אימון, או קוצ’ינג בלעז, הוא תהליך שמעביר יצור ממצב של ינקות למצב של בגרות, מפיגור להתקדמות, מפסיביות לאקטיביות. אדם בעקבות גורלו
הגורל הוא כמו מערכת כבישים. אתם יכולים לנסוע בה ואתם יכולים שלא. האם מצאתם את ‘תוכנית האב’ של חייכם או שאתם סתם נסחפים בזרם?
ישנם תחומים בחיינו שניתן לשכלל רק לאחר אימון ותרגול. הדוגמאות השכיחות הן לימוד שפה או ללמוד ללכת, לקרוא, לכתוב, לדבר, לבשל וכו’. למעשה היכולת להגיע לרמת תפקוד כמעט בכל תחום – שלא לדבר על מצוינות – מצריכים אימון והכשרה. והתפתחותו של אדם נעצרת בדיוק בנקודה בה הוא מפסיק לעבוד על עצמו, להתאמן ולהתפתח.
אימון משדרג את המערכת לדרגה משובחת ומעולה יותר של עצמה. אין מערכת באדם שלא ניתן לשדרג. אחת הדוגמאות הטובות לכך היא מנגנון התיאבון או האכילה. ברמה הנמוכה האדם זקוק לאוכל עתיר גירויים גסים, המתנפלים על המערכת ומהממים אותה. ברמה הגבוהה אדם יכול לאכול תפוח ולמצוא בו טעמי טעמים וליהנות משלל המרכיבים העדינים שיש בו.
לא לאכול על-פי העינטוז של המזון
ואכן במנגנון הרגיל, שלא שודרג עדיין, הנטיה הרגילה היא לאכול בהתאם לרמת הגירוי של האוכל ולא לפי הרעב. בצורת ההתנהלות הנמוכה ישנה עלייה לכיוון של אוכל מגרה, שלוקה באסתטיקה אבל עשיר בתבלינים ורטבים. אם מערכת האכילה לא משודרגת, היא עוברת במוקדם או במאוחר לאכילת ג’אנק פוד. מה שמאפיין את סגנון הג’אנקי הוא הזמן הקצר שעובר בין הרגע שהאדם מחליט שהוא רוצה לאכול ועד שהמזון מוכנס לפיו. סגנון ג’אנקי מתאים למנגנון אכילה שמתקשה לדחות סיפוק מיידי. המאכלים הג’אנקיים דלים במרכיבים תזונתיים ועשירים במרכיבים מגרים ומושכי תשומת לב.
ברמה גבוהה לומדים לאכול מאכלים טבעיים ואיכותיים, ולאוו דווקא מגרים. ברמה זו הקריטריון
לסוג המאכל מצוי בפנים, בתוך האדם, באופן מודע, בעוד שברמה הנמוכה הפקטור המחליט הוא חיצוני וקשור הדוקות ליכולת העינטוז או הקריצה של המאכל עצמו.
ברמה הנמוכה נמצא בצקים, עוגות, סנדוויצ’ים, בורקס, פסטה, פיצה, המבורגר, סטייקים, פלאפל ופיצוחים. ברמה הגבוהה יש פירות וירקות, גבינות וקטניות. ברמה הגבוהה המערכת צריכה ללמוד להפיק הנאה מן האוכל בגלל שהוא נקי, איכותי, טרי ורענן ולא בגלל שהוא עתיר בגירויים גסים שעובדים בישירות ובעוצמה על בלוטות הטעם.
לרוב אנשים מגיעים לאכילה משודרגת רק כשהם נאלצים להוריד משקל או מסיבות בריאות. קשה למצוא אנשים שיאכלו ברמה גבוהה פשוט כי הם רצו לשדרג.
כך גם בחשיבה
אם מערכת כלשהי לא מקבלת אימון ואילוף לעבור לרמה הגבוהה של עצמה, סופה להידרדר לפעילות על סמך גירויים ההולכים ומתחזקים.
כך גם מערכת החשיבה: היא מחפשת סיפורים מעניינים ודברים יוצאי דופן לעבוד עמם. אך מערכת שעברה אימון והשתדרגה מוצאת בתוך הדברים הכי טריוויאליים עומק ומשמעות. כלומר, ברמה גבוהה מערכת החשיבה מגיעה לסיפוק בגלל היכולת שלה לחדור למציאות הסמויה ולא בגלל שהמציאות הזו עתירה בפעלולים. הדברים נכונים גם לגבי היכולת ליהנות ממוזיקה, שירה, פיסול, ציור, כתיבה וריקוד.
באדם קיים תחום לא מתופעל ולא ממוצה שנקרא תודעה. תודעה היא החלק הסמוי והגבוה המשמש לקליטת החלקים במציאות (פנימית וחיצונית) שאינם נגישים לקליטה הרגילה. אפשר לפתוח ולאמן את התודעה ולהגיע לממד אחר של קיום פנימי. ובמילים אחרות: אימון תודעתי. ואין הכוונה למדיטציה. מדובר על קבלת הכשרה ואימון של התודעה.
