We are asleep. Our Life is a dream. But we wake up sometimes, just enough to know that we are dreaming. Most of the time, though, we are fast asleep. I cannot awaken myself! I am trying hard, my dream body moves, but my real one does not stir. This, alas, is how it is!
-Ludwig Wittgenstein ,Letter to Engelmann.
*
ספר שלם בנושא השינה והערות התודעתית:
רבי נחמן היה בעצמו חריג ושונה ויחודי על רקע שאר הרבנים של החסידות. וצריך לזכור שהם עצמם היו חריגים על רקע היהדות האורתודוכסית, שדגלה בקיום ושמירה על הלכות ומצוות בעוד שהחסידות דיברה על דברים שונים. היא החזירה בחזרה למרכז הדיון את החוויה האישית, את המישור הסוביקטיבי. ובתוך כל זה רבי נחמן כאמור היה עדיין חריג ובמידה רבה גם מנודה. למשל במשך רב חייו הקצרים הוא הותקף על ידי אחר מראשי המתנגדים לו, אחד בשם הסבא משפולה, שבעצם נשא את נס ההתנגדות אליו.
וגם כיום יש המוצאים בתורתו של נחמן אלמנטים של פסיכולוגית מעמקים ופסיכולוגיה אקזיסטנציאלית.
ר’ נחמן אהב לספר סיפורים, וכשראה כי תורתו לא ממש נקלטת, הוא בחר ב’כביש עוקף’ התנגדות והתחיל לספר סיפורים. הנה סיפור אחד כזה שלו שיש בו הרבה ממה שספר זה מנסה לגעת בו, להבהיר ולהכנס לעומקו.
גם הסיפור הזה אינו שייך לספר הקאנוני של סיפורי נחמן בברסלב, הוא לא שייך לאותם סיפורים שהתקבלו כסיפורי ר’ נחמן אלא גם הוא היה בשוליים של סיפורי ר’ נחמן הוא מצוי בספר שנקרא: “ספר סיפורים נפלאים” שיצא בשנת תשל”ב. שם הסיפור: “התבואה המשגעת”.
הנה הסיפור, בצירוף עיבוד לפרשנותו של פרופ’ שלום רוזנברג מאונ’ תל אביב, שדיבר על כך במסגרת סידרה על ר’ נחמן שנתן בשידורי האוניבריטה הפתוחה של גלי צה”ל, בשנת 1999.
“פעם אחת, אמר המלך לאהובו, השני למלך, כאשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל תבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עיצה”, כלומר המלך יודע שהתבואה מסוכנת, כלומר היא תגרום לשיגעון, ומכאן שהמלך ויועצו צריכים לטכס עיצה וזה מה שהמלך שואל את היועץ החכם שלו. ועונה אם כן אותו היועץ: “יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ”ל”. כלומר, אפשר לשמור (מן התבואה הלא מורעלת) בשביל המלך ועוד כמה פרוטקציונרים, מיוחסים – שלא יצטרכו לאכול מן התבואה שההמונים יאכלו ממנה. אך כאן עונה לו המלך: “אם כן שאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע – אז יהיה להיפך”. כלומר, אומר המלך, אבל אם כולם יאכלו מן התבואה ויהיו משוגעים ואנחנו לא נאכל ונהיה כביכול נורמלים, הרי בעיניהם הם יהיו הנורמלים ואנחנו המשוגעים. וזה כמובן לא בא בחשבון. כמו הוא אומר לו: איזה מן עיצה אתה נותן לי הרי גם אם נאכל מן התבואה שלא תעשה אותנו משוגעים, הרי זה בעצם לא יעזור לנו וממילא אנחנו נכנס לבית המשוגעים מפני שלא נהיה נורמלים, דהיינו, לא נהיה שייכים לנורמה של הכלל. “על כן בודאי”, מוסיף המלך, “נצטרך לאכול גם כן מן התבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנו משוגעים, שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן תסתכל על מצחי, נדע מן הסימן שאנו משוגעים”. עד כאן הסיפור של ר’ נחמן. אחד הפירושים המעניינים שניתן ליחס לסיפור זה הוא פירוש שמחזק את זרם האנטי פסיכיאטריה, המפורט בספר זה, בעיקר בהקשר של תומס סאס ור. ד. ליאנג. כלומר? שהשיגעון הינו יחסי ביותר, ואינו ניתן להגדרה חד משמעית, אלא שהוא הוא מה שהממסד בזמן נתון מגדיר כשיגעון והוא מגדיר זאת כך בגלל שהוא מהווה חריגה מנורמה מקובלת. כלומר סיפור זה מתקיף למעשה את הראיה הרגילה המרובעת של מה זה אומר להיות אדם מהוגן ואומר שיגעון אינו משהו מעורער בנפשו של אדם, אלא חריגה מנורמה חברתית.
