ארכיון מחבר: Gabriel

אודות Gabriel

משורר, הוגה, כותב מסות רדיקלי, כותב אודות המסתורין שבחיים ועל האפשרות, דרך עבודה פנימית להתעלות ולהתפתח.

הגיג של גואי דה מופאסן

"כל ההתקדמות המתקבלת על ידי המאמץ המוחי שלנו מורכבת מהביתור

של עובדות חומריות על ידי מכשירים לא מושלמים עד כדי גיחוך, אשר מהווים   מידה מסוימת לחוסר היעילות של האיברים שלנו.  כל עשרים שנה

איזה חוקר, שבדרך כלל מת בניסיון, מגלה כי האטמוספירה מכילה גז שעד כה היה לא ידוע,. או שכוח בלתי מוסבר ובלתי ניתן להכנעה ניתן להשיג על ידי שפשוף חתיכת שעווה על בד.

או כי בין אינספור כוכבים לא ידועים, יש אחד שלא הבחנו בו עד כה  … ובכן, מה

בכך?

המחלות שלנו נובעות ממיקרואורגניזמים? בסדר גמור.  אבל מאיפה המיקרואורגניזמים האלה הגיעו?

 ומה לגבי המחלות שלהם?  והשמשות, מאיפה הן באו?

אנחנו לא יודעים כלום, אנחנו לא מבינים כלום, אנחנו לא יכולים לעשות כלום,

. אנחנו משותקים, כלואים בעצמנו…"

גיא דה מופאסן: מחברת, 7 באפריל., l888

*

תרגום מאנגלית: גבריאל רעם.

טעות בין טוב לגבוה

אחד הבלבולים הגדולים ביותר שניתן לעשות בחיים המוקדשים לדרך רוחנית-דתית היא לטעות בין טוב לגבוה.
כאשר גבוה הוא לא נגיש (וקשה ללמד) אנשים מנסים להיות טובים.. 

 
את להיות טוב וטוב יותר – צריך להעריך אבל זה בכלל לא כמו להיות על הנתיב של שדרוג עצמך לרמה גבוהה יותר.

מי שמנסה להיות, או לעשות, טוב, נמצא על וקטור מעגלי תחזוקתי, אופקי. ואילו מי שנמצא על נתיב של צמיחה והתפתחות מצוי על וקטור אנכי .

File:Horizontal (PSF).png - Wikimedia Commons

לעשות ולהיות – טוב, זה לפעול על הווקטור הרוחבי של מזרח מערב (החלקה מטוב לרע, ובחזרה), בעוד שצמיחה והתפתחות מצויה על הווקטור האורכי;  וקטור צפון דרום: הקוטב הצפוני הוא הקצה הגבוה, בעוד הקוטב הדרומי הוא הקצה הנמוך..
המעבר מלהיות טוב להיות רע, ובחזרה, קורה בווקטור התחזוקה..
רוב האנשים נעים במישור האופקי, מעטים נמצאים במישור האנכי.

אחת הסיבות לכך היא משוב חברתי; אנו מצויים בהתניה אודות החשיבות של היות טוב, או עושה טוב – אם אדם עושה הרבה טוב הוא מקבל הרבה משוב חיובי, . והיינו מותנים להעריך בנו רק את התכונות שעבורן אנו מקבלים משוב חיובי, כי קשה מאוד לעבוד לבד, בחושך, ללא תמיכה חברתית או משוב מעודד, זה בודד וכפוי טובה.

להיות נדיבים, לתת לעניים, לעזור לנזקקים, לתרום לנזקקים, להיות הורה טוב להיות אזרח טוב, בוס טוב, לכל זה, הסיפוקים והחיבוקים מהציבור – הם מידיים, ונותנים סיפוק מידי, ואילו לעשות עבודה פנימית (לצמוח כלפי מעלה), לא מקבל שום משוב בכלל, כי כמעט אף אחד לא מצוי  על הווקטור האופקי ולכן  לא מסוגל אפילו להבחין בו.

רבות מהדתות והדרכים הרוחניות אינן מלמדות אותנו כיצד להגיע לרמה גבוהה יותר של הווייה וקיום בעצמנו, אלא כיצד להיות אדם טוב יותר בעצמנו ובאופן שבו אנו מתייחסים לאחרים.

המעבר של מרכז הכובד מהקו האופקי לקו האנכי, הוא תנועה מלהיות תקוע בקו התחזוקה, לקו הצמיחה וההתפתחות הפנימית.

 רוב בני האדם טוענים שאנחנו באמת צריכים דת כדי להיות מוסריים – לעזור לנו להיות 'טובים. 

אנחנו רגילים לרעיון של אלים חזקים בשמיים שמסתכלים עלינו ומצפים שנהיהטובים ונעשה טוב. . זה הבסיס לנצרות, ליהדות ולאיסלאם.,

 אין סתירה בין שניהם, כל עוד אחד (להיות טוב) לא בא על חשבון השני(להיות גבוה).

כאשר התודעה הגבוהה הופכת לפעילה, גדולתה גוברת על רעשי המוסר הקטנים – המגיעים מלמטה, המנוע החזק יותר (של התודעה המפותחת) משתיק את המנועים הקטנים יותר של טוב ורע.

אדם שהגיע לרמת התפתחות רוחנית ותודעתית גבוהה – הוא מעבר לטוב ולרע. 

אז אם אתה גבוה מספיק בעבודה הפנימית שלך אתה לא צריך להטריד את עצמך עם שאלות אם עשית טוב או רע. המצב הגבוה שלך הוא פוליסת הביטוח שלך.

Burning Human Head With Space Face Background High-Res Vector Graphic -  Getty Images

*

12.9.20

*

גבריאל רעם

.

להיות מאסטר.

                                                 

נתחיל בהוראה: אדם יכול להיות מורה טוב מאוד, מלומד מאוד, הרבה ידע והבנה, אבל זה לא אומר שהוא מאסטר בתחום ההוראה שלו.

יש הבדל בין להיות מקצוען לבין להיות מאסטר.  אתה יכול לראות טבח מקצועי מאוד עושה מנה, אבל כאשר מאסטר שף מכין אותו, זה משהו אחר. הוא עושה את זה בצורה עוצרת נשימה.

במטבח יש כמה טבחים, אבל בדרך כלל רק מאסטר אחד, וזה השף. הוא מעל לרמת הכישורים המקצועיים. והדרך בה טבח פונה לשף שונה לחלוטין מן האופן בו הוא פונה לטבחים האחרים. לא משנה מה המאסטר (השף) אומר, זה כמעט קדוש. הוא הדמות המשפיעה והכריזמטית ביותר במטבח. אף אחד לא קורא לו בשמו, הדרך בה הם פונים אליו בדרך כלל – היא אחד משני משפטים קצרים: או: "כן שף", או "לא שף".

  • זה כבוד וזכות לפגוש מאסטר, וזה לא משנה במה הוא שולט. מאסטר הוא מאסטר.
  • אפשר להגיע לרמת המאסטר כמעט בכל תחום.
  • להיות מאסטר פירושו שאתה יהלום מלוטש, הגעת לפסגה בתחום שלך.

דוגמה אחת: היה לנו כלב, והזמנו מאמני כלבים שונים, כולם הכירו את מלאכתם והיו די מקצועיים , ויום אחד מאסטר נכנס לבית, ואז זה היה הוא במחנה אחד, ושאר המאמנים במחנה אחר.

יש סדרת T.V. שנקראת: "הלוחש לכלבים",מאמן הכלבים הראשי היה סזאר מילןבכל פרק הוא מאמן כלב או כלב אחר. הוא מוזמן לתקן את התנהגותם של כלבים שמתנהגים לא יפה.

וכשהוא נכנס לבית – מדהים מה קורה לכלב, או לכלבים – הכלבים כמעט משתחווים לו, השפעתו עליהם היא כמעט של קוסם. ההשפעה שלו עליהם היא הרבה יותר מאשר כמה וכמה טריקים.

כיום יש לנו תכניות ריאליטי טלוויזיוניות רבות העוסקות בבישול, בהן מספר מאסטר-שפים מנתחים את המאכלים, ומחליטים אם המתחרה ממשיך או יוצא מחוץ לתוכנית. מה שמרתק הוא הניתוח שלהם של המנה; הם מבחינים ושמים לב לגורמים מוסתרים ולא ככל טבח מקצועי יכול להבחין בהם. המאסטרים במטבח נכנסים לעומקים, שילובים ודקויות – שרק הם ברמה שלהם – יכולים לראות ולקחת בחשבון. מאסטרים שמים לב לאלמנטים וגורמים שאף אחד אחר לא היה לוקח בחשבון, ומה שהם שמים לב אליו – הוא מה נותן למנה את הערך והאיכות האמתיים שלה. וכל מה שהלקוחות יכולים לומר זה שהם אוהבים את המנה או לא, זה הכל, אבל הם לא מודעים לרמת התחכום והחוכמה שהושקעה במנה.

אחד ההבדלים המעניינים בין טבח לשף הראשי – הוא כמות המאמץ והזיעה של כל אנשי המקצוע שמכינים את האוכל. בהתבוננות בשף אמתי – ניתן לראות שהוא עובד כמעט ללא מאמץ, בשלווה.

וגם מה שעוד מעניין הוא שכאשר שף-מאסטר פותח מסעדה – השמועה מסתובבת במהירות, והלקוחות מתחילים לנהור פנימה.

