לראות את המציאות בעיניים אחרות

{טרם יצא בדפוס}

                          

 

 

 

 

                  

((c  כל הזכויות שמורות להוצאת סיון, ולמחבר. יוני, 2024

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תכן העניינים

תכן העניינים

מבוא

שער א’: פתיחה

פרק 1. 4 הרמות של הפעלת העיניים.

פרק 2. על שתי הרמות לקליטת המציאות.

שער ב’: הסתכלות

פרק 3. המבט הסטנדרטי

שער ג’: הבטה

פרק 4. מבט בריבוע

פרק 5. החיים במבט אפל

פרק 6. מבט הגביע והכידון

פרק 7. המבט האלכסוני.

שער ד’: התבוננות

פרק 8: אמנות ההתבוננות

פרק 9: דלת הסתרים

פרק 10: התבוננות דרך הפכים וסתירות, חלק א’

פרק 11: התבוננות דרך הפכים וסתירות, חלק ב’.

פרק 12: להתבונן ולהבין את הגוף.

שער ה’: ראיה

פרק 13: לראות את העולם דרך המח הימני

פרק 14: בראיה צלולה

פרק 15: השלמה לשני הפרקים הקודמים

פרק 16: ראית הטריפ

פרק 17: ראית המציאות לפי משל המערה של אפלטון

פרק 18: לא רואים את התבואה המשגעת

פרק 19: לראות את הנפש

פרק 20: התבוננות בצילומים.

פרק 21: על עיניים, ראיה והתעוררות.

פרק 22: מבט אפל אל מיניות האישה.

פרק 23: מיניות, הולכת השולל הגדולה.

פרק 23: לראות דרך המח הימני

פרק 24 : להביט אל: ציטוטים, פרגמנטים אמרות כנף

 

 

 

 

 

מבוא

 “הטרגדיה היא בכך שאף אחד לא מבחין בהבעת הנואשות שעל פני אלפי אלפים מאתנו, ואנו חולפים האחד על פני השני בלי אף מבט של זיהוי או הכרה”.
הנרי מילר

כך בהתחלה, אך בהמשך אנו גדלים ומתבגרים, וחלק מתהליך של מודעות ובגרות תודעתית (שבשום פנים לא מתרחש באופן אוטומטי) זה להבין כי עצם קיומה של המציאות לא אומר שאנו בהכרח קולטים אותה כמות שהיא. דהיינו, רואים את מה שיש בה, כמות שהיא. וראיה זו של מה שיש בה כמות שהיא – תלויה במי הוא זה המתבונן, איך מתבוננים, ובעיקר מה בו מתבונן, ואולי העיקר של העיקר מה מצב התודעה של זה המתבונן.  ישנו המבט הרגיל, הנורמטיבי, הסתמי. וישנו מבט אחר שרואה דברים שהראיה הרגילה לא מגלה. כאן יש לנו כמה סוגי מבט; ישנו המבט המרוחק, (כמו של ההיסטוריון) שמנסה לראות את הדברים בפרספקטיבה מרוחקת וכוללת. ישנו מבט הרנטגן (מבט של רופא או פסיכולוג) שפולח ומנסה לחדור לקרביים החשופים, מעבר למסכות ולהעמדות הפנים. וישנו מבט של ‘זכוכית מגדלת’ (של מדען במעבדה) שמגדיל ומעצים חלקים ממה שרואים, כך שהקטן נראה גדול יותר – זהו מבט של מיקרוסקופ. האחד רואה מרחוק, האחר מגדיל את שזעיר, והשלישי חודר מעבר למסכה, מעבר למה שגלוי. וישנו מבט שמלכד בתוכו שני סוגי מבט – את המבט הרנטגני והמבט המיקרוסקופי; (ראיה חודרנית וראיה מגדילה). והכוונה לראייה קוונטית. הגישה הקוונטית עוסקת, מעצם טבעה בבחינה ולימוד של חלקיקים סאב אטומיים. כלומר היא חדרה מעבר לקליפה של החומר והגדילה את החלקיקים הכי קטנים (קוורקים) ומצאה שם יקום שונה לגמרי ממה שתיארנו לנו. יקום שאמור לשנות את הדרך בה אנו תופסים את העולם והחיים.

         
פנומנולוגיה מפרידה את המתבונן מושאי התבוננותו.

אז ‘החיים במבט קוונטי’ אם כן, זה לראות את אותם הדברים, אך אחרת.

הספר מחולק לכמה שערים; ההסתכלות, המבט, ההתבוננות והראיה.

                *                         *                      *

“בדרך כלל מסתכלים בקנקן, ולא במה שיש בו. מעטים בלבד מתבוננים לעומק
ואנשים רבים שופטים על פי מראה עיניהם בלבד. זה לא מספיק להיות צודק
אם למראית עין אתה טועה”

 (1601-1658) באלטאסר גרסיאן
סופר ופילוסוף ספרדי

“ההתבוננות והפעילות יש להן תדמית אמת משלהן; אך רק הפעילות המוקרנת מן ההתבוננות, או מוטב -חוזרת אליה, היא האמת”.
פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, עמ’ 82

שער א’: פתיחה

ארבעת הרמות של הפעלת העיניים

“אתה רואה”? שואלים מישהו. “כן, אני רואה”. האומנם? האם עצם זה שעינינו פקוחות והן מכוונות לכיוון מסוים – אומר שאנו גם רואים את זה בו אנו מביטים?

קיימות 3 רמות להפעלת העיניים. הסתכלות, מבט והתבוננות. ורק כשכולן מתקיימות יש את הרמה הרביעית שהיא הראיה. כל מילה מייצגת רובד ורמה במדרג הירארכי דמוי פירמידה, (שבו שלב תחתון מוביל לשלב שמעליו) והראיה – כאקט שלם – נמצאת בראש הפירמידה.

בתחתית הפירמידה: הסתכלות, בשלב שמעליה הבטה, יותר למעלה: התבוננות וכאמור, הרובד העליון הוא: ראיה.

 יש לנו עיניים. ואפשר לחשוב שאם יש לנו עיניים – אז אנחנו רואים. זו טעות גדולה, נהפוך הוא; להשתמש בעיניים, אך ורק באופן חלקי, הוא  ההיפך מלראות, זה יותר גרוע מלהיות עיוור.

I shut my eyes in order to see.”“
PAUL GAUGUIN

בספר זה אני עושה הפרדה בין להסתכל, להביט,להתבונן ולראות. זה מתחיל בהסתכלות, העיניים מנסות לנוח על כלל האובייקטיבים שמציגים עצמם בפני העיניים. בהסתכלות העיניים מנסות לקלוט כמה שיותר.

ברמה הבאה בא המבט. עכשיו העיניים מתאפסות על אובייקט או חלק מסוים מן הסך הכול שקולטות העיניים.

לאחר המבט באה ההתבוננות; המבט מעמיק  ויורד לפרטים, ואז, ורק אז אנו מקבלים את הראיה, שהיא התוצר הסופי. לראות הוא לחדור אל מעבר לכיסויים, לקלישאות ולאשליות ולראות את הדבר לאשורו כמות שהוא. ראייה במובן התנ”כי הקדום, של משהו שהיה שייך לנביאים שנקראו גם רואים (שמואל הנביא). ראייה גם חודרת לגלעין וגם רואה מעבר למה שכאן ועכשיו.
אלה, אם תרצו, ארבעת הרמות של הפעלת העיניים: להסתכל, להביט, להתבונן ולראות. הקורא מוזמן להביט אל מעבר למה שמציג עצמו כמציאות הגלויה והלגיטימית, וגם לכוון עדשה מגדילה כלפי תופעות זעירות ושוליות, שבדרך כלל מטואטאות לשוליים (למשל סגנון תנועות הידיים של אדם שאומר משהו משמעותי. או נשיכת קלה של השפה התחתונה בזמן הבעה של התלהבות ועוד –שפת הגוף).
 למעשה ההסתכלות מסכלת את אפשרות הראיה. היות והאדם חושב שעל ידי ההסתכלות הוא כבר רואה, ועל כן אין הוא עושה שום מאמץ נוסף כדי לראות באמת. ואז עצם המשוכנעות שההסתכלות היא כל הראיה – סותמת את הגולל על אפשרות לראיה אמיתית.

ועתה על כל אחד מן הארבעה – בהרחבה.

 הסתכלות:

  ההסתכלות. באה מן השרש: ס.כ.ל. סכלות, טיפשות. להסתכל זה להפעיל את העיניים ללא תשומת לב, סתם. זהו מבט שלא רואה.  העיוור יודע שהוא לא רואה, ועל כן מנסה לפצות על ידי חושים אחרים. הסכל לא יודע שהוא לא רואה ובטוח שההסתכלות היא כל הראיה כולה. ואז הוא נעשה קבור במוגבלותו, ללא יכולת  להגיע למפגש אמיתי עם מה שטמון בזה שהוא מכוון כלפיו את עיניו.

עכשיו, זה עובד ככה;  הסתכלות היא אנטי ראיה. הפיסי חוסם את הרוחני. האספקט המכאני שבפעולת הראיה בולם את הרובד הדינמי החבוי בה.

הבטה:

ההבטה, היא הכוונת העיניים לכיוון מסוים. במבט יש כבר התמקדות במשהו, לא רק רפרוף.

הסתכלות זה על הכלל, הבטה זה כבר לכיוון מסוים. המסתכל מפספס את זה שעיניו מכוונות אליו, אך  המביט כבר משקיע משהו מעצמו, אך אין בזה כדי לחדור לאובייקט ולפצח אותו. המביט עדיין לכוד בתוך עצמו. הפעלת העיניים לכיוון מסוים לא משחררת אותו מעצמו, ולא מאחדת אותו עם התוך של אובייקט להבטה. יש כאן הפעלה עקרה של העיניים, שמותירה את המביט והאובייקט שמביטים בו – כלואים. המבט לא משחרר את האובייקט מן הסתמיות שלו מחד ומן המעטה שלו מאידך. זו הפעלה עמומה וחלולה של העיניים. עדיין אין בהם זיק. המבט לא מגייס משהו מבפנים שיחיה בו.

אך מה בכל זאת מותר המבט מן ההסתכלות? המסתכל עדיין מלא בעצמו, המביט כבר מרוקן מעצמו ומביט במשהו ונותן לאותו משהו לחדור אליו, בלי ביקורת או שיפוט. המסתכל רואה את השקפת עולמו המסתירה את זה שהוא מסתכל עליו. במבט המביט מצליח להיות מרוקן מעצמו ולתת לאובייקט דרך חופשית. אך עדיין כלום לא מגיע. כי הראיה צריכה להיות מורכבת מן הריקנות של המבט ומחוד הלייזר של ההתבוננות.

התבוננות:

כאן זו הגאולה של פעולת הפעלת העיניים מן השבי של המכאניות התפעולית. השורש של המלה הוא ההפך מן השורש של הסתכלות. כאן זה: ת.ב.נ. כלומר, תבונה. אם הסתכלות זו סיכלות, הרי שהתבוננות זו תבונה. המתבונן רוצה להבין את זה שהוא מתבונן בו. הוא לא נעצר במסכה של האובייקט, אלא מנסה לחדור אל הישות החבויה של זה שהוא מתבונן בו.

אם מבט הוא האם של תינוק הראיה, הרי שהתבוננות היא האב. האם מפנה מקום בעצמה (ברחמה, ברחמיה) כדי לאפשר לעובר מקום. האב חודר אל (מה שיהיה עובר) ומפיח בו רוח חיים. זו התבוננות במיטבה; חדירה דרך הקליפה וחילוץ התוך הפועם של זה שאנו מכוונים כלפיו עינינו – משבי העטיפות, המסכות. וכל מה שעוטף אותו: דעות קדומות, נורמות חברתיות, שיגרה וכו’. האמת של משהו אינה נגלית ישר לעין. יש צורך ביחידת הקומנדו של ההתבוננות – כדי לחלץ אותה. על זה דיבר היידיגר שאמר שהישות קבורה בעולם ויש צורך בגישה מיוחדת כדי למצוא אותה.

דוגמא; מזה שנים אני מלמד אנשים להתבונן בגוף של אנשים ולנסות להבין משהו עליהם דרך הפעלתו. למשל אם מביטים באדם המקשיב למישהו הדובר אליו והוא (המקשיב) עושה זאת עם יד אחת המכסה את פיו, יש לזה משמעות שונה מאשר הקשבה כשידו תומכת בתחתית סנטרו.  המבט הרגיל לא חודר מעבר לאקט החיצוני של הנחת יד על הפה, או היד מתחת לסנטר. והיא נותרת סתמית וחסרת פשר ומשמעות.  אך התבוננות אל הנחת היד על הפה ומתחת לסנטר, תוך ניסיון לחדור אל מעבר לאקט כשלעצמו, הניסיון להבין מה הוא מסמל – מחלץ מן האקט כשלעצמו את המשמעות שמסתתרת מאחוריו; האדם הניח יד על פיו בהקשבה וכך יצר מחסום. זו סימבוליקה של מגננה. הגנה על מה? על מה שיכול לצאת מן הפה כמובן. ומן הסתם אלה מלים. כלומר  אולי מסתיר משהו שהוא חושב (לא רוצה שיברחו לו מלים ויסגירו את מחשבותיו לזולת, או משהו כזה). וברגע שמבינים שהיד לא סתם מונחת על הפה, אלא  משדרת משהו לגבי מצבו הנפשי של המקשיב – *חילצנו חלק מנפשו של המקשיב, מן הכלא של הסתמיות והמכאניות של הקיום והחיים*. וזו ההתבוננות במיטבה.

ראיה:

אז כאמור, בתחילה רואים, אך לא רואים. כדי לראות (באמת) צריך להביט, אך לא די בזה, יש גם צורך  להתבונן ואז שניהם מאפשרים לראיה האמיתית להתרחש.

הראיה, היא מה שקורה כשאדם המפעיל את עיניו, יוצא למסע מן ההסתכלות, דרך ההבטה ועד להתבוננות. ואז ורק אז אפשר להגיד שהוא רואה.

גם באוזניים קורה דבר דומה. שמיעה מקבילה להסתכלות, זו שמיעה בחזקה ראשונה; רק אוזניים. אחר כך באה האזנה, שזה כמו המבט, האזנה זה יותר מפעולה פיסית של האוזניים, אך עדיין האבר הפיסי: אוזן – מככב. המכאניות עדיין שם. אחר כך באה הקשבה, המקבילה להתבוננות, כאן יש כבר תשומת לב. מאמץ נפשי או מנטאלי, להחיות את הפעולה המכאנית של החוש הפעיל. ואז גולת הכותרת;  שומעים, אבל באמת. כפי שבראיה שבאה לאחר המסע דרך השלושה שקדמו לה – רואים, אבל הפעם באמת.  [1]

ובחזרה לראיה; דוגמא לראיה אמתית של משהו, ניתן למצוא אצל הפילוסוף מרטין היידיגר כשהוא מתבונן בציור של ואן גוך: “נעלי האיכר”. הוא מתבונן ורואה אולי את מה שואן גוך באמת התכוון לו, אך לא בטוח שבני האדם שמסתכלים או מביטים בציור אכן ‘רואים’ את מה שראה היידיגר.

“ציור של ואן גוך: זוג נעלי איכר גסות. שום דבר אחר. למעשה, הציור אינו מייצג דבר; אולם לגבי מה שישנו בתמונה, מיד אתה לבדך אתו, כאילו אתה עצמך עושה את דרכך הביתה בעייפות עם מעדרך, בערב של סתיו, לאחר שדעכו מדורות תפוחי האדמה האחרונות. מה ישנו כאן? הבד? משיכות המכחול? נקודות הצבע?”

מרטין היידיגר

ראיה היא הרמה הרוחנית של הפעלת העיניים. אז באמת כל הממדים החבויים של פעולת הראיה נכנסו לפעולה. והגיעו ליעדם; חילצו את הנשמה הכלואה של זה שהעין מופנית אליו.

הסתכלות זה הגוף, המבט זה הנפש, ההתבוננות זה הרוח, והראיה זו התודעה.

כשרואים באמת, רק אז יודעים.

* * *

[1] בחסידות ובזן מדברים על ההבדל בין אדם לפני הארה ולאחריה. שלפני ההארה הוא היה  אוכל, שותה, ישן ומדבר עם אנשים. היום זה בדיוק אותו הדבר: אוכל שותה ישן ומדבר עם אנשים. אבל היום הוא עושה את כל אלה עם כל כולו, הוא באמת שם, והפעולה היא פעולה עם נשמה, רוחניות, הוויה פנימית ותודעה. האדם המואר עושה סיבוב שלם כדי לפגוש את אותם הדברים אך מלאים בדינמיות חיונית ולא כמו בהתחלה: קליפה ריקה שהיא רק תוית של הדבר האמיתי.

כך גם כאן: אדם רואה ואדם שומע, אך לאחר ההבטה וההתובננות – בראיה, ולאחר ההאזנה וההקשבה – בשמיעה. האדם באמת רואה והוא באמת שומע. הפעילות החושית קיבלה גיבוי ונוכחות הוויתית ותודעתית.

* * *

כפי שדיבורים זה לא שיחה.

ושמיעה אינה הקשבה

כך הסתכלות אינה התבוננות.

כשאתה משוחח – אתה נפגש

כשאתה מקשיב – אתה קולט ומבין

כשאתה מתבונן – אתה רואה.

וכשאתה רואה – אתה יודע.

* * *

ג.ר.

פרק 2. שתי הרמות לקליטת המציאות

ניתן לקלוט את החיים בשתי רמות. רמת המודע ורמת הלא מודע. ולא תמיד יש סינכרוניזציה בין שתי הרמות. רמה אחת היא חד משמעית והיא מדברת על אשר היא מדברת (ומעבר לזה אין כלום).
למשל, ברמה החד משמעית ריבה היא ריבה, חלב הוא חלב וכלב גדול הוא כלב שמידותיו גדולות ביחס לכלבים אחרים. אך ברמה אחרת (רמת הלא מודע) כל אחת מן המלים הללו היא סימבול: ריבה מסמלת שאיפה לחיים מתוקים. חלב שאיפה לטוהר, זכות והעשרה. וכלב גדול – שאיפה לידידות (כלב) עם משהו עוצמתי (גדול). כשיש למשל ויכוח, הוא קודם כל מתחיל ומתרחש לא כל כך ברמה של מה נאמר, אלא ברמה שבה מה שנאמר – מייצג משהו, (ורק אחר כך זה פורץ לרמה הראשונה). הרמה הסימבולית מייצגת את הבלתי מודע באדם, בעוד שהרמה החד משמעית, מייצגת את ההכרה, את רמת התודעה השכיחה, שניתן לקרוא לה גם, רמת תודעה ישנונית, או לא ערנית. (מבחינה פרופורציונאלית, היחסיות בין שתי הרמות הללו, הוא כמו בקרחון; הצד הגלוי, זה שמעל פני המים, תופס כעשירית משטח הקרחון, בעוד שהחלק הסמוי תופס כתשע עשיריות מן הקרחון). מבין שתי אלה הרמה הלא מודעת, היא הרמה ממנה באה המוטיבציה.

בדרך כלל קיימת סתירה מושלמת בין שתי הרמות. ברמה המודעת – הקונפורמיות חוגגת, ומעלים על המוקד את כל מי שמסכן את ההגמוניה והשלמות של המערכת הקיימת, בעוד שבמערכת הלא מודעת ממליכים אותו אחד שמסכן את המערכת לשר ולנשיא. יש תחומים אמנם בהם הפער בין השניים נעשה דק מאוד. כמו ביחסי גברים נשים. שם הסתירה בין הפן הנאור -שמדבר על שוויוניות- ובין הלא מודע -שמדבר על דיכוי גברי- הולך ונחשף על ידי נשים, לקול מחאתם ומבוכתם של הגברים.

הנה כמה משפטים שוביניסטיים, שנשים בעלות מודעות תת הכרתית חשפו ונתנו לזה במה. על פני השטח הגבר השוביניסט יכול לטעון כי זה משפט תמים לגמרי, וכי זו האישה המיליטנטית שצובעת את זה בצבעים של השמצה ורדיפה (מצד הגברים). הנה כמה משפטים שוביניסטיים, שנשים בעלות מודעות תת הכרתית חשפו ונתנו לזה במה.

בתוך תוכנו (ברובד התת מודע)  יש לנו תחושה מעומעמת על העוני הרוחני והנפשי שלנו, רודנות המסכה, על ההתמכרות לצרכנות, מאבקי הכוח הפושים בין בני אדם, הניכור, האבסורד וחוסר הפשר הקיומי. אך מדחיקים זאת פנימה (לרמה הלא מודעת). מסרבים להתמודד עם הצד האפל של החיים. לא מסוגלים, למען האמת, להישיר מבט ולעכל את כובד המשקל הפסימי. יודעים בתוך תוכנו שזה שם, אך גם לא יודעים. בתוך אי הידיעה קיימת הידיעה. וזה מתאפשר מכיוון שאנו חיים במערכת של סימבולים שהמודע לא קולט את משמעותן אך יש רובד בתוכנו שמבין אותם היטב.

(עם זאת, גם המודעות לרמה הפנימית אינה זהה אצל כל בני האדם, והרוב לא יודע בכלל שיש רמה כזו. אך גם בתוכם ישנם תתי רמות שונות; מתוכם, מעטים לא יודעים שבתוכם הם יודעים, עוד פחות יודעים שבתוך תוכם יש רמה כזו ושהם מסתירים זאת מעצמם, וכמעט שאין בכלל כאלה שיודעים על הרמה הנסתרת ויודעים שהם יודעים עליה).

אך ישנם אנשים בעלי רמת תודעה עודפת, וגם כותבים ויוצרים (מישל וולבק, יונתן פרנזן וכו’) ביקורתיים וחתרניים, היודעים על הרמה הנסתרת וחושפים את השקר שבין הרמה המודעת הנאורה (לכאורה) ובין הביבים שמתחת, ומציגים את האנושות דרך מה שקורה ברמה זו.

וכאמור, היתר, ההמון השקט, הפחות מודע, (לרמה התת הכרתית) לא יודע. וישנם אנשים שהם באמצע, בין ההמון השקט, הלא מודע, ובין אותם בעלי התודעה העודפת, והם חיים בקונפליקט, בין מה שהם חשים מתחת לפני השטח, ובין החיים ברמה החיצונית שהולכים ומשתלטים עליהם. ועל כן הם זקוקים לאנשים עם ראיה חודרנית ואמיתית. ולכן, ברגע שהם פוגשים את האמת (דרך המחזה או היצירה הספרותית החתרנית, או היחיד בעל התודעה העודפת) הם ‘מגדילים’ את שטח הידיעה הפנימית, וכמו מכפרים על חטאי השינה, השקר והצביעות. כי לכמה רגעים הם הופכים (בזכות היצירה שקראו, או האיש המיוחד שפגשו) לאמיתיים ואותנטיים יותר. חשים שעכשיו ומעכשיו יתפסו את המציאות נכון ועמוק יותר. לא מוכנים להודות שכל המחזות והספרים הללו הם ריטואל, טקס, שה לעולה, שבדיוק להיפך; נותן להם את הצידוק הפנימי לחזור לחיי היום יום הריקניים והשטוחים וחסרי האותנטיות. לאחר ששילמו את המס לרמה התת הכרתית,  לאחר שצפו במחזה, או קראו את הספר.

כלומר האנושות חיה בסתירה פנימית; מצד אחד צדה, רודפת ומחרימה את אלה הגורמים להם להפנות מבט אל חוסר האותנטיות שבקיום האנושי. (ואלה הם בעיקר הממסדים החינוכיים, הכלכליים, הארגוניים והפוליטיים). ומצד שני היא (יותר נכון אנשים הביניים הכלואים בין שתי רמות התודעה) זקוקה לכוונון כלפי האמת, אמת שאנשי רוח, אלה בעלי התודעה העודפת, והמבקרים הגדולים – מספקים לה.

לסיכום:

מבחינה זו, האמנות וההגות, והמורים הרוחניים והנביאים של האנושות – הנם מדיומים שמאפשרים לאמת הקשה – מרווח קיום מבלי לסכן את המערך הקיים ומבלי לגרום לערנות או מודעות יתר חלילה.

האמנות, מכיוון שהיא עוסקת במטאפורות, (והן, כידוע, לא מסכנות אף אחד, כי כל אחד יכול לפרשן כרצונו). וההגות, מכיוון שהיא סבוכה, יבשה, כבדה וקשה להבנה, כה קשה עד כי רק מעטים יצליחו להפיק מתוכה משמעות קונקרטית ויישומית. כלומר היכולת של מסרים ביקורתיים וחתרניים, לא רק לזכות לפופולאריות, אלא בכלל למצוא מרחב מחיה – תלוי בחוסר הנגישות (הגות), ובערפול (אמנות), של המדיומים בתוכם האמת מתקיימת.

שער ב’: הסתכלות

פרק 3: המבט הסטנדרטי

עיניים, טלי וייס

הדרך בה אנו מביטים בחיים, במציאות ובבני אדם, היא מתוך תחושה פנימית שאומרת לנו כי המבט שלנו הנו אוביקטיבי וכי רוב התגובה שלנו תלויה ומותנית על ידי זה שאנו מתבוננים בו. כמו אנו כלי מעבר ריק ואנו מגיבים ביחס ישר למה שאנו רואים. האמנם כך? ובכן פיזיקת הקוואנטים גילתה לנו כי ראית העולם תלויה במצב התודעה של המתבונן. אנו רחוקים מלהיות אובייקטיביים, ואנו רואים לא את שישנו אלא את שמצב התודעה שלנו מאפשר לנו לראות. וזו נקודה מאוד חשובה.
רוב בני האדם חושבים שמספיק שיש עיניים ואז רואים את שקיים. זה לא נכון, העיניים למשל קולטות רק אחד חלקי ששים של מה שקיים בספקטרום הראייה, חרקים וזוחלים רואים משני צידי הספקרום שלנו, ישנם חרקים שרואים אולטרא סגול, וזוחלים שרואים אינפרא אדום. וכאילו לא די בזה, גם מה שאנו רואים מותנה במידה רבה על ידי מצב התודעה שלנו.

מחקרים גילו כי כשמראים לאנשים העוסקים בחקר האמת בבילוש, משטרה, ריגול, שיפוט וכו’ – צילומים של אנשים משקרים, רובם כלל לא רואים את סימני השקר, מי שכן רואה הם המרגלים (וגם זאת לא ברוב המקרים), והסיבה? כנראה שסכנת החיים בה הם נתונים גרמה להם לפתח מצב תודעה ששם לב לדברים שאחרים לא שמים לב אליהם.

נראה כי רובנו לא משתמשים במלא המרחב הראייתי והתודעתי שיש לנו כשאנו מתבוננים במציאות, אנו מביטים במין מצב ישנוני, לא ממש מתבוננים, מסתפקים בהבטה כללית וסתמית. ניתן לקרוא למבט הזה, מבט סטנדרטי. מבט שיכול להחמיץ דברים רבים שקיימים במציאות.

ובכלל, רוב החיים עוברים עלינו בפאזה סטנדרטית; אומרים את שמקובל, מתנהגים איך שצריך, אך גם ניגשים למציאות בצורה סטנדרטית. למשל, לשאול מישהו: ‘מה נשמע’? זה סטנדרטי, ולא אומר כלום. אמנם רבים יגידו שסך הכל גם השואל אינו מעוניין לקבל תשובה על שאלתו, וזה נכון, אך הסטנדרטיות הזו היא מלכודת; כי גם אם השואל ירצה לדעת באמת מה שלומו של הנשאל, עדיין כל שיש לו זה המודל הסטנדרטי. ואכן הסטנדרטיות טובה לכל מי שחי באופן סטנדרטי ואינו מעוניין בזיקה אישית וייחודית עם בני אדם, אך היא בעייתית ברגע שהיא הופכת למטבע עובר לסוחר וכולם מתנהגים באופן סטנדרטי. ואז מי שרוצה להתנהג באופן לא סטנדרטי, ברב המקרים לא מסוגל לעשות זאת, בגלל הנורמה של כולם, וזה במקרה הטוב, רובם של הרוב גם אם הנורמה של כולם תוסר, הם כבר כל כך רגילים (כמו חיה בשבי) לראיה הסטנדרטית, שהם איבדו את היכולת לראות הדברים בצורה לא שגרתית.
רוב ההתבוננויות הן סטנדרטיות, כלומר נעדרות נשמה, מודעות ונוכחות תודעתית של המתבונן. זהו מבט ריק, נבוב, חסר נוכחות פנימית, אין בו כלום. הטיכסיות של המבט באה במקום מה שהמבט בא להבין.
כדי לחרוג מן המבט הסטנדרטי הזה על המתבונן להרחיב את גבולות המבט אל מעבר לגבולות הנוחיות הישנונית הרגילה.
השאלה המנחה את המבט הבוחן, המנסה לרדת אל חקר האדם או המציאות בה הוא מתבונן היא: מה אני לא רואה, למה איני שם לב, מה אני מחמיץ? כי המבט הבוחן, החוקר, יודע שדווקא חסרונה של אבן פסיפס קטנה, יכולה, בהתחברה ליתר אבני הפסיפס, ליצור את התמונה השלמה.

המבט החוקר לא נותן לזה שמראה עצמו בקלות רבה מדי – לגנוב את ההצגה מן האלמנטים הפחות דומיננטיים, כי לעיתים קרובות האמת מצויה בדברים חבויים, שקטים ואפורים, יותר מאשר באלה שמולכים בריש גליי. כי הפוזה החזקה שלהם גונבת את ההצגה מן האמת. האמת הרבה פעמים אינה מנסה להרשים, היא פשוט שם, כי היא האמת.

פרק 4. מבט בריבוע

חלק א’ – המבט הכבוי:

כשסוקרים את האובייקטים בהם אנשים מביטים במהלך היום, עולה דבר מעניין; הצורה הגיאומטרית השכיחה ביותר אותה פוגשות עינינו – היא ריבוע; מרובע או מלבן. [1]
העין עצמה – אליפטית, שדה הראיה – אף הוא, כדור הארץ והמרחב – עגלוליים. בטבע אין כמעט דבר מה שהוא רבוע, מלבני, ישר זווית או קווים – הכל מעוגל, מעוקל, ללא זוויות, פינות, קווים ישרים או פניות חדות. והנה האדם חפץ להביט דווקא בצורות רבועות. והוא לא רק מקיף עצמו בם וחי בתוכם (בתים בניינים), הוא אף מוצא עצמו מביט בהם רוב רובו של הזמן; תמונות על הקיר, הקירות הרבועים עצמם, דלת מלבנית, חלונות רבועים ואויה, אריחים הרבועים אף הם, שלעיתים מכוסים בשטיח שלרוב הוא מלבני.
והמדובר לא רק על מבט של אקראי, שבו ניבטים צורות רבועות רבות, אלא על התבוננות של תשומת לב, התבוננות משוקעת בניירות; עיתונים, ספרים ומסמכים. ובמסכים: מסך המחשב, מסך הטלוויזיה. וכאילו אין בדבר די, רוב הזמן אנו ישובים במכונית (המלבנית, יש לציין) ורואים את מלבן הכביש שלא נגמר, דרך החלונות הקידמיים הרבועים של המכונית. (באשר לזגוגיות המשקפיים, ובכן כאן ניטשת מעין מערכה, [כאילו לא ברור אם צורת המישקף צריכה להיו כמו זו של העין או כפי שהיינו רוצים לראות את המציאות], פעם ידם של ‘העיגולדים’ על העליונה ופעם ידם של ‘המלבניים’, בינתיים, מנצחים ‘המלבניים’).
אז מה כאן קורה?
ולפני שיעשה ניסיון לענות, (בחלק ב’), יש לרדת לפישרו של סוג המבט המכוון כלפי צורת הריבוע, זהו מבט מסויים מאוד; קודם כל זה אינו מבט אקטיבי, פולח, מעמיק, מתעניין, סקרן, מנסה לפענח, יוצר קשר עם מושאו. אלא מבט שטחי, סתמי, מרוקן, חלול. ושנית, זהו מבט מת שמחכה ל’גודו’ שיקפוץ מן הקופסא (במקרה של טלוויזיה ומחשב) ויוציא את בעליו מן התרדמת התודעתית.
המבט החי, היוצא מעצמו במסע גילויו של העולם – הפך מזה כבר, למבט אוטיסטי, קפוא וחסר חיים, מחכה וממתין לקסם. קופסאות המחשב והטלויזיה, הן קופסאות קסמים מתוכם אמור לקפוץ שפן או לפחות נחש מרקד. ואם לא זה אולי לפחות יש שם מתנות ופרסים?
המבט העייף ומיובש משול לבלוטות טעם קהות תחושה, המצפות לרוטב חריף, או לפחות פיקנטי, שיקפיץ אותן (לזמן מה) בחזרה לחיים. או לאברי מין שחוו כבר הכול והם מצפים עתה לגירוי הפורנוגראפי הבוטה הבא, כדי שיסחוט מהם עוד כמה טיפות תגובה.
ואם נחזור לנמשל, הרי שלמעשה יכולת הראייה שלנו(במובן הראשוני, האמיתי והמלא של המילה) – שבקה זמן מכבר, עתה אנו תלויים בטכנאים, הנדסאים ומהנדסים, המתפעלים את הקופסאות הנ”ל, כדי שיזרימו את הוולטאז’ החשמלי הנכסף, שידליק זיק חלוש בעיניים הכהות והכבויות ויציל את בעליהן ולו לזמן בה, מן השיממון הפנימי. לפחות לכמה שניות, עד לפירסומת או הגימיק הטלויזיוני הבא.
עד כאן על המבט הכבוי המופנה לעבר המירקע, מסך המחשב, העיתון, (וברמה גבווהה יותר, אך עדיין – אף אל דפי הספר). זהו מבט מפלל, שולח עיניים כלות אל שדה הגירויים המניפולטיבי, כדי שיגאל את הראיה ולו לזמן מה מן האימפוטנטיות התמידית בה היא שרויה. היא עצמה, כבר מזמן לא יכולה לגאול את המציאות מן הסתמיות שאופפת אותה, (על ידי מציאת של משמעות בה) ועל כן כל שנותר לה הוא לייחל לגאולה מכאנית וזמנית שתבוא מן האלוהים שבקופסא (‘דאוס אקס מכינה’).

