים והוא מתבגר, זה הולך ומשתנה, הם זקוקים לאהבה מצידו יותר, והוא פחות. בהתחלה הוא קיבל אהבה, והם העניקו. וכשהם זקנים הם זקוקים לקבל ממנו אהבה, והוא אמור להעניק להם אותה. הם מקיימים את החוזה הלא כתוב הזה, גם כשהוא תינוק וגם כשהוא מתבגר, אך הוא 'ממלא' את החוזה כשהוא תינוק, וכשהוא מתבגר והם מזדקנים – הוא כבר לא בדיוק ממלא את החוזה.

וכאן נשאלת שאלה (שנפתחה בסוגריים קודם לכן): מדוע הוא לא מוכן לתת ולקבל מהם אהבה? ובכן כאן צריך להבין, כי למרות שכולנו זקוקים מאוד לאהבה, עדיין אנו מאוד בררנים לגבי האדם שאיתו נקיים יחסי גומלין שבהן שני שני הצדדים נותנים ומקבלים אהבה. הרי לא נסכים לקבל אהבה מכל אחד! אנו רוצים שהאהבה שנקבל תבוא אלינו מאנשים מושכים וחזקים. שהרי האהבה נצרכת על ידי חלשים, וכאן מדובר על חולשה בפקטור חברתי, ובהקשר זה, אדם הופך לחלש היות ומה שיש לו אינו אטרקטיבי מבחינת הנורמות החברתיות. ועל כן, כשאנו מחפשים אהבה, אנו רוצים שהאדם שיעניק לנו אותה יהיה חזק ומושך. ואילו ההורים שלנו כבר לא כאלה (לא מושכים) וגם לא כאלה (לא חזקים). ועל כן, זו לא מציאה גדולה לקבל אהבה מאדם מבוגר… (עד כמה שהדבר נשמע אכזרי).

ההורים חלשים יותר, ועל כן אוהבים וזקוקים יותר, לאהבה. וכך גם במערכת יחסים, הה חלש (העדין, העמוק, והנפשי יותר) במערכת היחסים, הוא זה הנושא את אבוקת האהבה בזמן נתון. החלש הוא זה שזקוק יותר לאהבה ונותן אותה יותר. והחזק בין בני הזוג נותן פחות אהבה וזקוק לה פחות.

ועם זאת, ולפי מה שנאמר בחלק א', החלש לא תמיד יקבל את העסקה של אהבה תמורת שליטה, בעיקר אם הוא חש שתמורת האהבה שהוא מעניק, הוא מקבל יותר מדי שליטה ופחות מדי אהבה, ואז הוא יכול להתקומם ולהפוך את הקוטביות. ואיך הוא עושה זאת? הוא משדר שהוא מוכן לפוצץ את מערכת היחסים, מוכן להמר על השליטה כנגד סיום הקשר. ואז השולט מבין שהוא עומד להפסיד את האהבה ונעשה מוכן לוותר על היותו חזק ואז אבוקת האהבה עוברת אליו.

והדרך למנוע היפוך קוטביות, היא, שוב, בהתפתחות אישית, ששניהם יכולים לעבור; ממצב של אינפנטיליות, למצב של בגרות נפשית;

החזק צריך להיות מספיק בוגר כדי להיות נאור, מתחשב, ורואה את המוגבלות של הצד השני.

והחלש צריך להיות מספיק בוגר כדי לא לקחת באופן אישי את העובדה שהוא גם חלש וגם לא מקבל אהבה באותה העוצמה שהוא מעניק אותה.

לכאורה נראה כי שני אלה (היותו נשלט וחוסר קבלת אהבה ביחס ישיר להענקתו אותה) – קשים מאוד לחלש, אך עם זאת, במידה והחלש באמת באמת אוהב – הוא יאהב למרות שהוא לא מקבל את שהוא צריך (אהבה) ובמקום מה שהוא צריך הוא מקבל שליטה. אהבה אמיתית, היא טוטלית, וככזו אינה באה עם התניות.

אם אתה באמת אוהב – אתה תהיה אסיר תודה שאתה בכלל רואה את פניו של מושא אהבתך.

אם אתה באמת באמת אוהב – לא תהיה לך בעיה יותר מדי גדולה להיות חלש ולא לקבל מספיק אהבה.

אך אם זו לא עומדת לו, (האהבה לא מספיק טוטלית) – הוא עדיין יכול ליפול על בגרות נפשית, במידה ויש לו, כי זו תעזור לו לשרוד את הקשיים של חוסר שליטה וחוסר קבלת אהבה מספקת.