מאסטר מוכר מסתובב מוקף בכבוד רב, כשהוא איננו, אנשים לוחשים מאחורי גבו: "אתה יודע, הוא מאסטר".

אף אחד לא מגיע לרמת המאסטר בהדרגה, על ידי התקדמות צעד אחר צעד (זו הדרך המקצועית), זה תמיד סוג של קפיצה קוונטית, להגיע להיות מאסטר קורה לך כאשר אתה מגיע לרמה מסוימת. טבחים מקצועיים רבים יכולים להמשיך במקצועם במשך שנים – ולעולם לא יגיעו לרמת המאסטר. רמת המאסטר היא על גבי החלק העליון של הפירמידה.

להיות מאסטר זה לא להיות טוב יותר, מלומד יותר, מוכשר יותר – זה לבוא מממד אחר.

כאשר מאסטר (כל מאסטר) אוכל, הוא לא שבוי על ידי האוכל, הוא לא דוחף אותו לתוך פיו באימפולסיביות. הפה שלו לא תוקף את האוכל. הוא בשליטה, הוא מאסטר; הוא יודע מתי להביא את האוכל לפיו, והוא עושה זאת בעדינות, בזהירות ובתשומת לב; מתי להכניס לפה, וכיצד ללעוס את האוכל.

ויש אמן בשיחה: הוא יכול להפוך שיחה רגילה לדיאלוג עמוק, פורה, מרחיק לכת ופורץ דרך. מרטין בובר קורא לזה דיאלוג של: "אני ואתה". היחסים בתקשורת בין שני מאסטרים בדיאלוג  – הוא עוצר נשימה.

נדיר לצפות ולהקשיב לשני מאסטרים בדיאלוג אנושי – אם יתמזל מזלנו לחזות בו – זו חוויה נדירה ומרוממת.

תחום שפת הגוף: ואם כבר מדברים על תקשורת אנושית, יש תחום נרחב אחד שלמרות שניתן לראותו בעיניים בשרניות, הוא מוסתר עבור רוב האנשים בתקשורת רגילה. ואני מתכוון לשפת גוף.

אנשים אינם מתייחסים לשפת הגוף כאל שפה שלמה, הם מתייחסים למחוות יוצאות דופן; תנועות גדולות והבעות פנים חזקות. רוב אותות שפת הגוף קטנים, העדינים והמגוונים – בורחים מתשומת הלב של רוב האנשים.

מאסטר בשפת הגוף מודע למחוות הקטנות ביותר ולביטויים הזעירים, והוא נותן להם את הפרשנות הנכונה. הגוף מתקשר אליו, הגוף מדבר אליו בשפה שלמאסטר של שפת הגוף – יש בה ידע והבנה מלאים.

ישנם אנשים שהם מאסטרים של תחומים פיזיים כגון: מאמני כושר, או מתעמלים, או רקדנים. כל אלה הם שדות גלויים, קל לזהות ולאמן אותם, בעוד ששפת הגוף היא מחוץ לאזור תשומת הלב שלנו. מאסטר בשפת גוף מסתכל על מה שמוסתר מתשומת הלב הרגילה. אמנם מומחה לשפת גוף, שאינו מאסטר – אולי זוכר ידע מסוים בשפת הגוף, אבל הוא חסר את היכולת האנליטית של מאסטר שפת גוף. שמחבר את כל המרכיבים לכדי תמונה שלמה ומקיפה. עבור המאסטר- שפת הגוף היא מפה, ואילו עבור מומחי שפת הגוף-  הגוף רק נותן רמזים.

עוד דוגמה: כאשר אנו רואים רופאים בבתי חולים, ישנם מנהלי מחלקות (רופאים בכירים), ישנם מומחים ספציפיים בתחומים מסוימים, אבל כמעט בכל בית חולים יש מעט רופאים שכולם יודעים עליהם, כולל מחוץ לבית החולים. ולהיות מופעל או מטופל על ידיהם – נתפס ככבוד גדול ומזל. רופאים אלה למדו את אותו חומר כמו רופאים אחרים, הייתה להם את אותה השתלמות במומחיות מתקדמת

אבל ישנם רופאים שהם מאסטרים בתחום מומחיותם. וכולם מכירים בעובדה זו. אם נשאל את הצוות בבית החולים – מה הופך אותם למיוחדים כל כך, אני תוהה אם מישהו יכול לשים את האצבע על מה שהופך אותו למאסטר בתחום הרפואי שלו.

ועכשיו לדוגמה של הוראה: מורה עוסק בתחום הצר של מה שכבר ידוע, בעוד מאסטר מתייחס בעיקר למה מוסתר (אבל יש לו השפעה רבה).

עלולה להתעורר בעיה: מורה אינו מורה ללא תלמידים, אך המאסטר הוא רב-אמן גם אם איש אינו יודע עליו או על התמחותו.

אם מאסטר אינו מתקשר את רמתו, זהו אובדן גדול עבור כולם, אך גם כך הוא נשאר מאסטר.

קל למחפשים רוחניים לבלבל מורה רוחני כריזמטי עם מאסטר רוחני. בעוד המורה מדגים את הידע הרב שלו – רוב המאסטרים הם צנועים למדי, מרוצים. הם לא מרגישים צורך מיוחד לחשוף את מה שהם יודעים.

ויש אנשים (בעיקר מורים רוחניים) שמתיימרים להיות מאסטרים רוחניים, אלה שמתיימרים להיות מאסטרים רוחניים – מחפשים בעיקר כוח, שליטה וצייתנות מחסידיהם.

דוגמה נוספת להפיכתו של אדם רגיל למאסטר היא ריצה למרחקים ארוכים; מרתון. מה שקורה הוא שאתה רץ ורץ ואלה מאמצים קשים וכואבים מאוד, אבל אם אתה ממשיך, וממשיך לרוץ, משהו מופלא קורה: אתה שובר רוח שנייהרוח שנייה היא תופעה בריצה למרחקים, כגון מרתונים, לפיה ספורטאי רץ ורץ ואז מגיע הרגע בו הוא עייף מכדי להמשיך, פתאום (כשהוא שובר רוח שנייה) הוא מוצא את הכוח להגיע לביצועים עליונים כמעט בלי מאמץ. ואז, ורק אז הוא הופך למאסטר מרתון – ואז שאר מסלול הריצה הוא בשבילו עכשיו כמו טיסה. 

יש נקודה אחת בלהיות מאסטר בתחום מסוים, וזה המחיר של להיות מאסטר; אם אתה מאסטר בתחום מסוים, זה חייב לבוא על החשבון וההצלחה של להיות טוב או מוצלח ומיומן בתחומים אחרים…

יש סיפור טאואיסטי מתוך ספר מאת ג'יי די סלינג'ר, ובתוכו יש את התיאור הטוב ביותר של מאסטר אמתי.

האיש שהבין סוסים

"הדוכס מו מצ'ין אמר לפו לו: "אתה מתקדם בשנים. האם יש בן משפחה שאוכל להעסיק כדי לחפש סוסים במקומך?" פו לו השיב: "סוס טוב יכול להיבחר על ידי מבנה ומראה כללי שלו. אבל הסוס הסופרלטיבי — כזה שלא מעלה אבק ולא משאיר עקבות — הוא משהו חמקמק כמו אוויר דליל. כישרונות הבנים שלי מצויים במישור נמוך יותר; הם יכולים להבחין בסוס טוב כשהם רואים סוס, אבל הם לא יכולים לזהות את הסוס ברמה הגבוהה באמת. עם זאת, יש לי חבר אחד, צ'יו-פאנג קאו אחד, שבדברים הקשורים לסוסים מעל לכולם. תתפלל לראות אותו." הדוכס מו עשה זאת, ולאחר מכן שלח אותו למסע אחר סוס. שלושה חודשים לאחר מכן, הוא חזר עם החדשות שהוא מצא אחד. "זה עכשיו בשצ'יו" הוסיף. "איזה מין סוס זה?" שאל הדוכס. את קאו, "הו, זו סוסה בצבע אדום," הייתה התשובה, החיה התבררה כסוס הרבעה שחור פחם!  הדוכס קרא לפו לו. "החבר הזה שלך," הוא אמר, "זה שהזמנתיו לחפש סוס, עשה בלגן גדול. הוא אפילו לא יכול להבחין בצבע או בסקס של חיה! מה לעזאזל הוא יכול לדעת על סוסים?" פו לו נאנח אנחת סיפוק. "האם הוא באמת הגיע עד כדי כך?" קרא. "אה, אז הוא שווה עשרת אלפים ממני. אין מה להשוות בינינו. מה שקאו רואה זה את המנגנון הרוחני. כדי לוודא את הדברים החיוניים, הוא שוכח את הפרטים השוליים; מתוך הכוונה לאיכויות הפנימיות, הוא מאבד את הראייה של החיצוני. הוא רואה את מה שהוא רוצה לראות, ולא את מה שהוא לא רוצה לראות. הוא מסתכל על הדברים שהוא צריך להסתכל עליהם, ומזניח את אלה שלא צריך להסתכל עליהם. כשהסוס הגיע, התברר שהוא אכן חיה ברמה היותר גבוהה".

אז, הסיפור על קאו, מציג אותו כמאסטר אמתי של סוסים.

אבל, האתגר הגדול ביותר, הוא להיות אמן של עצמך.

דוגמה אחת של להיותו מאסטר של עצמך – היא האופן שבו הוא מנהל את רגשותיו הפרועים – המאסטר של עצמו לא רק שלא ייתן להם להשתולל בו, הוא לא מרשה לעצמו לקחת דברים באופן אישי. הוא ייתן להם חופש מבוקר, שימנע מהם להשתלט על חייו.