חלק ב’ – בית הכלא הריבועי:
ועתה בחזרה לריבוע; מדוע בכלל ריבוע? מדוע החפצים שאנו מקיפים עצמנו בם הם רבועים? מדוע החפצים בהם אנו מביטים שעות על גבי שעות- (כאילו היינו מהופנטים) הם רבועים דווקא?
מדוע התננו את עינינו, במין אובססיה שכזו, להביט דווקא בצורות רבועות?
וראשית עלי להבהיר כי כדי לענות על כך עלינו לגשת לכל העניין מזווית מטאפורית, כי רק גישה זו מפענחת עבורנו את שצפון בפרד”ס המציאות -ברמת הרז והסוד.
ובכן, ריבוע מהווה תחום סגור, מתוחם, ממוסגר. מקובע, לא מתפרע, שומר עצמו לעצמו, לא עושה בעיות. אפשר להגיד כי ריבוע הינה צורה קונפורמית; משתבצת עם ריבועים אחרים ואפשר לבנות איתה ריבועים יותר גדולים, היא חסרת צורה ייחודית ומקורית ועל כן משוללת זהות משל עצמה. ובגלל המשטח השטוח והחד ממדי – היא נותנת עצמה, כיחידת בניה – למבנים גדולים, חסרי זהות ומעוף אף הם (כמו האזרח הקטן מחוק הפרצוף שעושה הכל כמו כולם ויחד עמם בונה את המארג החברתי הענק שהם חלק ממנו ובונים אותו בעת ובעונה אחת).
הבטה בעולם דרך ריבוע משדרת לנו – בתוקף היותו צורה גאומטרית סגורה, מתוחמת ומוגדרת – כי אף העולם הניבט דרך הריבוע של המחשב, העיתון או הטלוויזיה – הנו עולם מוגדר, ברור, כזה שניתן להבנה, שליטה ואף מניפולציה (כמו קוביות הלגו).
העולם מגיע ובא אלינו באופן מודולרי, בקוביות וקופסאות קטנות [2] (כל קוביה היא גם עולם נשלט וגם עולם של הנאה, [כמו בשוקולד…]). קל לבנות ולהרכיב עם קוביות וקופסאות את העולם בו אנו רוצאים לחיות וקל להשגיח עליו. כי קוביות וקופסאות הן מבנים סטאטיים, אין להן חיים משל עצמן; הן לא הולכות לשום מקום.
עולם הקופסאות והריבועים הנו עולם מכאני, בו שום דבר לא חי בפני עצמו ולעצמו, מחפש עצמו. הכל מצוי במסגרות, קבועות וממושטרות.
האמת היא שראיית העולם כשהוא מצוי בתוך קופסא או ריבוע (כמו במחשב, עיתון או טלוויזה) שם אותו במחנות הסגר, בגטאות. ולמה הדבר דומה? לשליט שלא מצליח להנהיג אנשיו – והיות ויש להם דעה משל עצמם – שם אותם בקופסאות בתי הכלא, או בקופסאות מחנות ריכוז.
הריבוע מקנה לנו את אשליית האירגון והשליטה על העולם. [3]
הסתכלות בקופסת המחשב, או הטלוויזיה – מארגנת את הראייה שלנו כך שהיא לא חורגת ומתפרעת, אינה שואפת לחופש חסר הגבולות הקיים מחוץ לתחומי הריבוע עתיר הגירויים. היא כלואה בבית הסוהר שהיטוו לה פרנסי העיתון, המחשב והמירקע. בית סוהר בו גדלים בצלים ושומים ובו שוכן סיר הבשר שופע הטעמים והניחוחות הממסטלים. ניחוחות וטעמים שלבסוף יגרמו להתמכרות לבית הכלא הראייתי.
ולאט לאט אנו שוכחים שמחוץ לכלא הראייתי הזה קיים עולם ממשי; חופשי , כאוטי, ענק, מיסתורי, פרוע וחסר פשר.
ראייתנו המצויה בשבי הריבוע – מזמן איבדה את תחושת החופש הקיים במרחבים הפתוחים של הראייה הפראית. לכודה בריבוע המהפנט, חיה בין גירוי לגירוי, דוהרת במידרון סקאלת הגירויים המתעצמת – היא הולכת ומסתגרת יותר ויותר ובעולם כפוי, קפוא וכולא של ריבועים עתירי גירויים; וכדי שלא יהיה כלל קיים הרצון לברוח מן הכלא – כל דור מקבל מרקע משוכלל יותר , אך גם צעקני ועתיר יותר בגירויים ופעלולים (אינטראקטיבי, עאלק).
לאט לאט ובשקט – שוכחים, שבחוץ קיים עולם.
העולם עבורנו הוא הריבוע, הריבוע הוא העולם, הוא האלוהים.
ולבסוף כולנו גומרים בקופסאות מלבניות שטוחות. (כמו שורה משירו של פיט סיגר ‘,ILTTLE BOXES)
סוף סוף התאחדנו עם אלוהינו…



—

[1] ריבוע הינה כל צורה שהבסיס הגיאומטרי שלה רבוע: מלבן, מרובע, מרובע שאינו שווה צלעות וכו’.


—

“Little boxes [2]
“Little boxes on the hillside, Little boxes made of ticky tacky
Little boxes on the hillside, little boxes all the same
There’s a green one and a pink one and a blue one and a yellow one
And they’re all made out of ticky tacky and they all look just the same.

And the people in the houses all went to the university
Where they were put in boxes and they came out all the same,
And there’s doctors and there’s lawyers, and business executives
And they’re all made out of ticky tacky and they all look just the same.

And they all play on the golf course and drink their martinis dry,
And they all have pretty children and the children go to school
And the children go to summer camp and then to the university
Where they are put in boxes and they come out all the same.

And the boys go into business and marry and raise a family
In boxes made of ticky tacky and they all look just the same…”‘
זמר: פיט סיגר

–Malvina Reynolds, “Little Boxes” (Ticky Tacky).
מתוך: “”Little Boxes and Other Handmade Songs”
by Malvina Reynolds
)copyright 1964 Oak Publications(.

תרגום: קופסאות קטנות
“קופסאות קטנות, על צד הגבעה, קופסאות קטנות עשויות מטיקי טאקי,
קופסאות קטנות, קופסאות קטנות, קופסאות קטנות -כולן אותו הדבר.
ישנה אחת ירוקה ואחת ורודה ואחת כחולה וצהובה אחת
וכולן עשויות מטיקי טאקי וכולן נראות בדיוק אותו הדבר.
והאנשים בבתים כולם הולכים לאוניברסיטה,
וכולם מושמים בתוך קופסאות, קופסאות קטנות, כולן אותו הדבר.
ויש ביניהם רופאים ויש ביניהם עורכי דין ומנהלי עסקים,
וכולם עשויים מטיקי טאקי, וכולם נראים בדיוק אותו הדבר.
וכולם משחקים על מסלול הגולף ושותים את המרטיני שלהם יבש,
ולכולם ילדים חמודים, והילדים הולכים לבית הספר.
והילדים הולכים למחנה קיץ ואחר כך לאוניברסיטה,
וכולם מושמים בקופסאות, וכולם יוצאים אותו הדבר.
והילדים הולכים לעסקים ומתחתנים ומגדלים משפחה,
וכולם מושמים בתוך קופסאות, קופסאות קטנות, כולן אותו הדבר.
ישנה ירוקה אחת ורודה אחת וכחולה אחת ואחת צהובה,
וכולן עשויות מטיקי טאקי, והן כולן נראות אותו הדבר”.
מלווינה ריינולדס
(תרגום: ג. ר.)

—

[3] נראה כי לריבוע עוד שני מאפיינים; האחד שהוא שייך להמונים, לראיה הקולקטיבית, והשני, שמה שבא עם הריבוע הוא צורך בסיפוק מיידי. שניהם ממאפייני החומרים הבוקעים לפחות משלושה ריבועים בהם אנו בוהים חלק גדול מן הזמן: עיתון, מחשב וטלוויזיה. וזאת לעומת העיגול, השייך ליחיד ביחידותו השלם עם היקום האישי שלנו והמצויד באורך רוח עד וכדי ש- הפרי העגול של כוונותיו יבשיל. אחת הדוגמאות הנפלאות לכל התכונות הללו הוא חוני המעגל, שסגר עצמו בעיגול עד שירדו גישמי הזעף לבסוף, והוא היה אף זה שנטע עץ חרובים כדי שנכדיו עוד שבעים שנה יוכלו לאכול מהם.

פרק 5. החיים במבט אפל

יש אנשים שאומרים עליהם: ‘רואי שחורות’, או סתם פסימיסטים. והיחס אליהם הוא כאל נושאי מחלה, מתרחקים מהם. אין כמעט אדם שיעיד בפני אחרים על עצמו: “אני רואה שחורות מטבעי”, או “אני פסימי, כי כאלה החיים”. ואם בן אדם מתאר משהו קשה, תמיד מישהו יכול לשאול אותו: “אז מה אתה אומר? שאין תקווה?” ואז מן הסתם ירתע הדובר בבהלה ומיד יפטיר משהו כמו: “חס וחלילה, תמיד יש תקווה, אני רק אומר ש…” וכו’.
ואכן רב בני האדם הם אנשים עולצים. לפחות בכל מה שקשור לכל מה שהם מציגים כלפי חוץ, מבחינת מה שמקובל בקרב בני אדם בחברה. והם מתרחקים מ’רואי השחורות’, הנתפסים כמשביתי שמחה.
אך האמנם? האם כל שמבשר רעות, צריך להתרחק ממנו, לנפץ את הראי שמראה לנו את הכרס שטיפחנו במשך החודשים האחרונים? או כמו המשפט הידוע: “להרוג את השליח”, משפט שנוצר לאחר ששליט יוון כרת את ראשו של השליח שבישר לו את המפלה של יוון באיי הפולפונסוס.
אך אולי דווקא מבשרי הרעות ימנעו מאיתנו את הרעות שעלולות להתרחש? אולי בזכות זה שהם יגרמו לנו להוציא את ראש בת היענה שלנו מחול הסיפורים שאו מתעקשים לספר לעצמנו – נוכל להתמודד, אם לא למנוע, פורענות עתידה? שהרי מה קרה ליוליוס קיסר שרק ביקש בתחילת המחזה (של ויליאם שייקספיר: “יוליוס קיסר”) לסלק מעליו את האנשים הקודרים ולהקיף אותו באנשים שמחים ועליזים, והנה בהמשך המחזה, אנו מגלים כי מי שרצח אותו היו דווקא ידידיו העולצים.
הפורענות עלולה דווקא לבוא מן האור, מן התקווה הכוזבת והאשלייתית. הדתות, למשל, מלאות התקווה והאמונה, או האידאולוגיות הגדולות והצחות – כמעט כולן הביאו לעולם הרבה יותר פורענות מאשר רואי שחורות או החתרנים למיניהם.
ואנו תמיד, אבל תמיד, מופתעים, מופתעים ממה שבא מן החושך; האיש ההוא רצח את אישתו. איך זה? אנו שואלים בפליאה, הם חיו כל כך טוב. (כן, כי ראינו רק את הצד המואר שלהם). או התאבדות, או מלחמת העולם השניה והראשונה, ותופעת הנצים. אנו מתפלאים מאוד; דווקא בעידן של נאורות והשכלה, שגירשנו את אחרוני הצללים של תקופת ימי הביניים החשוכה, ואנו טובלים באור המרגיע של המדע, דווקא עכשיו צריכות להתנפל עלינו על המפלצות הנאציות הללו? מהיכן באו, הרי הכל ברור והכל גלוי.
אך דווקא אבי הפסיכואנליזה, פרויד מנסה להראות שלא הכל, שהרי תשע עשיריות שקועות מתחת למים, והן הבלתי מודע. וזה החיים ומשם אנו מתנהגים ופועלים. עם זאת זה היה פרויד עצמו שאמר כי כל שאנליזה, שהיא נבירה אל תוך הבלתי נודע, עושה, הוא לפתור לאדם את הנאורוזה ולהחזיר אותו לאומללות הרגילה של חייו. וזה היה אמנם פרויד עצמו שנתן לצד החשוך של הבלתי מודע, לגיטימציה, אך מאז מפנים כל הזמן זרקורים אל הצד האפל של התודעה ומגדילים את תחום המודעות על חשבונו, וכך לא מביאים ממנו חושך כדי להפרות את הצד המואר, אלא כובשים אותו כמו טריטוריה, כדי שהכל יהיה מואר וחשוף, ואז חיינו הופכים לדלים ושטוחים, ~כי עומק ומשמעות באים רק ממה שלא ידוע, רק מן הצד החשוך של התודעה~.
רואי השחורות, או ההוגים האפלים, היוצרים הכבדים, הנביאים הקשים, המתרים והמתריעים בשער – כולם מייצגים את הצד האפל, החשוך של התת תודעה והחיים. מראים את האמת שמסתתרת בחושך ואורבת כדי להפוך עלינו את עולמנו המואר.
אך אנו מכחישים את החושך, מדליקים נורות, דוחים אותו, מגרשים אותו החוצה. לא רוצים לדעת את שהוא חופן בחובו. עבורנו החיים הם הצד המואר, כל שחשוך הוא מחוץ לתחום, ומוקצה מחמת מיאוס, ויום אחד המדענים שלנו יכוונו גם כלפי מה שנותר ממנו – אור ואז כל העולם יהיה מואר.
אך ביקום אין אור, יש חושך. מה שאנו קוראים לו ‘אור’, מופיע בצורה של נקודות זעירות המרוחקות מאוד זו מזו, (כוכבים) המופרדות על ידי חללים עצומים של חושך. והאור שאנו רואים הוא שבירה, או החזרה, של קרניים קוסמיות על פני משטח שעוצר את הזרימה שלהם.
מציאות חיינו היא החושך וחוסר הידיעה. אנו אפופים בחוסר ידיעה וחשכה גם בחוץ וגם בתוכנו. בחוץ מצוי הקוסמוס האפל והחשוך ובתוכנו תת התודעה שלנו. אנו מכוונים טלסקופים לחלל, מיקרוסקופים (או סיטי, או M.R.I.) חיישנים, וגישות שונות לחקר התת תודעה לתוכנו – וחושבים שכך נכבוש את החושך. לא מבינים שאסור לכבוש את החושך על ידי האור, צריך להתגבר על הפחד שלנו מפניו. יש להתיידד איתו, ולראות מה חי בתוכו.
שהרי האור הוא אפיזודה חולפת באוקיינוס החושך. חיינו הם ניצוץ של אור בחלל ענקי של חושך, ואנו טועים לחשוב שמה שנושם דרכנו הוא האור ולא אפילה גדולה, מתוכה בנו, לתוכה ניבלע בסוף.
-המביט לתוך החושך רואה את המציאות. המביט אל האור מסתנוור ולא רואה כלום.
-במבט אל החושך, האישונים מתרחבים ונפתחים, הנפש מתחילה לנשום.
-החושך מלא בשקט, האור במהומה.
-חיינו בורחים מן השקט כמו מפני מגפה. אך האמת תמיד מסתתרת בחושך.
וכדי להגיע אליה יש צורך בהגות פולחת, הגות אפילה, כזו שחודרת את החושך ותופסת את האמת (המרה בדרך כלל, יש לציין…) בגרון.
היה הוגה יווני, פרה סוקרטי, בשם הרקליטס, הרקליטס האפל. ‘אפל’: Hos Koteinos . הנה כמה אימרות שלו המראות את ההתבוננות האפילה שלו ומביאות מקצת מהגותו האפלה: “אל ליחיד לפעול או לדבר אם הוא ישן”. (פרגמנט מס. 14). “לערים עולם אחד משותף, לישנים כל אחד עולם פרטי משלו”. (פרגמנט מס. 15). “מה שאנו רואים כשאנו ערים הוא מוות; וכשאנו ישנים – חלומות“. (פרגמנט מס. 16).
אנו מתעוררים למה שנדמה לנו כחיים והולכים לישון כמה שנדמה לנו כהפסקה בחיים. אך החלומות מבשרים בדרך סימבולית.

 דווקא את האני האמיתי בעוד שיומינו מלא בהדחקות, הכחשות, השלכות, העמדות פנים, כניעה ללחץ חברתי ולבישת מסכות בלי סוף.
וצריך בהוגה כמו הרקליטס להציג בפנינו גישה אחרת, אפילה, ואכן הגותו אפילה, פולחת, קשה וגם מיסתורית, לא מובנת. משבשת את ההגיון הרגיל של הדברים, את מראית העין הצחה והמלוטשת, וזורקת את הקורא או המאזין לתוך כאוס, בלבול או תהיה.
כך הוא (והוגים ויוצרים אחרים בהם ניגע בהמשך).
אך גם בקירבנו (עם זאת, בודדים, מעטים ומוסתרים הם) מצויים אנשים שרואים את העולם דרך האפילה שבו. רואים חוסר הביטחון והפחד מפני נפילה ושיברון לב נוסף – במוחם וליבם של שני צעירים מתנשקים. את מאבקי הכח שבתוך מערכת יחסים הרמונית. את אלמנט האשליה והפנטסיה שבתוך ראית העולם הקיימת. הם מביטים בבני האדם ובקיום בעין אירונית וחודרנית. רואים את המסכות והפוזות. את השכנוע העצמי, מראית העין המוסכמת הקולקטיבית, הממליכה על הריקנות המפחידה שבפנים – גני משחקים, לונה פרקים, קניונים, מסעדות ובתי חשק.
עבורו זה מאוד ברור, ברור כי האפילה בחיים ובחיי בני אדם היא כמו השתיקה בשיחה בין שני משוחחים; האפילה היא לא בשתיקה אלא במלים הקוברות את הדינמיקה האמיתית, שכך לא יכולה לצאת אל מישור השיחה, והאמת האישית של כל אחד לא תבוא לידי ביטוי. השתיקה בשיחה, היא מבוי הקסם המוליך לחופש הבינאישי הטוטלי, לאיחוד בין שתי נפשות מעונות. אך התחום האודיטורי, כמו האפילה בתחום הויזואלי, הן שני מצבים מהם בורח המין האנושי, בורח את האור והתאורה של המילים והצלילים, אל מה שודאי מוחש, בדוק וחרוש.
האיש בעל המבט האפל – בא מן השתיקה ומן החושך. והדרך היחידה שבה ודרכה יוכל להביע את בשורתו האפילה – היא מדיום יצירתי כלשהו, שמרכך מעט את האפילה הישירה הזורמת ממנו. וגם זו (יצירתו) רצוי שתקבל חשיפה רק לאחר שנים רבות, כשהאפילה האדירה האופפת אותו, תתרחק ותראה ממרחק כנקודת חושך קטנה, שמנמרת את שמינו המוארים. אלו שמיים מלאי אור ואהבה שאלוהים מדבר מתוכם עם כל אחד אישית, ומלאך אישי שומר על כולנו וכמובן שסוף האהבה לנצח. וחוץ מזה כולנו כבר גאולים ומבורכים, כל שאנו צריכים זה קצת אמונה בעצמנו, וכל החיים יהיו סימפוניה מופלאה ומוארת. ורק ברקע הרחוק כוכבים קטנטנים ורחוקים של חושך שמאפילים מרחוק ובקטן את יומנו המואר והנצחי.
וכך, בסופו של דבר האדם האפל הוא יצור שממאיס עצמו על כולם, אבל כולם. ככל שמכירים אותו יותר, כך האפילה שלו הופכת ליותר דומיננטית. הוא אומנם מנסה לזעוק כי האפילה והלילה שלו אינם באר בולעת וחלולה עד לאינסוף, אלא פרוזדור אל אור אחר, אור פנימי. אך זעקתו נבלעת באפילה שמפרידה בינו לבינם.
ואיך הם רואים האחד את השני? ובכן היחיד המביט באחרים במבטו אפל, יודע שמה שהוא רואה בהם זה לא משהו אותנטי, אלא את הפוזה שסיגלו לעצמם כשתירגלו אותה מול הראי.
והם? איך הם רואים אותו? הם רואים אותו כאחד שמשבית את שמחתם, מקלקל להם את יומם וזורע בו מבוכה, פחד ויאוש. מסלק את ההנאה, הריגוש והשעשוע מתוך החיים. הוא גורם להם לשנוא אותו. ובראותם אותו הם מתכווצים וננעלים. והוא, לא מבין על שום מה. הוא (במין נאיביות משונה) מצפה שימחאו לו כפיים על הגילוי שבראייתו. הוא בטוח שהם מבינים בתוך תוכם, שהוא מביא להם שיקוף רנטגן של חייהם, וכי עכשיו משזיהו את הגידולים הפנימיים והסדקים האורטופדיים, הם אסירי תודה על הגילוי, מתפעלים מעומק החדירה, מן הגילוי הפנימי. וכך כשהוא פוגש בתגובתם הוא ממש, אבל ממש, לא מבין מדוע פניהם נעשות נפולות.
למעשה, כמעט כל יוצר בעל שיעור קומה, שחשף משהו ביצירתו אודות הטבע האנושי והאמת הקיומית – ניחן בראייה שכזו. הנה מקצת מן השמות של יוצרים בעלי ראיה אפילה: פרידריך ניצשה, אוגוסט סטרינברג, מישל פוקו, סרן קירקגור, אדוארד אולבי, פיודור דוסטוייבסקי, פרנץ קפקא, ז’אן ז’אנה, מרטין היידיגר, ארתור שופנאואר, יוג’ין יונסקו, ט.ס. אליוט ועוד.

המין האנושי שונא את האפילה, מעדיף את נורות החשמל. אנו אוהבים לחשוב כי השקר אוהב להתחבא בחשכה ואילו האור מגרש את הצללים, את חוסר הוודאות, את החששות ואת השקרים, ששם הם אוהבים להתחבא. אך בחיים האמת מצויה יותר בחושך מאשר באור, יותר במה שלא נאמר, או במה שלא ידוע. במה שלא נחשף עדיין, מאשר במוכר, בגלוי.
וזרעי החיים והצמיחה מצויים תמיד באפילה. משם מתחדשים החיים. הרחם הוא מקום חשוך ביותר, ורק שם מצליח העובר להיקלט לצמוח, *האור שמחוץ לרחם לא מאפשר ~אינקובציה~*.
הגישה האפילה חותרת אל האמת הגבישית הקורנת אך דרך החושך, דרך מה שמודחק, דרך השקרים דרך מה שמטואטא הצידה ולמטה.

חוק מרפי מדבר על הפן האפל של החיים, נכון, הוא עושה זאת דרך סטטיסטיקות וכו’, אך הפשר מובן: לגרוע מכל ישנה דרך סלולה יותר להגיע אלינו מאשר ליריב ההוליוודי. בראשי חוצות חוגגות הפירסומות, הטלויזיה מלאה באנשים החיים חיים שאם הם לא מאושרים לפחות הם מלאים בעניין ובהתרחשות. זה הצד המואר. ה’פינק פלויד’ כתבו יצירה מופלאה בשם: ‘הצד האפל של הירח’ שבו שיר הנושא, נקרא ‘ליקוי מאורות’ (אקליפס’). ובו השורה המסיימת היא שאין צד מואר לירח, כולו אפל.

 
Eclips

All that you touch
And all that you see
All that you taste
All you feel
And all that you love
And all that you hate
All you distrust
All you save
And all that you give
And all that you deal
And all that you buy
Beg, borrow or steal
And all you create
And all you destroy
And all that you do
And all that you say
And all that you eat
And everyone you meet
And all that you slight
And everyone you fight
And all that is now
And all that is gone
And all that’s to come
And everything under the sun is in tune
But the sun is eclipsed by the moon.

“There is no dark side of the moon really. Matter of fact it’s all dark.”**

וישנן יצירות אחרות, השובות אותנו דווקא בשל הקסם האפל הנושב מהן, כמו סיפרי הבלשים של ריימונד צ’נדלר, או ג’ורג’ סימנון. שם מתוארים בלשים שחוקים המשרכים רגליהם ברחובות שוממים, נכנסים ויוצאים אל ומתוך ברים מלאי זימה ופוגשים אנשים יצריים זוממי רע, או כאלה שהרע אונה להם. או ספרים כמו של ג’וזף קונרד (“לב המאפליה”), ג’ק לונדון (“מרטין עדן”, “פנג הלבן”), ויליאם גולדינג (“בעל זבוב”) – בהם מתוארים בני אדם ששקעו במעין גיהנום ושם טבעם האמיתי, האפל יוצא החוצה.


ולסיכום:
נראה כי ישנו קונפליקט בין המבט האפל למבט החיובי האופטימי. אנו חושבים כי הבדידות והריקנות הם תאונות ומקרים מצערים שניתן להימנע מהם עם קצת ידע ומודעות וכי כל שאנו צריכים זה עוד קצת אמונה ותקווה. אך מנקודת מבטו של המתבונן האפל בחיים, הבדידות, הריקנות, האובדן וחוסר האונים הם תושבי הקבע ומחוז הבית של החיים. והתקווה והאמונה הם או מבקרים זמניים או פאטה מורגנה.
והתיידדות עם הבדידות והייאוש מובילים לגילוי האמת הגדולה אודות העצמי והחיים. אמת שהיא מעבר לטוב ולרע.
ממה אנו פוחדים כל כך? לא כל כך מן הדברים השליליים שמסתתרים בחושך, כמו מפני הואקום שהוא מייצג, האינות, הריקנות, הכלום. אנו בורחים כל הזמן אל הנוכחות. נמלטים מן האין, מן הריק. רוצים אנשים אחרים לידינו ואיתנו שידברו איתנו כדי שנחוש שאנו קיימים.
אנו מפחדים מן הריק הזה, מן הכלום. וכשאין ידידים או טלויזיה פועלת כל הזמן ברקע, אנו משתדלים ליפול למיטה הרוסים מעייפות, כדי שמפעילות מאומצת אחת נגיע לפעילות מאומצת אחרת, זו של החלומות. ליפול מיש ליש, העיקר לא לחוש ~באין~ שבין שניהם.
אך האין הוא הידיד של האמת, בתוכו מסתתר היש האמיתי.
כולנו מכחישים את האין, ממליכים מעליו וודאות מקרטון, וישנות של פלסטיק. ורק בין התפאורות מסתובבים להם אאוטסיידרים בודדים; נציגי האין; אנשים שנושאים עימם מבט אפל, מבט בו שוכן האין והריק. הם נראים כמו כולם, אך כשהם מדברים על החיים, המאזין להם שומע כלום, ורואה כלום. כל המציאות שהכיר עד כה נושרת מעל פני האין כמו טיח מעל בית לבנים בשעה שנושבת עליו רוח חזקה.
האין הוא העולם.
החושך הוא שאופף אותו
השתיקה היא שמובילה אליו
וההוגה האפל מייצג אותו.
הוגה אפל שתמיד יזרק לבור הסיד. אלא אם כן יאחז קודם לכן בקרנות המזבח של היצירה, האמנות, הסיפור או הציור.
—
גבריאל רעם. 12.4.2003

פרק 6. מבט הגביע ומבט הכידון

הראיה היא הדרך בה אנו תופסים ויזואלית את שקיים, אך הראיה – בהיותה כלי לא מושלם – לא קולטת כל שקיים ואף לא קולטת אותו כמות שהוא. כך שזו ראייה שיש בה גם שקר וגם אמת. (כי אנו אכן רואים את האובייקט המסויים ולכן זו אמת, אך לא את כל האובייקטים ולא כמות שהם באמת, וכאן השקר).

ראשית יש להבין כי אדם לא יכול לראות את כל שישנו, צריכה להיות סלקציה בעיקר בגלל נפח התודעה, שהוא מוגבל. אנו מסוגלים לשים לב למספר מסויים של פריטי ראיה: שבע פחות שתיים פלוס שתיים. לא יותר.
כך שהבעיה הראשונה היא שאין אנו יכולים לראות את הכל, אנו נראה חלק, ואיזה חלק נראה? את זה שנמצא יותר במרכז המיקוד הפנימי שלנו. ומה שנמצא שם הוא מה שחשוב לנו, מה שמדבר אלינו, מה שמצוי בתדר שלנו. למשל כשמראים למבוגרים וצעירים דמות של אישה בפרופיל.

והפרופיל שלה מורכב בעצם משני פרופילים; האחד של אישה צעירה והאחר של זקנה, אז האדם יכול לראות במצב נתון רק אחד מן השניים; המבוגרים יראו בעיקר את המבוגרת, הצעירים את הצעירה. (וזאת בשעה שכל אחד בטוח שהוא רואה את שישנו באמת).

למה זה כך? כי כל אחד רואה את מה שחשוב לו ונמצא במרכז המיקוד שלו; קבלנים יראו בתים, וגננים יראו גינות. הבית והגינה מצויים אחד ליד השני, אך כל אחד מהם יראה משהו אחר. כי לכל אחד משהו אחר במיקוד שלו. וכך אדם יכול לצאת לכביש לאחר חודש שהוא מחפש מכונית מסויימת ואז הוא רואה שכל הכביש עמוס בסוג המכוניות הזה בדיוק. הכיצד? תמה האיש? ובכן היות ואותו סוג מכונית נמצא במיקוד שלו, זה מה שהוא רואה.

הבעיה הבאה של הראיה שלנו נעוצה בשיגרה. והיא קשורה לבעיה הקודמת. מדוע אנו רואים רק את מה שנמצא במיקוד שלנו ולא את הכל. כי המוח עמוס במידע ויזואלי והוא צריך לעשות סלקציה. ועל כן הוא מוגבל לחמישה עד שבעה פריטים במצב נתון. המוח גם מגביל את עצמו, במהלך החיים, לנפות מתוך שדה הראיה אלמנטים ויזואליים שכבר ראינו והם שיגרה. ככל שרואים משהו יותר כך פחות רואים אותו. כי המוח לא מעוניין, הוא מעוניין להתרכז באובייקטים ויזואליים חדשים. וכך לאחר שראינו בפעם ראשונה שטר כסף חדש – יותר לא נשים לב אליו. ואם ישאלו אותנו מה מצויר בו – לא נדע. האנשים הקרובים לנו ביותר אם ישאלו אותנו פרטים אודותיהם: צורת זקן, צורת ישיבה, צורת אחיזה בכוס – לא נדע. ראינו זאת עשרות פעמים, אך ללא תשומת לב., כי המוח לא מעוניין. וכאן אנו פוגשים דבר מעניין: לראות משהו ללא תשומת לב, הוא לא לראות אותו בכלל. כי זו הנפש שרואה. ללא תשומת לב, הנפש לא שותפה, ואז האקט הפיזי של הראיה לא מפנים את הערך הפנימי של מה שאנו רואים, וללא הערך הפנימי זה לא מקוטלג בזיכרון. וזה חבל כי כזה נוגע לראיה של אנשים אז אם ראית מישהו בפעם הראשונה, אז קיטלגת אותו, זהו, לא תראה אותו יותר, אלא כמו שהיה בפעם הראשונה, הוא יכול לעבור שינויים רבים, אך לא יעזור לו. נחוש אולי בשינוי, אך לא נדע למה.

השיגרה הורגת את הממד הפנימי של מנגנון הראייה שלנו. ככל שיש יותר אינפלציה בחומרי ראיה, כך נהפוך אטומים יותר לערך הפנימי שטמון בהם. ונזרוק את הקליפה הזאת הצידה ככלי אין חפץ בו.