אך אם האהבה אינה טוטלית (שזו דרך אגב, אהבה די נדירה) ואין לו מידה מספקת של בגרות נפשית, אזי הוא (הנשלט הלא מרוצה) בא ואומר: או שאני הופך לחזק, או שאני עוזב. ואז החזק מגלה שהוא אוהב אולי יותר מאשר שחשוב לו להיות שולט, ואז נוצרת היפוך הקוטביות.

היפוך מתרחש כשהחזק צריך לבחור בין להיות חזק ובין להיות מחוץ למערכת היחסים. ואז הוא מחליט להפוך לחלש בלבד שלא יאבד אותה. והמוכנות שלו להפוך לחלש, שומרת על המערכת הזוגית, מפני התפרקות

היפוך הקוטביות במערכת היחסים, משמר את היחסים תמורת היפוך מוקדי השליטה. ההיפוך רק משנה תפקידים, שום דבר מהותי לא השתנה, זו אותה האהבה, ואותה השליטה, רק התפקידים של האהוב והאוהב, השולט והנשלט – התחלפו.

כמה מלים על חוזק וחולשה; חוזק שלא עובר דרך חולשה אינו חוזק אמיתי, הוא חוזק חיצוני. רק חוזק שחושל דרך התמודדות עם החולשה של עצמו, או צמח ממנה, הוא חוזק אמיתי.

רק אדם שיודע לקבל את החולשה שלו, הוא אדם חזק באמת , ועל כן, אדם שאינו כזה ומוצא עצמו במערכת זוגית שבה הוא הופך מחזק לחלש – לא יצליח לשרוד במערכת היחסים עם הקוטביות ההפוכה. ואז במקום שהיפוך הקוטביות ייתן הזדמנות נוספת למערכת היחסים, הוא יהווה שלב נוסף בשקיעה שלהם.

ומי שהצליח להצמיח חוזק מתוך חולשה יהיה מוכן לספוג את העדר השליטה בתנאי שבן הזוג האהוב לא יעזוב את הקשר. אצל אדם שכזה החולשה לא ממוטטת אותו. כי חולשה לא זרה לו, שהרי במשך כל הזמן שהוא היה שולט הוא היה בקשר עם החולשה שבו.


עד כאן על טרום ההיפוך, ועל ההיפוך עצמו. אבל מה קורה לאחר ההיפוך? ובכן ההיפוך מהווה מבחן מחודש לשני בני הזוג.

א. ראשית, זה מבחן עבור החלש שהפך לחזק: והמבחן מתבטא בכך שהוא ידע לשלוט, מבלי לגלוש להתחשבנות מיותרת ביחס לנזקים שנראה לו שנגרמו לו בתקופה שהיה נשלט. כי אז הוא חש שהגיע למצב בו יוכל להתנקם בחזק.

ב. ושנית זהו מבחן לחזק שעתה הפך לחלש: והמבחן מתבטא בכך שהוא צריך להחליט אם המשך הקשר חשוב לו יותר מן מאינטרס האגואיסטי ומהמעמד שהיה לו.

ועם זאת, אין ספק כי היפוך קוטביות עצמה וכשלעצמה, הינה דבר מבורך בהשוואה לאנטיתזה, שהיא פירוק מערכת היחסים. ופירוק מערכת יחסים, כל מערכת יחסים, ובמיוחד מערכת יחסים של נישואין, היא דבר איום ונורא.

ועוד יותר נורא זה מה שמחכה לאדם שיצא ממערכת יחסים תומכת. הוא מוצא עצמו בודד בלי אהבה בעולם קשה, זר, מנוכר וחסר אמפטיה לבודדים שבו ובמיוחד לעדינים שבבודדים שבו.

כי אז הוא מוצא עצמו בעולם קר וקשה ללא תמיכה רגשית.

וכאן נסגר המעגל שנפתח בסוף חלק א', שם כתוב כי הפתרון לאנטגוניזם הוא בגרות נפשית. וכאן מוצגת תמיכה ריגשית, (או אהבה) – כתרופה למאבקי שליטה. אך יש כאן בעיה, שהרי כדי להגיע לבגרות נפשת, יש צורך בתמיכה ריגשית יציבה ואיתנה. וכדי להגיע לתמיכה ריגשית יש צורך בפרטנר בעל בגרות נפשית (שלא יקריב את האהבה תמורת אינטרס של שליטה),

כך שיש כאן פלונטר. או מעגל קסמים, באנגלית:, או מצב של ביצה ותרנגולת. רק האחד יכול להוליד את השני, ורק השני יכול להוליד את הראשון. ואולי המצב הבלתי אפשרי הזה יכול להסביר במשהו את הקושי של מערכות יחסים, להגיע למצב של סינרגיה נטולת (או כמעט נטולת) מאבקי כוח.