לכן, רמת המאסטר הגבוהה והקשה והמבלבלת ביותר – היא להיות מאסטר של עצמך.

*

23.5.21

על ניכור הורי.

https://www.tipulpsychology.co.il/therapy/children/parental-alienation-syndrome.html

*

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA_%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%99

*

Signs and symptoms of parental alienation syndrome:                                                                                                      

When Gardner talked about Parental Alienation Syndrom, he identified eight “symptoms” (or criteria) for it:

The child constantly and unfairly criticizes the alienated parent (sometimes called a “campaign of denigration”).

The child doesn’t have any strong evidence, specific examples, or justifications for the criticisms — or only has false reasoning.

The child’s feelings about the alienated parent aren’t mixed — they’re all negative, with no redeeming qualities to be found. This is sometimes called “lack of ambivalence.”

The child claims the criticisms are all their own conclusions and based on their own independent thinking. (In reality, in PA, the alienating parent is said to “program” the child with these ideas.)

The child has unwavering support for the alienator.

The child doesn’t feel guilty about mistreating or hating the alienated parent.

The child uses terms and phrases that seem borrowed from adult language when referring to situations that never happened or happened before the child’s memory.

The child’s feelings of hatred toward the alienated parent expand to include other family members related to that parent (for example, grandparents or cousins on that side of the family).

ספר – שירה הגותית

מאת: גבריאל רעם

***

אחוות הדפוקים

"אחוות הדפוקים – חזקה מיין ומאש,

היא שבועה וברית.

אחוות הדפוקים.

אלה שאין להם,

אין להם מה להפסיד – רק את חייהם.

אלה שהושפלו עד שהחול הפך פלדה,

והפלדה יוקדת ויוקדת

אחוות הדפוקים.

אלה שחדלו לילל ועכשיו הם שואגים.

עד כי השאגה עברה קפיצה קוואנטית

ועכשיו היא לבה,

עכשיו הם מורדים.

בדרך להיות דפוק – מאבדים הכל,

בדרך להיות מורד – מצילים את הכבוד,

הכבוד האבוד של הדפוק

שכעת הוא הלבה מפי הר געש

אש מפי הדרקון

מן הפה שפעם יבב

את יבבת הדפוקים

ועתה שואג את שאגת המרד

הגדולה.


מתוך "אאוטסיידרים ומורדים". הוצאת ידיעות אחרונות. 2006

***

איך אנשים מסתדרים בחיים?

איך אנשים מסתדרים בחיים?
איך זה קורה שהם מסתדרים?
איך זה שהם מסתדרים?
איך זה מסתדר להם?
ולא אחד או שניים,
אלא כמעט כולם,
כמעט כולם, ממש.
ממש מסתדרים,
בחיים.
איך זה יוצא להם?
איך?

*

21.3.21
***

איפכא מסתברא

כל מה שנקי חייב להתלכלך.

כל מה שטהור חייב להזדהם.

כל מה שזורם חייב להיחסם.

כל מי שלא מודע, בכאב, לחוק זה,

יקבל את יחסיו הנקיים – מלוכלכים,

את ערוצי התקשורת שלו חסומים

ואת הטוהר שביניהם – מזוהם.

כדי שזה לא יקרה

עלינו לצפות ולהתבונן בזה שבא

לחסום, לכלכך ולזהם את היחסים:

שיפוט, האשמה, התנגדות, העלבות, חשד, סטיגמה, האשמה, ןכו'.

ולא למצוא מפלט ועיר מקלט

 באודים המוצלים מן האש

 של זה שבא לחסום ולזהם

– יחסים.

*

12.12.20

***

אכזבה

יוצא לדרך, שם פעמיו,

רוצה להגיע, כאן ועכשיו.

למצוא גביע הקודש ומנורת הזהב

את מרחבי האופק שמעבר לקו.

רוצה ועושה ונפגש ופותח

וחי ויוצר וגם נוגע.

אך תמיד בסוף זה מגיע,

לא מחטיא וגם פוגע:

חץ האמת שנורה אל התקווה.

ולפתע חומת אבן בולמת את הכל.

וצל כבד מוטל על הלהבה

ודממה משתררת מעל לכל;

דממה קשה.

הכל היה, הכל נאמר, הכל נוסה.

ועכשיו שקט הס, אין תזוזה.

כל הזמן היינו חזקים, עכשיו חולשה.

עכשיו הכל יבש, הכל מוצה.

עכשיו-

אכזבה.

*

15.2.2004

***

אני הולך ומתקרב לילדותי

אני הולך ומתקרב לילדותי.

עכשיו היא מוחשית

אני כמעט כולי כבר שם.

אך אז, בילדותי, לא הייתי שם

רק עברתי בדרך.

*

9.3.21


***

אני ואלוהים


אני ואלוהים.
הכלום והכל,
ההרף עין והנצח,
האפסות והשלמות.
אלוהים ואני.

אלוהים.  שהכל בדברו-
ואני לא כלום ודברי כלום,
וכולי עפר וסופי עפר
– אליו נוסע ושב.


וחייו – חיי, וחיי לא חייו.
וצלו – שמשי,
ומה שמקיף אותו – מצית אותי.
מצית אותי מבפנים,
באש יוקדת, אש לוחכת,
אש האלוהים.

*

9.9.20



***

אנשים מדברים

אנשים מדברים

והם מדברים כמו שאנשים מדברים

לא כמו שהם עצמם מדברים.

ויש גם פחד

ובושה,

וחוסר בטחון.

אתה מדבר,

ואלה כולם היוצאים מפיך.

כולם אותה השפה,

אפילו אותם המילים.

לדבר כמו כל אחד –

רק לא כמו עצמך.

רק לא להישמע

שונה.

*

8.9.20


***

אדם בוער הוא נר

אדם בוער הוא נר

מאיר את החושך סביבו.

אדם בוער הוא נר

הורס  ומשמיד את עצמו.

*

8.4.21

***

אהבה ללא תנאי

אהבה ללא תנאי,

הינה יקרת מציאות

כמו גלגל הצלה לטובע.

הוא ויתר, הוא כבר שוקע,

ואז היא מגיעה,

(האהבה ללא תנאי).

בתחילה, חוסר אמון,

לאחר מכן הכחשה

(בהתגוננות מפני אכזבה)

 ואז בודקים בזהירות,

באמת?

ללא תנאי?

שום תנאי?

בכלל?

קבלה שלמה ומלאה?

לא, זה לא מזל,

זו התגלות.

*

24.8.20


***

אהבה


מה לא נכתב עליה?
מה לא?
ועדיין,
מאום לא ידוע,
מאום.


אמנם עזה וטוטאלית,

 אך עם, ומעל לזאת,

מטפשת
ומטמטמת,
כל דור סתום מקודמו.
זה מה שידוע.
כל היתר –
זו לא אהבה. 

*

4.9.20


***

אנשים נפטרים

אנשים נפטרים,

בפתאומיות,

תמיד

לא צפוי.

אפילו אחרי מחלה ממושכת,

לא צפוי.

מופתעים,

נדהמים,

מה פתאום?

מהיכן זה בא?

פתאום?

אמנם מצוי בתסריט,

אך לא בתכנית.

לגמרי לא בתכנית.

הלם מוחלט,

הלם אולטימטיבי

הלם הכי הלם,

 הלם של: לא לדעת שאתה יודע.

*

6.9.20

***

ביקור רופא

נכנסתי לרופא  – אדם,

נהייתי שקוף.

במקום דיאלוג- תשאול.

במקום הידברות – דיבור טכני.

נכנסתי אדם – יצאתי תרופות

נכנסתי אדם – יצאתי בדיקות.

רק אנוש – לא יצאתי.

*

24.9.20

***

גלויות צבעוניות

פיסות זיכרונות מן העבר

צפות אחת אחת

כגלויות צבעוניות ממקומות של פעם

(הבלחה ועוד אחת).

קסומות בניחוח אהבה

אל שלא ישוב.

ועם זאת, הכי אמתיות שיש.

דרישות שלום מן הנפש.

*

21.11.20

***

         הנה מוטלות גופותינו,
 

הנה מוטלות גופותינו,
המוות נוגס מהן פתיתים, פתיתים,
והרימה זוחלת בהם טיפין טיפין,
וכך הן זרועות להן בתנוחות שונות של שכחה.


צוננות ודוממות שוכבות להן,
ממתינות לחזור אל מעי האדמה.

ואף אחד אינו זועק להן בביזיונן,
בקלונן ההולך ומתמשך
בביזה הנוראה הזאת
המשתוללת בהן,
ואין מוחה.


כך הן גופותינו,
נוסעות מסע של התערטלות.
של נשירה ושל אובדן.
של כל שנרכש, תפח והתפטם.
נושרים הזיוף,
המסכות,
התהילה,
ואף הייאוש.

ומאחור נותר, עירום ועזוב –
השלד.

*

5.8.20

***

הפלא ופלא

אנשים נישאים –
איזה פלא.
נפלא ומופלא.
כלל לא היה בטוח, בכלל
והנה הפלא; זוג.

והכי מפליא שאיננו מתפלאים
"כמובן", אנו אומרים,
"בטח שהם ביחד".
בטח?
איזה בטח?
הכל הלך נגד;
הבדידות הבלתי נגמרת
הדייטים שכשלו.
ועכשיו נישואין??