החוכמה היא כמובן לראות כל דבר מחדש, בכל פעם, כאילו לא ראינו אותו מעולם, כמו בפעם הראשונה. אך התודעה של רובנו עצלה היא, ואנו מתבוננים בתשעים ותשע אחוז, בעייפות, וללא חשק או תשומת לב. וכדי שנשים לב צריך שאותו דבר יהיה מבדר אותו חריג. וחבל, כי כך אנו הורגים את יכולתנו לראות את מה שקיים בתוך מה שאנו רואים, ולעקוב אחר שינויים פנימיים שהוא עובר.

ועתה לעיקר בפרק זה, הבעיה הרווחת באשר לסגנון ההבטה הרווח: ההבטה החודרנית, או ראית הכידון. רובנו מביטים במציאות בצורה חודרנית, פולשנית, מציצנית: כמו קרן אור או קרן לייזר, או חנית. ולא כמו גביע שבא להכיל, או כמו ספוג שבא לספוג. המציאות עבורנו היא מצבור של קליפות קשות שאנו צריכים לפצח בעזרת הראיה שלנו. הראיה שלנו נלחמת, אם כן, במה שאנו רואים, שוברת את המעטה כדי למצוץ את שקיים שם. זו ראיה גברית, שבאה לכבוש, לנצח, להשאיר מאחור קליפות ריקות, בדרך לכיבוש נוסף. המבט קר, מודד, משווה. מבט אטום שטחי, שלא מתיחס למה שמעבר לקליפה, כמו בעל המבט שואל עצמו: ‘שווה לפרוץ פנימה, או שמא נעבור למצרך הבא’. זו ראייה של אובייקטים. לא של נשמות וישויות שיש להם חיים פנימיים משל עצמם.

לעומת זאת כראיית הגביע, הראיה הנשית היא ראיה רכה, מאפשרת, לא לוחצת, לא מודדת זמן. אין פה כמויות של דברים שמביטים בהם, רק הדבר הזה עצמו. הראיה הזו נותנת כבוד לדבר בו מביטים, מעניקה לו זמן ואפשרות לבטא עצמו, ולגלות את כמוסותיו. היא מתייחסת למה שהיא רואה כאל צב או שבלול שצריך לצאת מן הקליפה.

הראיה הזו היא גביע כלפי העולם ועיגול כלפי עצמנו. בפנים יש לנו נקודה. ועם יבוא גביע וייתן מספיק התייחסות אולי נאפשר לנקודה לנוע לכיוון קירות המעגל.

הראיה הרכה הזו באה מתוך שלווה פנימית, היא לא לוחצת, היא שם; יבוא – טוב, לא יבוא – גם טוב. היא לא מצפה לתוצאה. היא שלמה בתוך עצמה ועם זאת מאפשרת למה שבשדה הראיה לגלות עצמו.

בניגוד לראיית הכידון היא לא באה להרוג שום דבר, אלא דווקא לתת אפשרות לחיים הפנימיים של זה שמצוי בשדה הראיה שלה את החלל והאפשרות לצאת החוצה ולתת לעצמו ביטוי והבעה; היא מעניקה חיים, על ידי יצירת חלל מאפשר.

בניגוד לראיית הכידון, זו ראיה שיכולה להראות, במבט ראשון, כשוות נפש, לא מעוניינת: העיניים אינן פעורות או בולטות, הן פשוט שם, לא יוצאות מעצמן, לא מתנתקות ממרכז הכובד הפנימי של המתבונן. זו ראייה שאומרת הוויה, ישנות.

הראיה הגברית חייבת כל הזמן להביט, היא מביטה מתוך כורח כי שם ישנה בפנים ריקנות. וכל הזמן מביטים כדי לגרום לגירוי, שיחיה מעט את הריקנות שבפנים. זו ראיה שיוצאת לציד כדי למלא את החלל בפנים שכל הזמן רוצה הישגים, גירויים, חדשות. עוד ועוד כל הזמן. לכן זו ראיה שיוצאת מעצמה, בעצמה אין לה כלום, רק הכיבוש הבא. בראית הכידון המביט חוזר לחיים בכל פעם שיש לו במה להביט.

ואילו בראית הגביע המביט המלא ממילא בחיים פנימיים – מאפשר לחיים אחרים את ההזדמנות למפגש והפריה הדדית.

עוד הבדל טמון במושג הרכושנות: ראית הכידון רכושנית מאוד; רוצה ללכוד ולרכוש בעלות על זה שהיא רואה. זו ראיה שנדבקת לאובייטק כדי לשים עליו תוית של: “זה שלי”.

ראית הגביע לא שמה תווית ואינה מעוניינת כלל לציין בעלות על מה שהיא רואה, אלא להיפך, לתת לזה שהיא רואה לעבור דרכה כדי לאפשר לדברים חדשים להופיע.

ואם אפשר לסכם את הסיסמא של ראית הגביע, אז זה:

היות ואני קיים – אני מתבונן. ולא בגלל שאני מתבונן אני קיים!

פרק 7: המבט האלכסוני

אנו חושבים שאנו רואים כיום את המציאות בצורה פחות משוחדת, עם פחות דעות קדומות מאשר פעם, אך האמנם? למעשה הראיה שלנו של המציאות שאמורה להיות מדעית, ואובייקטיבית, הנה רחוקה מאוד מכך, הראיה שלנו הנה חד קוטבית, במקום להיות דו קוטבית.
אנו רואים בעיקר דרך ההתניה של האונה השמאלית של המח. תפיסתה את העולם היא תפיסה קווית, הראייה הקווית הנה ראיה של פס צר, וכל מה שלא נופל בתוך הפס הצר לא קיים. או לא ראוי להתייחסות. . גישת הקו היא גישה לינארית, שרואה את החיים כפס צר של התקדמות ונסיגה. נסיקה ונפילה. זוהי גישה גברית, צרה, חד סיטרית, (אין בה דיאלוג), שלוקחת בחשבון רק כיבוש או מפלה. ואין שום דבר בצדדים; לפי גישה זו החיים הם רק פס צר שצריך להתקדם בו מהר או הרבה ואוי למי שנותר מאחור או חלילה נסוג בקו אחורה. הכל הוא ‘גשר צר מאוד’ ואין כלום בצדדים. כך למשל במדע, המדען מתייחס רק למה שנמצא בתוך הפס הצר של מומחיותו והיתר לא מעניין אותו, לא רלוונטי והוא גם לא מוטרד מאיך הקו שלו נפגש עם קוים אחרים.

לכל אדם המקצוע שלו, והוא רואה את העולם דרך הפס הצר של המקצוע, סופר רואה את החיים דרך סיפורים של בני אדם, פסיכולוג דרך הבעיות וחוסר האיזון שבחייהם, הפוליטיקאי דרך אידאולוגיה שאמורה לפתור את כל הצרות וכו’ וכו’. הקוים השונים לא מתאחדים, הם רק חותכים זה את זה, עולים זה את זה. אין קשר בין ראיית הסופר לראיית הפוליטיקאי. וכשמסתכלים על כל הגישות הללו ביחד זה נראה כמו קולאז’; באלגאן אחד גדול.

ראיית העולם הלינארית רואה, כאמור, רק קדימה ואחורה; השגים (קדימה) וכשלונות (מחזיר אותנו אחורה). הצדדים, העומקים ומה שלמעלה – לא נכללים בתוך ראיית המנהרה הצרה של ראיית העולם הלינארית. זו ראייה שאין בה התפרשות, שיתוף, הכללה, רגיעה של לתת לדברים להיות. אין התרככות, אלא רק את הקשיות של לשעוט קדימה ורק קדימה, ומה שלא נותן לי להתקדם מפריע לי, ומה שלא נמצא בתחום של להתקדם או להפריע – לא קיים כלל. ‘צר עולמי כעולם נמלה’. בעולם כזה האדם לא קיים ככלי קולט או מכיל, אלא ככלי שמוריק את עצמו ומוציא מעצמו החוצה וקדימה. כל קיומו בא לו על ידי התנועה, והתנועה היא בקו אחד, ישיר.

בעולם של קוים אין התמזגות, (שני קוים מסתלסלים זה מסביב לזה), יש רק קוים שחותכים זה את זה (מאבק כח), או קוים שנעים במקביל זה לצד זה (ניכור).

החיים לפי הקו הם פס ייצור. ומחוץ לפס הייצור אין כלום. כל שאנו יודעים זה הפס והפס הצר כל החיים.

הראייה הקווית הינה רציונלית, מתודית, חסרת דמיון ומעוף. לעומת הראייה הזאת קיימת הראיה של האונה הימנית של המח; ראייתה היא ראייה אלכסונית. בתפיסת עולם קוית העיקול, או האלכסון, נתפס כסטיית תקן. אך בטבע שום דבר אינו קווי. בטבע התקדמות היא לא התקדמות אלא צמיחה, וצמיחה (בניגוד להתקדמות) לעולם אינה קוית אלא ספירלית. הקו מדמה עצמו להיות הציר המרכזי סביבו נשזרים השוליים הפחות חשובים (האדם במקום האלוהים), בעוד שהספירלה יודעת שיש משהו מרכזי, עלום שהיא צריכה להסתלסל סביבו, כשהוא מהווה את הזרם החשמלי והיא את השדה המגנטי. (כלומר אלוהים עלום, והאדם מנסה לתת לו הד על ידי חייו).

הספירלה מורכבת מקו אלכסוני שכל הזמן רוצה לחתוך את הקו הישר בזוית. כך שהקו הישר מייצג יקום גברי שהתיפקוד שלו מוצא לפועל על ידי האונה השמאלית של המח, בעוד שהאלכסון מייצג יקום נשים שהתיפקוד שלו מוצא לפועל דרך האונה הימנית.

האונה השמאלית היא הלינארית, האנאליטית, המסיקה מסקנות המבוססות על עובדות מדידות, היא הגיונית עושה שימוש במספרים, מלים וכמויות. רואה את העולם כמורכב מגורמים נפרדים. והיא עוסקת בעיבוד וקליטה מודעים של המציאות. האינטליגנציה שלה היא אינטלקטואלית.

האונה הימנית היא הוליסטית, אנאליטית, חסרת תחושת זמן, היא אינטואיטיבית, עוסקת לא בפרטים אלא בשלמויות. היא יצירתית, אמנותית וכו’. רואה את העולם כמסכת שלמה אחת. היא עוסקת בקליטה לא מודעת של המציאות. והיא משתמשת לצורכי חשיבה באינטליגנציה רגשית.

האונה הימנית אחראית על צד שמאל של הגוף והשמאלית על צד ימין של הגוף. והעובדה שעל כל שמאלי קיים תשעה ימניים יכולה להראות עד כמה דומיננטית האונה הימנית בתרבות שלנו על פני זו השמאלית. תברותנו נותנת עדיפות לפעילות המחצית השמאלית שלה מוח, על חשבון המחצית הימנית.

התרבות המערבית מעודדת שימוש באונה השמאלית של המוח בגלל ששם מצויים כישורי קריאה, כתיבה, דיבור וחישוב כמותי. וזאת על חשבון פיתוח האינטואיציה, ההתבוננות, ההקשבה והמודעות למרחב.

את הדיאלקטיקה הזו שבין ראיית המציאות כקו או כאלכסון, ניתן לראות בספרה שבע. שם רואים קו ארוך ולצידו קו קטן שנטוי לו באלכסון. עם זאת מעניין לציין כי שבע זה הוא מבט דרך היקום הניקבי,כ במבט של היקום הספירלי-אלכסוני אל השבע, הקו האלכסוני יהיה מלוא אורכו ורק בצד יהיה קו ישר אחד שיצא ממנו…

אך צריך לזכור ששום קו אינו נעצר אף פעם. אנו פוגשים אותו בנקודה מסויימת, ונפרדים ממנו בנקודה אחרת, אך הוא ממשיך כל הזמן. וכך אם נאפשר לשני הקוים המרכיבים את הסיפרה שבע להמשיך עוד ועוד נקבל ספירלה שבה הקו האלכסוני מתעקל שוב ושוב מסביב לקו הישר.

ואם נחזור למיקטע של הספרה שבע, ונבחן שוב את היחס בין הקו הישר לקו האלכסוני, נמצא שביחסיות הזו שבין שניהם נמצא היחס שבין הבטה שרואה את הנשמה של הדברים (אלכסון) והראייה שרואה רק את מראית העיין שלהם (ראייה לינארית).

המציאות האמיתית נמצאת תמיד באלכסון למה שגלוי. היא לא הפוכה למה שגלוי ולרוב (בעולם לא מושלם זה שלנו) היא גם לא מתאימה בדיוק למה שגלוי, היא מצויה באלכסון. לא הרחק מן המציאות הגלויה היומיומית, אלא קצת בצד, קצת ליד. בעצם ב45 מעלות. ולכן כל כך קשה לראות אותה, כי היא לא בקו הראייה הישיר. בדרך כלל היא נסוגה ונעלמת מפני המבט הישיר, החד משמעי. זה שמחפש עובדות; כך או כך.

המציאות הנסתרת היא קו קטן בשולי הדברים.

פיזיקת הקוואנטים היא שינוי מרענן מבחינה זו, כי היא גילתה בדיוק את זה; את חוסר העקיבות של המציאות האמיתית, ולא סתם מציאות רוחנית או נפשית, אלא מציאות פיזיקלית, אמנם קוואנטית, אמנם זעירה מאוד, אך פיזית. היא גילתה שכשבאים למדוד את החלקיקים הסאב אטומיים, (חומרי היסוד של כל חומר חי) הם משנים את טבעם; במדידה אחת הם כאלה, במדידה אחרת הם אחרים. אך המציאות ישרת הקו שלנו ממשיכה קדימה, המדע ממשיך קדימה, ופיזיקת הקוואנטים נותרת מאחור, או למעשה בצד, כמשהו שהוא לא בדיוק בר עיכול. המסקנות שלה לא חלחלו כלל לענפי מדע ועיסוק אחרים שממשיכים בקו ישר כאילו לא הייתה פיזיקת קוואנטים.

ובחזרה לאלכסון; אנו רואים את הקווים הקטנים שיוצאים מן הקו הראשי כטעות דפוס, אך לא. שם בצד, בדברים הקטנים והאלכסוניים הללו מסתתרת האמת הגדולה. היות ואין לה ביטוי בראש חוצות היא חיה במחתרת, מסתתרת בצד. ואם המבט הישיר, תשומת הלב הפורמאלית הקשה, הנוקבת – מופנית אליה, מיד היא מוצאת אלכסון חדש להסתתר בו, עוד 45 מעלות לדור בהן. כי האמת אוהבת את האפלולית של הפינות והצדדים. וזאת בניגוד לתשומת הלב הראשית, המחפשת עובדות, מחפשת דברים שניתן למדדם, ואז משנמדדת האמת ונמצאת כחסרת עקיבות ויציבות (כל הזמן היא בורחת הצידה) מכריזים עליה כל אי אמת; הולכת שולל, אילוזיה. וכו’.

(מזכיר לי את ההקדמה לסיפרו של אריך קסטנר : “שלושים וחמישה במאי” שם הוא מספר שההשראה לכתיבת הספר לא הגיעה אליו. אז הוא שכב על השטיח וחיכה בשקט בשקט שתיכנס דרך הדלת, והיא מרחרחת, כשהיא רואה שהוא זז, היא מיד נעלמת. אך הוא עושה עצמו ישן, מזוית עין רואה אותה זוחלת פנימה, והוא ממש לא מעוניין, מביט בעניין בתיקרה, וכשהיא רואה שהוא ממש אדיש, היא מתקרבת עוד. ואז משהתקרבה ממש אליו ועדיין הוא אדיש, היא נרגעת ואז הוא שולח מהר יד, תופס אותה בעורפה ו… הוא יכול להתחיל לכתוב את הספר).

ההסתכלות הקווית- צפופה, דומיננטית, מציפה אותנו בשפע של גירויים ומידע, בעובדות. כובשת עוד שטח. לא מותירה מקום לספק, לתהייה, לשאלות, היא פסקנית חד משמעית ובעיקר טריטוריאלית מאוד: מנסה לכבוש עוד ועוד שטח מידי המסתורין וחוסר הוודאות. הראייה הקווית שונאת חללים, מרווחים ובכלל את הריק ואת האין. היא רוצה לכבוש כל חלל על ידי העובדות. (כשמוציאים מן המילה: ‘עובדות’ – את הקו הישר של האות השניה, מקבלים את המילה: ‘עבדות’, ואכן אם יש יותר מדי עובדות והן מולכות בקוים ישרים מידי – אנו נעשים עבדים שלהן).

אך הראייה האלכסונית אוהבת מאוד חללים, חוסר וודאות, ובעיקר את האין ואת הריק. היא עולה ופורחת רק כשיש לה מרחב נשימה. ואם לא ינתן לה מקום היא תיעלם. וזאת בניגוד לראייה הקווית – היא לא יודעת לכפות עצמה, צריך להזמין אותה, ליצור עבורה חלל, מרווח ומרחב ולחכות עד שתקרום עור וגידים.

במפגש בין שני בני אדם, מפגש שבו הם לא נותנים מקום האחד לשני ולא מאפשרים לחייו הפנימיים של הדובר השני לבוא לידי ביטוי ורק מפגיזים את הזולת בעובדות מוגמרות וקשות – במפגש כזה הם רואים האחד את השני דרך קווים ולא דרך אלכסונים.

הראייה הקוית היא אוטומטית ומכניסטית; פלקטית, חוגגת בראשי חוצות, היא נחלתם של ממסדים, קולקטיבים וחברות. ולא משנה אם זה ממסד פוליטי או דתי, מבחינה זו, הראייה האלכסונית של המציאות הייתה תמיד נחלתם של יחידים, מעטים, שונים ובודדים. חיים בשוליים, נושאים את אבוקת הראייה האלכסונית בשקט. לעתים במחתרת, אך לא יכולים לעשות רעש ולעורר תשומת לב רבה מדי אחרת יחרגו מן האלכסון ויעברו את הקו הישר. וזו הדילמה של הרואים מעבר למה שמקובל. מה שהם רואים לא יכול להפוך לפומבי, כי אז קו האלכסון משתנה והראייה האלכסונית משתנה והיא כבר לא אלכסונית (אלא אם כן קו האלכסון הופך לקו הלגיטימי).

וככל שאנו הופכים לחברת יותר מוחצנת ופומבית, (חברה שאם אתה דוחף פניך לתוך עדשת מצלמת טלויזיה שמצלמת בכלל משהו אחר – זכית לחיים, זכית להכרה), ככל שאנו יודעים יותר אודות כולם וכלום אודות האני האמיתי שחי בתוכנו, ככל שאנו עושים יותר את שכולם עושים ופחות מחפשים מה מתאים לנו לעשות – כך המבט האלכסוני של המציאות ימצא יותר בנסיגה ובגלות. כיום הראייה האלכסונית חיה בעיקר בשמורות טבע; היא שייכת לאנשים מיוחדים, צנועים ובודדים. ראייה כזאת גם מאכלסת שירה, היא קיימת בסוגי אמנות חדשניים. בדרך בה תינוקות, כלבים (ובעלי חיים) – רואים את העולם. ובצורת הראייה של מיסטיקנים, בחוויות ל.ס.ד ומסקלין בודדות ועוד.

הראייה האלכסונית אוהבת את הרז, המסתורין, הסוד והרמז (הפרד”ס המפורסם שרק רבי עקיבא יצא ממנו בחיים). חברה שאין בה מקום למסתורין האלכסוני של היחיד, השונה, האינדווידואל האותנטי – גירשה מקירבה את צורת ההסתכלות האלכסונית – סופית.

הגישה החברתית רואה את אופי המבט האלכסוני של אינדווידואלים כפרי דמיון קודח. וככל שיש יותר אנשים שמאמינים בדרך מסויימת וחד משמעית לראות את המציאות, כך דרך ראייה זו הופכת לקוית יותר. אך למעשה זה לא אפשרי לראיית מציאות אלכסונית שתישכון ביותר מאדם אחד, בזמן נתון. כשראיית מציאות כזאת עוברת לשכון בשיחה בין שניים – זה אירוע נדיר. ואם היא חיה בקבוצה – זה כבר כמעט בלתי אפשרי. כי ברגע שראיית מציאות לא שגרתית חיה בקולקטיב, בקבוצה היא מייד משנה טבעה והופכת מאלכסונית לקווית. לנו, בקבוצה נדמה כי זו אותה ראיית מציאות שנשא האינדווידואל הקודח בליבו ובמוחו, אך ברגע שזה נודד לנחלת הרבים,זה כבר לא אלכסון, זה קו. (ראה בהקשר זה את המאמר של אחד העם: “כהן ונביא”).

ראיית מציאות מסויימת נחשבת לנכונה אם רק אם היא ראיית מציאות שהיא נחלת כולם, כשהיא בראשי חוצות, כשכולם מאשרים אותה. אך למעשה אז היא כבר מזמן לא ראייה אלכסונית של המציאות. היא רק ראייה אמיתית, פולחת וחודרת, כשיחיד עדיין נושא אותה עמו, בליבו בשקט במסתורין, ועליו לעשות זאת כמה שיותר זמן, כי ברגע שהוא מעביר זאת לרבים והם מנסים לראות את המציאות כפי שהוא ראה אותה, ברגע זה היא פסקה מלהיות ראייה אלכסונית.

—
“גלילאו. מכיוון שהמדע המודרני קבע לו כעקרון תנועה ישרה ללא גבול, ולא תנועה מעגלית, הוא אינו יכול עוד להיות גשר לאלוהים”.
סימון וייל, “הכובד והחסד”, הוצאת כרמל, עמ’ 162

פרק 8: אמנות ההתבוננות (או: פוזה וסגנון).

 כולנו מביטים בחיים. אך מה אנו רואים? שני אנשים יכולים להביט באותו הדבר ולראות את אותו הדבר אמנם, אך ברמות עומק שונות. בחיים קל ללכת שולל אחר החזות החיצונית, קשה יותר לרדת לחקר האמת שמאחוריה. כשאנו רואים בני אדם, אנו רואים בעיקר את הפוזה, את הבימוי, ההעמדה והכוריאוגרפיה של כוחות התרבות והחברה – עליהם. הפוזה מולבשת עלינו מן הכיוון של מה שמצפים מאיתנו; אופנה, קונוונציה חברתית, מוצא אתני, רמת השכלה, השתייכות מקצועית, שייכות מיגדרית, גיל האדם וכו’.


אנו מעמידים עצמנו כך ולא אחרת כדי לתת למתבונן את התוצר שהוא אמור לקבל בתוקף מה שהוא אמור לצפות מאיתנו. למעשה ברמה יותר עמוקה והגותית, זוהי משמעות ההתבגרות בקנה מידה חברתי ותרבותי; להתנהג בהתאם לציפיות. רופא הולך ועומד ומדבר – כמו רופא, ספרית כמו ספרית, אמא כמו אמא. למשל אם בצילום משפתחתי מצפים מן האב והאם להראות קירבה לילדים והאחד לשני, הם ישבו קרוב, אפילו יטו אחד כלפי זו ויביטו האחד לשני בעיניים. אך כל אלה יהיו בחזקת פוזה; העמדה חיצונית בהתאם למה שמקובל, למה שמצפים מהם.

אז היכן האמת כאן? ובכן האמת היא בסגנון; בדרך ובאופן בו אנשים מביטים, או עומדים. כאן יש לנו פחות יכולת ‘לספק סחורה’ קונוונציונלית וכל אחד יאמץ את הפוזה בהתאם לדרכו האישית. דהיינו, ברמת הפוזה יהיה דמיון רב באופן בו שני זוכי אוסקר יישאו נאום תודה, או שני מתמודדים על ראשות הממשלה המודים בתבוסתם, אך ברמת הסגנון ההבדלים יהיו רבים מאוד.

למה הדבר דומה? לכותב ספרי מתח. ‘הפוזה’ של רב ספרי מתח דומה; ישנו נרצח, לא יודעים מי עשה זאת, ישנם יחסים פתלתלים בין הגיבורים, מישהו מחליט להגיע לאמת למרות הסיכויים, ולבסוף לקראת הסוף, מישהו שהוא הכי פחות אמור להיות הרוצח, נמצא אשם. זו ה’פוזה’ העיקרית במרבית ספרי המתח, אך כל סופר מתח טווה את ספרי המתח שהוא כותב בסגנונו הייחודי. והמסר או האיכות של יצירתו לא תהיה בפוזה של העלילה או היחס בין טובים לרעים, אלא בדרך בה הוא ניגש לעלילה והדרך בה הוא מתאר את הדמויות.

האמת, אם כן, מצויה במדיום החצי שקוף הזה ששמו סגנון, והיא ממש לא מצויה בפוזה. למשל ישנם סופרי ספרי מתח איכותיים מסוימים, המשתמשים בז’אנר של סיפור מתח (לא רק כדי לייצג פוזה יותר אטרקטיבית או מוזרה, אלא) כדי להעביר מסר. אך את המסר לא כל אחד מסוגל למצוא ולאתר, לשם כך צריך עין בוחנת וקריאה פרשנית. ושני אלה מתמקדים בסגנון.

הפוזה היא מה שהעין פוגשת, והפוזה יכולה להיות מה שהעין נותרת עימו. אך הפוזה חייבת להיות מוסטת הצידה כדי לחפש את הסגנון. האויב הגדול של פענוח הסגנון היא התחושה שהסגנון הייחודי הוא כזה, אך יכול, באותה המידה, להיות גם אחרת. ומה שחשוב זו העלילה. כלומר הקורא חש שהסגנון פחות חשוב; הרי מה זה משנה כמה משפטים למשל לוקח לתאר את כניסת החשוד לחדר, העיקר שמבינים שהוא נכנס, אך ברמה של הבנה עמוקה יותר, דווקא לתיאור הזה (שהוא בעצם מיותר להתפתחות העלילה) יש יותר משמעות מאשר לעצם העובדה שהוא נכנס לחדר.

ואם נחזור לבני אדם, הרי שבסיטואציה מסויימת, נגיד בבית קפה, ניתן לראות זוג אוהבים והגבר והאישה גוחנים זה כלפי זו. על פניו שניהם חשים אינטימיות זה כלפי זו ואכן ברמת הפוזה הם נראים כזוג אוהב או לפחות אינטימי. אך אם נתבונן שוב בגבר; אז איך הוא גוחן? מה עושות רגליו? ברמת הפוזה הן משולבות כשהרגל העליונה כלפי בת זוגו, אך אם בודקים היטב מוצאים שאולי רגלו התחתונה מרוחקת לכיוון המנוגד לרגל העליונה, מה שיוצר תחושה מאולצת מעט של שילוב הרגל. במבט ראשון האילוץ הזה נראה שולי לעצם העובדה שהוא משלב את הרגל העליונה, אך עצם המתח בין שתי הרגליים יוצר תחושה שהוא עושה זאת כי הוא אמור לעשות זאת, אך הוא לא בדיוק חש שלם עם זה.

ולסיום, הרי מספר פרגמנטים אודות פוזה וסגנון:
– הסגנון הוא האדם, והפוזה היא חלון הראווה החברתי.
– פוזה היא מעטה קפוא כמו שהסגנון הוא משהו חמקמק, גמיש ורב פנים.
– הפוזה חד ממדית, ואילו הסגנון מוביל אותך אל ממלכה רבת רבדים.
– עבור הפוזה – מבט אחד מספיק, עבור עמידה על סוג הסגנון צריך להתבונן או להקשיב שוב ושוב, עד שקולטים את הריתמוס והתבנית הפנימיים.
– כשראית פוזה אחת, ראית את כולן; כל פוזה הינה מיחזור או שיעתוק של פוסטרים אחרים. סגנון הוא תמיד משהו מקורי, אישי וחד פעמי, לכל אחד סגנון אישי משלו. סגנון שלא ניתן לשיחזור, כי כל שיחזור רק יחזק את הסגנון האישי של המעתיק עצמו.
– הפוזה היא ‘המה’, הסגנון הוא ‘האיך’.
– הפוזה נוקשה ותובענית כמחוך, הסגנון גמיש ואלסטי ומתאים עצמו לגופו של הלובש.
– כדי להתרשם מן הפוזה על הקולט להמשיך ולישון, כדי לקלוט ולהבין את הסגנון, צריך להתעורר, או לכל הפחות להרחיב ולהעצים את שדה המודעות.

פרק 9: דלת הסתרים

בהיותי ילד היו כמה רעיונות ומחשבות בידיוניים ומסתוריים שקסמו לי. האחת שכל מה שקורה לי קיים רק בתודעתי, ויש כאן מעין קונספירציה, שאין בעצם עולם, אלא רק כשאנו מתבונן בו פתאום זה קם לתחיה, אך כשאני הולך למקום אחר, זה נעלם. כלומר לא ממה קיים לפני ולא אחרי שאנו שם, וכך זה קורה לכל אדם. הכל ריק והעולם רק משחק עבורנו, בגלל שאנו שם, כאילו הוא ישנו.

רעיון אחר הוא לא אמונה אלא שאיפה, להיות רואה ולא נראה.
והמחשבה השלישית היה שילוב של אמונה ושאיפה. המדובר ברעיון שאותו שאבתי כנראה מסיפור מסויים אותו שמעתי בשיעור באנגלית בכיתה (כיתה ה’ בערך), שבמקום מסויים, בעיר מסויימת, ברחוב מסויים, או סימטה, קיימת דלת סתרים, שמבחוץ נראית כדלת רגילה, אך כשעוברים אותה נמצאים כבר בעולם אחר, עולם קסום, בעל חוקים אחרים והוויה אחרת.

אריך קסטנר הגדול התייחס לזה בספרו: “השלושים וחמישה במאי” כשהגיבור ודודו נכנסו לארון בגדים רגיל ושם גילו כי בסוף הארון מצוי פתח דרכו הם נכנסים לעולם אחר שבו משוטטים גיבורי אגדות, גיבורים מן ההיסטוריה עדיין חיים ופעילים. קיימות ארצות מוזרות כמו ארץ העצלנים, שם מרוב עצלות הם מציירים על גופם בגדים ( כי אין להם כח ללבוש אותם, ובולעים כדורים בטעמים שונים במקום לאכול) באותה מדינה התרנגולות גם באות לקראת התושבים ומטילות כבר חביתות אספרגוס את תוך מחבתות שקשורות לאחורי גופן.

אך הבידיון השלישי הזה שלי אינו כה רחוק מן המציאות, כי חיי היום יום שלנו דווקא משופעים בדלתות סתרים שכאלה. למעשה בכל דירה, ובכל יום, בכל מפגש ובכל אדם – מצויה דלת שכזו. דלת את ממד אחר של קיום.

ורוב האנשים חוששים לפתוח דלת כזו בפני זרים, כי עצם ההודאה שקיימת דלת כזו באדם, גובלת בהודאה על שיגעון או לפחות במוזרות. התחושה היא שאמנם אומרים שתשע עשיריות מן האדם זה התת מודע, ומה שהוא מציג זה רק המודע, אך בחיי היום התחושה היא שהעשירית שאנו פוגשים זה מה שיש וכל היתר הוא מחסן לא חשוב.

דלתות אלו מצויות בכל יצירת אמנות, ציור, פיסול מוסיקה. וגם באגדות, בסיפורי חז”ל בתלמוד ובמשנה, בסיפורי חסידות. ובכלל בכל פרוזה משובחת ובשירה – מצויות דלתות אל ממד אחר. מימד של אמת, של אותנטיות, של דיאלוג, של מפגש של התרוממות רוח, של השראה, של היווכחות.

אך מטבעם של דברים, דלתות אלו לא בראש חוצות, גם בספרות וגם באמנות, מה שמציע עצמו בקלות זו העלילה בפרוזה והמראה החיצוני באמנות פלסטית, ואת האמת הנסתרת, צריך לחפש על ידי שימוש בקודים שידועים בעיקר ליודעי ח”ן.

אך לא רק ביצירות אמנות, בכל מקום בחיים, בכל מפגש, בכל בית ובכל אדם. בכל אדם מצויים אלפי דלתות.. דלתות אל רמה אחרת, מימד אחר. ממד ורמה שהמבט הרגיל, הסתמי והמכאני לא היה מגלה לעולם. לשם כך צריך מבט שמחפש את דלת הסתרים בתוך דבריו והתנהגותו של האיש. אך ללא המבט המחפש הזה, קשה לחלום אפילו שמאחורי החזות המלוטשת הזו מצוי יקום אחר לגמרי (אולי פחות אחר ויותר בעל ממד נוסף של חיים), וזאת כי בדרך כלל אנו עטויים בכיסויים על כיסויים, שכולם באים לכסות על הדלתות הללו. הכיסויים הללו עשויים מטפטים של שיחות חולין, להג על דברים לא חשובים, והתנהגות תוך כדי ציות לנורמות חברתיות. בשיחה הרגילה קשה למצוא את הדלתות הללו, כי תמיד אפשר לדהור אל עבר הנושא הבא. ולהמשיך במרוץ והמהירות של התנועה קדימה מטשטשת את מיקומי הדלתות.