ועל כן אי אכילה מן התבואה החדשה – לא תעזור למלך וליועצו כלל והמעמד הפסיכיאטרי של המלך והשרים יקבע ממילא לא על פי בחנים מהותיים ולא על פי כללי הרפואה אלא בהתאם לחריגה מן הנורמה הכללית.
אז מה הסיפור אומר? הוא אומר משהו שהוא מעבר למשמעות האנטיפסיכיאטרית, הוא אומר שאנו מסתכלים על עצמנו כאילו אנחנו שפויים, ואילו ר’ נחמן רוצה שנסתכל על עצמנו אחרת. אנחנו קוראים את הסיפור כאילו לפני האכילה מן התבואה, כי אנו רואים עצמנו כשפויים כאנשים בעלי תבונה בעלי שכל ישר ובריא, אך ר’ נחמן בא ואומר כי טעות בידינו; אנחנו כבר אכלנו מן התבואה, תסתכל במצח ותראה את הסימן שבעצם אתה משוגע. לשון אחר, המשל של התבואה בא ללמד אותנו כי במידה מסוימת אנחנו משוגעים, ומה זה להיות משוגע? משוגע זה אדם שחי בעולם לא ריאלי, עולם בעל מציאות משלו שאיננה מתאימה לאמות מידה אובייקטיביות, (המשוגע חי בעולם סוביקטיבי שהוא יצר לעצמו). ועל כן מכיון שכולם מתנהגים בצורה מסוימת – המשוגע נראה יוצא דופן. אך הסיפור מנסה להראות לנו שכולם חיים באיזשהו עולם סוביקטיבי, באיזשהו עולם משל עצמם, דהיינו יש כאן תיזה שאומרת כי העולם –כפי שאנו תופסים אותו – הוא עולם של תדמית, או אפילו של תרמית, כלומר זה עולם של תופעות, ושהעולם שאנו מסתכלים בו איננו העולם האמיתי.
כלומר, המסר של הסיפור הוא; שאיננו רואים את העולם, העולם איננו כפי שהוא נראה, העולם נתון מאחורי צעיף של תדמית. זהו עולם שיש בו הסתרה, הסתרה של העולם האמיתי.
רעיון ההסתרה הוא אחד הרעיונות הבסיסיים של המחשבה החסידית. זהו רעיון של הבעל שם טוב כפי שהוא מובא על ידי תלמידו ר’ יעקב יוסף.
והנה בא ר’ נחמן ואומר שלמרות ההסתרה אפשר לגלות משהו ממנה, והכיצד? ובכן כשאנו מסתכלים על הסימן שבמצח ואנו אומרים לעצמנו שאנו משוגעים – אנו בעצם מודים בפני עצמנו שאיננו רואים את העולם האמיתי, אנו מבינים שהעולם אינו כפי שאנו רואים אותו.
והיכולת הזו לדעת שאנו חיים בתרמית וכי העולם האמיתי מוסתר מעיננו מאוד לא אהוב על האינטלקט, על השכל הישר והרציונלי, זה שאוהב לגעת בחפצים ולדעת שהם מוצקים, לדעת שהעולם הוא מה שנראה.
ולמה הדבר דומה? לאדם השרוי בחלום בלהות, והוא מבין שהוא בחלום והוא רוצה להתעורר ואינו יכול. להסתכל על הסימן במצח שלי או במצח של האחר, או להסתכל בראי זה להבין שאנו נמצאים בתוך החלום, אבל זה עדיין לא מבטיח שאנו יכולים להתעורר ממנו, כי עדיין התדמית של העולם (עם כל הסבל הכרוך בה) היא עבורנו הריאליות עצמה.