מהיכן זה צץ?
– כנגד כל הסיכויים.
*

9.9.20

***


התמימות

התמימות,
לכולנו הייתה,
נוגעת ללב
הפתוח לחלוטין,
עד למכה הראשונה,
ואז הכל ננעל.
ועדיין
מצפה לאהבה הבאה
שתשיב טוהר ללב שהוכתם,
אך תמימות שהוכתמה פעם
הוכתמה לתמיד.
ומעתה
תמיד נהיה על המשמר;
תמימות
מוקפת בגדר תיל.

*

1.10.20

***

ילדים באים בטענות להורים

ילדים ומתבגרים באים בטענות להורים.

(בעיקר על מה שהיה)

למרות שמצבור אהבת הוריהם אליהם ממשיך לנבוע.

ועם זאת, ההורים עצמם, עניים הם באהבת ילדיהם אליהם.

באים הם לילדיהם עם קערת נדבות של אהבה.

מטבע אחד מוטל אליה –והוא אוצר יקר עבורם.

 מאיר באור יקרות בחושך הבדידות ההורית.

*

12.3.21

***

כולנו נמלים

נמלים. כולנו נמלים.
עסקניות, עמלניות,
אחת בעד כולן
כולן בעד אף אחת.
ייחודנו בשייכותנו לקן.
הקן הוא אנחנו,
וכל אחת – לעצמה,
כלום.

*

2.6.20

***



כלבים


לכלבים לב גדול ואגו זעיר.

לאנשים אגו ענק ולב קטן.

כלב מצמצם את האגו

 ומגדיל את הלב

*

24.9.20

***

להיות גפרור

לחכך את הראש
בדופן גופרית דחוס
ולעלות באש כל כולך.,
עד כלות,
וכך להבזיק
ביקום האפל
לשנייה אחת

של אור האמת.

*

2.5.20 

***

מצבים בחיים

יש מצבים בחיים אותם

אי אפשר להסביר:

אהבה. לב שבור. נטישה.

כל המנסה להסביר

משטיח התרחשות

מנמיך הפנינג

לרמת הטכנולוגיה של מלים.

יש מצבים שאסור להסביר.

אי ההבנה היא חלק הכרחי של החוויה.

*

16.3.21

***

להסתדר בחיים,

להסתדר בחיים,
אלו מילות הקסם.

שטיפות המח –
עליהם גדלנו.
הם היו ה"שמע ישראל" שלנו.
שיא המאוויים

שיא המחויבויות,
"רק שתסתדר בחיים".
כתפילה קדושה.
של קהל מאמינים
שבוי
העובד במסירות על
את אל הבורגנות

*

18.9.20

***

לקפוץ לממד שמעבר

לקפוץ לממד שמעבר,

תוך כדי דיאלוג.

לחתור דרך שאלות סוקראטיות

 אל נקודת ההיפוך (דרכה נגיע למציאות ההפוכה).

ואז בבת אחת אתה במציאות העלומה (אך שולטת).

באין הקפיצה לממד שמעבר

דלים חיינו, שטוחים וחד ממדיים.

כלואים במה שכבר מוצה ומובן מאליו.

אך האמת, המשמעות והסיבה – הן תמיד בעולמות הנסתרים, האחרים; העולמות שמעבר.

עלינו להיות ארנבים, מדלגים ממציאות למציאות;

קופצים מן הגלוי דרך האין אל הסמוי ובחזרה.

*

12.12.20

***

מבוגרים הם הילדים של החיים.

 מבוגרים הם הילדים של החיים.
חסרי ישע ומבולבלים,
תועים הם בלבירינט של החיים.
ללא אב, ללא אם,
ללא דואג, ללא פורש חסות.

ילדים נטושים של החיים.
אלפי מכשפות נוהמות מאחורי העצים ביער המפחיד.
עוד מעט יבלע אותם הלילה הגדול.

המבוגרים הם הילדים של החיים.
חסרי ישע ומבולבלים טועים
בלבירינת חייהם.
ללא אב, ללא אם
ללא דואג ללא פורש חסות.

אין אב, אין אם.
אין מי שיחזיק את היד הרועדת
בלילות המפחידים.
לילות שחוזרים,
שמתמשכים
שמתארכים.

ילדים של החיים.
הילדים האמתיים.
יתומים של החיים,
דווקא כשצריך כל כך
אבא ואימא.
אימא…

*

2.3.20

***

מי יאהב?

כה רבים מאתנו חיים ואף מתים ללא אהבה.

ללא אח/ות תומכים, נפש סומכת, מישהו מודאג, מישהו כואב.

למי שנולד אין לדאוג, מיד יהיה מוקף באהבה ואהבה…

אך מי יאהב את הערירי המבוגר?

מי יהיה אתו בפחדיו, באימתו, בחרדותיו מוקף באין הגדל שמסביבו.

מי? יחבק אותו, ויגיד לו: "אני כאן, לא אעזוב. יותר אינך אבוד ונטוש ומפוחד עוד.– לתמיד, אני אתך."

מי יגיד לו? מי?

*

3..3.20

***

מה עלול להתקלקל?

מה עלול להתקלקל?

האם הבינוני, השגרתי וההולך בתלם?

לא. כי אם הגבוה, העדין, הטהור והשביר.

ככל שאדם, יוצר, או יחסים – הם בעלי ייחוד ושאר רוח,

כך הסכנה של התמוטטות ממשית יותר.

כי רק השביר נשבר,

רק הטהור מוכתם,

רק הנדיר מאבד ייחוד,

רק בעל רגישות מפותחת – נפגע.

רק המפותח תודעתית נופל ברמה.

*

2.4.21

**8

לעומת העולם הזעיר בורגני

מה נציב לעומת העולם הזעיר בורגני?

מול השעשועים המלבבים מפלסטיק ממוחזר?

מה נציב?

– זירת אגרוף,

זירת התגוששות

ביצת האבקות.

 -שדות קטל –נציב,

שדות קרב.

והמלחמה היא על חיינו,

וניפול בה חלל.

*

4.10.2003

***

משפחות מתפרקות.

משפחות ויחסים מתחילים עם ציפורים בלב,

הכל הולך למישרין

ואז יום אחד הכל לא תקין,

מסתימה בצינורות

ועד התפוררות דופן הצינור.

ואיך לא הרגשנו שזה בדרך?

הכל היה כה כרגיל,

ורק במסתרים,

דמונים יצקו חומצה במרקם העדין של היחסים.

ואז ביום אחד, השברים פזורים.

וליגון אין  קץ וגרוננו נשנק מצער.

*

3.12.20

***

ערוגתנו                                                                                                                                    

ערוגתנו – ערוגת פרא
היא,
ערוגת פרא.
גדלים בה
כל מיני;
שתילי בושם נדירים
לצד כל מיני,
וגם יבלית
אוה
גם יבלית,
ואז
בעיקר יבלית
ואז
רק יבלית.
לא עוד פרחי בושם
אך ורק,
יבלית,
מלוא רגשותינו….
יבלית.

*

11.8.20

***

אינרציה

.אנשים חיים.

והם חיים כי הם חיים.

והם קמים בבקר כי קמים.

והם ממשיכים כי ממשיכים.

כך מתגלגלים,

מיום ליום

מיום ליום

מיוםליום

מיוםליום.

ועוד יום ועוד.

אין למה ובעבור מה

חיים כי חיים.

אינרציה.

*

25.8.20

***

פתאום

כשמישהו מפריש עצמו ממך;

מרחיק או בכלל מנתק עצמו ממך

– מה הסיבה?

מה יכול לגרום לו לפנות 180 מעלות לכיוון ההפוך

)ובדרך כלל בלי לסיים יפה ובדרך כלל בלי לסיים).

מה גורם לו להצטנן כלפיך?

(מה שהיה חם התקר)

בין שהוא מודה בכך בין אם לאו.

מה התקלקל?

כל כך?

עד כדי כך?

וכלל לא הרגשנו

ופתאום בום, בום שכזה.

והכל קפוט

ללא תקנה

לגמרי

*

2.3.20.

***

בסוף נותרים השירים

בסוף בסוף נשארים השירים,

הכל עבר ורק השירה – חיה ונותרת,

תזכורת חיה מעולם אחר,

מממד אחר,

מן היקום המקביל של הנפש.

*

5.5.20

***

אוה, הנעורים

הו הנעורים – כה יפים הם על רקע הזקנה.

הו הזקנה, אווה, הזקנה, כה מכוערת היא על רקע הנעורים היפיפיים.

הנעורים של אחד/ת יותר דומים לנעורים של אחרים,

מאשר לזקנה שעוד תגיע, של עצמם.

כאילו לא אותו בנאדם….

השמות שעושה בנו הזקנה הן לא פחות מאכזריות.

לא פחות מנוראות.

היא זוחלת, כה לאט, כה לאט, כה לאט;

(כאילו לא רוצה להפריע…)

כל שנה משחיתה עוד יותר את צורתנו.

כמו נייר ישן שמקמטים לפני שזורקים

*.

24.3.20

***

קבורת הנשמה

בכל אשר נפנה – הנפש בתכריכים.

קבורה בעודה בחיים,

קבורה, עמוק, עמוק בפנים.

אנשים עוברים, אנשים עובדים, אנשים לא יודעים

שהנפש קבורה, כה עמוק בפנים.

שהיא הקורבן שמקריבים,

משקל יתר ממנו נפטרים,

מטען מכביד במרוץ העכברושים.

עול, המפריע לנו להסתדר בחיים.