לעומת כל אלה, ההתבוננות השקטה והממושכת באדם, או בזוג, או בחבורה בבית קפה – כמו מקפיאה את הההיסטריה של המרוץ קדימה, ומאפשרת את המבט המדיטיבי. במקום להביט באנשים כמו הם על סרט נע; אחד נעלם ובאים עוד המונים במקומו, להתמקד רק באחד ורק באחד. לחפש בו את דלתות המעבר אל הוויה הפנימית. ובהתבוננות בכמה אנשים לחפש את הוויות היחסים ביניהם והווית נפשם הכלואה בשאבלונות וקלישאות של החיים בתוכם הם מצאו עצמם כלואים.

דווקא המבט האיטי, המבט המושהה – מאפשר לנו לעשות חסד וצדק עם המימד הנפשי המוחמץ של אנשים אותם אנו פוגשים.

כלומר, למרבית הפרדוקס, המפגש האישי והחוייתי, בגלל השעיטה קדימה והנורמות החברתיות מסתיר את האמת הנפשית, ועל כן האטה של המבט יכולה לאפשר לנו מפגש עם אמת מוחמצת, כי השהות הממושכת עם אדם או כמה אנשים – מאפשרת אינטימיות, אותה אינטימיות שחסרה במפגשי היום יום, אינטימיות דרכה ועמה נחפש את דלתות הסתרים.

החיים היומיומיים הנם מהירים ושטחיים מכדי לחדור את המשטח החיצוני המכזב של המסכה החברתית, זו של הסתמיות והניכור.
כדי לחדור דרכם צריך שני דברים: האחד, קצב אחר, והשני נקודת מבט שונה ומרוחקת.

שינוי הקצב מושג על ידי התבוננות באדם אחד לעומק במשך זמן רב, ). מבט מדיטיטבי.

וזאת במקום המבט הקופץ מדבר לדבר במהירות (כמו שאנו עושים יום יום, כל הזמן) והדבר השני הוא נקודת מבט שבאה מרחוק ושואפת למרחק, מבט שהוא לא בא מן החיצוניות של המתבונן ונבלם בחיצוניות של זה שמתבוננים בו, אלא מבט שעובר דרך המתבונן וחולף דרך זה שמתבוננים בו. המבט הוא קו אינסופי שאף פעם לא מתחיל ואף פעם לא נגמר. זהו קו שמתחיל מאחורי המתבונן, עובר דרכו, חולף דרך מושא ההתבוננות, בלי לעצור בו. זה המבט החושף והמגלה. המאפשר, הפותח את הרזי והסודות של מה שחיי שהיום יום התפלים תמיד מסתירים מאיתנו.

פרק 10. התבוננות דרך פרדוכסים, הפכים וסתירות, חלק א’

“הוא לימד אותי אז תרגיל שנועד להביא למה שהוא כינה “היפוך המרחב”. עליך לשבת מאוד בשקט, כשכל שימת לבך ממוקדת במרכז החזה, ואט אט להיכנע ולהיווכח כי במקום להסתכל, מסתכלים עליך; במקום לשמוע, אתה נשמע; במקום לגעת, נוגעים בך; במקום לטעום הנך מזון לאלוהים וטועמים אותך”

חמיד, מתוך “המחסום האחרון”, פראג, 1995, עמ’ 91

ישנן שאלות רבות לגבי ראיה והמציאות,
האם אנו רואים את מה שישנו, את כל שישנו, חלק ממה שישנו, את מה שקיים בנו לגבי מה שישנו, ועוד ועוד. אז הבה ונתחיל בשאלה הראשונה;
השאלה הראשונה עוסקת בסוגיה של ההתניה המנטלית לגבי פעולת הראיה, כלומר: האם אנו רואים את מה שישנו או את מה שקיים במוחנו לגבי מה שישנו? למשל אדם שרוצה לקנות רכב מסויים, יוצא לכביש ורואה כמות עצומה של אותו הרכב. למה עכשיו הוא מבחין בהם. כי עכשיו השטח היחסי שלהם במוחו גדל.

השאלה השניה היא לגבי השיגרה; מה קורה לראייה כשהיא חלק משיגרה? ובכן השיגרה פוגמת בחדות הראיה; המוח העמוס לעייפה מסנן אותו החוצה. ישנו סיפור אודות עורך דין ידוע מתחילת המאה באמריקה, סמואל ליבוביץ,שהרצה (כבר בהיותו שופט) בפני סטודנטים למשפטים ושאל את אלה מביניהם המעשנים סיגריות קמל האם הגמל המצויר על העטיפה מוחזק באפסר או שיש עליו רוכב? רובם בחרו באחת משתי האופציות, בשעה שהתשובה הנכונה הייתה שאין איש על הגמל. רק גמל לבדו. אך לא צריך להרחיק לכת עד שם. גם בחיי היום יום יש לנו עדויות למכביר על כך שבחיי היום יום אנו מחמיצים פרטים רבים. למשל רובנו אוחזים בשטר כסף בידינו יום יום כמעט, ואנו אכן רואים אותו, אך האמנם? האם אנו יודעים מה מצויר שם? למשל: איזו דמות מצוירת על שטר של 50 שקל? (ש”י עגנון). כלומר אפשר להסתכל על משהו ולא לראות אותו.

השאלה הבאה עוסקת ביכולת האיכסון של המוח לגבי מידע ויזואלי; כשאנו מסתכלים, לכמה פרטים ניתן בכלל לשים לב, לפני שהמוח הופך לעמוס מדי.
ובכן בפסיכולוגיה שימושית אומרים כי מתוך אלפי פיסות של אינפורמציה ויזואלית אנו שמים לב רק בין שלושה לשבעה פריטי מידע (היתר נקלטים באופן בלתי מודע). גם בספקטרום הצבעים, אנו רואים רק רצועה צרה מתוך הספקטרום, (אחד חלקי ששים), כשבשני הצדדים משתרעים חלקים נרחבים שבעלי חיים ורמשים יוכלים לראות אך לא אנחנו (חרקים יכולים לראות את הצד האולטרא סגול, בעוד נחשים יולים לראות את הצד האינפרא אדום). כך שאנו ממש רחוקים מלקלוט את כל המציאות, למרות יש לנו תחושה שמה שאנו רואים זה מה שישנו. ועל כן כל שיטה שבאה להרחיב ולהעמיק את שדה הראיה חייבת להבהיר נקודה זו: מה שאנו רואים הוא חלק, ובדרך כלל החלק הפחות חשוב, של מה שקיים. הדבר אינו חדש, כבר במיתולוגיה ההודית קיים הסיפור על חמשת העיוורים שממששים פיל וכל אחד מממשש חלק אחר, וכל אחד בטוח שמה שהוא ממשש הוא הדבר האמיתי, ובהתאם לחלק שבידו הוא בונו את ההפיתוזה שבה הוא מאמין.


ואכן ביחס למה שקיים – ראייתנו מוגבלת ולא שלמה. אך הבעיה היא פחות בזה, ויותר בכך שאנו משוכנעים שאו שאנו רואים את מה שקיים או שהטכניקה המדעית תובילנו לשם. (למשל למשש את חדק הפיל בעזרת משושים אולטרא אלקטרוניים שגם יכולים לצלם את תוך החדק של הפיל). וזאת במקום לפתח שיטות להקצת הראיה, או לפחות לתקשורת כלשהי עם העיוורים האחרים…

אז מהם הדרכים שעומדים לרשותנו כדי לראות דברים שבדרך כלל נסתרים מאיתנו?

ובכן דרך אחת טמונה אכן בהגדלה המיקוד ו’צלילה’ לתוך פרט מסויים, וממנו ללמוד על הכלל. זה מה שנעשה גם בפיזיקת הקוואנטים, שם ‘צללו’ לתוך האטום ובחלקיקים הסאב אטומיים, גילו עולם שונה לגמרי, שמטיל אור על העולם הרגיל של היום יום. (רולאן בארת’ קורא לזה: ‘פונקטום’).

וישנה עוד דרך והיא על ידי בחינה של חוסר הרמוניה. ניגודים, סתירות ופרדוכסים. הפרדוכס כדלת כניסה אל מציאות חבויה, ולא כתמרור עצור.

בתוך כל מראה שאנו רואים חבוי ממד אחר, וכדי להגיע אליו יש להתכוונן לזיק שדווקא מצוי בחסר השלמות של מה שנראה, ורק דרך מפגש עם חסר השלמות הזו – יכול הזיק הזה להבליח מבעד לאטימות הראשונית של המפגש אם האדם או עם מראה של החדר, או כל דבר שאנו רואים.

המעבר אל ‘המראה הפנימי’, אל ה’מה שרואים בתוך מה שרואים’, אל ‘הישות הפנימית של המציאות החיצונית – היא תהליך נדיר שיש בו משום ‘קפיצה קוואנטית’. דווקא בנקודות של חסר השלמות של מה שאנו רואים – מצויים פתחים דרכים ניתן להגיע לרמת המטא. כל שאנו רואים, בין אם זה מראה של משרד, לבוש שאדם לובש, פנים המכונית שלו, הבעת פניו, ברכת השלום שלו וכו’. כל אלה מנסים להראות משטח שהוא נוצץ, שלם, שליו, אפילו הייתי אומר בורגני. אך ככל שהוא אכן מלוטש יותר כך יש בו פחות פתחי איוורור אל הישות הפנימית שלו עצמו. כי פני השטח הנוצצים רק מקבעים אותנו סופית ברמה הטכנית של מה שרואים וחוסמים את הדרך בפני מה שמצוי מאחורי מה שרואים – ברמת העומק החבויה.

האפשרות שקיימת בהתבוננות שלנו במציאות כשלהי או באדם, להמריא מעבר למוגבלות של הראיה הסתמית– טמונה דווקא במעבר דרך חסר השלמות, ולא בהפיכת חסר השלמות לשלמות. כי שלמות ברמה הטכנית היא מחסום, בעוד ששימוש בחסר השלמות של הרמה הטכנית כמקפצה או דרך מעבר -לרמה הבאה, או לרמה החבויה – היא גשר. חסר השלמות של כאן ועכשיו אינה מחסום, היא צופן סודי בעזרתו ניתן להגיע לרמת המטא, לדינמיקה התת קרקעית.

לדוגמא: כלי רכב על הכביש, אינו מושלם, בגלל החיכוך של הכביש, המהירות המוגבלת, רכבים אחרים על הכביש, וכו’ – כל עבודה לשיפור הכביש או כלי הרכב – ככלי רכב, רק תצמיד ותכבול אותנו לכלי רכב יבשתי, (שממילא הוא מוגבל להיותו כלי רכב יבשתי) -במקום לראות בכלי הרכב שעל הכביש את הפוטנציאל להפוך לכלי טייס, ואז אנו כבר מדברים על תחבורה ברמה אחרת. (ולו הייתה המכונית מושלמת, ללא בעיות, לא היינו מחפשים את פריצת הדרך שלה מעבר לכביש, פריצת הדרך שנמצאת בשמיים).

‘המוגבלות היא שמשמשת קרש קפיצה – לרמה הבאה’.

כלומר, בכל התבוננות במשהו, יהא זה מפת שולחן בבית כלשהו או באדם, קיים ממד-על, ממד הבנת הממד הפנימי, ממד שבו מה שאנו רואים הופך ממעטה חד ממדי – לערוץ תיקשורת דיאלוגי. וכדי להגיע לאותו ממד בתמונה, עלינו דווקא לחפש מה חורג, מה לא מסתדר, מה יוצר דיסונאנס עם מה. בדרך כלל אנו רגילים להביט ולחפש הרמוניה. זה מקל על קשיי הקיום. הבטה בשיח וורדים היא סוג של תרפיה לדיסונאנסים הפנמיים. אך אם אנו רוצים להגיע לאמת החבויה עלינו לחפש אחר דיסונאנסים. דווקא בהם טמון הסוד, או הדלק עמו ניתן להגיע לממד של הבנת עומק של מה שאנו מתבוננים בו.

יצירות האמנות הגדולות ביותר –נולדו מתוך החיכוך של היוצר עצמו עם חסר האפשרות להביא את מה שטמון בו לכלל ביטוי הולם ואותנטי. הדרמטורגיה והמחזאות הגדולה ביותר נולדה – מתוך צירוף מקרים שחייב להיגמר רע, ועם זאת דרך הקשיים הנוראים של הטרגדיה של שכספיר או תיאטרון האבסורד של יונסקו ובקט, או תיאטרון הייאוש של חנוך לוין – לאיזה פסגות של התעלות יצירתית (מצד המחזאי) ותודעתית (מצד הצופה) ניתן להגיע.

המראה הזעיר בורגני, או זה המציית לקונוונציה החברתית השלטת, יוצר מראית עין נעימה לעין, אך הנשמה זקוקה למשהו אחר, היא זקוקה דווקא לחסר השלמות של ולמצוקה– כדי שיווצר החיכוך שיגרום לזיק, שיביא להתלקחות שכבת החיים הדינמית שבתוך כל מראית עין חיצונית. רק דרך הקושי, רק דרך התמודדות על מה שלא מסתדר במה שאנו רואים- ניתן להגיע למטא-לבל.

אי לכך, אמנות ההתבוננות, כשהיא יוצאת מן הכוח אל הפועל, היא הפנינג, מאורע שכמעט ניתן להגיד עליו שהוא: טראנסאדנטי, דומה למאורעות אחרים שמתרחשת בהן מעין קפיצה קוואנטית, כמו התאהבות או יצירה של אמנות כלשהי. או ברמה פחותה יותר, הבזק אינטואיציה. היא מתרחשת לא בגלל אלא למרות. היא בעצם כמו קואן זן, שמחדד את האבסורד הקיומי, שמקפיץ להארה.

ומדוע בעצם זה כך? מדוע הפרדוכס הוא דלת הכניסה אל הממד הפנימי? ובכן התיחסות לפרדוכס הטמון במה שאנו מתבוננים בו – מגביר את המודעות למרוכבויות שמסתתרות מאחורי הדמות או המראה בו אנו מתבוננים. ניתן אף להגיד כי ככל שמראה מסויים יהא מלא יותר בפרדוכסים כן הוא עשיר במשמעויות.

למוח נטיה ליצור עולם שלם והרמוני. ידוע הניסוי שבו מראים לאדם שלש זויות בשלושה קודקודים שונים ושואלים אותו מה הוא רואה והוא אומר: משולש. אנו משלימים במוחנו חלקים חסרים, וגם מעלימים פרטים שיכולים להפריע לנו לקלוט תמונה הרמונית ושלמה של המציאות. אנו גם עושים רציונליזציות, אנו אומרים: ‘לא זה סתם במקרה’, או ‘אין לה משמעות’, ‘אל תתן לפרט הזה להפריע לך’. אך ממדי העומק שומרים על קשר עם המציאות רק דרך הפרטים הדיסהרמוניים. הרמוניה ושלמות מקבעת את האדם ברמה הנוכחית של הדברים, הדיסהרמוניה מובילה לרמה שנקברה תחת האשליה שהמציאות הנוכחית יוצרת.

אנו רוצים מציאות מאושרת וטובה. ומה שלא מתאים לתמונת העולם שאנו רוצים לברוא, אנו מדחיקים, מכחישים, בוחרים באופן לא מודע – להתעלם מהם.

שלעיתים קרובות הרמוניה היא לא בהכרח סימן שהכל בסדר, אלא לכך שהדיסהרמוניה זכתה להדחקה חזקה ואז שומה על מחפש האמת לחפש אחר סימנים של דיסהרמוניה, למשל בין בני זוג בשעת מפגש חברתי, דרך לגלות מה באמת מערך היחסים ביניהם. את זה לא יגלה על ידי הסתנוורות מן הבוהק ההרמוני, אלא דרך מה שחמק מן ההרמוניה, למשל הוא מביט בה ובדיוק באותו הרגע היא מסבה במקרה את מבטה, רק שזה קרה כך שבע פעמים במהלך שעתיים. או בזמן שהיא מדברת הוא מרכין את ראשו. וכו’. וכך הרמוניה יכולה לכסות על משהו פחות הרמוני, ואילו הרמוניה נוצצת מידי יכולה לכסות על ההיפך בדיוק, תופעה זו ידועה בפסיכולוגיה בשם Reaction formation והיא פרי של הדחקות רבות. וניתן לראות זאת בתופעה שידועה בשמה העממי: ‘להיות פולני’.

ןכך, דרך עיניים אלו, דווקא מה שנראה מלוטש ונוצץ אמור לעורר חשד במוחו של מחפש האמת.

ישנה איזשהי זיקה בין סתירות ובין עומק; עומק מתגלה דרך סתירות, וכך ישנה גם זיקה בין שטחיות ובין שלמות. השלמות היא לעתים קרובות חיפוי על חוסר עומק. התדמית בדרך כלל מלוטשת, בעוד העצמי האותנטי הרבה פחות אטרקטיבי, ויש בו יותר פגמים. הליטוש התדמיתי מפריע, כמו מראה בוהקת שמחזירה למי שמתבונן בה את עצמו, אך לא מוסרת מאום ממה שיש מאחוריה. ואם נדחוף את מה שכתוב כאן עוד יותר לכיוון הרמה הפילוסופית, נמצא כי האמת בדרך כלל חבויה וחסרת אטרקטיביות, בעוד השקר תמיד יותר פוטוגני והוא מה שפוגשים ראשון. האמת בדרך כלל יותר דיסהרמונית מן השקר. וכך גם היחס בין התדמית ובין העצמי. התדמית מקרינה יותר הרמוניה מאשר האמת הפנימית של האדם. ומטרת ההתבוננות האמיתית היא למצוא את אותם סדקים, את אותן סתירות, את אותם דברים פחות הרמוניים, דרכם האמת של המצולמים – מביטה החוצה. גישה שטחית ותדמית למציאות, פותרת את הסימנים הדיסהרמוניםי, בחוסר סבלנות, הם מטרד. בעוד שהגישה האונטולוגית דווקא מחפשת אותם ויודעת שכל סימן כזה היא דרך חזרה לאמת שהלכה לאיבוד בתוך המשטח הנוצץ של מה שנראה כאמיתי.
                   

פרק 11: התבוננות דרך פרדוכסים סתירות וכו’, חלק שני

המין האנושי לא אוהב פרדוכסים. נכון שלכל דבר בטבע שני קטבים. וכי גבר ואישה הם פרדוכס האחד לשני, ועם זאת המשך המין האנושי בא דרך איחוד של פרדוכסים. אך זה לא עוזר. המין האנושי מנסה מאז ומעולם להראות כי העולם הוא נטול פרדורכסים, ואם הם ישנם מנסים מיד לבטל את מה שסותר, ולהראות שאין סתירה. גישה זו היא גישה שלא מכירה בכך שישנן רמות שונות בכל דבר. וכי אם מבטלים את הקוטב הנגדי – נותרים לעד במעצר בתוך הרמה הנוכחית.

המעבר מרמה לרמה הוא רק דרך התיידדות עם הסתירה, ורק אם נכיל את הסתירה נוכל להגיע לרמה הבאה.

המילה ‘פרדוקס’ באה מיונית, והיא מורכבת משני מילים: פארה שמשמעו: מעבר. ודוקסה, שמשמעה דיעה. כלומר, פרדוקס מרחיב את גבולות ההגיון אל מעבר לדיעה המקובלת. פרדוקס חותר להבין דברםי מעבר לחשיבה הפופלרית. התיידדות עם הפרדוקס עוזרת לנו להיפטר מדעות קדומות וסטיראוטיפים חשיבתיים.

פרדודכסים קיימים בעיקר בזן בודהיזם, שם משתמש המאסטר בקואן, סוג של חידה או שאלה שיש בה פרדוקס, ככל שהפרדוקס פחות ניתן לפתירה כך הפתרון יביא הארה יותר גבוהה. יש פתרון רציונלי של הפרדוכס, שר מקבע את האדם ברמה הקיימת, ויש פתרון אינהרנטי, דינמי. ועם עבור הפתרון הראשון (הלינארי) יש צורך ‘לשבור את הראש’, עבור הפתרון השני (היצירתי), יש דווקא צורך להיכנע לוותר. תיאור זה של הויתור כדרך לעבור דרך הפרדוכס אל הרמה הבאה, מתואר להפליא בסיפור של אויגן הריגל: “זן באמנות הקשת”. שם הוא צריך לתת לחץ לעוף מן הקשת ללא מאמץ, ויש סתירה בין משיכת המיתר של הקשת, שדורשת מאמץ ובין הדרישה להרפות. ורק כשהוא מוצא את הדרך להרפות ולמשוך במיתר בעת ובעונה אחת, קורה הנס והחץ עף כמו מעצמו.

הזן גם דוגל בהצגה של פרדוקסים לשואף אלי הארה. מעל פני השטח מציג סיטואציה של או, או, שלא ניתן לפתור. כשאנו פוגשים פרדוקס אנו מודעים לקונפליקט הדיכוטומי ולעתים קרובות בוחרים צד זה או אחר. בהבנה של רמת תודעה גובהה מבינים כי שההפכים משלימים זה את זה. ברמת הבנה גבוהה מבינים שהפרדוקס אינו חומות אבן אלא צורת הבעה שחופנת בחובה שער נסתר. את הפרדוקס ניתן לפתור בעזרת הרציונליזם, אך אז ממוטטים את החומה כביכול, ומחמיצים את השער.

מודעות לפרדוקס היא או תוצר של תודעה גבוהה או הדרך להגיע אליה.

כמו כן הבנות אלו רווחות מאוד בשיטת אלכסנדר ליציבה נכונה; שכדי להיות זקוף עליך לוותר על ניסיון לשלוט בתנוחתך, וכו’ .

כאן ההיפוך מראה את חיבורו של המחפש למציאות קוסמית טבעית, הוא מתרחק מן החומר ורואה את העולם הפוך.

יוצרים גדולים תמיד ראו את העולם הפוך. להיות יוצר או הוגה זה לא רק להיות בדיסונאנס או במרחק מן העולם אלא חלק ממנו כל הזמן רואה את הדברים – הפוך. הם באים מן האנטתיזה ובוחנים הכל מזוית הפוכה. כמעט כל הוגה גדול פיתח את ההגות המרשימה ביותר על סמך סתירות שהובילו אותו להבנות מרחיקות לכת. והנה למשל משפט אופייני; סימון וויל בסיפרה: “הכובד והחסד” (הוצאת כרמל, 1994, עמ’ 89) כותבת: “למה הרצון להיאבק בדעה קדומה הוא סימן למובהק לכך שאנו שטופים בה”? ועונה סימון וייל לשאלה של עצמה: “הרצון הזה נובע בהכרח מאובססיה”. כלומר, הטיעון שלה הוא שיציאה נגד דעה קדומה באשר היא, בהכללה (ולא כל מקרה לגופו) הוא סימן לאובססיה. ואובססיה מראה על בעיה בצידו של הבוחן ולא של הנבחן. זו דוגמא מבריקה לטיעון שהופך דברים על ראשם.

ועוד מסימון וייל: “שיטה לחקירה: מרגע שהעלינו איזו מחשבה, לחפש באיזה מובן היפוכה הוא אמת.

הרע הוא צלו של הטוב. כל טוב ממשי, בעל עובי ומצוקת, מטיל איזה רע. רק הטוב המדומה אינו מטילו.

מכיוון שכל טוב קשור ברע, הרי אם נשתוקק לטוב ולא נרצה להפיץ סביבנו את הרע הקשור בו, ניאלץ – שהרי אין לחמוק מהרע הזה – למקד אתו בנו עצמנו.

כך, התשוקה לטוב טהור בתכלית מניחה הסכמה לקבל אלינו אסון מהדרגה האחרונה.

אם נשתוקק לטוב בלבד, נצא נגד החוק הקושר את הטוב הממשי אל הרע כמו את האוביקט המואר אל צלו, ובהתייצבנו נגד החוק האוניברסלי של העולם, בלתי נמנע שלא יבוא עלינו אסון”.

שם, עמ’ 134

הדוגמה הטוטלית לכך היא בתורת הזן, “בין האימרות על קירו של אדון נושיגה הייתה זו: ‘לעניינים חשובים יש להתייחס בקלילות’, והמורה איטיי הוסיף: ‘לעניינים פעוטים יש להתייחס בכובד ראש”). בזן רואים את שקיים דרך האין, דרך מה שלא קיים וזו אין ספק הדרגה הגבוהה ביותר לראות את הדברים. “גופנו מקבל חיים מתוככי האין. הקיום במקום בו קיים האין הוא התגלמות המשפט: ‘צורה היא ריק’. משמעות המשפט היא שכל הדברםי מתקיימים על ידי האין. ‘ריק הוא צורה’, אל לאדם לחשוב שאלה שני דברים שונים” (משפט זן מתוך “ספר הסמוראי”.)

בדרך כלל רואים את מה שישנו דרך מה שישנו. אין היפוך ואם אין היפוך, אין נקודת מבט שרואה את הדברים, כי לראות ניתן רק מבחוץ ולראות את הדברים מבחוץ זה להיות מחוצה להם ולהיות מחוץ למה שישנו – זה להיות במה שאיננו; בחלל, בריק. להיות בהיפך של מה שישנו. כך שלראות משהו באמת, ניתן רק מזוית הפוכה. כי לא ניתן לראות את הדבר מתוך עצמו.

נקבה לא יכולה להבין נקבה, רק זכר יכול. מבוגר יכול להבין ילד וילד יכול להבין מבוגר. עשיר יכול להבין עני ולהיפך. וכאן חייבת להישאל השאלה: אז מדוע אף אחד מן הצמדים הללו לא באמת מבין האחד את השני? אוה, וכן אני מגיע לטענה הניצחת והיא; אף אחד מהם אינו מבוסס באמת בהיפוך של הדבר בו הוא מתבונן, למעט אולי ילדים ומבוגרים. (כשהמדובר בילדים וכי זקנים לעיתים חשים שהם עדיין ילדים, אך ילדים יודעים שהם רק ילדים ואז הם יכולםי להבין מבוגרים יותר טוב משהם הבינו את עצמם).

גם ביהדות כל מסורת הפילפול התלמודי, מסרות עוקר ההרים – מדברים על לימוד דרך היפוך ושבירה; לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, להפוך אותם על ראשם וכדו’.

וכך גם בהתבוננות; צריך לחפש פרדוקסים ולפענח אותם, אך לא בדרך הקשה, המאומצת, אלא בדרך של דרך אגב. זו אותה קלילות קטלנית של מוחמד עלי. או אותה קלילות של תפיסת המוזה שמדבר עליה שוב, אריך קסטנר בהקדמה לאחד מספריו; 35 במאי, הוא כאמור עושה עצמו משועמם או ישן, המוזה מכניסה ראש חרד דרך הדלת, רואה שהוא לא מעוניין, ואז היא מעיזה עוד ועוד, וכשהיא כבר לידו הוא ממש מאבד עניין, וכשהיא מרפה ערנות לגמרי הוא תופס אותה בעורף ואז יש לו את כל מבנה הספר שהוא רוצה לכתוב.
–

—
הרחבה של החומר שמופיע כאן ניתן יהיה למצוא בספר שעדיין לא יצא לאור בשם: “פוטואנלסיס, ראיה פרשנית של תצלומי בני אדם,”
—
התמונות בשני הפרקים לקוחות מאתר  ובו תמונות פרדוכסלית רבות: http://www.ctrl.co.il/ctrldomain/ilusion/illusion35.htm

פרק 12: להתבונן ולהבין את הגוף

                          

“הטרגדיה היא בכך שאף אחד לא מבחין בהבעת הנואשות שעל פני. אלפי אלפים מאיתנו, ואנו חולפים האחד על פני השני בלי אף מבט של זיהוי או הכרה”.
הנרי מילר
—

“Look and Listen” זה הסלוגן של שיעורי האנגלית של הטלויזיה החינוכית של פעם. אך כמה נכון.
קל להסתכל, קשה להתבונן. אך גם אם נתבונן זה לא אומר שנבין. כי להבין זה עוד יותר קשה מלהתבונן.

בעולם הסרטים והטלויזיה חוסכים לנו את המאמץ שבהתבוננות ואת החפירה הפרשנית שבנסיון להבין. שם רוקחים את הכל עבורנו, כולל ההבנות, כל שנשאר לנו זה להביע דעה, במקרה הטוב, או להגיד אם נהנינו במקרה היותר שטחי.

כולנו רואים בני אדם, אך רק ברמה של הסתכלות, המאמץ של תשומת לב מודעת מופנה כלפי המלים. כל שקשור למסר לא מילולי נתפש כסתמי, מקרי, עניין של נוחיות. בקיצור, נטול משמעות. המשמעות היא במה שאומרים לא במה שרואים. אך מה שאומרים נותן עצמו יותר בקלות למניפולציה, בעוד ששפת הגוף שלנו יותר ספונטנית ופחות ניתנת, על כן, לשליטה. אז לא פלא שאנחנו לא רוצים שיקראו אותנו כמות שאנו באמת (מה? יש לנו מה להסתיר?…), ומעדיפים שיבינו אותנו דרך המדיום שעליו יש לנו שליטה; המלים. אז התרגלנו ליחס משמעות לאספק המילולי ולהתעלם מן הצד הלא מילולי.

למה הדבר דומה? לאדם שאיבד כספו בצד החשוך של הרחוב, אך הוא מחפש אותו תחת הפנס, כי שם יש אור.

התבוננות אמורה תמיד להיות מופנית כלפי הצד החשוך, כי שם בדרך כלל האמת. (כ’שופכים אור’ על משהו מיד נסוגה האמת אל הצללים, שם היא אוהבת לשכון). הצד החשוך שלנו הוא הגוף, המלים הן הצד המואר. ועל כן האמת מצויה יותר בגוף מאשר במלים שלנו. אך, כאמור, יש הסכמה שבשתיקה, שהגוף זה ‘סתם’, או עניין של נוחיות גרידה, וכי המלים זה הדבר האמיתי. עולם הפוך; שהרי אנו יודעים כי תמונה שווה אלף מילים, אך חיים בעולם בו: “החיים והמוות ביד הלשון”.

אנו משתמשים בגוף יותר כדי להסתיר מאשר לגלות, (שלא כמו ילדים), ועוד אנו לובשים בגדים. פעם להיות חכם השבט היה לקרוא בשפת הפנים, לשים לב לתנועות שחמקו מבקרה מודעת, היום זה עניין שולי. הגוף לא חשוב, רק כשהוא עושה בעיות…

וכשאנו כבר מנסים להבין משהו מן הגוף של האדם שמולנו, היות ואין לנו נסיון, אנו נופלים בדרך כלל לכל פח אפשרי. וזה מוזר, כי למרות חוסר המיומנות שלנו בפרשנות מודעת, באופן תת הכרתי אנו מושפעים ממסרים ויזואליים ואף מגיבים להם. אך, כאמור, למרות שאנשים מושפעים משפת הגוף, קשה לומר שהם רואים אותה או שמים לב למסרים שמשדר הגוף, והתרשמותם היא בדרך כלל בלתי מודעת. וכשהם מנסים להגיע באופן מודע להערכה ולהתרשמות על סמך התבוננות בזולת, התוצאות הן בדרך כלל קטסטרופליות: רובנו פשוט לא יודעים לפענח ולפרש איתותים בלתי מילוליים – אם כי יש לנו התרשמות אמורפית בלתי מודעת.

כשאנו מנסים להסיק מסקנות אנחנו נופלים לסטריאוטיפים, הכללות, ופירושים לא מדוייקים. למשל, כסיסת צפרנים: זו עצבנות. ידיים בכיסים – מעיד על זלזול. זה לא ממש שגוי אך איבדנו את הקשר עם האמת של המחוות הללו.

האמת של יחסינו עם אחרים אינה באה לביטוי במילים והיא לרוב נסתרת, טמונה לא במה שנאמר – אלא דווקא במה שלא נאמר. מה שלא נאמר במילים דולף החוצה באמצעות איתותים קטנים וכאילו אקראיים, שקל להתעלם מהם. איתותים אלה הינם שרידים ‘ארכאולוגיים’ של מה שהיה פעם, בתקופת הילדות שלנו, מערכת של תמסורת ריגשית-גופנית מלאה. במשך השנים למדנו להדחיק, להסתיר ולתקצר את הביטויים המסגירים האלה. כבוגרים אנו כבר מאומנים למדי בלעטות את המסכה החברתית על פנינו ורק שרידים בודדים של תמסורת רגשית-גופנית אותנטית נותרו.