——————————————————————————–

גבריאל רעם. 13.3.2007

 

 

התאהבות ואהבה, לא אותו הדבר.


"אהבה פתאום היא מתפרצת כמו להבה

היא תשרוף את כל מה שהיית

היא תשרוף את כל מה שאתה

אהבה…

פתאום היא מתפרצת מה היא רוצה?

היא רוצה את כל מה שהיית

היא רוצה את כל מה שאתה"

מתוך 'אהבה' מילים ולחן: דניאל סלומון)


——————————————————————————–


מה שדניאל סלומון מכנה בשם: אהבה, אינו אלא התאהבות. בהתאהבות הדגש הוא על ריגוש גבוה בפרק זמן קצר. יש תחושה של נסיקה. קודם זו הייתה מכונית שנסעה בקו ישר ולפתע היא הליקופטר.

אהבה הינה מצב מתון יותר. במקום ריגוש והתרגשות, יש זיקה, האדם האהוב הופך לכמו חלק ממך (רק שזה עדיין חלק עצמאי, עם חיים משל עצמו) ומה שקורה לו, קורה לך; האהוב או האהובה שמחים – אתה שמח, הם עצובים – אתה עצוב. האהבה קרובה יותר לאמפטיה, ההתאהבות – למשיכה. אין באהבה את אותו 'טירוף' שיש בהתאהבות.

האוהב תומך ריגשית וזקוק לאותה תמיכה מבן הזוג האהוב.

באהבה רוצים להיות דומים ואוהבים את שדומה. בהתאהבות מה שמדליק אותה הוא השוני, הקוטביות.

בהתאהבות יש סחף, יש תנועה. ומרכז הכובד של מה שמניע, בא מבחוץ מן האובייקט הנאהב. אך באהבה זה בא מבפנים. זה כמו מנוע שמשהו רך וזורם מניע אותו מבפנים.

בהתאהבות ישנה דינמיקה אדירה של תנועה לקראת. באהבה אין תנועה, יש שלווה, יש הגעה הביתה, יש איחוד.

בהתאהבות אלה החושים והרגשות, באהבה זו הנפש.

בהתאהבות נוסקים בבת אחת למעלה וגם יכולים להתרסק בבת אחת. באהבה צריך זמן, עולים לאט ונשארים זמן רב.

בהתאהבות אוהבים את מה שנוצץ, בוהק ומרשים בזולת. באהבה אוהבים את מה שפנימי, חבוי, חלש ופגיע.

התאהבות מעניקה ריגוש ופיצוי (על תקופות של בדידות, ריקנות ועצב) על ידי הקיצוניות של השיא. באהבה יש חיזוק, עידוד והענקה של בטחון ריגשי. ריפוי של הפצעים של העבר על ידי מציאות בן זוג שבאמת איכפת לו.

בהתאהבות זה מתחיל – בגלל, באהבה נשארים – למרות.

התאהבות הינה המשך של גיל הנעורים, בעוד שבאהבה זה בוגר.

בשביל לאהוב יש צורך בבגרות נפשית, בעוד שהתאהבות היא פועל יוצא של גיל הנעורים. קל יותר להתאהב, קשה יותר לאהוב.

קל לחשוב כי התאהבות הופכת לאהבה. אך בדרך כלל אין זה כך, שההתאהבות שוככת, היא מפנה מקום לריקנות.

ההתאהבות מתרחשת בבת אחת, כמו פיצוץ. באהבה זה צומח, לאט ובהדרגה. ויכולה להשאר זמן רב. וזאת לעומת התאהבות שהיא בדרך כלל קצרת מועד ומתאפיינת בחוסר יציבות רגשית


היכולת להתאהב ולאהוב קשורה לאופי ולמזג של כל אחד, טיפוסים דרמטיים נוטים יותר להתאהבויות ואילו אנשים רגועים יותר נוטים יותר לאהבה.


אהבה היא משהו עמוק יותר מההתאהבות, היא כוללת ידידות, הבנה, ראייה אמיתית של הזולת, והיא מחזקת ומרוממת את הנפש. לא לחינם אומרים אנשים שמצאו את 'אהבת חייהם'- שעתה יש להם תחושה של שלווה ושלמות עם העולם

התאהבות זה מצב של היי, התרוממות רוח אדירה. מבחינה התנהגותית, המאוהב מתמלא בשמחת חיים, אושר עילאי בלתי ניתן לתיאור ותחושה שאתה נמצא על גג העולם.