*

9.9.20

***

הנסיכה על העדשה

 .העדשה מתחת לנסיכה – דוקרת.

כל הלילה מתהפכת,

אין לה מנוחה.

המזרון כדרכו – שטוח

אך משהו למטה לא נותן מנוח,

מטריד, עוכר שלווה.

עדשת אמת קטנה היא הטורדת שנתנו.

שנת נסיכים ונסיכות ההנאה והתענוג

נמים את חיינו על מזרוני האגו

מתכסים בשמיכת התדמית והרושם.

שנתנו נודדת,

שנתנו מופרעת,

שנתנו אינה עוד שינה.

חיינו אינם חיים,

חיינו אינם עוד שינה.

חיינו מתפכחים

-תוך ייסורים קשים-

ייסורי האמת.

*

5.520.

***

חומרים מתכלים

עשויים אנו מחומרים מתכלים.

כמו כוס קלקר, צלחת קרטון,

מזלג פלסטיק.

לא נועדנו לשימוש חוזר.

להשתמש ודי.

להשתמש ולסל.

להשתמש וחסל.

הדעת לא תופסת

הרצון ממאן

והלב בוכה.

ואין ניחומים

ואין נחמה;

להיות ולחדול.

להיות כדי לנבול.

להיות כדי לא להיות.

חיינו -כוס קלקר.

ואין נחמה.

אין נחמה ואין ניחומים.

רק אבל, אבל גדול

על חיינו.

חיינו המתכלים

*

3.3.20

***

שעון חול

ובתוך כל זה

דבר אחד בטוח;

החיים עוברים ונגמרים.

בזמן שאנו עסוקים

מזדהים

טרודים,

במדד הרייטינג

של אושרנו הדל

בזמן הזה

חיינו עוברים ונגמרים,

נגמרים ועוברים.

אתמול היה יותר

היום פחות,

עוד רגע ואינם.

*

5.5.20.

***

דברים מתקלקלים

לדברים דרך משונה להתקלקל,

הם נראים רגילים, כה רגילים.

ואז לפתע זה מתקלקל,

מתקלקל מאוד,

מתקלקל באמת.

בבקר הם כמו ילדים משחקים;

כה הרבה שמחה ואושר,

כה הרבה תקוות.

ואז, לפתע, (בסביבות הצהריים) זה מתקלקל נורא;

פניה חדה

ואז זה סופי: מקולקל.

בערב, אנו נופלים על הרצפה,

מתבוננים מטה אל ההריסות

ותוהים:

מתי ואיך זה

התקלקל כל כך.

וכלל לא שמנו לב.

כך – דברים,

לא כל שכן – יחסים.

*

4.4.20.

***

אנשים שרים

"אנשים מבלים, מעבירים את ימיהם בנעימים.

רוקדים ושרים, מסתחררים במחול החיים,

נסחפים בתאוות המאכל, המשקה והסטוץ.

הולכים לאיבוד בהנאה של הרגע,

בלהט השיכרון של מנעמי החיים.

העין רוצה לגמוע,

היד – לחפון את כל היופי,

הלב – לפעום את כל הקצבים.

העיקר לא לדעת:

לא לדעת את האמת הקשה,

לא להבחין:

בחומת הניכור הגובהת,

בשחיקה הזוחלת,

במתח הגואה,

במוטיבציה המתדלדלת,

במחוגי הזמן הרצים,

בילדותנו,

שכה רוצה:

עדיין להיות,

לצמוח,

לגעת בשמים,

להתגשם (למרות גילנו המתקדם…).

שכה לא רוצה:

– להקיץ לאור הבוהק, הקשה, של המציאות.

אלא,

להניח לערפול המתוק,

לקסם המתמשך:

של הסרט הבא,

של השיר הזה,

של הסטוץ שעוד יבוא –

שיעגלו,

את כל הזוויות החזות והפוצעות של האמת.

יאפילו,

בצעיף של שינה וחלומות על כל הריקנות, הקונפליקט והאימה.

שוב לשקוע,

שוב, להניח לקסם התענוג את הממלכה והממשל.

להתמכר לו,

להתמכר, ולא לחדול עוד עולם.

*

3.3.20

***

שביר

א. כל שהא יקר – כך הוא שביר.

העמיד והחסין – הוא הזול

הזול – נפוץ

היקר – נדיר.

.

ב. אך לרוב רואים את השביר – כפגום,

רואים אותו – כנכה.

ובמקום בו שביר שווה ערך לנכה –

שם השכינה לא מבקרת עוד.

*

9.9.20.

***

לכל מלחמותיי

לכל מלחמותיי יוצא אני,

קטנות כגדולות.

ללא זעקות התלהמות

ואגרופים מונפים

-ללא רגשות.

כיוצא אל הכפור, אני יוצא;

ידי לבנות ונוקשות, (החץ לא נשמע להן,

הקשת לא נלפתת).

והסופה שואגת.

מתוך החום אני יוצא.

לכל מלחמותיי, גדולות כקטנות.

בחוץ סופה וניבים שלוחים.

תנים זאבים וצבועים.

ואני יוצא. לכל מלחמותיי.

גופי מצולק, צדי השמאלי נרפה.

עיני כהו ושערותי מלבינות.

ושוב ושוב ושוב;

כשהאתגר מגיע –

אני יוצא.

*

9.9.20


***

לב שבור

לב שבור אינו באמת מחלים

הוא שבור, כי את/ה

נטוש/ה.

כן. נטישה הכי שוברת.

לחתיכות, היא שוברת.

ואין זה נכון ש"אין דבר שלם מלב שבור"  – (ר' נחמן).

האמת היא: שאין דבר שבור, יותר מלב שבור.

נ.ב.

בחיבוק חם לכל המוני הלבבות השבורים העלומים.

*

22.4.21

***

אהבתה של אימנו

לעולם לא נגיע לתפוס

מיליונית מאהבתה של אימנו.

שהיא מעבר לכל האהבות.

חיה (בכל הווייתה) רק את אהבתה זו.

לעולם אינה מצפה,

לעולם אינה מתאכזבת.

רק אוהבת, עד כלות.

***

אנשים מתים

אנשים מתים, כל הזמן מתים.

ואנו? כל הזמן מופתעים.

תופס אותנו לא מוכנים.

מה פתאום?

הרי רק אתמול היה כולו מלא חיים….

מלא תכניות.

והוא כבר חסר.

אך אם היה/הייתה – מושא אהבתנו הגדולה –

נפש אחוזה בנפש,

אוה, אז, אנחנו שאהבנו עד כלות – קרסנו,

אוה אז

אנו יוצאים מדעתנו,

שבר כלי אנו.

אכן אנשים כל הזמן מתים,

ומי שאהב ללא התניות –

נותר מוטרף ואבוד.

אכן אנשים כל הזמן מתים,

ומי שאהב ללא התניות –

נותר מוטרף ואבוד.

*

26.4.21

***

*Crazy love*

Love, for it to be at its top –

Must be crazy.

Person in love is being, is possessed, taken over, by an all controlling influence.

When in at the top love- they are under a kind of a virus attack.

When under it’s over powering force

and over shadowing influence –

nothing is important,

in in fact, nothing exists.

Only him/her, just Him/her.

They fill the whole world.

Time cannot touché such love.

Even death cannot.

*

5.5.21

***

התעלמות

אחד הדברים הנוראים

שניתן לעשות לאדם קרוב –

זו התעלמות.

להתעלמות כוח לא ישוער.

יותר מהעלבה, פגיעה או תוקפנות.

כשמתעלמים ממך – הווייתך מתרוקנת.

כשמתעלמים ממך זה

להיות כלום, אפס.

ללא הכרה בקיומי

על ידי אי התייחסות

אני מתאיין, אינני.

וכשכן מתייחסים – הכל נפתח

הכל מלבלב בפנים.

הכל תוסס וחי:

"אני ישנו, מלא בהווייתי".

*

12.5.21

***

האם יש אנשים היותר זקוקים לאהבה?

האם יש אנשים היותר זקוקים לאהבה?

שבלעדיה סיבלם הוא בכי אחד ארוך?

שבלעדיה הם פחות משבר כלי?

שבלעדיה הם כלב חוצות נטוש.

שבלעדיה קיים רק הכאב שבלב.

שבלעדיה הם מיותרים, לא רצויים.

שבלעדיה הם אבודים, אבודים, אבודים.

האם ישנם אנשים כאלו?

כן. הם היותר עדינים, היותר רגישים, היותר רוחניים

היותר מיוחדים, היותר יצירתיים, בעלי נפש זכה וקורנת.

הם האנשים הזקוקים יותר מכל – לאהבה. 

ציטוטים מתוך: "צפור הנפש"

מצגת ציפור הנפש

"בתוך הגוף, עמוק עמוק, שוכנת לה הנפש. איש עוד לא ראה אותה, אבל כולם יודעים שהיא קיימת. ועוד אף פעם, אף פעם לא נולד אדם שלא הייתה לו נפש. כי הנפש נכנסת לתוכנו ברגע בו אנו נולדים ואינה עוזבת אותנו- אף לא פעם אחת- כל עוד אנו חיים. בדומה לאוויר, אותו נושם האדם מרגע הולדתו ועד לרגע מותו."

"כל אדם שונה מחברו בגלל ציפור הנפש אשר בתוכו."

"לכן כדאי, אולי מאוחר בלילה, כששקט סביב, להקשיב לציפור הנפש שבתוכנו, עמוק עמוק… בתוך הגוף."