לרוב קשה להבחין בדקויות הללו, בשרידים הללו של מה שהיה פעם שפת גוף בריאה, שלמה ומתפקדת, אנו היום מבחינים רק במובן מאליו או ביוצא דופן, או כשכבר סערת רגשות לא מאפשרת לדברים להיכלא בפנים יותר. אך גם לפני שעץ קורס – ישנם סדקים בגזע. בעלי חיים נמלטים מאזור של רעידת אדמה, עוד לפני שהיא מתרחשת. אך אנו בני האדם חיים בהתעלמות ממרבית המסרים הדקים אודות בוא הסערה. או כי איננו מבחינים, או כי איננו מיחסים להם חשיבות, או כי נוח להתעלם מקיומם.

אך הגוף שלנו – לאחר הכל – לא בנוי כדי לעצור ולהסתיר רגשות, אלא לגלותם. אלא שבמהלך השנים הוא עבר מעין הסבה ועתה במקום להיות חלון הוא הפך לתריס. אנשים עוטים מסכות על פניהם, ושיריונים על גופם, מה שמקל על ההתעלמות.

אך גם מאחורי תריסים, עדיין ניתן לקלוט תנועה חטופה, או ניצנוץ של אור. כיום, קליטה של מסרים לא מילוליים כבר אינה קלה, כדי שתצא לפועל, צריך להיות אמן ובלש.

כמו שלבלש אסור להתעלם משום טביעת אצבע בלתי נראית- כך גם אנו בתקשורת הבעייתית הזו והמלאה במסרים סמויים, לא יכולים עוד להתעלם מן האותות שמשדרים אלינו -מבלי דעת- הסובבים אותנו.

שפת הגוף שהייתה פעם משהו טבעי (חיות, תינוקות), משהו בלעדי (טרום השפה המילולית) – היא היום משהו עלום, נשכח, מטושטש. אך כל זאת רק לגבי המודעות שלנו אודותיה, כי במסתרים ובאופן לא הכרתי, היא עובדת, שולחת מסרים שנקלטים וגורמים לתגובה. אך הכל, מבלי ידיעת בעל הבית. וכך עוברים כל מיני מסרים מ’בעל הבית’ לאדם אחר, מסרים שלו ‘בעל הבית’ היה יודע אודותיהם ואת פישרם, היה מתבייש בהם, מתכחש להן, לא מודה בהם. וכך קורה, שהאדם משדר כל מיני דברים והיות ואין משוב מן הקולט והוא לא יודע מה הוא משדר, – יכולים לעבור דרכו דברים שלו היה יודע אודותיהם היה נדהם, דברים כמו: משיכה מינית, סלידה, עצבנות, כוחנות, אך אין מי שיודע על כך, לא המשדר ולא הקולט, ורק בפנים, עמוק בפנים חשים השניים תחושות עמומות, אודות השדרים של סלידה, כוחנות וכו’ אך התרגלו להתעלם מהם, כמעין רעש רקע לא רלוונטי..

תחום השדרים הלא מילוליים (שפת גוף) זהו תחום שהלך לאיבוד, הלך לאיבוד ל’אמא הכרה’ ‘אמא קוגניציה’, והוא עובד עתה ללא בקרה, הכוונה או ניווט כלשהם, כמו גינה ללא גנן, בה גדל עתה הכל פרא, שושנים נדירות בצד יבלית, ברקנים ודרדרים.

אין אנו בעלים עוד לשפת גופנו, היא פועלת עתה לעצמה, מעצמה, מכוחם של דחפים ותגובות שמתרחשות לבד, ללא התערבות של הבקרה המודעת של האדם.

אפשר להגיד שנותקנו מגופנו, גוף שעובד עתה ללא אחריות של פיקוח קוגניטיבי. וכך אישה יכולה לפגוש גבר, או איש עסקים יכול לפגוש פרטנר פונטציאלי – אלה נכנסים בברית נישואין, ואלה בשותפות עיסקית – שניהם לתוך משהו שיתגלה מאוחר יותר כקטסטרופה – ובזמן הפגישה הראשונית אכן חש הצד שעתיד להתחרט -משהו, אך זה משהו עמום, משהו שבמהלך השנים למד להתעלם ממנו. למה? כי זה לא תמיד התאים לאינטרסים שלו, לא תמיד היה נוח, המשיכה או הפיתוי היו חזקים מכדי שנרצה לוותר על מה שעתיד להיות.

כלומר, משהו בנו רואה את האותות, רואה את הסימנים, אך לא מבחין, או לא מיחס לזה משמעות, עובר על סדר היום. למעשה האמת מסתכלת לנו בעיניים, אך אנו (מחמת בורות, הרגל, או נוחות) לומדים להתעלם מכך.

אולי תמונה זו נראית קודרת משהו, אך כך נראים הדברים מנקודת המבט של הגוף שנזנח (לטובת המילים). וכך לא נותר לנו אלא להסתמך על מחקרים המסתמכים על ניתוח מדוקדק של שדרים בלתי מילוליים בין בני אדם, מחקרים האומרים מפורשות, כי לגוף ישנה שפה ברורה, שפה שמשותפת לכל המין האנושי, שפה שעובדת ומוסרת מסרים שנקלטים וזוכים לתגובה, (מסרים המהווים לפחות שני שליש מן הווליום והאימפקט התקשרותי והתדמיתי שלנו), אך כששואלים אנשים מה הם רואים ומה קורה בתחום מסרים שבין גוף לגוף – התשובה היא שאלה רק הזזות של תנוחה מחמת עייפות, כסא לא נוח. אלה פירושים של נוחיות שהתערמו במהלך החיים, טלאי פה טלאי שם, וחלקם הוא אוסף של סטריאוטיפים וקלישאות לא רלוונטיות.

ואז אנו מגיעים למצב, שאנשים מבוגרים צריכים ללמוד מחדש, להעיר אל התודעה, כדי להבין מה כל זה אומר. ולא רק – כפי שזה מקובל כבר כיום – לצרכי ניהול משא ומתן, בחירה של עובדים, זיהוי סימני שקר ואמת בחקירות, למכור יותר טוב, לתת שירות יותר טוב וכו’ אלא עבור החיים האישיים שלנו, כדי לבער את הבערות בנוגע למעבר של רגשות בין בני אדם. כולנו התפתחנו מאוד באשר לכשרים מילוליים המיועדים להעברה של מסרים שיכליים, כולנו הפכנו למומחים לניסוח, כולנו יודעים מה להגיד, איך להגיד, מתי להגיד. כאמור, כולנו הפנמנו היטב את המשפט: “חיים והמוות ביד הלשון”, אך הכוונה ללשון המילולית, בשעה שהלשון או השפה הבלתי מילוליים היא שפה שנשכחה. היום היא עובדת בכח דחפים ואימפולסים מכאניים. שפת הגוף היא שפה שדוכאה, : אנו מקפיאים את איתותי הגוף, ומותירים בכך את רוב האותות שגופנו משדר אודות רגשותינו – גולמיים, לא מעובדים לא מלוטשים לא מכוונים. לא עושים כמעט מאום כדי להתאים את שפת הגוף למסר שאנו רוצים להעביר.

להתבגר ולהתפתח נפשית אומר גם לקחת אחריות על שידור של רגשות. אך אנו פיתחנו דווקא את תחום המחשבות, זה תחום מלוטש מאוד אצלנו, אך ניסוח ושידור של רגשות מפגר מאחור בפרימיטיביות מדהימה.

למה דומה מצב שפת הגוף של אדם מבוגר בימינו? למצב של ספינה ללא קברניט, מדינה ללא מנהיג. שפת הגוף שלנו עושה דברים ללא פיקוח, שפת הגוף שלנו נותרה בגיל חמש, מגיבה כשל ילד בגיל חמש, ללא האחריות והפיקוח של מבוגר. הגוף מחצין כעס, תשוקה, אכזבה וכו’, אך רק באותן 5- 10% כשהמסכה הקשה של התרבות החברתית מרשה לנו. מצב זה דומה למצבו של ילד המצוי תחת משמעת נוקשה, ולמרות המשמעת – מצליחה להסתנן החוצה – השובבות, החיוניות והאימפולסיביות – של ילד. קל להתבלבל ולחשוב כי עצם קיום המסווה והשריון על שפת גופנו הטבעית – היא תוצר של בגרות בביטויי שפת הגוף. שפת הגוף שלנו נותרה בגיל חמש, היא מראה את מה שיש בילד, היא לא מעובדת, רק חבושה במסכה, מסכה תחתיה, נותרה שפת הגוף, גולמית ואינפנטילית.

למה דומה התקשורת הריגשית שלנו בהעדר בקרה ומודעות לשפת הגוף? לסופר שבמקום ללמוד לנסח משפט, להעשיר את אוצר המלים, לשלוט בדקדוק ותחביר, בבניית עלילה ובשירטוט לעומק של הדמויות – הוא פשוט שופך על הניר מה שהוא מרגיש, ועל כן מה שיוצא היא לא יצירה ספרותית, לא כתיבה עם מסר, אלא גיבוב של שברי תחושות ורגשות כאוטיים וחסרי מטרה וייעוד.

או דוגמה מתחום אחר, לדרך בה אנו מתנהגים עם שפת הגוף שלנו -אדם מבוגר שנתבקש לצייר,

אך היות ולא התאמן מאז היה בן חמש, הציור יוצא כשל ילד בגיל חמש.

וכך מה שאנו כבר מצליחים להחצין בתחום הבלתי אמצעי שבין רגשות וגוף הוא לא מפותח ולא מגובש, וכשאדם אחר מנסה להבין את הגיבוב האינפנטילי הזה, אין לו את הכלים לפענח זאת;

וכך נדון עולם הרגש והנפש של כל אדם, לחיות בספק גלות, ספק כלא. שממנו קשה לצאת ואין מבקרים מבחוץ.

בקיצור, מגדל בבל לא התרחש לפני שנים רבות. מה שכתוב בת”נך זו כנראה נבואה על מה שקורה כאן ועכשיו.

מגדל בבל; כאן ועכשיו, בין משדר לקולט, בין ניסיון להחצין רגש ובין הנסיון להבין אותו. בין דובר למקשיב, בין גבר לאישה, בין הורה לילד. בין אדם לאדם.



מבוסס (תוך עיבוד ותוספות) על : “שפת הגוף ותקשורת אל מילולית” הוצאת פרולוג, גבריאל רעם.

פרק 13: לראות את העולם דרך המח הימני

תשעים אחוז מן האנשים בעולם מפעילים בעיקר חצי אחד של המח, החצי השמאלי ומתעלמים מן השני. העשרה אחוז הנותרים מפעילים את הצד הימני של המח. צד זה אינו פופולרי, אין לו כמעט שימוש בעולם שלנו. הצד הימני עוסק ביצירה של שפה ותובנה כדי שתתאים לחוויות חדשות. וזאת לעומת הצד השמאלי של המח שעובד על התאמה שטאנצית של תוויות מן העבר דרכן אנו ‘רואים’ את החוויה החדשה. המח השמאלי עובד כמו ארכיון, כל שרואים, רואים דרך הקלסר הרלוונטי בארכיון. הדברים שאנו רואים אין להם קיום אותנטי, אלא רק בכח הקטגוריה שאליה הם שייכים בארכיון, ואם אין קטגוריה, כאילו לא ראינו כלל. המח השמאלי רואה לפי קטגוריות: זה כך וזה כזה, וזה שייך לפה. אין תהיה: ‘מה זה’? התהיה שייכת למח הימני.

המח השמאלי לא יכול לסבול מציאות חסרת שייכות קטגורית, הוא לא יכול להתייחס למשהו אם אין לו קטגוריה. זה סוג של אינוואלידיות, מוגבלות, נכות –  כמו אדם שלא יכול ללכת אם אין לו קביים, או לא יכול לראות אם אין לו משקפיים, כך הצד השמאלי של המח לא יכול לגשת למציאות אם אין לו תבנית לוגית שמסבירה את שרואים בהתאם לתאים ולתוויות שכבר קיימות במח.

הצד הימני של המח יוצר בכל פעם מחדש מודלים חדשים כדי שיתאימו למה שפוגשים או רואים עכשיו.

הצד השמאלי של המח בעצם לא פוגש את המציאות כי הוא לא יוצר עבורה את התובנה שתתאים רק לה. זה אומר שרוב האוכלוסיה (תשעים אחוז) לא פוגשים, קולטים, מפנימים או חווים חוויות חדשות, אלא ‘צדים’ אותם כמו בעזרת רשת של צייד פרפרים. ואז החוויה החדשה מקוטלגת בתוך קופסא שבה טמונות חווויות שהתווית עליה מתייחסת אליהם בצורה זו או אחרת.

כאן כדאי לעשות הפסקה קצרה, כי נראה מן הכתוב כי אנשי האונה הימנית (של המח) פוגשים את המציאות כמו שהיא, בעוד שהיתר חיים בארכיון ופוגשים את המציאות רק דרך צנצנת הפורמלין בה הם שמים אותה. ובכן זה היה נכון אילו הרוב לא היה משליט את הראיה הטיראנית שלו, דרך חינוך והקנית השכלה ומוסכמות חברתיות –  גם על העשירית השולית הזו. כך שאמנם יש להם את המיכשור לראות את הדברים שלא דרך ההתניה הפורמליסטית, אך הם נאלצים להיכנע לדרך הראיה של האונה השמאלית, למרות שיש להם את הכישורים לראות אחרת.

ובחזרה  לענייננו: אז מה בעצם נאמר כאן? ובכן כדי ‘לראות’ משהו באמת, אנו צריכים ליצור תובנה לגביו, ורק דרך המעטה של ההסבר שאנו מעניקים לו אנו מסוגלים ‘לראות’ אותו. הכיצד? ובכן אין למהות של משהו יכולת לתקשר את עצמה עם תודעה כלשהי אלא אם כן היא מקבלת לבוש כלשהו. זה כמו שלא ניתן לשוחח ממרחק ללא טלפון, למשל, קווי הטלפון הן מעין לבוש שמאפשר למשוחחים להיפגש. או עצם מעשה הדיבור: הוא נותן למחשבות ולתחושות את המדיום דרכן הוא נעשה נגיש וקומוניקטיבי. כך גם לגבי חוויות חדשות הן צריכות מדיום דרכו להגיע לתודעה שלנו. וישנם שני מדיומים; האחד מדיום של האונה הימנית והשני של השמאלית.

ההבדל בין הלבוש של האונה הימנית לשמאלית הוא בכך שהאונה הימנית לא מעניקה לבוש אינסטנט, מוכן מראש, היא פוגשת את האובייקט ללא לבוש, תוהה על קנקנו, ודרך חוסר הידיעה, המבוכה והבלבול, מחפשת וטווה לבוש חדש דרך חומרים גולמיים. ואם אין לאונה הימנית חומרי גלם הרלוונטיים לאובייקט החדש, אז או נותרים בחוסר ידיעה, או הולכים לחפש חומרי גלם רלוונטיים. כך או כך רוקמים לבוש חדש, מחומרי גלם ראשוניים, שהוא רלוונטי רק לאובייקט ולאובייקט לבדו וחוץ ממנו אין לו שימוש. והיות והלבוש הזה נתפר במיוחד עבורו, הוא קשור למהות שלו ולא לתדמית שלו.

האונה השמאלית עובדת אחרת. היא מעניקה מדיום מוכן מראש, מדיום שלא קשור למהות הפנימית והייחודית של מה שאנו פוגשים, אלא לצורת ראיית העולם הרציונלית והמפורקת של האונה השמאלית. זו ראייה של תוויות, איננו רואים את האובייקט, אלא את התווית ששמנו עליו.

אנשי האונה השמאלית לא מסוגלים לראות משהו בעירום, הם מיד חייבים להלביש עליו משהו מן המחסן. לא חשוב להם אם התווית שייכת למה שרואים או לא. הם פשוט לא יכולים לבהות בגוף עירום וחסר לבוש, זה מכניס אותנו לתחושה של חוסר שליטה. התחושה של הידיעה, נותנת לנו תחושה כוזבת על שליטה במצב. האדם הראשון קרא לחיות בשם וכך היה כביכול מעליהם. ברגע שאנו נותנים שם למשהו זה מעניק לנו תחושה כוזבת שאנו מכירים אותו ויודעים מהו. (כאן יש חזרה על הכתוב בטור: “ראיה צלולה’ אך הקונטכסט שונה). 

לימוד בבתי הספר אינו לימוד שמאפשר מפגש איכותי עם המהות של משהו, דהיינו, להבין משהו לעומק. במקום זה פוגשים שם כמות אדירה של תוויות. ואז הכל בסדר. זה עולם של וודאויות, עולם שנשמע לי, אני מכיר אותו ושולט עליו. אך למעשה, ‘לראות’ משהו דרך התוויות הוא דבר יותר גרוע מלא לפגוש אותו כלל, כי אז הפיספוס הוא מושלם, כי בגלל התוויות אתה בטוח שאתה מכיר את האובייקט. בשעה שאתה לא מכיר אותו כלל. וזה שנדמה לך שאתה מכיר  – לא נותן לך מוטיבציה לנסות ולרצות ולהכיר אותו באמת.

רב ראיית המציאות שלנו נמשלת על ידי תוויות ותדמיות, יש לנו מספר מלבושים (תוויות) כלליים וכל דבר שאנו פוגשים, אנו מלבישים עליו מלבוש שכבר קיים במלתחה שיש לנו בארון. וכל הזמן דברים חדשים, חוויות חדשות, מיישרות קו עם התויות שכבר יש לנו בראש.

למשל ברפואה: התווית השכיחה היא: וירוס. כשלא יודעים מה פשר המחלה או התלונה מאשימים את הוירוס.

זו ראית עולם של בית חרושת: קיים שטאנץ וכל חומר גלם חדש שנכנס לבית החרושת מתאים עצמו ויוצא כמו השטאנץ. למשל בית חרושת לנקניק, כל בשר ולא משנה איזה בשר שנכנס פנימה יוצא בצורה של נקניק. כי השטאנץ שם הוא של נקניק. כך במח שלנו; לא משנה מה אנו רואים בהתחלה, מה שנראה בסוף תמיד יהיה נקניק. המח השמאלי לא מוכשר לראות בשרים, ולמיין אותם לבשר של פרה, חזיר. או בשר שוק, ירך וכו’. אלא לפי השטאנץ שכבר קיים. הוא מוכשר לראות את הבשרים דרך המדיום של נקניק, אם הם עדיין לא נקניקים הם לא קיימים עבורו, הם גוש סתמי בלתי מזוהה. ולא ראוי להתייחסות.

הצד הימני של המוח הוא לא בית חרושת, הוא יותר מעבדת מחקר או משרד של בלש פרטי; דרכו רואים את העולם כחידה, כבליל חסר פשר. ההמספירה הימנית מעדיפה את המבוכה והטמטום כדרך גישה יחידה למשהו חדש שפוגשים. הטמטום כמורה דרך. אם אנו לא באים למשהו חדש עם חוסר ידיעה, לא נוכל ליצור את הידיעה. וידיעה אמיתית נוצרת רק מחוסר ידיעה, רק מאובדן, רק מבלבול. ואם חומרי הגלם של האונה השמאלית הם הידיעה וההשכלה, התשובות והידע. הרי שחומרי הגלם של האונה השמאלית של המוח הוא הטיפשות, חוסר הוודאות והבלבול. הבלבול הוא הידיד הטוב ביותר של זה הרואה את המציאות דרך האונה הימנית, כי רק אז הוא מסוגל ליצור עבורה הבנה שמתאימה רק לה. כי אחרת (דרך האונה השמאלית) אנו רואים כל פעם מחדש את מה שכבר ראינו (או חשבנו שראינו) פעם.

ואם האונה השמאלית היא כמו בית חרושת, נגיד שהפעם זה בית חרושת לבגדים, הרי שהאונה הימנית היא כמו החייט של פעם, שתופר עבור כל אדם בגד שמתאים רק למידות היחודיות של גופו ורק לו.

ראיית העולם היצירתית (אונה ימנית) מכריחה אותנו לעבוד קשה. בכל פעם להתחיל מחדש מחוסר הידיעה, מהתהייה, מהליכה לאיבוד, ודרך החשכה הזו לגשש דרכנו כל פעם מחדש וליצור מתוך הכלום משהו שמתאים לזה שאנו פוגשים עכשיו. ולא כמו הצד הימני של המח שרק ממחזר תובנות ישנות שהיו אולי נכונות לגבי דברים שפעם פגשנו.

אי הידיעה לגבי משהו חדש מפחידה אותנו. כמו שתיקה בין בני אדם, כמו להיות בחברת עצמנו; אנו נבלעים בואקום. כמו החלום הזה שחלמנו כילדים שאנו נופלים ונופלים ונופלים, ואין אחיזה.

אנו אוהבים לחשוב שעכשיו אנו משכילים וכי פעם הייתה בערות. אך ראיית התוויות של האונה השמאלית ממשיכה את הבערות כי מאחורי התוויות אין לנו מושג.

הערך האמיתי של לחיות בעולם של תוויות הוא ערך ריגשי, כי החיים עם תוויות מעניק לנו ולאחרים וודאות כוזבת שהכל בסדר, הכל ידוע, הכל תחת שליטה.

קשה לנו עם הערפל הזה שמקיף דבר חדש, אדם חדש, אנו חייבים את הזוית הטכנית ואז אישיותו  והתנהגותו מסתגלים באופן קונפורמי, במוחנו, למספר מסויים של הסברים טכניים שמחמיצים את מהות האדם, אך מאפשרים לנו לחיות עם התנהגותו בצורה יותר נסבלת. כי זה מתאים לאיך שאנו רוצים להביט על המציאות. למשל פוגשים אדם שאנו מכירים שהוא עצבני, במקום לנסות להבין את העצבנות הזו אנו מסבירים זאת בעומס בעבודה ועוברים הלאה. או רואים שהוא חיוור ומייחסים זאת לתאורה, במקום לשאול אותו מה הבעיה, או לנסות להבין למה הוא נראה לא טוב.

האונה הימנית היא כמו אומן, צייר – הוא לא יכול לשבת מול אדם שמדגמן  מולו ובמקום ליצור ציור חדש הוא שולף ציור מהבוידם, ציור שדומה לו ואומר לו: “כך אני רואה אותך”.

ראיית התוויות הזו היא לא רק פועל יוצא של אונה דומיננטית, היא גם ממשיכה לעבוד דרך החינוך והשיחות החברתיות, שתיהן ממשיכות לחזק את שלטון התוויות. שתיהן באות לגאול אותנו מן המצוקה של להבין באמת מהו זה שאנו מתבוננים בו עכשיו. מן הצורך להתאים תובנה למהות. הלהג החברתי עוסק בחיזוק של תוויות קיימות ובהחלפה של תוויות, כמו עקרות בית המחליפות מרשמים לעוגה.

(הראיה היצירתית (של אונה הימנית) לא רק רואה את המהות של משהו דרך התדמית שלו ודרך התוית שלמלבישים עליו אחרים, אלא היא בדרך כלל הפוכה למה ש’רואה’ התווית. הרחבה של הראיה ההפוכה שלה מציאות בטור: “להתבונן דרך דיסהרמוניה וסתירות” 11.12.2002).

לסיכום: הבעיה של ראיית התוויות היא בכך שהיא לא מודה שאין לה עניין לתהות על קנקנה של המציאות, היא מתחזה כאילו התווית היא ראיית מציאות אמיתית, מפוכחת וצלולה. היא מספקת הסבר טכני שאין לו ולא כלום עם המהות של מה שאנו רואים וההסבר הטכני הזה מתחזה לראיה אל תוך המהות של הדבר. לו ההסבר הטכני, של התוויות, היה מודה שאין לו עניין בהבנה של מהויות, ניחא, הבעיה היא שהגישה הטכנית והשבלונית של האונה השמאלית מתיימרת להיות גישה מהותית וכאן הבעיה. כי אם איננו יודעים שאיננו רואים את המציאות אין דרך בעולם שנוכל אי פעם להתחיל ולראות את המציאות  באמת.

19.1.2003

פרק 14. בראיה  צלולה

“צריך להניח את התבוני במובנו הקרטיזיאני – כלומר, המכניזם, ההכרח בר- ההצגה על ידי האדם – בכל מקום שנוכל להניח אותו, כדי להוציא לאור את מה שאינו נעתר לו.

השימוש בתבונה עושה את הדברים שקופים למחשבה. אבל את השקוף לא רואים. רואים את האטום מבעד לשקו, האטום שהסתתר כאשר השקוף לא היה שקוף. אנחנו רואים את האבק על זגוגית החלון, או את הנוף מאחורי הזגוגית, אבל לעולם לא את הזגוגית עצמה. ניקוי האבק משרת רק כוונה אחת: לראות את הנוף. התבונה צריכה לעשות את מלאכתה רק כדי שנוכל להגיע למסתורין האמיתיים, אל הבלתי ניתן להוכחה באמת, שהוא הממשי. הבלתי מובן מסתיר את הבלתי ניתן להבנה, ומסיבה זו צריך לסלקו”.

סימון וייל, “הכובד והחסד”. הוצ. כרמל, עמ’ 161

כללית, רובנו רואים את העולם ובטוחים שאנו רואים את מה שישנו. וכי המכשור שלנו, דהיינו: עינינו ומוחנו הם כמו חלון שקוף דרכו רואים את מה שקיים בחוץ. לא מודעים לעיוותים שעינינו ומוחנו משליטים על מה שאנו רואים. ואין לנו דרך לדעת אם מה שאנו רואים באמת קיים שם, או שזה קיים בדרך בה אנו מתבוננים על מה שקיים. למשל משקפיים: על המשקפיים להיות שקופות, אך אם העדשה מעוותת, אזי מרכיב המשקפיים יראה מציאות מעוותת ויחשוב שככה המציאות.

הראיה שלנו רחוקה מלהיות צלולה. היא מוכתמת. יש לנו קורה בעינינו דרכה אנו רואים את המציאות. למעשה ראיית המציאות שלנו היא ראייה של הקורות שיש לנו בעינינו.

ראייתנו אינה בלתי אמצעית; בין העין שלנו לבין האובייקט, בדרך בין שניהם מצויה לה ההתניה (הקורה) ש’אונסת’ את האובייקט, שיתאים למה שכבר מצוי לנו בתודעה. כך שאנו רואים את התיכנות שממילא כבר יש לנו ולא את המציאות.

איננו רואים מציאות עירומה.  אנו רואים את המלבושים שאנו מלבישים עליה. כמו אותו חרדי שרואה עלמה עירומה ברחוב, ומיד מוצא שמיכה או מעיל ומטיל אותם על עירומה ואז כשהוא סוף סוף מביט בה, הוא לא רואה אותה כפי שהיא, אלא דרך המתווך של השמיכה או המעיל, ואז הוא רואה משהו מכוסה, בעלי קווי מיתאר לא ברורים. ורק אז הוא יכול להתייחס אליה, אבל אז הוא כבר לא רואה אותה כמות שהיא.

כך אנו ביחס למציאות; פוחדים מן העירום שלה, מן הבוטות של פני הדברים כפי שהם לעצמם, לא מכוסים ולא מעובדים. ורק מש’הלבשנו’ עליהם את הראיה הקונוונציונלית (ברובה המבט הוא טכני) – אנו יכולים להביט עליה, אבל אז כבר לא רואים אותה, רואים את המלבוש שהלבשנו עליה.

יש לנו בעיה לראות את הדברים ללא לבוש: ללא הסבר, ללא התניה. איננו יכולים להביט על משהו בפעם הראשונה באמת ולשאול מה זה? לקמט את המצח ולהישאר עם חוסר הידיעה. איננו מסוגלים לגשת את המציאות עם השאלה. זה מבלבל אותנו, אנו חייבים לגשת אליה עם תשובות. קודם החלטנו מה אנו רואים ורק אז אנו רואים.

אנו רואים מרחוק את שלומי ואפשר להגיד שלפני שרואים שזה אדם  מסויים וייחודי – אנו רואים שזה שלומי וזה לא מאפשר לנו לראות אותו כפי שהוא ללא הידיעה שזה שלומי. והידיעה שזה שלומי עם כל מה שכרוך בזה (היסטוריה של יחסים, דעה אישית על האדם וכו’) חוסמת את האפשרות שלנו לראות אותו בפני עצמו, כמות שהוא.

לעיתים זה קורה; רואים משהו בהסח דעת, מזווית עין אולי, ולחלקי השניות בהן עוד לא הספקנו ‘להלביש’ עליו את הצנזורה והארכיון שיש לנו עליו –  הוא נראה לנו אחר, זר. פתאום קולטים משהו אודותיו שלא ידענו, למשל פתאום קולטים שהוא חסר בטחון, או מאיים וכו’. הקליטה הזו שלו דרך המהות העירומה שלו, יכולה גם להתרחש כשלשניות חושבים שהוא מישהו אחר, ואז כשמגלים מיהו באמת – על רקע הניגוד עם מי שחשבנו שהוא –  פתאום מגלים מיהו, ורואים אותו בלי התניה.

אך יש לנו צורך נואש לקטלג, לדעת מראש, לא לראות ללא התניה. אנו רואים אנשים זרים, או שמורת טבע חדשה בטיול. אם אנו לא יודעים מי הם האנשים, או מה המקום שאנו רואים, אז המבט סתמי, מרפרף. למעשה המבט ‘לא נדבק’. אם אין תוית אז לא מתאמצים לראות. אם זה משהו שאיננו יכולים להדביק לו תווית – אז עוברים הלאה. ‘אין מה לראות’, אנו אומרים לעצמנו. המבט במשהו זר ולא מוכר לא הופך להתבוננות, ואנו מאבדים עניין.

כך שלראות משהו ללא תיווך של ידיעה מוקדמת, לראות אותו בעירומו – זה לראות את מהותו. כי זה מכריח אותנו לשים לב אליו באמת. וזאת בניגוד לראיה שיש בה התניה וידיעה מראש, כאן אין מאמץ, הידיעה המוקדמת, גורמת לנו להיות פסיביים ביחס לדבר בו אנו מתבוננים. בעוד שהעירום וחוסר הידיעה מכריחים אותנו להתבונן בתשומת לב. לנטוש את מרכז הכובד של האגו שלנו ולהעביר את מרכז הכובד אליו; לתהות על קנקנו באמת.

וזאת נעשה רק אם נבוא ריקים, רק אם נראה אותו בפעם הראשונה, רק אם ניתן לעירום שלו להוביל אותנו את מהותו הייחודית.

אך יש לנו פחד מלהתבונן במציאות עירומה. אנו מתלבשים ומלבישים את המציאות בידיעה מוקדמת, כי ההבטה בעירום חושפת את חוסר יכולתנו להכיל ולהתייחס למהות העירומה של משהו. ואז כבר עלינו לקחת אחריות ולהתייחס באמת עם כל מה שקיים בנו. מכל זה אנו נפטרים ברגע שאנו באים עם ראייה יודעת מראש.

כך שאם כל שאנו רואים אנו רואים רק באופן שטחי ודרך מה שאנו כבר חושבים שאנו יודעים, אז אינינו רואים כלום, לא פוגשים כלום וכלום לא נכנס אלינו.

.

פרק 15: ראיה צלולה דרך המח הימני

בשני הפרקים האחרונים (“בראיה צלולה” ו”לראות דרך המח הימני”) עסקתי בראיה ללא תוויות, או ראיה יצירתית, זו שמסוגלת לראות דברים בפעם הראשונה וללא התניות, ובפעמים הבאות – כל פעם מחדש. זו ראיה של מהויות, בניגוד לראיה הרווחת שהיא ראיה של הלבוש, ראיה של מסכות; לבוש שאנו מלבישים, מסכות שאחרים לובשים.

הראיה שכה חסרה בדרך כלל היא ראיה ללא התניות, ראיה שיוצרת בכל פעם מחדש תובנה ‘טריה’ שרק היא מתאימה למצבו העדכני והמהותי של זה שאנו פוגשים בזמן נתון. ראיה, שבכל פעם מחדש, תוהה על קנקנו של מה שאנו רואים, כאילו זו הפעם הראשונה, כאילו לא ראינו זאת מעולם. ואם באמת לא ראינו זאת מעולם, אז לעמוד מול זה ולהישאר עם אי הידיעה, ולסרב ‘להלביש’ על זה תובנות לעוסות מן העבר ולחכות עד שנוכל ליצור באופן בלעדי תובנה שמתאימה לזה שאנו פוגשים עתה, רק לו, וברמת עומק שעושה צדק למהותו ולא לאיך שאנו קולטים אותו במקרה באותו הרגע, או איך שהוא רוצה להציג עצמו.

התובנה העיקרית בשני הטורים הללו הייתה שהקרבנו את ‘הראיה העירומה’ (שמזמינה ראיה יצירתית, כדי ‘להלביש’ אותה בתובנה שמתאימה רק לה ורק לסיטואציה זו) לטובת ראיה מלומדת, ראיה היודעת מראש, ראיה מוטה, שאולי אף ניתן לקרוא לה: ראיה שיפוטית.