התודעה היא כמו מטוס
קל להבין את משמעות האימון כתהליך שדרוג של מערכת קיימת, אך קשה מאוד להבין אותו בהקשר למשהו שעדיין לא קיים באדם כמו התודעה. כדי להבין את האימון בהקשר תודעתי, יש צורך באנלוגיות.
האנלוגיה הראשונה לאימון תודעתי היא קורס טיס. קורס טיס הוא תהליך בו אדם שמהלך על הקרקע מאומן ומקבל הכשרה להטיס כלי טיס באוויר. בהשוואה ללימוד נהיגה, קורס טיס הוא ממד אחר של הכשרה ואימון.
האנלוגיה השנייה היא מפרשים. התודעה הרגילה נמצאת במצב מכווץ ומכונס, כמו מפרשים שלא הועלו ולא נמתחו על התורן ועל כן הרוח לא יכולה לנשוב בהם. מצב התודעה הרגיל נעדר ממדים של רוחב, גובה ועומק – האדם לא מודע למציאות שמחוץ למציאות שנקלטת בכלי הקליטה הרגילים שלו, ואלה מוגבלים וממושטרים על ידי ההזדהות הרגשית שלו עם מה שקורה לו. ככל שהוא מזדהה יותר עם פסגות ההנאה ובעיקר עם תהומות העלבון או הכעס – כך מצטמצמים מרחבי התודעה. על כן האימון להרחבה, פתיחה והערת התודעה מתחיל תמיד במודעות וחיבור לרגשות, במטרה לצמצם את הפראות והקיצוניות שבה הם מגיבים לטוב ולרע שקורה לנו.
תודעה לפני אימון היא במצב רדום, כמו עין סגורה, או כמו אדם במצב שינה. מטרת האימון היא להעביר את החלק בנו שקולט את המציאות הפנימית והחיצונית ממצב של חוסר תפקוד למצב של ערנות.
התשתית לאני הגבוה
דוגמא נוספת: אם בדוגמא הקודמת דובר על מרחבים גיאומטריים (רוחב, גובה ועומק), הרי שקיימים עוד מישורים שבהם התודעה מצומצמת או נייחת, והכוונה לשלושת המרחבים המאפשרים לנו קיום בעולם. והכוונה היא למרחבי החלל, הזמן והגוף. אדם בעל תודעה לא מאומנת חי בחוסר מודעות לחלל שסביבו, לחדר שבו הוא נמצא, לנוף שבו הוא נע. הוא חי בחלל מצומצם, מרוכז רק בעצמו וברגש השליט שבו ברגע נתון. אפשר להגיד שהוא סגור לחלל שמקיף אותו. וככל שמצב התודעה נמוך או רדום, או מכווץ יותר – כך האדם פחות ער לחלל סביבו, או ער רק לחלק הקרוב והמיידי. גם מרחב הזמן מצומצם אצל אדם שלא עבר אימון תודעתי: הוא הולך לאיבוד בתוך הרגע הצר, לא מודע לדינמיקה של זרימת הזמן מן העבר אל העתיד, לא חופן את שלושת מצבי הצבירה של הזמן בו זמנית – שזו פריבילגיה של אדם שעבר אימון תודעתי.
מה לגבי מרחב הגוף? ובכן, זהו אכן מרחב, עולם שלם ורחב שהאדם בדרך כלל לא ער לו, לא קשוב לו, ואם כן, אין לו הבנה לתמסורת של הגוף בזמן נתון. איננו מבינים אותו, איננו חשים אותו, הוא לא מדבר אלינו ולא מספר לנו מה מתחולל בתוכנו. במקום ידיד הפכנו אותו לעבד. אנו שוב אבודים בתוך ההזדהות הרגשית של הרגע (טוב לי, רע לי) וכך מחמיצים את הקשר שלנו עם הגוף, שהוא הערוץ היחידי לתקשורת ומגע עם העולם והחיים.
במצב התודעה הרגיל האדם חי ומזדהה עם החוויה שלו. הוא לא מנסה להבין מה קורה לו, רק רוצה ללכת לאיבוד בתוכה. לאדם בעל התודעה הלא מאומנת יש תחושה שהבעיה של חייו היא שעדיין לא הגיע למצב שבו הוא הולך לאיבוד בחוויה, שוכח את עצמו, ונסחף במה שקורה לו. אדם שעבר אימון תודעתי יודע שבדיוק ההפך הוא הנכון: עליו דווקא ליצור מרחק בינו ובין מה שקורה לו: ובמרחב הזה, בינו לבין החוויה, הוא מנסה להבין: מה קרה? למה זה קרה? במרווח הזה הוא מטפח חוכמה, חוכמת חיים.
כדי להגיע לידיעה האדם התודעתי חייב להיות מסוגל להתבונן בעצמו מן הצד, לטפח בעצמו את מה שנקרא ‘הצופה’, שהוא התשתית לאני גבוה, לא מעורב, מפיק לקחים.
|
Gabriel Raam
Gabriel