מיכל סנונית. מתוך: ,צפור הנפש.

צפור הנפש, הספר, בווידאו

גם כאן כל הספר מוקרא בווידאו:

תקשורת של זיקה (תקשורת התייחסותית)

הבעיה שלנו כבני אדם עם אחרים היא עמוקה, משמעותית וקשה לגילוי. אנחנו עם אחרים אותנטיים, נאמנים לעצמנו. ורואים עצמנו כיחידה נפרדת שמקיימת חילופי דברים עם יחידה נפרדת אחרת. וכל אחת שומרת על זהותה היא. וכי חילופי הדברים לא משנים שום דבר ביחידה שהיא אני וביחידה שהיא הזולת או הזולתים. אותנטיות ונאמנות לעצמך נחשבים למשהו רצוי בתקשורת וביחסים.

ובכן גישה זו היא גישה חומרית, רציונלית, צרה מאוד ולא לוקחת בחשבון את המרכיב החשוב ביותר הקיים בפגישה בין שני אנשים: הזיקה, היחסים. ברגע ששני בני אדם נפגשים ויש אינטראקציה, לא חשוב מה כל אחד בפני עצמו, כי זה משני ביחס לזיקה שמתפתחת ביניהם. זיקה שיש בה משניהם אבל יש בה גם משהו שלא היה קיים קודם בכל אחד מן השניים. אפילו אפשר להגיד שבזיקה הזו, הם כבר לא מי שהיו שהיו לבד. הם כבר לא חיים בתוך עצמם אלא בתווך שנוצר בין שניהם. הם מושפעים יותר מהיחסים שנוצרים מאשר האישיות האינדווידואלית שלהם. בזמן הנתון של האינטראקציה.

אך כאן זה מסתבך, כי המשפט האחרון נכון במידה והם מרשים לעצמם להינמס לתוך הזיקה ההדדית ולאפשר למשהו חדש להתרקם כתוצאה מהינמסותים לתוך היחסים שנוצרים. לרוב זה לא קורה, האישיות האינדווידואלית או האגו הם דומיננטיים מידי ולא מאפשרים לזיקה להתרחש ואם היא מתרחשת הם לא נולדים מחדש מתוכה.

במצב זיקתי או התייחסותי, היחסים אמורים להיות המרכיב המשפיע על כל אחד בנפרד, על אישיותו והתנהגותו ותגובותיו של הפרט באינטראקציה, מאשר להיפך. כלומר אם אדם מרשה לאני שלו לזוז הצידה ולאפשר זיקה התייחסותית לקרום עור וגידים בין השניים – הוא או היא, יחוו גילוי, עולם וחוויות שלא היו אפשריות להם באינטראקציה שכיחה של להיות נאמן ליחידה הנפרדת שהם הם. אך לחיות במרחב ובזמן של היחסים והזיקה שנוצרת ביניהם יפגיש אותם עם דברים חדשים שנוצרים תוך כדי היחסים והם צריכים להתאים עצמם להתחדשות הזו.

אך כאמור, רובנו כבולים מידי למי שאנחנו ולמי שאנו חושבים שאנחנו ואיננו מאפשרים לזיקה התייחסותית להיות המרכיב המרכזי בין השניים, זיקה שמאפשרת דברים שאינם חיבור לינארי של היא והוא נותן את התרכובת של שניהם ביחד. כך זה ביחסים בהם אף אחד לא מוותר על האגו שלו. ביחסי זיקה האגו מפנה מקום ונותן למשהו לא ידוע להתרחש בין השניים. ואז יש מסתורין, קסם, הרפתקה, אבל אולי גם סכנה, כי ביחסי זיקה אינך יודע ואינך אחראי למה יכול להתפתח בין השניים, שיהיה דומיננטי יותר מאשר האישיות של כל אחד מהם בנפרד.

באנלוגיה אפשר להשוות יחסים בהם כל אחד שומר על האוטונומיה שלו ומתקשר מתוכה בלי לוותר עליה – לפיזיקה הישנה, פיזיקת ניוטון שראה את הכל כחומר, וההשפעה של חומר על חומר כפועל יוצא של המסה של אותו חומר. וכאן ראו כל חומר בנפרד, לא הייתה זיקה. וחיבור ביניהם היה הסכום של אחד פלוס אחד. חיבור שבו כל יחידה שמרה על זהותה לגמרי. לעומת זאת הפיזיקה הקוואנטית  רואה את החומר כחלל בו מתרחשת אינטראקציה אנרגטית טהורה בין חלקיקים סאב אטומיים. ומה שנראה לי כחומר נפרד אינו אלא יחסי זיקה אנרגטיים בין החלקיים הסאב אטומיים וחלקיקים אחרים. כלומר מתחת ליחידה החומרית הנפרדת ישנה אקטיביות אנרגטית. ומהירות הסיבוב והתנועה של החלקיקים הסאבאטומיים הם שמקנים את האילוזיה של חומר מוצק.

למעשה מנקודת מבט קוואנטית אין יחידות נפרדות, חומריות, אלא יש יחסי זיקה בין מרכיבי יסוד אנרגטיים בינם לבין חלקיקים סאבאטומיים אחרים.

והנה קטעים מתוך "הטאו של הפיזיקה", פריוף קאפרה, הוצאת רמות 1996

"האטומים הגרעיניים אינם חיים במנוחה אלא מחויבים לתנועה- אי השקט טבוע בטבעם. נמצא איפוא שבהתאם לתיאוריה הקוואנטית  החומר תמיד בתנועה. באופן מיקרוסקופי העצמים החומריים שמסביבנו עשויים להראות פסיביים ואדישים, אולם משאנו מגדילים חתיכת חומר שכזו, אנו רואים שהיא מלאת תנועה. ככל שנקרה את חתיכת החור היא תתגלה חיה יותר. כל העצמים החומריים סביבנו עשויים אטומים הקשורים אלו לאלו בדרכים שונות ומעצבים מגוון עצום של מבנים מולקולריים, שאינם קבועים ונחים אלא מתנודדים בהתאם לטמפרטורה שלהם ושרויים בשווי משקל עם התנועות החומרניות שסביבם. " עמ' 181

…"הגילוי שהמסה אינה אלא צורת אנרגיה, הוביל לשינוי מהותי בתפיסתנו את מהות החלקיקים. בפיזיקה המודרנית המסה אינה קשורה עוד לעצם חומרי, ולפיכך החלקיקים אינם נתפסים ככוללים 'חומר' בסיסי, אלא כחבילות אנרגיה. היות שאנרגיה מקושרת לפעולות ולתהליכים, התוצאה היא מהותם הדינמית של החלקיקים. על מנת להיטיב ולהבין זאת עלינו לזכור שחלקיקים אלו ניתנים להבנה רק במונחים התייחסותיים, כלומר כמערכת התייחסות…" שם

…"התיאוריה הקוואנטית הראתה שחלקיקים אינם גרעינים בדידים של חומר, אלא מערכים הסתברותיים, יחסי גומלין במערך קוסמי בלתי נחלק. " שם

…"אטומים כוללים חלקיקים וחלקיקים אלו אינם עשויים ישויות חומריות. כשאנו צופים בהם לעולם איננו רואים חומר: אנו צופים במערכים דינמיים המשתנים ללא הרף ומתחלפים אלו באלו – רצף של אנרגיה מרקדת"…

עמ' 190

ובחזרה ליחסים ותקשורת בין בני אדם. מי שמזכיר יותר מכל את גישת ההתייחסויות או או גישת הזיקה  לתקשורת בין בני אדם היה כמובן מרטין בובר, הוא טען שיש שני סוגי יחסים, יחסי "אני הוא (לז)" ויחסי "אני אתה". לפי בובר לא האדם הבודד הוא מה שחשוב בחייו אלא זיקתו עם הזולת.

להשקפתו הכיוון של העולם המודרני הוא כיוון של יחסי "אני הוא", ולא יחסי "אני אתה" בספרו שגם נקרא: "אני-אתה" 1923, הוא טוען  כי היחסים המודרניים הם יחסי ניכור, שבהם אנו מתנהגים זה בזה כפי שמתנהגים בחפץ.  כאמור הוא קרא למערכת יחסים כזו, יחסי "אני הוא". זו מערכת יחסים טכנו-מדעית, המביאה על האדם המודרני ניכור מזולתו, שעמום רוחני ובדידות.

והנה פירוט ההבדלים בין יחסי זיקה ויחס ויחסי אובייקט והפרדה.

ביחסי אני-לז האחר הוא: • אובייקט – האחר שמנגד לאני הוא חפץ בעל תכונות הניתנות לתיאור

•האובייקט נוצר לשם תכלית או לשימוש מסוים

•האובייקט ניתן להערכה ומדידה, לתפעול, לשימוש, לאנליזה

•האובייקט הוא בעל ממדי מרחב וזמן

•האובייקט הוא גמור וידוע, הוא כבר ישנו – התהוותו בעבר (Present Pefect)

•האובייקט הוא בעל קשרי סיבה ומסובב לסביבתו.

לעומת זאת, ביחסי "אני-אתה", האחר הוא: •האחר אינו אובייקט –הוא סובייקט

•בעל זיקה הדדית אל האני. האני ובן שיחו מצויים בזיקה הדדית בין שווים.

•האני והאני שמולו, קרי ה"אתה", נוצרים מתוך הזיקה ומתקיימים בתוכה כל עוד מתקיימת הזיקה.