כמו כן כתבתי כי למעשה מקורה של ראיה זו הוא  הרובד הרגשי ולאוו דווקא  הרובד האינטלקטואלי. והצורך שעליו עונה הראיה היודעת מראש הזו, היא צורך בבטחון ריגשי; לחיות בעולם של וודאות ריגשית. וזה עובד פחות או יותר כך: אם אני כבר יודע מראש מה הוא הדבר שאני פוגש, ואם הוא כבר מראש מתאים לעולם הוודאויות שבניתי לעצמי – אז איני יכול להיות מופתע והכל בסדר, כי הכל מתאים לאיך שאני כבר מראש רואה את העולם. וזה מה שיוצר את הבטחון הריגשי: שום דבר לא יכול לפגוע בי כי מראש הכל הוא כמו שאני רוצה בהתאם לתמונת עולם שתומכת במצב הריגשי שלי כמות שהוא. (ובכלל לדעתי תמונת העולם שאנשים טווים לעצמם עונה יותר על צרכים רגשיים מאשר צרכים מנטליים של רצון להבין וכו’).

עד כאן על שני הטורים הקודמים.

הסיבה מדוע חשתי צורך לצרף טור השלמה לשניהם היא בגלל משפט שהוזכר בסוף ‘בראיה צלולה’, על ראיה סינרגטית, זו שמשלבת ראיה של המח הימני עם המח השמאלי. ואכן היה ניתן להתרשם משני טורים אלו כי מומלץ להביט על העולם דרך האונה הימנית וזה לא בדיוק מדויק. כי ראיה דרך כל אחת מהן בנפרד היא ראיה חד צדדית. ורק שתיהן ביחד (סינרגיה) מהוות ראיה שלמה. השאלה היא רק שאלה של פרופורציה. מה שקיים כיום היא שליטה בלעדית אצל תשעים אחוז מבני האדם של האונה השמאלית, על חשבון הימנית. (ראיה שכמעט מבטלת לחלוטין את השימוש באונה הימנית). ראיה זו היא לא רק ראיה לא מאוזנת, היא גם לא מאוזנת לכיוון הלא נכון. האונה שצריכה להיות המובילה היא הימנית, אך זאת בשילוב עם האונה השמאלית. ניתן להגיד שהשילוב אמור להיות  של שני שליש ראיה יצירתית (אונה ימנית) ושליש תוויות וקיטלוגים (אונה שמאלית).

איזון זה הוא איזון דינמי שמאפשר צמיחה ויצירתיות. האונה הימנית היא הצד הניקבי של המח, זה שיכול “להיכנס להריון” להוליד, והוא גם מחובר לנשמה. האונה השמאלית היא הצד הזיכרי, המארגן, המנהל, המקטלג, היוצר סידרי עדיפויות. אם נשווה זאת להוצאת ספרים, אז האונה השמאלית היא מנהל ההוצאה שעוסק בתעריפים, שיווק, פירסום, חוזים, מגיהים, מביאים לדפוס, כריכיות, הפצה לחנויות וכו’. בעוד שהאונה הימנית היא המחברים, הסופרים והמשוררים –  שיוצרים יצירות שאותם המנהל צריך לנהל.

הבעיה אצלנו היא  שהמנהל (אונה שמאלית) מדכא את היוצר (אונה ימנית).  ותפיסת המציאות שלנו לא מתחדשת ולא יורדת לעומק המהות, אלא רק משכפלת הבנות קיימות. כמו מנהל הוצאה שכל הסופרים שלו נעשו פקידים בהוצאה וכל שנותר לו זה להוציא מחדש ספרים קיימים במהדרות מחודשות. ולחשוב על רעיונות שיווקיים.

ואם נחזור לשליטה הבלעדית של האונה השמאלית, אז צריך לזכור שהאונה השמאלית בהיותה זיכרית בטבעה, ‘מתנהגת’ כמו כל זכר מצוי: לא אוהבת להתחלק בשליטה, שהרי זכרים לא אוהבים להתחלק בשילטון. כך כשגבר שולט הוא בדרך דוחק את האישה למצב שבו לא תוכל להשתתף בהנהגה בכלל. זה מה שקורה גם עם הדומיננטיות של האונה השמאלית. היא מדכאת לחלוטין את האונה הימנית. אך אם האונה הימנית הייתה מובילה היא הייתה משתפת את האונה השמאלית כדי שתארגן את היצירתיות שלה כך שתהא נגישה ופרודוקטיבית. (נשים שהן בעצם מקור החיים יודעות שהן לא יכולות להסתדר בלי גברים, גברים שבסך הכל תלויים כמעט לחלוטין במקור החיים שהוא האישה  – חושבים שהם יכולים להסתדר בלי האישה…).

אז מה קורה ואיך זה נראה כשמתקיימת סירנגיה כזאת? ובכן אז ראית המציאות שלנו נעשית לא רק ראיה של מהויות במקום של תוויות ומסכות, אלא גם ראיה צומחת: ראיה שגורמת לנו לראות את אותו הדבר בכל פעם מרמה קצת יותר גבוהה, וכך מבינים עוד נדבך או רמת עומק שלו. (במקום מיחזור של הבנות עבשות).

ראייה חד קוטבית מאפיינת, כאמור, שליטה של הקוטב הזיכרי (שלא אוהב שותפים בשלטון), והיא גם ראיה שתקועה ברמה מסויימת ולא מסוגלת להתרומם מעליה. וזאת לעומת הראיה הנשית  שתמיד דוגלת בדו קוטביות, תמיד שואפת לשתף את הצד הזיכרי בתמונה. והיות וכך, היא כל הזמן עולה מרמה לרמה וכל הזמן משדרגת את הרמה של ראיית המציאות שלה. כי השילוב של עדיפות נשית וסינרגיה בין נקודת מבט גברית לנשית – נותן הפריה מה שמביא לצמיחה. מה שאומר שבכל פעם נראה את העולם אחרת ומרמה יותר גבוהה.

במצב כזה לא צריך לשאוף כל הזמן לחוויות חדשות, כי המנגנון הפנימי במח יגלה לנו בכל פעם מחדש מציאות חדשה ומרתקת בתוך אותם הדברים שכבר ראינו, אך לא ראינו בהם את מה שאנו רואים בהם עכשיו.

פרק 16: ראיית הטריפ

…”ואז הזחל ירד מעל הפטרייה, והתרחק בזחילה בדשא, ותוך כדי כך רק מעיר: ‘צד אחד יעשה אותך גבוהה, הצד השני יעשה אותך נמוכה’.

‘צד אחד של מה? הצד השני של מה’? חשבה לעצמה אליס, ‘של הפטריה’, אמר הזחל, כאילו היא שאלה זאת בקול רם וברגע הבא הוא כבר היה מחוץ לתחום הראיה.

אליס נותרה כשהיא מביטה לרגע, מלאת מחשבה, בפטריה, מנסה להחליט אילו הם שני הצדדים שלו. ומכיון שהפטריה הייתה עגולה לגמרי, השאלה הייתה מאוד קשה עבורה. עם זאת, לבסוף הקיפה בידיה את הפטריה ככל שיכלה ושברה חתיכה קטנה מן הקצה בכל יד.

ועתה, מה הוא מה? היא אמרה לעצמה, וכירסמה קצת מן החתיכה שהייתה בידה הימנית כדי לנסות את ההשפעה: ברגע הבא היא חשה מכה אלימה מתחת לסנטרה: סנטרה פגע ברגלה!

היא הייתה מפוחדת למדי על ידי השינוי הזה, אך היא חשה שאין לה זמן לבזבז, מכיון שהיא החלה להתכווץ במהירות; וכך היא התיישבה כדי לאכול חתיכה מן הצד השני. הסנטר היה לחוץ כה חזק כנגד רגלה, עד שכמעט לא היה מקום לפיה שיפתח; אך לבסוף היא עשתה זאת, ובלעה חתיכה מן החלק השמאלי.

‘אוה, הראש שלי חפשי סוף סוף!’ אמרה אליס בנימה של תענוג, אך מיד הוא השתנה לטון של תרעומת  כשהיא מצאה שאינה מוצאת את כתפיה…”

אליס משוחחת עם הזחל, היא לא מרוצה מכך שכל גובהה הוא רק שלושה אינצ’ים.

מתוך פרק 5. אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול, תרגום, ג.ר.

כל מדען יגיד לנו כי מה שאנו רואים בתחום הצבעים בלבד, הוא רק אחד חלקי ששים מספקטרום הצבעים הקיים. כך בתחום הפיסי, אך מסתבר כי גם איכות ורמת התודעה של המתבונן משפיעה על קליטתו את מה שהוא רואה; זה כמו ההבדל בין איך אדם העומד למות מצמא ואדם רווה,– מגיבים לכוס מים צוננים; זה לא רק מה אנו פוגשים במציאות אלא מה קיים בנו בשעת המפגש.

ואחת העדויות המרשימות ביותר לכך שמצב התודעה של המתבונן הוא שמהווה את הבדל לגבי מה שיקלוט ממה שהוא רואה – טמונה בעדויות של משתמשי סמים, ולא סתם סמים, אלא סמים שמרחיבים או מעירים את רמת התודעה של המתבונן.

ונתחיל עם מסקאלין:

“אחרי שצפיתי במראות בחשיכה משך שעות מספר, נתעייפתי מהם כלשהו והדלקתי את הגאז. מכיוון שכך נסתבר לי שיש באפשרותי לחקור סדרה חדשה של תופעות ראייתיות, עליהן לא רמזו מסתכלים קודמים. לשון הגאז, (מנורת גאז רגילה, מהבהבת) נראתה כדולקת בזוהר גדול ומשלחת גלי אור מתפשטים ומתכווצים בצורה מופרזת להפליא. יתר על כן נתרשמתי מן הצללים שבכל עבר תנעצמו על ידי הבזקות  אדומות, ירוקות ובמיוחד סגולות. החדר כולו על תקרתו המסויידת, אם לא לבנה, נתמלא חיים ויופי. ההבדל בין החדר כפי שראיתיו אז, ובין חזותו ומוצגת לפני בדרך כלל, היה כהבדל המתגלה תכופות בין ציור של חדר לבין החדר הממשי. הצללים שראיתי היו הצללים שמעניק הצייר לחדר, אותם צללים שאינם נראים בתנאים רגילים של הסתכלות באקראי במצוג הממשי. נזכרתי בציוריו של קלוד מונה, ועם שצפתי במראה, עלתה על דעתי שאפשר שהמסקאל יוצר בדיוק אותם תנאים של רגישות יתר של הראיה, או שמא מוטב לומר מיצויה, כפי שיארע לו, לאמן, בהשפעת ריכוז ראייתי ממושך”…

כך מתאר האבלוק אליס, חוקר בתחום ההתנהגות המינית של האדם,  חלק מן החוויה של  נטילת מסקאלין, סם מזוקק כימית מפטרית הפיוטה של האינדייאנים של דרום אמריקה. זו ששימשה את דון חואן בשיעורים שהעביר לאנתרופולוג קארלוס קאסטנדה על מהות התודעה, כפי שכתוב בספריו של קאסטנדה ובמיוחד ב”האש שבפנים”, בהוצאת זב”מ.

דון חואן, כמו מורים רוחניים אחרים, דוגמת גורדייף לא תמכו בשימוש בסמים בשום אופן, אלא כאסוציאציה למצבי תודעה גבוהים, כדרך מוגבלת וזמנית כדי להעצים רגישות עבור חניכים שרמת הרגישות שלהם לקליטה מן המציאות נמוכה. והכוונה היא שדרך שימוש זמני בסם הם יגיעו מאוחר יותר לרמת התודעה הרצויה דרך עבודה ישירה על עצמם.

פטרית הפיוטה

 

למעשה הפיוטה היה רק צמח אחד משלושה בהם השתמש דון חואן בשיעוריו לקרלוס, את הפיוטה, או הפיאוטה הוא מכנה בשם ‘מסקליטו’, או ‘העשן הקטן’ ושידוע גם בשמו המדעי ‘לופופורה ויליאמסי’. וישנם עוד שניים; האחד עוד פיטריה בשמם ‘פסילוסיבה מקסיקנה’ והשני תפוח קוצני קטן ששמו המדעי: ‘דאטורה אינוקסיה’. אך רוב העבודה הייתה דרך מסקליטו, דון חואן האמין כי לקיחת הסם עוזרת לתלמיד בדרך הרוחנית לפגוש את הדרך הנכונה לראות את המציאות כפי שהוא כותב ‘משנתו של דון חואן’ עמ’ 58: “ולפתע העולם נפתח מחדש! קשה לתאר זאת בדמיון! כשזה קורה, נעשה העשן לבעל בריתו של האדם, ויש בו כדי לאפשר פתרון לכל שאלה על ידי הכנסת האדם לעולמות בל ישוערו”. 

דון חואן רואה את המסקליטו כדרך לחידוד כושר הקליטה עבור אלה שמשתוקקים לראות באמת. הוא האמין כי הסם מאפשר לאדם להתחבר לדרך של ראית המציאות שאבדה או לא קיימת לאדם במצב התודעה הרגיל שלו; “העולם בשעה שאתה רואה, אינו כפי שאתה חושב שהוא, אלא עולם חולף הנע ומשתנה. אדם יכול אולי ללמוד להבין את העולם החולף הזה בכוחות עצמו, אך זה אינו משתלם, מפני שהגוף מתנוון מחמת העומס. לעומת זאת, בעזרת העשן אין אדם סובל לעולם מתשישות. העשן מעניק את המהירות הדרושה כדי לתפוס את תנועתו החולפת של העולם ובו בזמן הוא שומר על שלמות הגוף וכוחו” (מתנת הנשר, זב”מ עמ’ 104).

ובכלל, קאסטנדה עסק בראיה ובמה שטמון שביכולת הראיה לא רק בהקשר של הפיוטה. למשל: “לראות, הווי אומר: לחשוף ולגלות את לב לבו של כל דבר, לחזות בלא ידוע, ולהציץ בזה שאין לדעתו”. ‘האש מבפנים’ (הוצאת זב”מ): עמ’ 56.

ולא רק אצלו; גם בכתבים רוחניים ואזוטריים רבים קיים הרעיון כי ברמת התודעה הקיימת של האדם, בהם כתוב כי קליטת המציאות שלנו לוקה בחסר. אנו רואים רק החלקים ‘הנמוכים’ או ה’חיצוניים’ של מה שישנו, ויש צורך ברמת תודעת אחרת כדי לראות מה באמת קיים. בכתבים דתיים רבים במיוחד בספר: “החוויה הדתית לסוגיה” של הפסיכולוג ויליאם ג’ימס, ישנם תיאורים מהממים של אנשים שחוו חוויה דתית וראו מציאות אחרת לגמרי מזו שרואים אנשים בדרך כלל. לא לחינם, לאורך ההיסטוריה, אנשים בעלי יכולת רוחנית יוצאת דופן נקראו ‘רואים’ (שמואל הנביא נקרא ‘הרואה’), או ‘חוזים’. וכאמור, אחד מן התיאורים המפורטים יותר לראיה המיוחדת הזו קיים, שוב, בספריו של קרלוס קאסטנדה, שם הוא מדבר על המורה הרוחני דון חואן, שפורש לפניו צורה של ראית עולם שונה לחלוטין מזו שהוא הורגל לה. ובכלל, דון חואן הקדיש לראיה הנכונה מקום רב במשנתו. לדבריו אין די בראיה הרגילה, הראיה ‘האילמת’, זו שרואה ואין עמה דין וחשבון פנימי של הרואה אודות המשמעות הפנימית של מה שהוא רואה. לדעתו ראיה ללא קול פרשני, ללא כושר שיפוט של המתבונן היא ראיה סתמית וחסרת ערך. “כאשר הרואים רואים, יש משהו המסביר את הכל. זהו קול המדבר באזניהם ומפרש להם כל דבר ודבר. אם אין הקול נשמע, הרי שהדבר שהרואה עסוק בו ברגע אינו ראיה” (האש שבפנים, זב”מ עמ’ 57). לדבריו, רוב בני האדם רואים ועם זאת לא מבינים כלל את מה שקלטו.

בראיה אין די, צריך לדעת איך להפוך את הראיה הסתמית לראיה שיש עמה תרומה נוספת לאדם מלבד דיווח עובדתי אודות מה שקיים מחוצה לו באופן ויזואלי. דון חואן ראה את הראיה כמשהו שהוא יותר מהעברה של השתקפות של מציאות כלשהי, אלא יותר כיכולת של חדירה למהותם של הדברים שאנו רואים. ואם מדובר על בני האדם הרי שלאדם הרואה, עפ”י דון חואן, ביכולת לזהות מצב רוח ומצב נפשי של אדם אחר.

דון חואן טוען כי יכולת הראיה נותרה אצל רוב בני האדם בגדר פונטציאל לא ממומש. וכנראה שישנם גם סיבות תת הכרתיות ופסיכולוגיות מדוע זה כך. האדם הרואה, רואה מציאות שלא תמיד היא נחמדה ומתאימה לאיך שהוא היה רוצה לחשוב עליה. ועל כן אנו נצמדים לראיה של תוויות, ראיה שבה אנו ‘מלבישים’ על מה שאנו רואים את שנוח לנו, וזאת במקום לנסות ולחדור למהות הפנימית של מה שאנו רואים, בלי קשר למה שאנו מצפים לראות שם. הראיה של רובנו משוחדת על ידי הדברים שאנו מצפים לראות שם. אנו מפחדים לראות דברים שלא מתאימים למה שאנו מצפים לראות. ועל כן הראיה שלנו היא ראיה שחוזרת על עצמה, זו ראיה שרואה את מה שראינו כבר קודם, כל הזמן, וכך יש לנו בטחון במה שאנו רואים; ‘זה אותו שולחן, אותו כסא, אותו אדם, אותה הבעת פנים’, כמו על ידי המיפוי והקיטלוג של מה שאנו רואים, אנו יכולים לסנן החוצה דברים שלא מתאימים לתפיסת העולם הנוחה לנו. וכך לראות באמת את שישנו, מבלי לערב את הציפיה שלנו שזה יתאים לאיך שאנו רואים את העולם, היא מצב נדיר וכשהוא מתקיים אכן רואים את העולם כמו בפעם הראשונה. ואכן ראיה שאינה רואה כל דבר בפעם הראשונה, היא ראיה של תוויות ולא ראיה אמיתית, כפי שכותב ק. ק: “כשאתה רואה, אין עוד תווים מוכרים בעולם, הכל חדש; הכל לא קרה מעולם; העולם הוא בל יאמן! כל מה שאתה מביט בו נעשה ללא כלום”. (מתנת הנשר, זב”מ עמ’ 145).  

הראיה הרגילה מתייחסת לקווי המתאר החיצוניים של הדברים, איך שהם נראים מבחוץ, אך מפספסת את ישותם הפנימית, את איך שהם קיימים בפני עצמם.

“האגרטל הכיל רק שלושה פרחים, שושנת  פורטוגל במלא פריחתה, ורודה בעין הצדף, ונקודה חמה יותר, לוהבת יותר בגונה בתחתית כל עלה כותרת; צפורן גדול וצבעו כצבע המאג’נטה השחמחמה, וניצתו העזה, האגוונית בהבירה בקצה הגבעול השבור, של איריס לעתיד לבוא. זר קטן זה שנוצר באקראי  פגע בכל החוקים המסורתיים של הטעם הטוב. בשעת פת השחרית אותו בוקר הבחנתי בצרימה החיונית של צבעיו. אבל לא עוד היתה חשיבות לדבר זה. עתה לא צופה היית בהסדר פרחים בלתי מקובל. אני ראיתי מה שראה אדם הראשון בבוקר בריאתו, את נס ההוויה מדי רגע ברגע”.

תיאור זה הוא של אלדוס הקסלי, איש אשכולות, מיסטיקן והוגה דעות בריטי, שנתנסה בחוויה של נטילת מסקאלין, (400 מיליגראם). הוא התבונן באגרטל קטן של זכוכית ובו שלושה פרחים. אדם שלא תחת ההשפעה מרחיבת התודעה של המסקלין יראה שלושה פרחים, אך הוא יראה רק את התווית של שלושת הפרחים. חווית הראיה עצמה, נעלמת ממנו. הקסלי התבונן בשלושה פרחים: איריס, שושנה וציפורן. והוא ראה הרבה יותר מאשר שלושה פרחים באגרטל, והוא ממשיך לתאר: “… המשכתי להביט בפרחים, ובאורם החי (…)  עיני שטו מן השושנה אל הציפורן, ומאותו להט נוצתי, אל האיריס שלא היה אלה גווילי אחלמה מרגשת, חלקה”.

זהו צילום אלדוס הקסלי משקיף על הגבעות שמחוץ לביתו בלוס אנג’לס, תחת ההשפעה של מנת המסקלין הראשונה שלו.

חיאורים דומים ביחס למטמורפוזה שיכולה לעבור הראיה במצב תודעה מועצם, כתוצאה מלקיחת סמים, מצוי גם אצל סופרים ואמנים נוספים. ולא רק באשר למסקלין, מסתבר כי גם החשיש גורם לחידוד והתעלות של חוש הראיה. הקטע הבא לקוח מסיפרו של שארל בודלר “גני העדן המלאכותיים: על היין, החשיש והאופיום”, שיצא לאור בשנת 1860:

“תכופות יארע שהאישיות נעלמת, והאובייקטיביות מתפתחת באופן כה בלתי נורמלי, עד שהעיון בעצמים חיצוניים לך, משכיח ממך את קיומך שלך, וגורם לך לאבד עצמך בהם. נניח שצופה אתה בעץ מתנועע ברוח ברוב חן; מה שעשוי להיות במוח הפייטן רק דימוי טבעי, הופך לגביך, תוך שניות ספורות, למציאות”.

אך כל אלה היו אך הקדמה, אמנם מפוארת, להופעת הל. ס. ד. הוא היה מה שנקרא אז: ‘מפוצץ מח אמיתי’ A real mind blower’ ילדי הפרחים של סוף שונות הששים ותחילת שנות השבעים, האזינו ל’לוסי ברקיע היהלומים’ של לנון ועפו. צעירים בני עשרים עשרים ושתיים, שמו חתיכות ניר ספוגות בחומצה הזו וגילו בתוך מוחם עולמות מדהימים.

הל.ס.ד הופק לראשונה בשנת 1938 ע”י אלברט הופמן. ההשפעות של החומר נתגלו במקרה ,תוך כדיי עבודה במעבדה. הופמן חווה לפתע תחושות מוזרות שהיו במסע הזיוניי .

המחקר של הופמן נדחה לשנים רבות עקב מלחמת העולם שפרצה בזמן ההוא, רק בשנות 60 התגלה הל.ס.ד מחדש.

הל.ס.ד הוא הסם בעל העוצמה הרבה ביותר שידועה כיום.

כמות מזערית של כ-20 עד35 מיקרוגרם מהווה מינון אפקטיבי .

הל.ס.ד נלקח בד”כ בבליעה וחודר למערכת העצבים המרכזית במהירות.

הוא פועל מתוך 60-30 דקות ומשך המסע מגיעה לכ- 4 עד 12 שעות.

מי שעשה את השיווק החזק ביותר לל. ס. ד. היא טימותי לירי, שטען שזו דרך להגיע למצב תודעה גבוה יותר.

כשאדם לוקח ל.ס.ד או מסקלין, או פיוטה, (ולעתים, בעיקר בהתחלה של לקיחת חשיש או מריחואנה), קורה משהו משונה לדרך ההתבוננות שלו בדברים; לפתע, תוך כדי חווית הסם הוא מסוגל לבהות ברצפה במשך שעות ולמצוא בה עולם ומלואו. קורה משהו למבט שלו; במקום לקפוץ בעיניו ממשטח אחד לשני, לקלוט מעט ממה שהוא רואה ורק לחפש את הגירוי הבא – הוא מוקסם והולך שבי אחר העולם הפנימי של זה שהוא מתבונן בו. נראה כי הראיה במצב של טריפ עוברת מטאמורפוזה; במקום שבמרכז תשומת הלב של המתבונן יעמוד הגירוי שנגרם לו על ידי מה שהוא רואה – הדבר העיקרי שמושך את תשומת ליבו הוא חייו הנסתרים של זה שהוא מתבונן בו.

במצב של טריפ, המתבונן הופך לשולי ביחס לדבר בו הוא מתבונן. וכאן גם אין דברים לא מעניינים, כי גם הכתם הסתמי ביותר חופן בחובו עולמות על עולמות על עולמות. הראיה הרגילה יכולה להגיד על משהו: ‘זה לא מעניין אותי’, ראית הטריפ לעולם לא תאמר זאת. אין דברים לא מעניינים לראיה, יש רק ראיה שמביטה מתוך חוסר עניין….

המבט במצב של תודעת הטריפ מגלה בתוך מושא ההתבוננות השגור ביותר  את העולמות המקסימים ביותר וכך גואל אותן מתוך שבי הסתמיות שבו הן נתונות לכאורה. (מבחינה זו ניתן לעשות הקבלה לעולם השיחה; אין שיחה עם אנשים לא מעניינים, יש רק משוחחים שלא יודעים למצוא את העולמות המעניינים באנשי שיחם).

נהוג להגיד על המבט במצב של טריפ שהוא מבט של הלוצינציה, אך הלוצינציה אמיתית היא לראות משהו במקום שהוא לא קיים בו כלל, כמו לראות בחדר אנשים שלא קיימים בו, וכו’. אך מבט הטריפ הנו פחות מבט של הלוצינציה  ויותר מבט של גילוי, הוא מגלה בתוך מה שרואים דברים שהמבט הרגיל מחמיץ.

מצב הטריפ לא חייב להתרחש רק בגלל סם, ניתן להגיע אליו גם על ידי הקצת מצב התודעה כתוצאה מעבודה עצמית, שהות עם אדם בעל תודעה ערה, חוויה נפשית חזקה, תרגילי מדיטציה ועוד. על כל פנים ראית הטריפ מגלה בתוך הדבר את חיי המיקרו, את הנשמה רבת הפנים הקיימת בתוך כל דבר. מצב הטריפ מקיץ את הראיה האמיתית, הראיה של התודעה הערה.

דבר שלא קיים במצב התודעה הרגיל, אז אנו לא רואים שום דבר מחייו הפנימיים של זה שאנו מתבוננים בו, רק את התווית. והתווית אומרת: זה אדם זקן, זה איש נאה, זו שושנה, זה שטח צבוע אדום, אך שום דבר מן העושר והמורכבות שטמון בכל אחד מן הדברים הללו, לא מגיע לתודעתנו. ואז מכיון שאנו קולטים את המראה ללא התוכן הפנימי שלו, אנו נזקקים ליותר ויותר גירויים ויזואליים, ההופכים לחזקים יותר ויותר ובעלי מקדם גירוי יותר ויותר גבוה, וזאת כדי לחפות על כך שהראיה הפנימית, זו של התודעה הערה, נמצאת במצב הסלמתי של העלמות. (FADE OUT). אנו מעצימים את הגירוי הראייתי על חשבון חשבון חווית הראיה, ועל חשבון הראיה הפנורמית והרנגטנית.

אנו כבר לא מוקסמים מתפוח כתפוח. משהו שניתן להתבונן בו שעות ולגלות בו עוד ועוד פנים, עוד ועוד עומקים. אנו חשים ש’ראית אחד, ראית את כולם’. (אלא אם כן תפוח אחד הנו ביזרי או יוצא דופן שגורם לו להיות בולט ובכך למשוך את תשומת ליבנו, אך גם זאת לזמן קצר, עד שאנו מסיימים לצרוך את הגירוי, עד שסיימנו להתרגש בגינו ועתה אנו בדרך אל הגירוי הבא).

וכך ראייתנו מחפשת רוב הזמן את המראה הפריקי, החריג שימשוך את תשומת ליבנו השטחית והנודדת. זו ראיה שמנסה לראות כמה שיותר דברים כדי למצוא כמה בודדים שיצליחו להחזיק את תשומת ליבנו למשך זמן קצר, וזאת בניגוד לראית הטריפ, המתבוננת בדבר אחד ורואה בו את כל העולם.

החלפנו את הראיה הפנימית שחותם של חוויה ואיכות חרוט בה, בראיה המרובה שמחפשת כמות ועוסקת בתוויות.

האדם במצב ראית הטריפ יודע שעכשיו הוא רואה. וזאת לעומת הראיה הפרגמנטלית והחד ממדית של האדם במצב הראיה הרגילה, שלא יודע שהוא רק חושב שהוא רואה, אבל לא רואה בעצם כלום, רק את השלטים שבמוחו, אותם הוא ‘מלביש’ על מה שהוא רואה.

פרק 17: ראית החיים המציאות לפי משל המערה של אפלטון

אפלטון

אחת מיצירות ההגות שניסו לגעת ולבדוק את הדרך בה אנו מביטים במציאות, הייתה יצירה של אפלטון: “משל המערה” מתוך “פוליטאה” שלו. בקטע הזה מצוייה  אלגוריה חריפה על הדרך המאוד לא מושלמת שבה אנו רואים את העולם. והיות ושפתו של אפלטון (בתרגומו של ליבס מעט מסורבל, אני מביא זאת בלשונו היותר פשוטה של סופר בן זמננו. 

וכך מתאר את אותו המשל יוסטיין גורדאר בסיפרו: ‘עולמה של סופי’.

“..תארי לעצמך אנשים שחיים במערה  מתחת לפני האדמה. הם יושבים בגבם אל פתח המערה, וידיהם ורגליהם קשורות כך שאינם יכולים לראות אלא את הקיר הפנימי של המערה. מאחוריהם יש חומה, ומאחוריה עוברים יצורים דמויי אדם הזוקפים מעל שפתה צורות מצורות שונות. מאחורי האנשים בוערת מדורה, ובאורה מטילות הצורות השונות צללים על קיר המערה. שוכני המערה רואים איפוא רק את תיאטרון הצללים הזה. כיוון שהם יושבים כך מרגע שנולדו, הם מאמינים שהצללים האלה זה כל מה שיש.

תארי לעצמך עכשיו שאחד משוכני המערה הצליח להשתחרר מכבליו. הדבר הראשון שהוא שואל את עצמו זה מאיפה באים  הצללים האלה שהוא רואה על קיר המערה. מה את חושבת יקרה ברגע שיסובב את ראשו ויראה את הצורות השונות המציצות מעל לשפת החומה? ראשית כל  האור החזק מסנוור אותו, והבהירות של הצורות מסמאות את עיניו, שהרי עד כה לא ראה אלא את הצללים שהטילו. אם יצליח לטפס על החומה ולעבור את המדורה אל העולם שבחוץ, יסתנוור עוד יותר. אבל אחרי שישפשף את עיניו יתחיל לראות כמה יפים הדברים. בפעם הראשונה בחייו הוא רואה צבעים וצורות ברורים. הוא יראה את בעלי החיים והפרחים  כפי שהם באמת, ולא כפי שראה עד כה, רק  בבואות חיוורות שלהם. ועכשיו יתחיל לתמוה וישאל את עצמו מנין באים כל הפרחים ובעלי החיים האלה. ואז יראה את השמש בשמים, ויבין שהיא המפיחה חיים  בפרחים ובבעלי החיים, בדיוק כפי שאש המדורה יצרה את הצללים.

שוכן המערה בר המזל יכול עכשיו להמשיך לפזז ולכרכר באחו ולהתענג על החירות שנפלה בחלקו. אבל תחת זאת הוא נזכר בכל האחרים שיושבים עדיין במערה. הוא חוזר אליהם. הוא מנסה לשכנע אותם שהצללים שהם רואים על קיר המערה אינם אלא בבואות מהבהבות של דברים “ממשיים”. אבל הם  לא מאמינים לו. הם מצביעים על קיר המערה ואומרים שהם רואים כל מה שיש לראות. לבסוף הם הורגים אותו.

“עולמה של סופי”, הוצאת שוקן, עמ’ 81-82

היות והיצירה של אפלטון באמת קשה מעט,  אז נוסף להסבר של גורדר הנה הסבר נוסף שלי: ובכן מה שאפלטון בעצם אומר כאן הוא, שאנו משולים למי  שנולדים  וחיים כבולים במערה תת קרקעית חשוכה. ראשינו כה כבולים ומקובעים בחוזקה, עד כי ביכולתנו לראות רק את הקיר שלפנינו, עליו מוקרנים  צלליהם של החפצים שמאחורינו.  מאחר ואנו כה כלואים שם כל ימינו, אנו מדמים בנפשנו שהצללים שאנו רואים הם המציאות. איננו מודעים לכך שאלו רק צללים שמטילים החפצים שמאחורינו, המוארים באש שמאחוריהם. אפילו האש השופכת את האור אשר יוצר את הצללים שעל הקיר, אינה המקור הראשוני. לדברי אפלטון המקור הראשוני היא השמש (ממנה באה  האש) והיא נמצאת מעל  פני האדמה. אנחנו כבולים שם במערה ולא זו בלבד שאנחנו רגילים לכך,  אלא אף מעדיפים זאת ואוהבים את זה. הקושי הגדול ביותר הוא לשכנע את מי שחי במערה  לנסות  ולהשתחרר מן הכבלים ולהפנות את מבטו לאחור כדי לראות את המציאות האמיתית.  אולם הפניית המבט בלבד לא מספיקה – אנשי המערה היו כבולים כל כך הרבה זמן, עד כי בהפניית המבט בלבד לא יצליחו לראות את אורה של המציאות.  עליהם להפנות את כל גופם, כלומר את כל הוויתם.

