- בזמן מסוים או בעיתוי מסוים של האורגניזם, או של האדם, החיה, או הצמח – מתחילים את הדרך אל סופם.
בתחילה הכל נראה חמוד ומבטיח רבות.
אך ההתחלה לא מכינה אותנו למה יבוא בלי ספק.
בשלב יותר מאוחר – האדם החיה או הצמח נכנסים לשלב של שקיעה והתדלדלות.
החיים שלו מתחילים להצטמצם.
אנשים מתרחקים מהם. אולי הם פחות כיפיים. מה שהצליח להם קודם, עכשיו מצוי בנפילה, שקיעה.
דברים שהסתדרו להם קודם בקלות יחסית עכשיו פחות מסתדרים.
אנשים מרגישים דברים לגבי אנשים, וכשאדם מתחיל את הדרך אל סופו אנשים מרגישים זאת והאינסטינקט שלהם אומר להם להתרחק.
כאילו הם נושאים מחלה מדבקת.
דימוי נוסף לתחושה של היכנסות למצב של שקיעה הוא כמו אדם שנמצא בחדר, והנה הוא רואה לחרדתו כי הקירות סוגרים עליו מכל הצדדים. וכך הוא תופס פחות מקום וגם כך והוא נמעך ביניהם.
זו פחות או יותר ההרגשה של אנשים לא מעטים כשעליצות הנעורים מתפוגגת, ואחרים החשים את ההיחלשות, מצמצמים את הקרבה.
ככל שבני אדם קרובים לגיל של בלות – כך אנשים שהיו קרובים אליהם עד מאוד – מתרחקים ומדללים את תכיפות הביקורים או הפגישות.
במיוחד כשאותו אדם מצוי בברור בתהליך של החלשות.
אדם שהגיע לגיל מתקדם יחסית {הגיל עצמו משתנה מאדם לאדם} – הוא מוצא שרוב הדברים שסיפקו לו עד כה סיפוק רב, ובעיקר הכרה והערכה הצד הקרובים אליו המתחילים להיכנס למוד של הורדה של דרגת הקשר.
פעם דברים קרו לו הקיפו אותו ונתנו לו חיים, אבל עכשיו הם בורחים ממנו.
וזה משאיר אותו לבד מאוד.
וככל שהזמן עובר גוברת בו תחושה מאוד אקוטית, וזוהי תחושה של נטישה.
אנשים גדלים צומחים, אך עם עייפות החומר מגיל מסוים אנשים מתחילים להתרסק.
וכשהסחף מתחיל, מתחיל עמו גם מעין סיפוח זוחל. אנשים מתחילים לאבד, לאבד בריאות, מיומנויות, חברים, חברה, תמיכה.
וזה כאילו מוטבע בגנים של האדם, שמגיל מסוים ואילך הוא יכנס לתהליך של שקיעה. ואז ומאז הכל מתחיל להתקלקל.
אנשים באיזה שהוא שלב באיזה שהוא גיל, מתחילים להתרסק לשקוע.
אנחנו מאוד אוהבים ילדים קטנים. אך זקנה בדרך כלל נקשרת במוחנו לכיעור, בלבול, וחוסר אונים מול העולם הצעיר ועוצמתי שניצב מולם.
2. כאן ברצוני להרחיב, במצב של שקיעה השוקעים חשים כי פועלים עליהם כוחות שמעצימים את השקיעה ומעניקים לה תנופה.
צריך להבין שבצעירותו האדם ניתמך על ידי כוחות הבריאה. אך ככל שהוא מבגר קורה תהליך משונה, אותם כוחות שהטעינו אותו בכה הרבה מרץ ואנרגיה – עכשיו בגיל יותר מבוגר, אתם כוחות עכשיו פונים נגדו, מחלישים אותו, ורוב מה שתמך בו עד כה, משנה פאזה, והכל הופך, לא רק קשה אלא גם מפחיד.
כשאתה צעיר אתה עדיין לא מגיש עד כמה החיים יכולים להיות מסוכנים.
והם מסוכנים על ידי כך שכל תפקידם הוא לזרז את תהליך ההתפרקות של היצור. בהגיעו לגיל מסוים.
פתאום החיים שלך מצויים בתהליך של התדרדרות. חברים קרובים נוטשים.
כאילו מישהו מוריד איזה מתג.
בטבע פועלים שני כוחות מרכזיים, האחד כוח הצמיחה והשני כח ההתפוררות. הראשון מזרים אנרגיה מלאה בחיוניות ליצור המצוי בצמיחה, השני תפקידו לדאוג לכך שהיותר חלשים היותר עדינים והיותר מבוגרים – יגיעו כמה שיותר מהר אל סופם.
הכל מאותת לך – אתה בדרך החוצה.
הכוחות הללו הם של הטבע , הוא שמוליד והוא שמשמיד.
אין כוחות רעים בטבע, אך לכוחות הטבע יש את היכולת לזהות אורגניזם מצוי במצב החלשות וכשהוא מזהה את החולשה הוא תוקף ללא רחמים.
אם הטבע יזהה צמח עם מחלה – הוא ישמיד אותו.
הטבע “יעזור” לו להגיע אל סופו.
כשזה מגיע לתחילת סופו של צמח או חיה – הטבע יכול להיות אכזר מאוד.
כוחות הטבע קוצבים לנו את הזמן, כמה זמן נשאר לנו ועד כמה קרוב סופנו.
הילדות נדמית ארוכה ומלאת חיוניות, אך הזקנה או הבגרות נושפים בעורפנו: מהר, אין זמן, הסוף מתקרב. וככל שהסוף מתקרב אתה מאבד עוד ועוד אנשים שעכשיו אתה כבר לא אטרקטיבי בעיניהם.
לטבע יש משימה: כל הזמן להעמיד דור חדש. אבל לשם כך עליו להפטר מן הדור הישן.
הטבע וגם בני אדם- ברגע שהם מזהים חולשה מתחילה הנטישה. אתה צריך להיות חלש כדי שלטבע יהיה אינטרס להיפטר ממך.
אך אנו בני האדם, לא טומנים את ראשנו בצלחת. אנו מתעמלים, עושים כושר משתדלים לאכול בריא. אך זה כמו הסיפור על הארנבת והצב. עד שהארנבת מגיעה לקו המטרה היא תמצא את הצב של השקיעה ממתין לה שם.
כן, ככה זה, למרות שכבר צמחנו וגדלנו, אל לנו לשכוח שמה שעבד לטובתנו קודם, עכשיו משהתבגרנו ונחלשנו עלינו לזכור , שעל הקוצר למלא את תפקידו, להניף את חרמש הקוצר שבידיו, וזהו, בוא ונגמור את המלאכה.
משווקים לנו את הטבע בצבעים זוהרים ובוהקים, כולם אוהבים לאהוב את הטבע, באותו הזמן הכוחות המשמידים של הטבע מחכים מעבר לפינה, שנחלש עוד קצת ואז נהיה מוכנים לקראתו.
אנשים ודתות מנסים למצוא תיקון לכוחות שמאיימים עלינו. אך צוחק מי שצוחק אחרון.
וכוחות ההרס של הטבע הם שצוחקים בסוף.
Gabriel