•האני וה"אתה" הם בעלי אותו מעמד וסטאטוס, הזולת אינו משמש בידי האני לשם השגת תכלית כלשהי, סיפוק צורך, אינטרס וכדומה.

•היחס בין האני לאתה הוא בלתי-אמצעי (ללא רפלקציה), אותנטי, הדדי.

•אין יחסי אובייקט – אינני רואה בבן שיחי אובייקט.

•אין יחסי שימוש, ניצול, הפקת תועלת כלשהי.

•הזיקה היא הווה בלבד, ואין האני יכול לדעת מראש את מהלכה או את מקומו של האתה בעתיד.

•האחר אינו ניתן למדידה ולהערכה אובייקטיביות.

•לאחר אין התמד קבוע לאורך זמן.

•לזיקה יש קיום רגעי, אולם היא משפיעה עמוקות על אישיותו של האדם המעורב בה.

כלומר מה שחשוב בתקשורת זה לא מיצבו והרגשתו של היחיד אלא דבר שלישי, שבא משניהם אבל חי בנפרד מהם. הזיקה הבין-אישית הזו מתממשת לא אצל היחיד בקצה האחד של הזיקה או אצל היחיד האחר בקצה השני שלה אלא במרחב הביניים שביניהם.

הבין, תחום הביניים שבו מתהווה הזיקה אינו מקום אלא מרחב רוחני של הידברות בין-אישית.

באופן מופלא גישה זו מקבל חיזוק מן הטאו (מיסטיקה סינית של לאו טסה) המדגיש את יחסי הגומלין בין שתי יחידות אנושיות יותר מאשר את העמדתם על חומר בסיסי.

ג'וזף נידהם בספרו Science and civilization in China  טוען כי "הפילוסופיה הסינית נטתה למצוא את המציאות ביחסים".

אך עולם המדע רואה כיום יחידות נפרדות  סטטיות שמתקשרות תוך שמירה על הייחודיות שלהם.

בעולם ההתייחסותי או הזיקתי אין משמעות לקיום של יחידה נפרדת אלא רק ליחסים שהיא רוקמת עם יחידות אחרות שמפסיקות להיות נאמנות לעצמן ברגע שנוצרת זיקה. ולפי העולמות הקוואנטיים, במפגש בין שתי יחידות (וכל היום אנו פוגשים הרבה יחידות אנושיות) הם יכולות להתקיים באת רק בזיקה שנוצרת ביניהם. ושוב עלי להזכיר כי היות ואני חייים בעולם מכאניסטי, לינארי, ניוטוני, ורציונלי, איננו רואים את העולם של תנועות אנרגיה בין יחידות. אלא כיחידות נפרדות שיוצר קשר מבלי לאבד את הזהות האישית שלהן תוך כדי האינטראקציה. 

בעולם החומרי, המכאניסטי, המדעי והרציונלי החלקיקים המוצקים והיציבים נעים בחלל, אך יותר מכל טוענת  הגישה המכניסטית מפרידנית ליקום מלא ביחידות נפרדות (אטומים) ואילו בתורת השדה הקוואנטי העולם הוא ריק אחד גדול והוא מוכר כמהות דינמית בעלת חשיבות דינמית ממדרגה ראשונה.

וזה מחזיר אותנו לתקשורת האנושית. בתקשורת קוואנטית (אם אפשר להגיד כך) היחידות הנוטלות חלק במאורע הזיקתי ("אני אתה") הלוקח חלק בין שניים או יותר – חיות בעולם ריק, אך עולם בו אנרגיה יכולה לעבור מיחידה ליחידה באופן חופשי. ואם כך קורה כל יחידה חוזרת לעצמה מופרית ומוטענת בחווייה כמו טרנסדנטלית. שמשאירה בו אימפקט עמוק. והוא כבר לא בדיוק אותה יחידה שהיה קודם.

אך האדם המכאניסטי רציונלי לינארי של היום, רואה את הריק הקיים בין השניים, כתהום מפחידה, המאיימת לבלוע את המתקשרים לתוך אי קיום, העלמות של עצמם בתוך הריק הזה שקיים ביניהם, הם לא רואים את הריק כהזדמנות להתגשמות ולחיי זיקה. אפשרות שהם סוף סוף יתרחשו בתווך שקיים בין שניהם. והתווך הזה לא יוכל להתקיים אלא אם כן יבואו לריק הראשוני הקיים ביניהם עם גישה חיוביות לזרוק עצמם לתוכו ולחכות לראות מה יתרחש בריק הזה בין שניהם. איזה מן "אני אתה", איזו מן זיקה התייחסותית תתממש בין שניהם. הם לא באים לזה כאל הרפתקה מופלאה ומסתורית. שבה הכל יכול לקרות. מסע אל הלא נודע שכל תרומה של האחד תורמת להמשך ההשתנות וההתפתחות של הישות שעכשיו קיימת בין שניהם.

כלומר ההתייחסות לתקשורת מן הבחינה הזיקתית מראה שגופים חומריים (של בני האדם שמתקשרים)  אינן איכויות  בדידות, אלא קשורים ללא הפרד לסביבתם. ותכונותיהם מובנות במונחים של יחסי הגומלין עם שאר העולם.

בתקשורת אנו מסוגרים מידי בתוך עצמנו. ולא יוצרים בינינו לבין הזולת שדה ריק חופשי שבו יוכל להתרחש משהו שבא משנינו, אבל שיש בו גם משהו חדש שלא היה באף אחד מאיתנו קודם. כך שלאחר השיחה אנו חוזרים לעצמנו מחודשים, ועם ראיה והשקפה על העולם שלא היו לנו לפני השיחה.

מה שקורה בדרך כלל, שהריק הראשוני שקיים ביני לבין הזולת מפחיד את שנינו וגורם לנו להסתגר עוד יותר בתוך עצמנו. מה שאומר שמה שיוצא מאיתנו אינו אותנטי ולא בא עמוק מבפנים, אלא משוחחים על כל דבר שאינו נוגע בחיים של אף אחד משנינו. מה שתופס חשיבות בעינינו בדרך כלל זה למלא את הריק, את השתיקות, בכל דבר רק לא בתוכן אותנטי ועכשוי שחי בנו עכשיו. וזה יוצא תקשורת מנוכרת שבה הזולת זר לנו ואנו זרים לו, ואנו שותפים רק לדבר אחד – למלא את הריק שבין שנינו בכל דבר רק לא במשהו אותנטי שבא מן הפנים שלנו.

עד כמה זה נדיר ליצור זיקה שכזו בין בני זוג ובלל בין שני בני אדם? נדיר למדי, אך מה שיותר גרוע, שאנשים איבדו את הדרך לזהות את הזיקה הזו כשהיא נוצרת. הם ייחסו את ההתרחשות הזו לכימיה בין המשוחחים, או לכריזמה, וגם לא יידעו כמה מה שהם רואים, או שותפים לו הוא נדיר ומאורע מיוחד.

לקחת דברים באופן אישי .

יש קשר ישיר בין העוצמה שבה האדם לוקח משהו באופן אישי ובין עוצמת ההרס שהיא גורמת כשאדם נמצא תחת השפעתה. האדם היקר ביותר עבורו הופך לאויב מר.

הנקודה היא שמה שגורם לאדם לקחת משהו באופן אישי, הוא לא בהכרח עוצמת הגירוי או ההעלבה, זה יכול להיות משהו שולי ביותר. כל אחד בכל זמן יכול להישאב לזה.

כשאתה לוקח את מה שעשית או אמרת באופן אישי – הדימוי העצמי שלך נמצא בסכנה. אתה תמיד רואה את עצמך הכי גרוע שאפשר. וכשאתה לוקח מישהו אחר באופן אישי הוא הופך לשטן. היא מצב נפשי, או מצב ישותי (state of being), כי ברגע שאתה יוצא ממנה זה כאילו ששום דבר לא קרה, אין משקעים לאחריה.

כשאתה בפנים – כל העולם קרס, אתה אפס, הזולת מפלצת – כשאתה כבר בחוץ, כאילו זה לא קרה.

ישנן שני כיוונים ללקיחת משהו באופן אישי; פנימה והחוצה. אפשר להפנות אותו כלפי גורם חיצוני ואז להתפוצץ עליו, או אפשר 'לבלוע', להדחיק, לחיות עם זה בפנים. בשני המקרים זה מבלי דעת, ללא שליטה. אך הנזק הוא עצום.

לקיחת דברים באופן אישי זה אחד הדברים ההכי פחות אמיתיים שקיימים בעולם, זה לא קשור למי אתה , למה קורה לך באמת. זו איזו שהיא זגוגית אפלה שמושמת עליך אבל זה לא אמיתי.

 אתה אותו בן אדם עם אותם כישורים אותם יכולות הסיטואציה שלך בדיוק אותו הדבר אבל אתה במעין התקף מעין מאניה. .

עם זאת לא כל הרגשה גרועה ביותר היא מעורבות רגשית. העלבות או פגיעה רגשית היא בסך הכל 'מכה קלה בכנף'… בעוד לקיחת משהו באופן אישי מעין שיגעון זמני שהשתלט על האדם, לא פחות.

כשאתה רק מרגיש נעלב או פגוע, , אתה יכול להרגיש רע אך יחד עם זה יש עולם. כשאתה לוקח משהו באופן אישי אין עולם. אתה כל כולך קבור תחת לקיחת משהו באופן אישי . זה כל העולם עבורך.