מבחינת שפת הגוף :עיניים מבריקות, העור בוהק, הצעד נעשה קליל, האדם נראה כמתפקע מאושר.

ואכן, מי שרואה זוג מאוהב לא יכול שלא להבחין בהם: הם מתנהגים כמו ילדים, מדברים כמו ילדים, מתלטפים ונוגעים הרבה זה בזו, מרבים בכינויי חיבה, שומרים על קשר עין רציף ואינם שבעים מהקרבה ביניהם. זוגות כאלה מרבים בצחוקים, התנהגות שטותית והנאה ממנה, הם מדברים בקול מתפנק ואוהבים לעשות דברים 'משוגעים' יחד.

בסרטים המצוירים יודעים שאתה מאוהב כאשר עינייך הופכות לשני לבבות אדומים ויוצאות מחוריהן. באוויר נשמעת מוזיקה שמימית ורגלייך מרחפות על פני הקרקע ואינן נוגעות בו.

עם זאת לא כל התאהבות היא מוחצנת, בסגנון של 'כל העולם שיראה'. יש זוגות שאצלם ההתאהבות מופנמת וכל רצונם הוא להתרחק מהעולם ולהיות יחד.

שפת הגוף של זוגות אוהבים משדרת נינוחות, פיוס ורוגע.

אחד הדברים המאפיינים זוגות בשלב האהבה הוא חיקוי בלתי מודע של שפת הגוף של בן הזוג . מתוך התחושה של מציאת המשותף – נולד הרצון הלא מודע לעשות את אותן תנועות, והתוצאה היא שזוגות מתחילים להיות דומים זה לזו.

הזמן הוא אויב של ההתאהבות, היא בשיאה בהתחלה, ואחר כך כשיורד הריגוש ההתאהבות צונחת, ומהר.

אך אהבה משבחת ככל שעובר הזמן.

אהבה היא כמו יין, התאהבות היא כמו בירה. אין להשאיר בירה לאחר שמזגו אותה, צריך ללגום אותה מיד, יין, לעומת זאת, משתבח, כאמור, עם הזמן. אבל אסור להשאיר את האהבה פרוצה ופתוחה. היא צריכה הגנה, פרטיות, מרחב אישי מוגן, שבו השניים מבשילים ומתסיסים את מה שמתרחש ביניהם.

עם זאת, לא הכל וורוד בשדה האהבה. באהבה ישנו רגש עמוק ביותר, שדרכו הנאהב הופך לחלק אינטגרלי מנפשו של האוהב. ישנם שורשים עמוקים שהוא מכה בליבו. ואם נוצרת פרידה, או חלילה מוות של בן הזוג הנאהב. זה עלול להיות פאטלי לאוהב. הוא עלול להכנס לדיכאון ולהתחיל לדעוך לאט לאט.

היות והאהבה היא רגש כה עדין ועמוק, לעיתים קשה לדעת את עוצמתה עד שבן הזוג הנאהב מסתלק, ואז ורק אז ניתן לפתע להיווכח עד כמה האהוב הפך לחלק מנישמתו של האוהב. הזמן לא מרפא כאן את הפצעים, נהפוך הוא בסוף האהבה (בין אם מחמת פרידה, או מחמת הסתלקות של הנאהב) הזמן רק מחריף את תחושת האובדן, עד שהיא נעשית בלתי נסבלת. כאן האוהב מוצא עצמו בלתי מסוגל לחיות בלי בן הזוג, ושם תחליף לא בא בחשבון. הוא הפך לחלק ממנו, וכאילו חלק פנימי נקרע ממנו, ואי אפשר להמשיך כך יותר.

בהתאהבות לעומת זאת, כשנפרדים, זה נראה סוף העולם למאוהב, אך הזמן הוא רופא מצוין להתאהבות שנגמרה, ותוך זמן קצר יחסית, הפצע מגליד לגמרי, והאוהב מוכשר לרחף לעבר ההרפתקה הבאה.

כשהתאהבות נגמרת – נפצעים פצעים ריגשים. (שתמיד נראים פאטליים, אך כאמור, הזמן רופא מצוין להתאהבות). וכשאהבה מסתיימת – מתנתקים מבלון החמצן הנפשי. (כשזה קורה, אי אפשר פשוט להמשיך, בהתחלה או נותר מעט חמצן בריאות, אך ככל שממשיכים, מגלים שאין אויר…).

U לסיכום:

קל לחשוב שהאחד הוא השני, אך ההבדל ביניהם תהומי; בהתאהבות אלה שני חוטי חשמל שנפגשים בצד החשוף ואז יוצאים ניצוצות, והכל בוהק ויש אור מסביב. אך אם זה ממשיך ליכול להיווצר קצר.