אפלטון  אומר, שאנחנו זקוקים למישהו שראה את האור, את השמש, שירד אלינו וישכנע אותנו –  הנמצאים במערה, שאכן אנחנו חיים במערה. זהו תהליך מכאיב של גילוי, בו על האדם להתמודד עם ההכרה שראייתו את המציאות יסודה בשקר, באשליה. חזונו של  סוקרטס היה, להתחיל להראות לבני האדם שלמעשה אין הם רואים את המציאות כמות שהיא כלל. ולא זו בלבד אלא שאין הם יודעים ומבינים את מה שהם חושבים שהם יודעים ומבינים. זה סיבך אותו בצרות כפי שאנו יודעים.

גם ההוגה ההודי פטנג’לי  מביע רעיון דומה ב’יוגה סוטרה’ שלו: “אין אנו פוגשים לעולם מציאות אובייקטיבית אלא רק את המציאות לפי ראות עינינו, ויותר מזה – לפי מה שעינינו חפצות לראות”.

השאלה הנשאלת היא, האם  אפשרי שיצליח האדם להשתחרר מכבלי העבדות שלו במערה ויוכל  להתבונן ישירות באש מבלי להתעוור? (ארבעה נכנסו לפרדס -נאמר במקורותינו- ורק אחד יצא מבלי להתעוור -ר’ עקיבא).

ההודים (ההינדים) מדברים על העין השלישית, שרק ברמת תודעה מסויימת היא נפקחת. ואז האדם רואה את המציאות בעיני רוחו, הוא רואה מעבר למאיה (האשליה) של איך שהמציאות מופיעה לעיני בשר ודם. כי עיני הבשר מפריעות לאדם לראות את מה שקיים מעבר לבשר; את הרוח שהיא המציאות האמיתית. עד שהעין השלישית מופיעה האדם חושב שהוא רואה, כשהיא מופיעה הוא יודע שהוא רואה. בשלב של ראייה בשתי העיניים התחתונות, או ראיית הצללים, בלשונו של אפלטון, אנו רואים דרך מיזוג של קטבים (עין שמאל ועין ימין), אש וקיר עליו מוטלות הצללים. ורק במצב של התעוררות התודעה (עין שלישית, מפגש ישיר עם האש) אנו יכולים לראות  את המקור ולא את הנסיבתיות או הקוטביות שלו.

ובחזרה לאפלטון.

הוא מציג כאן שתי עולמות, זה שמחוץ למערה וזה שבתוך המערה:

– בפנים החשכה, רמת התודעה נמוכה ומוגבלת. בחוץ רמת תודעה ערה, רואים אור.

– בפנים חושבים שרואים, אך רואים רק את התדמית הכהה של מה שבאמת ישנו. בעוד שבחוץ מתקשרים ישירות עם מה שישנו.

– בפנים כבולים על ידי התיווך של הקיר והצללים, בחוץ זה בלתי אמצעי, התקשרות ישירה למה שבאמת קיים.

– בתוך המערה הדברים משתנים, מתכלים, מחוץ למערה דברים קיימים באמת, קבועים, בלתי משתנים.

– בתוך המערה חשוך, ועל כן הראייה מעורפלת, לא יכולים לראות טוב. מחוץ למערה אור בוהק. רואים בחדות עין, את כל מה שנמצא לפנינו.

– מחוץ למערה הכל נצחי, בלתי משתנה. בתוך המערה כל מוגבל ונתון לשינו.

– מחוץ למערה הכל הגיוני ומובן , ואילו בתוך המערה כשרואים השתקפויות, אין לנו יכולת להבין את העולם באופן הגיוני, ועל כן העולם לא הגיוני.

– בתוך המערה אנו כבולים, המבט לא יכול להיות מוסט לשום כיוון, רואים מה שחייבים לראות. מחוץ למערה חופשיים להסית את המבט.

– מחוץ למערה – מצויה הסיבה לאיך הדברים נראים בתוך המערה, אבל בתוך המערה אין סיבה לאיך שדברים נראים מחוץ למערה.

– מחוץ המערה  מקור הידע. בפנים – דברים רק העתקים, תלויים במקור, אין עצמאות, לא נובעים מתוך עצמם.

כשאפלטון מדבר על: ‘מחוץ למערה’ ו’בתוך המערה’, המדובר על מצבי תודעה שונים. הראיה במצב תודעה של המערה הוא מצב תודעה מעורפל, מוכתם, צבוע על ידי מיגבלות התודעה שלנו. בעוד שלראות דרך חוץ המערה, זה לראות באופן נקי. מצב התודעה הגבוה לא מעניק דרך ראיה מיוחדת, הוא רק ‘מנקה’ את היבלית שצמחה על הדרך הצלולה בה אנו אמורים לראות את העולם.

כל אלה מזכירים את הדרך בא גורדייף רואה את העולם. הוא רואה אותו באנאלוגיה אחת כבית כלא, ובאנלוגיה שנייה כמרתף בבית קומות. בשני המקרים אנו כלואים בראיית עולם צרה, נמוכה וחשוכה. והצרה היא שאנו חושבים שמה שרואים מן המרתף או הכלא זו המציאות. הוא טוען שרק בריחה מן הכלא, או טיפוס לקומות העליונות בבית הדירות, יראו לנו את המציאות כמות שהיא. (ושוב, הבריחה, או הטיפוס שתיהן אלגוריות לשיבה לראיית המציאות במצב תודעה ער ומפוכח).

הבעיה כאן היא שלא מדובר על לראות חזיונות, וגם לא לראות דברים אחרים שלא ראינו קודם.  אלא לראות את אותם הדברים מן הרמה של רמת תודעה אחרת. ומשם זה אותו הדבר אך לגמרי הפוך. וקשה מאוד להסביר זאת למי שרואה את הצללים מתוך המערה. ואחת הדוגמאות לכך היא שפת הגוף: כשאני בא להסביר לאנשים על שפת הגוף, אני מדבר על כך שהם רואים גוף ואני רואה גוף, זה אותו הגוף, רק שאני רואה את גוף  כמות שהוא;  מדיום תקשורתי שמעביר דרכו מצבים פסיכולוגיים ואמוציונאליים, אך הראיה המשועבדת הרגילה התרגלה לראות את הגוף דרך אילוצים טכניים והסברים של נוחיות או דרך מסכים של סתמיות (אין לזה סיבה, אומרים לי, הוא היה יכול לשבת כך, ובמקרה הוא ישב כך, הוא היה יכול לשבת בדיוק אחרת. דרך ראיה רווחת זו של הגוף, מלבישה עליו נוחיות וסתמיות כדי לא לפגוש את האמת הפשוטה הקורנת דרכו, והיא שכל מה שהגוף עושה ולא מסוגל אחרת  הוא להביע את ההשתקפות של הנפש). עבורם הוא תריס, עבורי חלון.

(בהקשר הזה של ‘שפת הגוף’ אני מזמין את הקורא/ת לעיין בפרק קודם שכתבתי כאן, בשם: “להתבונן ולהבין את הגוף”, שם אני מרחיב בנושא זה).

לראות את הגוף דרך שפת הגוף, הוא לא ללמוד דברים חדשים על הגוף, אלא להשיל את הראייה הקונונציונלית שעושה מהגוף משהו סתמי ולראות אותו כישות חיה ודינמית מתוך עצמה. ראיה של הגוף דרך ‘שפת הגוף’ היא ראיה שהיא משוחררת מן הכבלים והאילוצים של ‘ראיית המערה’.

כך שלראות צללית, בלשונו של אפלטון,  זה לראות את הצד החשוך של הדבר אותו רואים. לראות באמת לא אומר לראות את הצד המואר, אלא את הדבר עצמו כמות שהוא ולא דרך תיווך רציונלי או תיווך של החשיבה הקולטקטיבית קונוונציונלית; לראות ללא תיווך.

כלומר לראות ברמת תודעה ערה, זה לא להגיע למקום בו לא היינו אלא לחזור לראיית המציאות הראשונית של ילד, (יחד עם נסיון החיים והתובנה של מבוגר). לראות באופן ראשוני. לפני שהלבשנו עליו את דרך הראייה שלנו שחוסמת את מה שהוא משדר לנו בזכות עצמו.

פרק 18: התבואה המשגעת

סיפור ופרשנות (על איך אנו רואים את העולם. והאם ראייתנו אותו היא כמות שהוא או לא).

“פעם אחת, אמר המלך לאהובו, השני למלך, כאשר אני  חוזה בכוכבים, רואה אני שכל תבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע,  אם כן יטכס עיצה”, כלומר המלך  יודע שהתבואה מסוכנת, כלומר היא תגרום לשיגעון, ומכאן שהמלך ויועצו  צריכים לטכס עיצה וזה מה שהמלך שואל את היועץ החכם שלו. ועונה אם כן אותו היועץ: “יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ”ל”. כלומר, אפשר לשמור (מן התבואה הלא מורעלת) בשביל המלך ועוד כמה פרוטקציונרים, מיוחסים – שלא יצטרכו לאכול מן התבואה שההמונים יאכלו ממנה.  אך כאן עונה לו המלך: “אם כן שאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע – אז יהיה להיפך”. כלומר, אומר המלך, אבל אם כולם יאכלו מן התבואה ויהיו משוגעים ואנחנו לא נאכל ונהיה כביכול נורמלים, הרי בעיניהם הם יהיו הנורמלים ואנחנו המשוגעים. וזה כמובן לא בא בחשבון. כמו הוא אומר לו: איזה מן עיצה אתה נותן לי הרי גם אם נאכל מן התבואה שלא תעשה אותנו משוגעים, הרי זה בעצם לא יעזור לנו וממילא אנחנו נכנס לבית המשוגעים מפני שלא נהיה נורמלים, דהיינו, לא נהיה שייכים לנורמה של הכלל.  “על כן בודאי”, מוסיף המלך, “נצטרך לאכול  גם כן מן התבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנו משוגעים, שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן תסתכל על מצחי, נדע מן הסימן שאנו משוגעים”.

מתוך: “ספר סיפורים נפלאים” מאת ר’ נחמן מברסלב שיצא בשנת תשל”ב. (בצירוף הערות הבהרה שלי).

ראשית כמה מלים על הסופר: ר’ נחמן: רבי נחמן היה חריג ושונה ויחודי על רקע שאר הרבנים של החסידות. וצריך לזכור שהם עצמם היו חריגים על רקע היהדות האורתודוכסית, שדגלה בקיום ושמירה על הלכות ומצוות בעוד שהחסידות דיברה על דברים שונים. היא החזירה בחזרה למרכז הדיון את החוויה האישית, את המישור הסובייקטיבי. ובתוך כל זה רבי נחמן כאמור היה עדיין חריג ובמידה רבה גם מנודה. למשל במשך רב חייו הקצרים הוא הותקף על ידי אחר מראשי המתנגדים לו, אחד בשם הסבא משפולה, שבעצם נשא את נס ההתנגדות אליו.

בסיפוריו ניתן למצוא אלמנטים של פסיכולוגית מעמקים ופסיכולוגיה אקזיסטנציאלית.

ר’ נחמן אהב לספר סיפורים, וכשראה כי תורתו לא ממש נקלטת, הוא בחר ב’כביש עוקף’ התנגדות והתחיל לספר סיפורים.

עד כאן על נחמן ועל הסיפור של ר’ נחמן.

זהו סיפור עמוק ובעל מספר ממדים. ברובד הראשון והשטחי יותר ניתן להבינו כפירוש שמחזק את זרם  האנטי פסיכיאטריה, (ששניים מראשיו היו הפסכיאטרים: תומס סאס ור. ד. ליאנג). כלומר? שהשיגעון הינו יחסי ביותר, ואינו ניתן להגדרה חד משמעית, אלא שהוא הוא מה שהממסד בזמן נתון מגדיר כשיגעון והוא מגדיר זאת כך בגלל שהוא מהווה חריגה מנורמה מקובלת. כלומר סיפור זה מתקיף למעשה את הראיה הרגילה המרובעת של מה זה אומר להיות אדם מהוגן ואומר שיגעון אינו משהו מעורער בנפשו של אדם, אלא חריגה מנורמה חברתית.

ועל כן אי אכילה  מן התבואה החדשה  – לא תעזור למלך וליועצו  כלל והמעמד הפסיכיאטרי של המלך והשרים יקבע ממילא לא על פי בחנים מהותיים ולא על פי כללי הרפואה אלא בהתאם לחריגה מן הנורמה הכללית.

ברמה שמעל לזו קיים משהו שהוא מעבר למשמעות האנטיפסיכיאטרית, ברמה מדובר על כך  שאנו מסתכלים על עצמנו כאילו אנחנו שפויים, ואילו ר’ נחמן רוצה שנסתכל על עצמנו  אחרת. אנחנו קוראים את הסיפור כאילו לפני האכילה מן התבואה, כי אנו רואים עצמנו כשפויים כאנשים בעלי תבונה בעלי שכל ישר ובריא, אך ר’ נחמן בא ואומר כי טעות בידינו; אנחנו כבר אכלנו מן התבואה, תסתכל במצח ותראה את הסימן שאומר שאתה בעצם משוגע. לשון אחר, המשל של התבואה בא ללמד אותנו כי במידה מסוימת אנחנו משוגעים, ומה זה להיות משוגע? משוגע זה אדם שחי בעולם לא ריאלי, עולם בעל מציאות משלו שאיננה מתאימה לאמות מידה אובייקטיביות, (המשוגע חי בעולם סובייקטיבי שהוא יצר לעצמו). ועל כן מכיון שכולם מתנהגים בצורה מסוימת – המשוגע נראה יוצא דופן. אך הסיפור מנסה להראות לנו שכולם חיים באיזשהו עולם סובייקטיבי, באיזשהו עולם משל עצמם, דהיינו יש כאן תיזה שאומרת כי העולם –כפי שאנו תופסים אותו – הוא עולם של תדמית, או אפילו של תרמית, כלומר זה עולם של תופעות, ושהעולם שאנו מסתכלים בו איננו העולם האמיתי.

כלומר, המסר של הסיפור הוא; שאיננו רואים את העולם, העולם איננו כפי שהוא נראה, העולם נתון מאחורי צעיף של תדמית. זהו עולם שיש בו הסתרה, הסתרה של העולם האמיתי.

רעיון ההסתרה הוא אחד הרעיונות הבסיסיים של המחשבה החסידית. זהו רעיון של הבעל שם טוב כפי שהוא מובא על ידי תלמידו ר’ יעקב יוסף.

והנה בא ר’ נחמן ואומר שלמרות ההסתרה אפשר לגלות משהו ממנה, והכיצד? ובכן כשאנו מסתכלים על הסימן שבמצח ואנו אומרים  לעצמנו שאנו משוגעים – אנו בעצם מודים בפני עצמנו  שאיננו רואים את העולם האמיתי,  אנו מבינים שהעולם אינו כפי שאנו רואים אותו.

והיכולת הזו לדעת שאנו חיים בתרמית וכי העולם האמיתי מוסתר מעינינו מאוד לא אהוב על האינטלקט, על השכל הישר והרציונלי, זה שאוהב לגעת בחפצים ולדעת שהם מוצקים, לדעת  שהעולם הוא מה שנראה.

ולמה הדבר דומה? לאדם השרוי בחלום בלהות, והוא מבין שהוא בחלום והוא רוצה להתעורר ואינו יכול. להסתכל על הסימן במצח שלי או במצח של האחר, או להסתכל בראי זה להבין שאנו נמצאים בתוך החלום, אבל זה עדיין לא מבטיח שאנו יכולים להתעורר ממנו, כי עדיין התדמית של העולם (עם כל הסבל הכרוך בה) היא עבורנו הריאליות עצמה.

בסיפור הזה אין בכלל התייחסות לאפשרות של להתעורר מן החלום; בסיפור הם נידונים לשיגעון ללא מוצא, והנחמה פורתא היחידה היא  סוד הסימן; אנו יכולים להגיע להבנה שאנו משוגעים, אמנם הבנה זו לא עוזרת לנו להינצל ממצב זה, אך לפחות אנו יכולים לדעת שאנחנו שם. (כלומר, זה שהמשקר יודע שהוא משקר לעצמו, לא עושה אותו לדובר אמת, אך אין ספק שהוא במצב יותר טוב ממשקר שמאמין לשקרים של עצמו, הוא נמצא במודעות חלקית, מודעות שהיא קללה, לדעת שאתה לא יודע עדיין לא שם אותך במצב שאתה יודע. פתגם ערבי עתיק אומר יש 4 סוגי בני אדם, אלה שלא יודעים שהם לא יודעים, אלה שיודעים שהם לא יודעים, אלה שלא יודעים שהם יודעים, ואלה שיודעים שהם יודעים).

עד כאן לגבי הידיעה שאני משוגע, שאיני חי בעולם האמיתי. זו ידיעה עם הרבה כאב; להגיע להר נבו, לראות את הארץ המובטחת ולדעת שלא תגיע לשם. וכמובן שכל קורא ואדם רוצה לדעת,

האם זה הדרגה העליונה ביותר שניתן להגיע אליה? לדעת שאנו חיים בעולם של תדמיות, ולדעת

שלעולם לא תפגוש את המציאות שמתחת לצעיף האשליה. האם ניתן בכלל לצאת מן האשליה?

או שיש רגעים של שפיות וערנות; הזדמנויות יוצאות דופן שבהן אנו יכולים לצאת כאילו מתוך  עצמנו ולראות את העולם אחרת.

ובכן כאן אנו מגיעים לרעיון של האלכימיה שמדבר על קפיצה קוואנטית של ההוויה. גורדייף מדבר על שינוי מצב תודעה, שינוי ממצב של אדם ישן לזו של אדם ער. קרלוס קאסטנדה מדבר על מציאות אחרת, שאולי ניתן להגיע אליה בעזרת מסקאלין, או הדרכה של דון חואן. ובחסידות המיסטית (זו של המגיד) קיים רעיון שעל ידי דבקות (מצב מסוים של הנפש) – האדם מסוגל לשנות  את תודעתו, זה מה שעושה את הצדיק לצדיק. בשפה קבלית אפשר להגיד שזו האפשרות שלו לעזוב את היש ולחזור אל האין. מה משמע? משמע של המצב הזה זה להסתכל על העולם לא מתוך המשקפיים הרגילות אלא לשנות את התודעה ולראות את העולם בצורה שונה לחלוטין. ואכן גדולי החסידות ראו את העולם כחלום, וכמו שניתן להתעורר מן החלום למציאות, כך גם ניתן להתעורר מן המציאות האשלייתית, התדמית, ‘המשוגעת’ – אל תוך מציאות אמיתית, שפוייה…

כלומר, מדובר כאן על כך שאנו חיים בעולם של תרמית, ומדוע תרמית? כי קיים עולם אחר, מעבר לעולם שאנו רואים אותו. ואנו חיים בעולם אחר כי המשקפיים שלנו אינן נכונות. ואילו היינו יכולים להחליף משקפיים, לתקן את העיניים… דהיינו לתקן את התפיסה שלנו את העולם – היינו יכולים לראות את העולם באופן שונה. העולם הוא אלוהי אך אנו רואים מפלצות כי איננו רואים את העולם במלא אמיתותו.

הרע שבעולם הוא תוצאה של איך שאנו רואים את העולם, אילו היינו יכולים לראות את המציאות אחרת, היינו רואים וחווים עולם אחר. האקט של הדבקות בחסידות, האקט שבו הר’ מצליח לצאת מן העולם, צאת הנשמה וכו’ זו החוויה המיסטית שמאפשרת לראות את העולם כפי שהוא באמת.

עמדה  זו של ר’ נחמן היא כה רדיקלית, שאפילו בחסידות קיבלו אותה בצורה מוגבלת, אך זו הדרך היחידה בה ניתן להבין את הטרגדיה של ההיסטוריה האנושית והאישית של כל אחד מאיתנו.

הסיפור כמובן הוא של ר’ נחמן מברסלב, הפרשנות של גבריאל רעם. (מבוסס על הרצאה של פרופ’ שלום רוזנברג, על ר’ נחמן מברסלב,  באוניברסיטה משודרת בגלי צ”הל, 1998).

פרק 19: לראות את הנפש

ויליאם בלייק

“כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת”.

סימון וייל, “הכובד והחסד”. כרמל, עמ’ 162

—

בראיה פולחת של החיים והמציאות רואים רק את העיקר. זו ראיית רנטגן שלא רואה את העטיפות והכיסויים. מעין ראיית רנטגן, סי. טי. או מ. אר. איי. ואז מבחינים בליבה.  הראיה יכולה להיעצר בכיסוי או לחלוף דרכו. כשחולפים דרך המעטה, המסכה, הלבוש, הפוזה והעמדת הפנים – רואים את הדבר היחיד שהוא האדם; הנפש שלו. המציאות האמיתית של בני אדם היא מציאות חיי הנפש שלהם.

העניין בנפש היא הנדירות שלה: היא קטנה, מתומצתת. וככזו כוחה הוא כוח קוואנטי, אטומי. אלה האלקטרונים הבלתי נראים של האטום שמעניקים לו את כוחו ולא החיבור שלו אל מיליארדי אטומים אחרים, כי אז כל שנקבל הוא שולחן, או כיסא. הנוכחות של הנפש היא בזה שהיא זעירה, נעלמת, חסרת נוכחות חיצונית.

– גודלה  בקטנותה,

– וישנותה בהעדרה.

הכל בא מן הנפש, היא המעיין הנובע שמזין הכל, אבל הכל. כשהיא מתייבשת, או נבלמת כל חייו של האדם הופכים לריקים וחד ממדיים.

מנקודת מבט חודרנית, הכל הוא פסיכולוגיה, והליבה של הפסיכולוגיה היא הנפש, כך שהנפש היא הכל.

לרב המבט הרגיל לא חודר עדיה. נעצר איפשהו; ברגשות, בשכל, במין, או בעיוותי ראיה שונים כגון אינטרסים, מאבקי כוח, אהבה, שנאה וכו’. כדי שהמבט יגיע עד לנפש – אל לשום דבר לעצור אותו, וזה קשה. צריך לזכור כי יש לנו אור רק בגלל שקרני השמש לא ממשיכות הלאה, משהו כאן עוצר אותן. אז משהו עוצר את המבט מלהגיע עד לאטום הכי זעיר בהוויתנו. ובכלל, אנו פוחדים שהמבט לא יעצר, רגילים למבט קצר טווח, שני מטר, שלושה מקסימום. קשה לנו עם מבט שממשיך וממשיך וממשיך. וגם כשמביטים בנו אין אנו רגילים למבט שמעמיק חדור, מבט שלא מכוון לחלק כלשהו בדרך אלא נותן לעצמו ללכת וללכת עד שהוא לא יכול ללכת יותר כי הוא פגש בחלקיק הכי זעיר. כן, חשוב לציין כי המבט אל הנפש הוא מבט שהולך וקטן, בניגוד למבט הפופוליסטי, מסחרי, פלקטי, זה שקיים בטלויזיה ובתקשורת של יחיד שהחברה היא הבמה היחידה שלו – שם המבט מגדיל, הופך לפלקטי, וכשזה גדול מספיק – מתייחסים. גדול, הכוונה, מוחשי ומדיד בקנה מידה חברתי, כמו תואר, כמות כסף, מספר זיונים, פרסים, הכרה, הוקרה, מספר חברים וכו’. אם אין לזה רישום בקנה מידה חברתי, זה לא נקלט. לכן המבט הרגיל רגיל להגדיל דברים, ואז הוא פוסע הרחק מאינטימיות, הרחק מקירבה, ואם אין אינטימיות אין מה לדבר על הנפש, שהיא האינטימיות בהתגלמותה.

אז המבט אל הנפש הוא מבט מקרב ומקטין, מסתכלים קרוב קרוב ופנימה פנימה. מתבייתים אל הזעיר והאיכותי שבאדם, זה שלא קיבל חצוצרה ורמקול. זהו מבט המחפש את הנדיר, החבוי, האיכותי והעמוק. אלה מן המאפיינים של המבט המחפש  אחר איכויות נפשיות באדם.

אך המבט הרגיל מסתכל באדם כמו מגייס כשרונות לקרקס, הוא מחפש את השרירים הגדולים ביותר, את הגילגולים האקרובטיים המרהיבים ביותר. את מה שההמון יריע לו.  אך כאן הנפש כושלת, היא לא מבינה ברושם חיצוני. פוליטיקה ודיפלומטיה זרות לה. כששמים אותה על במה מול הרבה אנשים היא נאלמת ונעלמת. היא זקוקה לאקלוגיה זהירה, שמחפשת את השביר והרגיש  והקטן כדי לתמוך בו ולתת לו חלל עליו יוכלו להישען.

אך היום לא מביטים אל הנפש ואם מביטים לעיניים זה כדי להפחיד את הנפש, יורים בה במבט כדי שתבין שלא כדאי לה. אז המבט הנפשי במקום שיהיה רך ופתוח וקורן כמו בעיניים של תינוקות וכלבים הוא בדרך כלל עם עיניים מושפלות, מבט מן הצד, כמו כלב מוכה.

זה המבט של הנפש, אך כאן דובר על מבט שמחפש את הנפש. וזה לא אותו הדבר. ועם זאת לעיתים נדירות יקרה שמבט של הנפש יפגוש במבט שמחפש את הנפש. לרוב זה או מבט אל הנפש שמוצא עיניים בלי נפש בהם, או מבט של הנפש שלא מוצא מבט שמחפש את הנפש.

המבט אל הנפש הוא כמו צוות רפואי שמחפש ניצולי רעידת אדמה מתחת להריסות, במידה וימצא שריד נפש הוא יעניק חום נפשי חסר התניה, עד שרסיסי הנפש המוכים יאזרו עוד לצאת ולקבל חיזוק. והמבט של הנפש כה מחפש את אותו המבט שאומר: “אני יודע שזו הנפש שמביטה בי כעת, לא באתי להזיק לשם שינוי, רק לתמוך ולנחם, לנחם ולהיות מנוחם, שנינו, בתוככי הקור והשממה הנפשיים הגדולים הללו, המקיפים את שנינו מכל העברים והכיוונים”.

—

19.4.2003

גבריאל רעם.

פרק 20: על ראיה, עיניים והתעוררות

חלק א’: נקודות והערות, על חוש הראייה לעומת חמשת החושים האחרים

“עיניים הן עד מדויק יותר מן האזניים”

הרקליטס, פרגמנט מס. 12

*

–         כמות: אין שוויון בין חמשת החושים; דרך חוש הראייה אנו קולטים יותר מידע חושי מאשר דרך כל איבר חושי אחר.

–         רוב המידע החושי מגיע דרך העיניים (כ- 60%), אחריו בא המידע האודיטורי (אוזניים, כ- 30%), ואחר כך הריח, הטעם והמגע (כ- 10%) כולן ביחד.

–         איכות: ‘תמונה שווה אלף מילים’ – האימפקט הויזואלי חזק ואפקטיבי יותר מאשר מלים, שמיעה וטעם. רק למגע ולריח (במידה והן בעלות אפקט חיובי או שלילי במיוחד) יש יכולת להאפיל על האימפקט הויזואלי (כאמור, במקרים של אפקט חזק וקיצוני במיוחד).

–         מבחינת מיקום פיסי – העיניים ממוקמות הכי גבוה, אחר כך האוזניים, האף, החך ולבסוף העור, שמתחיל לפני העיניים ומסתיים הרחק מתחתן. 

–         ריח, טעם ומגע – הנן חד ממדיות ושטחיות באשר לעומק שהן נושאות איתן. רק שמיעה וראייה נושאות עמן ממדים נוספים, עמוקים יותר: הרובד הנסתר של השמיעה הוא ההאזנה או ההקשבה. הרובד הנסתר של ההסתכלות, הוא ההתבוננות. ובשניהם;  רק כשמאזינים – שומעים (באמת), ורק כשמתבוננים – רואים (באמת).

–         חוש השמיעה והריח עובד דרך תעלות. חושי הטעם והמגע – עובדים דרך בלוטות. חוש הראייה אינו תעלה ואינו בלוטה, הוא מעין קריסטל, גביש המעביר אור. גביש שמאיר ודועך לא רק בהתאם לרושם שבא מבחוץ, אלא גם (ואולי בעיקר) בהתאם להתרחבות והתכווצות הנפש והנשמה.

–         ארבעת החושים עובדים על תרגום של ויברציות לתחושות, העיניים עובדות על תרגום של ויברציות וגם של פוטונים (חלקיקי אור).

–         מידע חזותי ואודיטורי הנו רוב המידע שמגיע למוח דרך החושים. ומבין שניהם גלי האור הנם המהירים ביותר.

–         קליטה של מידע חושי בדרך כלל הנו ישיר; החושים מעבירים את הויברציות, והמוח מתרגם אותן ישירות  לתודעה. מידע ויזואלי הנו היחיד שלפני שהוא מגיע למוח הוא צריך לעבור היפוך; פעם ראשונה כדי שיעבור ממידע סתם למידע הנגיש למוח, ובפעם השניה הוא עובר עוד היפוך, הפעם כדי שהמוח יוכל לתרגם אותם למידע נהיר לתודעה.

–         אוזניים, נחיריים, בלוטות הטעם ונקבוביות העור יכולים להפסיק לעבוד, או לעבוד פחות טוב על ידי כך שהן נסתמות. העיניים בדרך כלל לא נסתמות (להוציא קטרקט), הן עלולות להתעכר, הן עלולות להיעשות עכורות.

חלק ב’, ראייה והתעוררות

בזמן השינה 4 מבין חמשת החושים יכולים להמשיך ולהיות פעילים וזה לא מפריע לאיכות ועומק השינה. אך אי אפשר לישון בעיניים פקוחות, כדי להינתק מן העולם יש צורך לעצום את העיניים.

במעבר שבין שינה לעירות, בזמן תהליך ההתעוררות – האדם יכול להריח, לשמוע ולחוש מגע על עורו או טעם של מאכל או משקה על שפתיו – ולהמשיך לישון שנת ישרים. אך רק כשהוא פוקח את עיניו – הוא מתעורר. אין אפשרות להתעורר ללא פקיחת עיניים.

כל החושים יכולים להיות פעילים ועדיין האדם ימשיך לישון. אך רק אם האדם פוקח עיניים ומתחיל לראות – הוא יוצא מן המצב של שינה, של השתקעות בחלומות והחלפתן במציאות.

וזה עובד בשני הכיוונים; אם האדם עובר ממצב של חלימה למצב של עירות תודעתית – עליו לפקוח עיניו ולהתחיל לראות מה קיים מחוץ לדמיונו ואשליותיו.

וגם להפך: כשאדם פוקח עיניו ורואה באמת; רואה את החיים כמות שהם ולא שהיה רוצה לראות אותם  – סובייקטיבית, רק אז נחלץ הוא ממצב של פסיביות תודעתית (שינה) וסובייקטיביות אשלייתית (חלימה).

לראות – זה להתעורר.

להתעורר – זה לראות.

20 התבוננות בצילומים

“תצלום הוא סוד על סוד. ככל שהוא מספר יותר, כך אתה יודע פחות“

דיאן ארבוס, צלמת

” במקום להתבונן ולראות מציאות – אנו מצלמים ומתבוננים בצילומים“.

גזה פליישר

*

“התצלום הוא בעת ובעונה אחת נוכחות מדומה וסימן להיעדרות“.

סוזן זונטג, “הצילום כראי התקופה”, עמ’ 21

*

“שלמותו של מה שעשוי להיות מובן מתוך תצלומים, היא הקובעת את המשיכה שבהם ואת הפרובוקטיביות שלהם“.

זונטג, שם, עמ’ 29

*

“בהוסיפו לעולמנו זה, הדחוס בלאוו הכי, עולם כפול של תמונות – מביאנו הצילום לידי תחושה שהעולם מזומן לנו יותר משהוא באמת“

שם, שם

* *

יש ראיה נורמטיבית ויש ראיה חריגה. והראיה החריגה רואה יותר (יותר עמוק, יותר רחב ויותר שלם) מן הראיה הנורמטיבית. גישה נורמטיבית היא לעיתים קרובות מילה נרדפת לבינוניות ולשטחיות.