הכל מצטמצם לאותה נק. זעירה שבה אתה משתולל עם הטורנדו הרדיואקטיבי של לקיחת דברים באופן אישי. .

רוב האנשים ילחמו איתך עד טיפת הדם האחרונה על כך שהם ממש לא לקחו שום דבר באופן אישי, אנשים לא מודעים לזה כלל. 

(כשאדם בתוך זה הוא לא רוצה להודות בזה שהוא נמצא במעורבות רגשית (אם בכלל הוא יידע מה זה בכלל) כי אם יודה בה הוא יכנס למעורבות רגשית עוד יותר גדולה.

אנשים לוקחים באופן אישי כמעט הכל רוב הזמן. ואין ספק, זו הקללה הגדולה ביותר.

מספיק להביט בהרכבת הקואליציה כולם לוקחים את כולם באופן הכי אישי, אחרת זה היה יותר קל ופשוט.

דוגמה אחת:

מלצרית במסעדה שלחה הזמנת משלוח, האדם שקיבל את המנה לא היה מרוצה, הוא התקשר למלצרית והתלונן, (הוא לא רוצה את המנה), במקום להתנצל ולהציע תחליף או פיצוי, היא לקחה את זה באופן אישי, כאילו היא אשמה, והיא האשימה את הלקוח שהניח את המנה בחוץ יותר מדי זמן, ועל כן היא מקולקלת… (וזו הייתה האשמה שגויה, כי המנה נאכלה בסמוך לקבלתה אבל זה לא שינה למלצרית) תגובתה הייתה: סירוב להחזיר, ויכוח, היא תקפה ושמה את זה  על הלקוח, (כל זה בניגוד מוחלט לאיך שהבוס שלה היה רוצה שהצוות שלו ייתן שירות) וכל זה בגלל שהיא לקחה את הלקוח הלא מרוצה באופן אישי (כאשר למעשה למנה לא היה שום קשר איתה, [היא לא בישלה אותה …]).

דוגמה נוספת:

בתחילת המאה ועשרים התקבצו קבוצות של צעירים יהודים במרכז ומזרח אירופה והחליטו להקים קומונות שיתופיות לחלוטין בישראל שכל אחת נקראה בשם: קיבוץ. והם עשו זאת והקימו מקומות משגשגים שיש בהם הכל, אף אחד אינו במעמד יותר גבוה או מכובד מהשני. אין לאף אחד מה שאין לשני , אין כסף לאחד יותר מלשני, שוויון מוחלט, הכל הוחלט באספות קיבוץ, היה נפלא. הילדים היו שייכים לכולם. והם האמינו שכך ייעלמו הבעיות שבין אדם לאדם, והם יקימו גן עדן שוויוני של עזרה הדדית ואחווה.

כך היה במשך עשרות שנים. פאר הגאוה לעם היהודי כולו, עד שבשנות השמונים הכל קרס. והיום לכל חבר יש בית פרטי, מכונית פרטית, מקום עבודה פרטי משלו, אין חדר אוכל משותף, חדר תרבות משותף, הכל פרטי , הכל מופרט. איש איש לעצמו ולחייו. רעיון השיתופיות והכל בשביל כולם וכולם בשביל הכלל – פינה מקומו לאגוצנטריות הרגילה שבעיר.

מה קרה?

ובכן, לקחו 200 צעירים נלהבים המאמינים באחווה הבסיסית שבין בני האדם וביכולתם לחיות ביחד בהרמוניה, ושמו אותם במקום סגור, זה הכל

רק לא לקחו בחשבון וירוס זעיר אחד בשם: לקיחת דברים באופן אישי, והוא חדר, והוא שגשג, וגרם מגפה איומה ביחסי האנוש שהרסה את כל מרקם היחסים עד היסוד, עד שלא נותר כל אמון, כל רצון מינימלי לשיתוף פעולה. הכול הורעל עד היסוד! וירוס אחד קטן.

אהבה ואכפתיות בזמן משבר

איכויות שהן נדירות וחסרות מאוד בין בני אדם הם: אכפתיות, חמלה, חום אנושי ואהבה.

לא משנה איזה משבר או באיזה טראומה מוצא עצמו אדם לפתע בחייו – אם הוא מוקף במספר אנשים המחבקים אותו באהבה ואכפתיות – הוא יתגבר וישרוד.

והמשבר או קריסה של אדם קרוב (בין אם זה פיסי, פסיכולוגי, מנטלי או כל תחום אחר) – מבחן בנוסח נייר לקמוס לגבי אהבתם והמחויבות של החמלה והאכפתיות שלהם.

המשבר אמור לגרום להתלקחות ולבעירה מוגברת של האהבה ומחויבותם לאכפתיות ודאגה.

כשאדם קרוב נמצא בצומת קשה, קרוביו ילכו באחת משני דרכים קיצוניות; התרחקות והתעלמות ממנו. או הגברה והתעצמות של האהבה וכו", זו נקודת מפנה.

אם המשבר פוגש אהבה מתמודדת – היחסים מתחזקים, אך אם המשבר פוגש ניכור – היחסים יסבלו מנזק קשה.

למעשה, אם אדם מחובר לנפשו, שאז יהיו לו אנושיות ואכפתיות אנושית כלפי כל יצור אנוש – אזי אם הוא פוגש אדם קורב במשבר – החמלה והאכפתיות אמורים להיות שם באופן טבעי, גם ללא אהבה ואכפתיות אישיים.

אך לנטוש נפש קרובה בדיוק בזמן שהיא יותר זקוקה לאהבה וחמלה הוא אנטי-אנושי.

. הערה: למעשה אהבה וחמלה בעת משבר של האחר מופיעות אצל חיות, בעיקר פילים:

An Elephant Parade | Kapama Blog

https://explorer.theday.co.uk/stories/elephants-try-to-help-each-other-like-humans-explorer

https://www.sciencedaily.com/releases/2014/02/140218101020.htm

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3932735/

https://tinyurl.com/hnuvpdvk

https://www.nationalgeographic.com/animals/article/140218-asian-elephants-empathy-animals-science-behavior

ניתוח בלתי מילולי של סידורי ומיקומי ישיבה – בארוחת ליל הסדר.

ליל הסדר – ויקיפדיה

ובכן, ליל הסדר שוב בפתח. ורובנו כבר יודעים היכן נהיה ועם מי. ובסופו של דבר, לאחר שכולם מגיעים ונכנסים -הם מתיישבים, ומכאן ואילך  אנו מוצאים שלל של  מסרים לא מילוליים המשפיעים רבות על האווירה והתחושה -של כל אחד ואחת -במהלך ולאחר והסדר. בשורות הבאות נתמקד בדבר הבסיסי ביותר: סידורי ומיקומי ישיבה:  כאן הדברים הם לא אקראיים או נטולי משמעות כפי שהם אולי עשויים להראות.

שולחן הסדר הוא מלבני, מה שאומר שבשעה שמחליטים איזה צד של השולחן הופך לראש השולחן, מיד מקבלים מדרג היררכי, היורד בסדר חשיבותו ככל שמתרחקים מן היושב בראש. ומי הוא היושב בראש? כאן בדרך כלל יושב גבר… ושנית, בדרך כלל זה בעל הבית, בעל הטריטוריה, או האדם הנחשב כחזק, בכיר (ולעתים, כמחווה, גם הקשיש שבחבורה).

ומי יושב בצד השני של השולחן? כאן השאלה מתרחבת והתשובה אינה כה ברורה, כי מי שיושב ממול -קורה תגר (באיזשהו מקום) על בלעדיות מנהיגותו של היושב בראש. כאן תשב האופוזיציה, שתהא או אשתו של בעל הבית, או אדם חזק כלשהו.

היושב\ת לימינו של היושב בראש בדרך כלל נחשב\ת כקרוב ביותר בסדר החשיבות למנהל הסדר וגם אדם שבדרך כלל תומך בו. ממול, במקום הראשון מצד שמאל, ישב גם אדם 'מקודם' וחשוב, אך חשיבותו אולי פחותה קצת מזה היושב ממול.

ומכאן והלאה סדר החשיבות של היושבים -יורד, עד שמגיעים לקצה השני של השולחן, שם ניתן למצוא אורחים, חברים של הילדים וכו'.

בדרך כלל, בקרב אנשים שלא שוררת בניהם אחווה מרובה – תהא נטייה שלא  לשבת זה לצד זה, אלא מרוחקים ככל האפשר, ואם אי אפשר מחוץ לטווח העין, לפחות בצד השני של השולחן.

לצידנו, אנחנו בדרך כלל מעדיפים שישבו אלו שאיתם אנחנו מסתדרים ומרגישים בנח. כך שבסופו של דבר ניתן למצוא שצד אחד של השולחן מהווה מעין מחנה אחד, בעוד שהצד השני מהווה מעין מחנה אחר, מחנה שמנגד.

ועוד דבר: לשבת קרוב – להרגיש קרוב, לשבת רחוק -להרגיש רחוק.

ועצה: שולחן מלבני, בשל הפינות, הינו פחות 'ידידותי' מאשר שולחן אליפטי, הנטול פינות וזוויות והמשרה בשל כך אוירה הרמונית וזורמת יותר.

      חג שמח.

*

ניתוחי שפת גוף ותקשורת אל מילולית – נוספים:

https://tinyurl.com/d3ym2ph8

https://tinyurl.com/7r7nwtj4

https://tinyurl.com/yj5nt392

מסות נוספות:

https://www.facebook.com/consciousnessway

http://hagut.net/

https://tinyurl.com/4xcre9d6