בסיפור הזה אין בכלל התיחסות לאפשרות להתעורר מן החלום, בסיפור הם נידונים לשיגעון ללא מוצא, והנחמה פורתא היחידה היא סוד הסימן; אנו יכולים להגיע להבנה שאנו משוגעים, אמנם הבנה זו לא עוזרת לנו להינצל ממצב זה, אך לפחות אנו יכולים לדעת שאנחנו שם. (כלומר, זה שהמשקר יודע שהוא משקר לעצמו, לא עושה אותו לדובר אמת, אך אין ספק שהוא במצב יותר טוב ממשקר שמאמין לשקרים של עצמו, הוא נמצא במודעות חלקית, מודעות שהיא קללה, לדעת שאתה לא יודע עדיין לא שם אותך במצב שאתה יודע. פתגם ערבי עתיק אומר יש 4 סוגי בני אדם, אלה שלא יודעים שהם לא יודעים, אלה שיודעים שהם לא יודעים, אלה שלא יודעים שהם יודעים, ואלה שיודעים שהם יודעים).
עד כאן הפרשנות של פרופ’ רוזנברג.
אז האדם הישן נותר עם ידיעה שהוא משוגע, כלומר ישן, שאינו חי בעולם האמיתי. זו ידיעה עם הרבה כאב; להגיע להר נבו, לראות את הארץ המובטחת ולדעת שלא תגיע לשם. וכמובן שכל קורא ואדם רוצה לדעת,
האם זה הדרגה העליונה ביותר שניתן להגיע אליה? לדעת שאנו חיים בעולם של תדמיות, ולדעת
שלעולם לא תפגוש את המציאות שמתחת לצעיף האשליה. האם ניתן בכלל לצאת מן האשליה?
או שיש רגעים של שפיות וערנות; הזדמנויות יוצאות דופן שבהן אנו יכולים להתעורר, כלומר לצאת כאילו מתוך עצמנו ולראות את העולם אחרת.
ובכן כאן אנו מגיעים לרעיון של האלכימיה שמדבר על קפיצה קוואנטית של ההוויה. גורדייף מדבר על שינוי מצב תודעה, שינוי ממצב של אדם ישן לזו של אדם ער. קרלוס קאסטנדה מדבא על מציאות אחרת, שאולי ניתן להגיע אליה בעזרת מסקלין, או הדרכה של דון חואן. ובחסידות המיסטית (זו של המגיד) קיים רעיון שעל ידי דבקות (מצב מסוים של הנפש) – האדם מסוגל לשנות את תודעתו, זה מה שעושה את הצדיק לצדיק. בשפה קבלית אפשר להגיד שזו האפשרות שלו לעזוב את היש ולחזור אל האין. מה משמע? משמע של המצב הזה זה להסתכל על העולם לא מתוך המשקפיים הרגילות אלא לשנות את התודעה ולראות את העולם בצורה שונה לחלוטין. ואכן גדולי החסידות ראו את העולם כחלום, וכמו שניתן להתעורר מן החלום למציאות, כך גם ניתן להתעורר מן המציאות האשלייתית, התדמית, ‘המשוגעת’ – אל תוך מציאות אמיתית, שפוייה…
כלומר, מדובר כאן על כך שאנו חיים בעולם של תרמית, ומדוע תרמית? כי קיים עולם אחר, מעבר לעולם שאנו רואים אותו. ואנו חיים בעולם אחר כי המשקפיים שלנו אינן נכונות. ואילו היינו יכולים להחליף משקפיים, לתקן את העיניים… דהיינו לתקן את התפיסה שלנו את העולם – היינו יכולים לראות את העולם באופן שונה. העולם הוא אלוהי אך אנו רואים מפלצות כי איננו רואים את העולם במלא אמיתותו.
הרע שבעולם הוא תוצאה של איך שאנו רואים את העולם, אילו היינו יכולים לראות את המציאות אחרת, היינו רואים וחווים עולם אחר. האקט של הדבקות בחסידות, האקט שבו הר’ מצליח לצאת מן העולם, צאת הנשמה וכו’ זו החוויה המיסטית שמאפשרת לראות את העולם כפי שהוא באמת.
עמדה זו של ר’ נחמן היא כה רדיקלית, שאפילו בחסידות קיבלו אותה בצורה מוגבלת, אך זו הדרך היחידה בה ניתן להבין את הטרגדיה של ההיסטוריה האנושית והאישית של כל אחד מאיתנו.
https://www.youtube.com/watch?v=X3ccigHQ4F8&t=24s
Gabriel Raam
Gabriel