באהבה, שני הנאהבים משולים כל אחד לחוט חשמל שמתחבר לקו מתח גבוה שטוען אותו בעוצמה גדולה. מבחוץ לא רואים הרבה: חוט חשמל שקט, אך היות והוא מחובר לזרם חזק, נוצרת בפנים טעינה עצומה שיכולה להדליק לא רק נורה אחת, אלא בית שלם.


——————————————————————————–

גבריאל רעם, 31.3.2007

 

יחסים הם חרס

יחסים הם חרס
יחסים הם עציץ חרס.

חופנים אדמה, צוברים מי גשמים

ומגדלים פקעות לילך ויקינתון.

מלמעלה שמש, בפנים מים ובתווך צמיחה.

 

יחסים הם עציץ חרס

בבקר הם אדמה רכה

בצהרים הם נווה מדבר

ובערב הם סדקים.

 

יחסים הם עציץ חרס,

בפנים הבטחות חמימות,

בחוץ איומים צוננים,

ובתווך מפרצי סדקים מתרחבים.

 

יחסים הם כחרס

בא לילה, יתחכך בהם חתלתול קטנטון

והנה הם מתפוררים,

מתפרקים באחת.

גבריאל רעם

27.10.2003
 

מין, אהבה ויחסים

''לעתים קרובות החושניות נחפזת ומקדימה את צמיחת האהבה, וכך השורש נשאר חלש וקל לעוקרו.''

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 120 (3, 78)

 

אפילו הניאופים הושחתו – על ידי הנישואים

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 123 (3, 79)

***

גברים ונשים (לפחות לגבי תשעים אחוזים). מה קורה ביניהם? בינינו? ובכן יש יחסים, יש אהבה ויש מין. חוץ מזה אנחנו גם בני אדם, אך הקטע של מה קורה בין גבר לאישה, בתחום הבינאישי (ידידות, יחסים), בתחום המיני (יחסי מין), ובתחום הרומנטי (אהבה, התאהבות). הוא, אפשר להגיד, הדלק שמחזיק את רובנו במשחק החיים. נכון שיש קריירה והגשמה אישית, ושאר דברים, אך המשחק הבינמיני הנו עדיין אחד המשחקים שבני אדם משחקים, משחק שבו מקדם הגירוי גבוה מאוד, מקדם גירוי שגברים ונשים רואים בו את המפתח (או אחד המפתחות העיקריים) לאושר ולחיים של סיפוק ושלמות.

מפתח, מקדם גירוי, משחק מרכזי – כל אלה מילים וביטויים שלא יכולים לחפון את גודל החשיבות של הקטע הבינמיני עבורנו. עד כדי כך שהוא יכול להאפיל על המרכזיות של עצם הקיום של האדם בפני עצמו, לעצמו ונוכח היקום, הקיום וחייו המתכלים. האם יכול להיות שאנו משתמשים האחד בשניה, לשם הסחת דעת מן הערכים המרכזיים של הקיום היחידיני שלנו ביקום? (במחשבה שניה; לא לא יכול להיות).

כך או כך, שדה היחסים (הבינאישיים, האהבה ומין), הוא שדה זרוע מוקשים. ונראה שלרוב, רובינו עולה על רובם.

אין כמעט אדם שאינו חסר רגל, או לפחות כף רגל, בהתפוצצות של מוקש נעל, למשל כשהפרטנר/ית – נטשו אותם באמצעיתה של מערכת יחסים לוהטת או מספקת במיוחד. זהו מוקש התחלתי, יש כמובן מוקשים רבים, נוספים השמורים למועד שבו היחסים כבר מתמסדים, וכל אחד הופך למוקד בודד להגשמת שאיפות, (רומנטיות, מיניות וכו'), וגם אפיק ניקוז יחידי, לתסכולים, מרירות, טענות וביקורת.

נושא משולש זה (המופיע בכותרת המדור) הוא, אם כן, התרופה והרעל, הברכה והקללה, השמש שנותנת אור ומסנוורת ושורפת.

יש פסיכולוגים שמתחייחסים לזה כאל בית ספר.

אולי, אך זה מה שיש, וזה מה שקורה.

מה קורה? הנה זה בא, במסות הבאות;

***

''התשוקה אינה אפשרית; היא הורסת את מושאה. האוהבים לא יוכלו להיות אחד ונרקיס לא יוכל להיות שניים. דון ז'ואן, נרקיס. מכיוון שאי שפר להשתוקק למשהו, עלינו להשתוקק ללא כלום''.

סימון וייל, ''הכובד והחסד'' הוצ. כרמל, כמ' 126