ההבטה הנורמטיבית בתצלום היא הבטה של עיניים מתרוצצות וקופצות מאדם לאדם, מפרט לפרט ותודעתנו מוסחת מן המסר הכללי של התמונה כי כל פרט מתחרה בתשומת ליבנו.

ההסתכלות המוסחת על ידי שפע של פרטים, נוטה להיות חד ממדית.

עד כאן אודות הזווית היותר פילוסופית של צילומים וההתבוננות בהם. אך להתבוננות בצילומים יש כמובן גם זווית פסיכולוגית. איזה פיצוי פסיכולוגי מעניקה לנו ההתבוננות בצילומים.

ובכן יש חוסר מעורבות, אנו פחות חשופים. זה אנו ומשהו שלא יכול לפגוע בנו, תצלום. זו פסיביות מגוננת

.

*

לעיתים אומר האדם לעצמו: ‘זה יותר מדי’, ‘עצרו את העולם, אני רוצה לרדת’. או משהו כזה. וזאת היות והכול נעשה תובעני, עמוס, אינטנסיבי ומלחיץ מדי. ואז האדם שואף להוריד את המעורבות והאינטנסיביות. אחת מן הדרכים המקובלות לכך הן הבידור, האמנות, הספר, הקולנוע, הטלוויזיה, ההצגה, האופרה וכו’. בכל אלה הוא רק צופה, פסיבי, חצי מעורב. בפנים ולא בפנים. זה לא כמו בשיחה שם זה מחודד משני הקצוות. כאן הוא מצוי באפילה, שותף, לא שותף, כמו בחלום בלילה. הפסיוויות וחוסר המעורבות של המתבונן במה שחרושות האמנות, התרבות והבידור מזמנות לנו – מספקות מחסה ומסכה מפני חשיפת הפרטיות ופגיעה ברגשות; לשחות מבלי להרטב, לקיים סקס בלי להיכנס, או להכניס להריון, לנסוע לארצות רחוקות דרך הטלויזיה או הספר. לדבר עם אנשים בצ’ט באינטרנט מבלי לפגוש אותם. כל זה מונע פגיעה ריגשית, אך בכלל כל עולמנו מלא ב’ללכת עם ולהרגיש בלי’, למשל לאכול בלי להשמין (זה עוד לא קרה, אך זו השאיפה), לחיות מבלי לחלות או להזקין, אבטיח וענבים ללא חרצנים. כל אלה מראות את הרמאות הגדולה של הטכנולוגיה. וכך גם בצילום: האדם או האנשים בהם אנו מתבוננים, לא מצויים עימנו אך התחושה היא כאילו הוא ישנו, (‘ישרא-בלוף’ של הגששים). אנחנו לא שם, אבל אנחנו כמו שם. האיש בו אנו מתבוננים לא עימנו, אך התחושה היא כמו הוא שם. הצילום מאפשר לנו לחוות משהו מבלי להיות מעורב בו. הוא מאפשר לנו למצוא את שביל הזהב בין הסיכון של לחיות חיים מלאים ובין הביטחון של להשקיף על הכול ממקום מוגן. והשביל עצמו הוא: להיות בחוץ ולהיות בפנים. אתה רואה אדם, הוא כמו רואה אותך. בתחושה הפסיכולוגית זה דומה, אבל הוא לא יכול לצעוק עליך, אתה לא חשוף. הוא גם לא באמת מתבונן בך ועשוי לחדור לצפונותיך, אתה מוגן.

האקט החיצוני בא במקום מעורבות שלה, תובענית וחושפנית. וגם הצלם עצמו; הוא מצוי בתוך הסצנה, אך רק כמשקיף, רק דרך המצלמה, זה לא הוא.

כמו שכותבת סוזן זונטג ב”צילום כראי התקופה: “במהותו, הצילום הוא פעולה של אי התערבות”. ו-“האדם המתערב אינו יכול לתעד את זכר האירוע וזה המתעד, אינו יכול להתערב“ (עמ’ 16).

בדרך כלל מצב זה של השתתפות ללא מעורבות הוא בעיקר נחלתם של משותקים ונכים אחרים, שמוגבלותם מונעת מהם להשתתף במה שקורה. אך הם יכולים להשתתף מבחוץ, להיות ולא להיות. ונראה שהאדם המודרני, באמצעות הטכנולוגיה, השית על עצמו מעין נכות מלאכותית, מוגבלות, שבאה לביטוי במעורבות לא שלמה. למעשה כל מעשה האמנות מאפשר לצרכן האמנות להשתתף במשהו מבלי להיות שם בזמן אמת. זה ניפוי ושיכלול של המציאות כך שאדם יכול לחיות מתוך פסיביות גוברת והולכת, פסיביות של חייו הפנימיים. האמנות מאפשרת לאדם את חצי הדרך בין תרדמה מוחלטת של החיים הפנימיים, (מה שעושים אנשים רגילים בחיים רגילים שלא צורכים אמנות באופן קבוע) ובין תרדמה קלה, שבה הוא משתף את חייו הפנימיים, בחוויה אמנותית, אך זו מאפשרת לו להשאר חצי רדום, על ידי היותו פסיבי. כמה נוח! הוא לא צריך להתאהב, הוא רואה מחזה על כך. הוא לא צריך לחשוב, הוא קורא ספר הגות. הוא לא צריך לברור ולדרוש, הוא קורא ספר מחקר. הוא לא צריך ללכת לטבע למצוא שם יופי, הוא פותח ספר צילומי טבע. התחליף למציאות האמיתית הוא תמיד נוח יותר. וגורם לאדם להיות יותר ויותר פסיבי, וזאת כשהוא חש שעדיין תכנים רוחניים ונפשיים לא זרים לא, שהרי הוא צורך אותם דרך האמנות. התחליף למציאות האמיתית הוא תמיד נוח ותר וגורם לאדם להיות יותר ויותר פסיבי, וזאת מבלי לוותר על הרגשה של פסבדו אקטיביות, שהיא מעורבות מזויפת.

כל אלה הם עדות לניכור הגובר והולך של האדם המודרני בעולם המודרני; עולם הרגש שלו מוגן, אך בעת ובעונה אחת חייו, ברמת החוויה, יוצאים מוחמצים וכך גם ההתפתחות וההעשרה האישית והפנימית שלו.

אם נחזור לנושא המקורי, התבוננות בצילומים, אז בכל זאת, היות ואנו כבר מוצפים ממילא בצילומים, איך בכל זאת אוכלים את העוגה ומשאירים אותה שלמה, דהיינו, איך מתבוננים בצילומים ולא נופלים תחת הפסיביות המרדימה והמשתקת? ובכן ניתן לעשות זאת על ידי ההתבוננות הפרשנית. זו מאפשרת לאדם לחרוג מן הפסיוויות ולמרות שהוא לא שם, אלא רק מתבונן בתצלום הוא יכול להחזיר לחיים גם את מעורבותו הפנימית וגם את החיים הפנימיים של האובייקטים המצולמים, וזאת על ידי ההתבוננות ושימת לב.

החלק העיוני תם ועתה מגיע תורו של החלק המעשי.

איני יודע אם עמדה לכם סבלנותכם, שהרי לצילומים ותמונות כוח משיכה חזק יותר מאשר מלים.

אך לא נורא, אולי תחזרו לחלק מן המלים כאן בהמשך. ואולי לא.

על כל פנים, הנה הצילומים עצמם, מתפרשים על פני שנים, אירועים, מקומות. כל צילום – פיסת מציאות, וכל ניתוח ניסיון לגלות טפח ממה שהצילום עצמו מסתיר, ואם התגלה טפח, או לפחות העמיק את הסקרנות לגבי מה שטמון בדינאמיקה שמאחורי הסטאטיקה של הצילום – דייני ודייכם.

***

ועתה לשאלות שנוגעות לניתוח עצמו:

שאלות מכוננות

קודם כל ולפני שבכלל ניגשים בכלל ללימוד של ניתוח התצלומים עצמם, על המתבונן לשאול עצמו כמה שאלות;

ברמה הטכנית:

1. תיאור של האנשים (גילם, הביגוד, הבעות הפנים, יחסים, מצב כלכלי וכו’).

2. מהם החפצים המופיעים בתמונה. אילו סוגי הטכנולוגיות יש (או אין) לאנשים בתמונה?

3. מתי צולמה התמונה? (שנה, שעת היום). היכן זה צולם? לפי מה ניתן להקיש?

4. מדוע התמונה בכלל צולמה? האם היה לצלם מסר כלשהו להעביר?

5. מה התמונה מספרת לך על העבר?

6. אילו מכשירים בתמונה ישרדו במשך השנים?

7. אילו שאלות מתעוררות ביחס לתמונה?

8. איך ניתן להשיג עוד מידע אודות התקופה ועל התמונה עצמה?

כללית; יש לקבל מידע סביבתי; אודות ההקשר שמסביב לתמונה האמורה. על הזמנים בהם צולמה התמונה, הנסיבות. למשל מה הקונוונציות של התקופה לגבי הבעת הפנים הנאותה בעת צילום משפחתי? הקשר נוסף הוא הסטאטוס הסוציואקונומי של המצולמים. (וזאת על סמך החפצים והעצמים המצויים בתמונה והאיכות שהם מייצגים.

שאלות מכוננות

קודם כל ולפני שבכלל ניגשים בכלל ללימוד של ניתוח התצלומים עצמם, על המתבונן לשאול עצמו כמה שאלות;

ברמה הטכנית:

1. תיאור של האנשים (גילם, הביגוד, הבעות הפנים, יחסים, מצב כלכלי וכו’).

2. מהם החפצים המופיעים בתמונה. אילו סוגי הטכנולוגיות יש (או אין) לאנשים בתמונה?

3. מתי צולמה התמונה? (שנה, שעת היום). היכן זה צולם? לפי מה ניתן להקיש?

4. מדוע התמונה בכלל צולמה? האם היה לצלם מסר כלשהו להעביר?

5. מה התמונה מספרת לך על העבר?

6. אילו מכשירים בתמונה ישרדו במשך השנים?

7. אילו שאלות מתעוררות ביחס לתמונה?

8. איך ניתן להשיג עוד מידע אודות התקופה ועל התמונה עצמה?

כללית; יש לקבל מידע סביבתי; אודות ההקשר שמסביב לתמונה האמורה. על הזמנים בהם צולמה התמונה, הנסיבות. למשל מה הקונוונציות של התקופה לגבי הבעת הפנים הנאותה בעת צילום משפחתי? הקשר נוסף הוא הסטאטוס הסוציואקונומי של המצולמים. (וזאת על סמך החפצים והעצמים המצויים בתמונה והאיכות שהם מייצגים.

מה התמונה הזו מספרת לי? איזה רעיון או מחשבה היא מעלה?

איזה זיכרון מעלה התמונה לתודעה? של אנשים , מקומות, אירועים, מראות, ריחות, או אפילו משהו יותר דו משמעי, אולי רגש או גישה? כמו כן עלינו לזכור כי לצלמים ודאי הייתה כוונה מסוימת במוחם כשהם צילמו את התמונה. ועל כן עלינו לשאול עצמנו מדוע הצלם צילם את התמונה?

ועתה לשאלות שנוגעות לניתוח עצמו:

ועכשיו אנו מגיעים לפרשנות עצמה, והיא מתחילה במה שבארת’ ניסה לעשות, והוא להפריד עיקר מתפל. ולשם כך עלינו להפריד את ההתבוננות לשני חלקים עיקריים; מה מובן מאליו, דהיינו פוזה, ומה מסתתר וצריך לגלות אותו רק לאחר התבוננות מעמיקה. וככל שמשהו יותר נסתר וחמקן כדך גדלה חשיבותו.

1. מהי ההתרשמות הראשונה שלך מן הצילום?

2. מה נראה שמתרחש בתמונה?

3. איך אנשים בתמונה חשים לגבי גופם? האם הם מפגינים את גופם ומתגאים בו? מפגינים מיניות או חושניות, למשל? או יותר לכיוון של כיווץ או הסתתרות? ובושה לגבי גופם.

4. מה התנוחה הכללית של האדם משדרת? ומה כל אבר בנפרד? פנים, ידיים, כתפיים, בית חזה, פה וכו’. האם האברים השונים משדרים מסר דומה? האם הם הרמוניים זה לזה?

לגבי הפנים, הם חשובים מאוד, לגבי ההבעה שיש עליהם, בעיקר האם היא נוטה לכיוון של חיוביות או שליליות. כדאי לשים לב במיוחד לעיניים, ולהתבונן בהן כשהפנים מוסתרות, ואז הן יוצאות מן הדומיננטיות של הבעת הפנים, וחשים את שהן משדרות באופן ייחודי. הן משדרות את המסר העמוק ביותר שקיים באדם בזמן נתון.

5.מה המצב הרגשי של כל אחד מן המצולמים? ביישן, מתנשא, מפחד, חשדן, מבולבל, מאושר, סקרן, עצבני, חרד, כאוב, נוקשה, מתענה, מיני, בודד, אפתי, עוצמתי, משועמם, מרוצה, שאנן וזחוח, מתוסכל, ידידותי, עוין, מדוכא ועוד ועוד. ומה שחשוב מכל, הוא למצוא את הדרך בה רגשות אלו מקבלים ביטוי דרך הגוף או דרך הפנים.

6. האם מדובר על קבוצה, אז מה הגשטלט שלה? מה מצב הרוח הקבוצתי? אם יש כזה. האם קיימת הרמוניה או דיסהרמוניה? איך הם מתייחסים האחד לשני? האם מתייחסים בכלל? האם הם מתוחים או רגועים. מי האדם החזק בתמונה? האם האנשים המצולמים נוגעים האחד בשני? ואם כן, איך הם נוגעים?

למשל בתמונה משפחתית ניתן לראות את כל המשפחה צוהלת קרובה וצוהלת, אך במבט קרוב יותר ניתן להבחין כי אמנם ההורים נוגעים בילדים, אך הילדים לא נוגעים האחד בשני וגם ההורים לא נוגעים האחד בשנייה ויש ביניהם מרחק. ההורים מתייחסים האחד לשנייה דרך הילדים ולא ישירות זה לזו. ועוד. מי מהילדים קרוב למי מההורים? מי אצל האב? הגדולים או הקטנים? הזכרים או הנקבות? מי מההורים נוגע ביותר ילדים? כל אלה הינם פילוחים דרכם ניתן לקבל מושג את הדינמיקה הפנימית במשפחה הזו.

מה התמונה הזו מספרת לי? איזה רעיון או מחשבה היא מעלה?

איזה זיכרון מעלה התמונה לתודעה? של אנשים , מקומות, אירועים, מראות, ריחות, או אפילו משהו יותר דו משמעי, אולי רגש או גישה? כמו כן עלינו לזכור כי לצלמים ודאי הייתה כוונה מסוימת במוחם כשהם צילמו את התמונה. ועל כן עלינו לשאול עצמנו מדוע הצלם צילם את התמונה

מין ומיניות נשית

לא לחינם הנחש הגיש את התפוח לאישה. ולא לגבר. ולא לחינם זו האישה שהאישה שהגישה את התפוח [סמל הפיתוי] לגבר.

הפיתוי תמיד בא מכוון האישה אל הגבר.

 האישה מלאת מיניות ופיתוי, לא לחינם המילה פיתוי נגזרת מן השורש פות, [אבר המין הנשי], כל כולה מיניות גדושה עד הקצה. בהשוואה אליה הגבר כמעט חסר מיניות. הוא כלי מכני למימוש המיניות האישה.

יש לו יצרים מיניים אך הם דלים וכשהוא מבצע את האקט המיני כל שהוא רוצה זה פורקן ואז הוא כבה כנר.

אישה לא כזאת, היא כל כך גדושה במיניות 24 שעות שכשהיא נמצאת באקט מיני בשבילה האקט המיני לא נגמר. היא יכולה להמשיך אותו ללא הפסק.

הגבר נגמר בסוף האקט היא רק מתחילה אותו.

הגברים לא מבינים את המיניות הנשיות.

הם לא מבינים שהם למעשה כל הזמן נופלים ברשת של הפיתוי הנשי הבלתי פוסק. והם רק מצייתים לו.

מספיק להסתכל על נשים בחיים ובפרסומות, על תנועות הגוף, מבע הפנים הלבוש הצמוד – משדרות מיניות פתיינית שעובדת על גברים וכול כולה אומרת-  תחפוץ בי, קח אותי, וזה עובד על גברים.

כל הלבוש הנשי מתלבש באופן מיני כדי לפתות את הגבר.

בחברה אנו מוציאים את דיבת הגבר לרעה כאילו כל שהוא רוצה זה לנצל לטובתו האישית את מיניות האישה.

האמת הפוכה, בעזרת תחכום מיני לבוש ושפת גוף הן גורמות לגברים ליפול ברשתן. כי כל שהן רוצות זה מימיות מיניות ומיניות.

המשפחה עבור הגבר הוא חוף מבטחים ואם הוא אוהב את האישה קל וחומר.

אצל האישה זה לא ככה היא לא מסתפקת במשפחה, היצר המיני גובר עליה עד כדי כך שתמיד היא מחפשת לרעות בשדות זרים.

היא משתעממת מן מיניות הבטוחה בחיק המשפחה.

היא חייבת את הגירוי המיני.

ורוב הפתיינות המינית מתרחשת מחוץ לתחום המשפחה.

נשים מפתות ובוגדות הרבה יותר מאשר גברים.

גברים טיפשים, הם לא יודעים להעריך את עוצמת המיניות הנשית.

גבר הוא לא יצור מיני הוא יצור כוחני. והוא רוצה לכבוש נשים כדי לפרוק את הכוחנות שלו.

אבל לא בגלל מיניות, אין לו כמעט מיניות בשואה לנשים.

אבל נשים? כל כולן פצצה טעונת מיניות מכף רגל ועד ראש.

כל הלבוש שלהן ההליכה שלהן, המבטים שלהן כולן אומרים דבר אחד- קח אותי, עכשיו!

כל הפרסומות אומרות דבר אחד אני חפץ מיני רכוש אותי.

מבחינת מינית האישה לא יודעה שובעה, היא יכולה לקיים יחסים ללא הפסק. היא תמיד תירצה עוד ועוד, הגבר מסופק מהר ומאבד עניין מהר.

האישה לעולם לא מאבדת עניין,  היא תמיד תירצה עוד ועוד.

היא מתישה את הגבר בתובענות בלתי נגמרת שלה.

היא יצור מיני מעצם בריאתה.

הגבר הוא יצור כוחני מעצם בריאתו.

היא לא כוחנית בכלל היא רק רוצה מין מין ומין.

היא השתמשת בגבר למען סיפוק מיני. ואף פעם לא די לה.

רוב הנשים מאוכזבות מן הגברים שהן פוגשות מבחינה מינית. הן מצפות לגרוי ברמה הרבה יותר גבוהה, כי הן דורשות הרבה יותר, רמת הסיפוק שהן צריכות הוא ברמה גבוהה מאוד.

רוב הגברים שהן פוגשות הם חדלי אישים במיטה. ורוב הנשים מאוכזבות מאוד. הן רוצות גבר שיווה להן מבחינת התיאבון המיני והביצועים. והן לא מוצאות גברים כאלה. ואז הן זורקות את הגבר כדי למצוא גבר שיתן לה סיפוק מיני ברמה גבוהה יותר.

כשהגבר גומר להיות מסופק מינית נאישה רק מתחילה להתגרות.

היא צריכה המון השקעה כי המיניות שלה לא יודעת שובעה.

אבל הבעיה היא שכל המוסר המיני בימינו הוא צבוע לחלוטין ולא מבין את מיניות הנשיות ועושה לה עוול גדול. ושם אותה בתוך בית אסורים מתייחס אליה כאל בתולה צנועה ומוריד את סף הריגוש המיני שלה כי זה מתאים לגבר הכובש ובעל המיניות הדלה, אבל זה זו לא המיניות הנשית העוצמתית האמתית.

התרבות הנוכחית לא יודעת איזה עוצמה מינית יש לאישה האמתית ומנסה והכניס אותה לתוך צינוק. שחוטאות למיניות הנשית האמתית.

לו התרבות הייתה יודעת עד כמה המיניות הנשיות היא תובענית התרבות הייתה מתחלחלת.

אך בתוך תרבות כה מלאת איסורים אודות מיניות נשית – נשים גם לא מעיזות לקרא תגר על הקודם החברתיים.

ואז התרבות משרתת את מיניות הדלה של הגבר במקום לשרת את המיניות החזקה הבואה ופוטנטית של האישה הזאבה.

גבר לעומת האישה הוא קונבנציונלי

 שמרן, רוצה לקיים יחסים המקום מוגן המיטה, אישה היא פראית, היא תקיים יחסים בכל מקום, וככל שהמקום מסוכן יותר כך היא מתגרה יותר.

אין דבר יותר חופשי נועז ומתגרה במוסכמות מאשר המיניות הנשית.

***

תפילין / יונה וולך

תָּבוֹא אֵלַי
אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם
אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת
תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי
אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין
אֶתְפַּלֵּל
הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי
כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי
חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב
בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי
עַלֵּף אוֹתִי בַּתְּחוּשׁוֹת
הַעֲבֵר אוֹתָם עַל הַדַּגְדְּגָן שֶׁלִּי
קְשֹׁר בָּהֶם אֶת מָתְנַי
כְּדֵי שֶׁאֶגְמֹר מַהֵר
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
קְשֹׁר אֶת יָדַי וְרַגְלַי
עֲשֵׂה בִּי מַעֲשִׂים
לַמְרוֹת רְצוֹנִי
הֲפֹךְ אוֹתִי עַל בִּטְנִי
וְשִׂים אֶת הַתְּפִלִּין בְּפִי רֶסֶן מוֹשְׁכוֹת
רְכַב עָלַי אֲנִי סוּסָה
מְשֹׁךְ אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר
עַד שֶׁאֶצְוַח מִכְּאֵב
וְאַתָּה מְעֻנָּג
אַחַר כָּךְ אֲנִי אַעֲבִיר אוֹתָם עַל גּוּפְךָ
בְּכַוָּנָה שֶׁאֵינָהּ מְסֻתֶּרֶת בַּפָּנִים
הוֹ עַד מַה תִּהְיֶינָה אַכְזָרִיּוֹת פָּנַי
אַעֲבִיר אוֹתָם לְאַט עַל גּוּפְךָ
לְאַט לְאַט לְאַט
סְבִיב צַוָּארְךָ אַעֲבִיר אוֹתָם
אֲסוֹבֵב אוֹתָם כַּמָּה פְּעָמִים סְבִיב צַוָּארְךָ, מִצַּד אֶחָד
וּמֵהַצַּד הַשֵּׁנִי אֶקְשֹׁר אוֹתָם לְמַשֶּׁהוּ יַצִּיב
בִּמְיֻחָד כָּבֵד מְאוֹד אוּלַי מִסְתּוֹבֵב
אֶמְשֹׁךְ וְאֶמְשֹׁךְ
עַד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתְךָ
עַד שֶׁאֶחְנֹק אוֹתְךָ
לְגַמְרֵי בַּתְּפִלִּין

הַמִּתְמַשְּׁכִים לְאֹרֶךְ הַבָּמָה וּבֵין הַקָּהָל הַמֻּכֶּה תַּדְהֵ      מָה

מיניות, הולכת השולל הגדולה.23

Gabriel Raam

• אוקטובר 4, 2012
• 1 minute read
• No comments

Share

Tweet

אתחיל באנקדוטה, אתמול ציפיתי בבי בי סי פריים, בתכנית ותיקה ואהובה בבריטניה: ‘מאסטר מיינד’, שזה מעין חידון למתקדמים, ושם מישהו בחר בנושא: “שערוריות בפרלמנט”, ושאל אותו המנחה, לאחר מכן, למה אנשים כל כך מתעניינים בשערוריות בפרלמנט, ותשובתו הייתה: בגלל סקס. (רוב השערוריות הן על רקע מיני, בדרך כלל). דוגמה נוספת, לאחרונה התעורר עניין עצום בתכנית: ‘הישרדות’, ומדוע כל כך? גברים ונשים צעירים עם גופות חטובים, בטבע הפראי, עם בגדי ים מינימאליים – סקס. למעשה זה מה שמעניין בני אדם יותר מכל. כך בקשר לעניין כלפי חוץ, וכלפי פנים, כל נושא הדימוי העצמי של האדם נשען בעיקר על שביעות הרצון שלו מן הציפיות שלו באשר ליחסי המין שלו. או ההגשמה המינית שלו.

הייתי אומר ששמונים עד תשעים אחוז מאיך הבן אדם מקבל את עצמו ואיך הוא מעריך את עצמו -קשורים ותלויים בשביעות הרצון שלו מן ההצלחה המינית שלו.

וכאן באה הנקודה הבאה: כמעט אף אחד לא מרוצה מהמיניות שלו אבל כל אחד בטוח שזה הדפק האישי שלו.

המיניות אמורה להסב לאדם קורת רוח, אך למעשה היא מסבה לו יותר מורת רוח .

מורת רוח זה תשעים אחוז וקורת רוח ה עשרה אחוז. ומה שחי בשמונים אחוז שמפרידים בין המורת רוח לקורת רוח זה פנטסיה.

וכך אנשים חיים עם שביעות רצון של עשרה אחוז, אבל הבן אדם מאמין שמגיע לו 90 אחוז של קורת רוח, אז הוא מגשר על הפער בפנטסיות ומשאלות לב (Wishful thinking). או בא בטענות לעצמו או לפרטנר. אבל הרעיון העיקרי שאני רוצה להביע כאן הוא: שהיחס של האדם למיניות של עצמו לא קשורה כלל לפסיכולוגיה שלו לגבי המיניות, או לתאבון המיני הפרטי שלו, זה קשור לשטיפת מח חברתית, החברה בעצם יוצרת סוג של דת אצל בני אדם שזו הדת המינית, והיא אומרת להם: ” נכון, אתם סובלים והחיים שלכם לא מאושרים ואתם עובדים קשה ויש לכם מריבות… אבל אתה תפצה את עצמך על כל זה בחגיגה המינית. ואנשים אכן מצפים שזה יקרה, ואז או שזה לא קורה ואם זה קורה זה די מאכזב ביחס להבטחות שקיבל ולציפיות שפיתח. וזאת משום שהמין זו הולכת שולל אחת גדולה, מנפחים את זה מעל ומעבר לכל פרופורציה, (אלא אם כן מישהו מכור לזה ואז הוא מפיק מזה הנאה התמכרותית).

סקס הוא גירוי, אמנם מגה-גרוי, אבל בכל זאת, גירוי. הגירוי עצום וכשמגיעים לזה, אז אף אחד לא מודה שאולי המלך לא ממש עירום, (שהרי הנאה בכל אופן יש כאן) אבל הלבוש שלו לא משהו. ובכל אופן זה לא עומד בפרופורציה להבטחות ולציפיות.

לאחר מכן ישנה השתוקקות מינית שנבנתה עד לרגע זה והיא דורשת פורקן ומימוש. הסקס עצמו הוא, אקט מכאני, שמעצים את הגירוי עוד ועוד עד שמגיעים לאיזושהי התפרקות של אנרגיה שגורמת לתענוג של כמה שניות.

אין במיניות בשורה גדולה ולא תהיה בשורה גדולה. המיניות החזקה ביותר חוגגת ברגע שהזרות של בן אדם שאתה לא מכיר הופכת לזרות של אינטימיות מינית. אז המיניות נמצאת בשיאה. בקו הגבול שבין זרות להפלת המחיצות. הרגע של הכיבוש או ההיכבשות. שמסומל יותר מכל ברגע של הורדת הבגדים. אתה פוגש משהי בספריה שלום שלום ולאחר שעתיים אתם במיטה. זו הפנטסיה המינית האולטימטיבית. הרגע הזה של הורדת הבגדים וידיעה שהולכת להיות חדירה, הוא רגע של סיפוק עילאי, ורגע של ניתוץ נורמות חברתיות- אכילה מהפרי האסור. אחרי הרגע הזה זו ירידת הריגוש כל הדרך עוד ועוד ועוד.. השיא נמצא במפגש בין זרים והורדת הבגדים מהרגע הזה והלאה זה הולך ויורד.

אבל מה קורה בחדרי המיטות? אנשים רבים בחדרי המיטות שלהם עורפים לעצמם את הראש ולבני/בנות זוג שלהם בגלל איזושהי מוסכמות חברתיות שאמרות אתה צריך לחוות איזו חגיגה מינית פראית ואם אתה לא חווה אתה משוכנע שלך או לבת זוג שלך יש בעה. הגדיל לעשות פרויד, שאמר שכל הפסיכולוגיה שלך נובעת מבעיות מיניות וכל הבעיות המיניות שלך נובעות מהפסיכולוגיה שלך. הוא קשר קשר גורדי http://tinyurl.com/54w4pz

שיהיה קשה לצאת ממנו, אך הקשר הגורדי הזה צריך להיות בין המיניות לבין הסוציולוגיה, לא בין המיניות לבין הפסיכולוגיה.

הגירוי עצום ומתעצם בכוח מה שהחברה משדרת אודות המיניות ליחיד. הכל ספוג מיניות, ספוג גירויים מיניים והבטחות מיניות. אך אין פרופורציה בין גודל וכמות הגירויים ובין מימושו. הדרך היחידה לגשר על הפער הזה זה לקיים יחסים כל פעם עם בן/בת זוג חדשה. אבל גם זה יורד בסופו של דבר, הכי פחות מיניות יש במערכות יחסים קבועים, כי המיניות היא בשיאה כשיש שבירה של מחסום, שבירה של גדר, אכילה מפירות אסורים, ברגע שהפירות מותרים כבר אין גירוי.

כולם מעמידים פנים לגבי המיניות שלהם, וכולם מאוכזבים, אבל לא רוצים להודות בזה. כי הם לא רוצים לצאת ככאלה שחיים בפספוס מיני בשעה שהיתר מעמידים פנים שאצלם הכל בסדר. יש כאן העמדת פנים אחת גדולה. יש סיפור שמתאר את זה:
שני אחים הגיעו לבן מלך לארוחה, והיו רעבים מאוד. תוך שהם ממתינים לבן המלך שיגיע, שהם מסובין מסביב לשולחן אחד מהם לא התאפק ושלח כף אל מחית צהובה. שם אותה בפה והתחיל לדמוע מהחרדל החריף. שאל אותו אחיו, למה אתה בוכה אחי?
חשב ואמר לעצמו, למה שרק אני אדפק, וענה לו, התעצבתי כי נזכרתי בחבר שלי מאוד טוב, שטבע בנהר לפני כמה חודשים..
לא חשד האח השני ולקח כף עוד יותר גדולה אל פיו. והתחיל לבכות גם הוא.
שאל אותו האח הראשון, (בלעג) למה אתה בוכה אחי? ענה לו, אני בוכה כי אני מצטער צער גדול
על מה?
על כך שלא טבעת איתו בנהר..
…
לכולם יש סקס דפוק ואני לא אגלה כדי שהם לפחות יסבלו כמוני, ואולי הם חשבו שהסקס שלי הוא על הכיפאק. למה שאני אהיה הדפוק היחידי? אז כולם ישקרו את כולם. המוסכמה היא שהסקס צריך להיות אחלה ואם הוא לא אחלה אז יש בעיה. לא מדברים על זה, והכי חמור, לא מדברים על זה בתוך הזוגיות עצמה. כי הצבעה על בעיה, תביא לפיצוץ אדיר, כי כל הדימוי העצמי של כל אחד מן השניים בנוי על זה.

אז מצד אחד יש את המוסכמה החברתית שהסקס צריך להיות אחלה, מצד שני אני לא יכול לספק את זה עם בת זוג קבועה, וגם אם אני מצליח לעשות את זה- אז גם זה דועך.. זה המיתוס הגדול.. הברווז הגדול..
הנאה מסקס קשורה ליכולת לקיים סקס עם בני זוג בעלי משיכה מינית משמונה והלאה. ועל כן מי שנהנה בדרך כלל מסקס אלו אנשים עד גיל 25 ושרמת המשיכה שלהם היא מ 8 ומעלה. כל היתר מקבלים את השאריות.

צריך להוריד את המסכה מעל המיניות…

זה גירוי שגדל למימדי על, שתפח מעל ומעבר.. הרוב זה בלון מלא בפנטסיה. .כולם מפנטזים, כולם משתוקקים, מקוים, חולמים על עוגות שוקולד עסיסיות, אך מסתפקים בחתיכות לחם יבש משלשום.

וכאן נשאלת השאלה: איך הגענו למצב הזה? שהכל סובב סביב זה, אבל בפועל, בחדרי חדרים, זה בלון ללא אויר? האם תמיד זה היה כך? האם הגירוי המיני התעצם? האם החברה יותר שוטפת את המוח בנושא הזה?

המיניות בבסיסה היא דחף ביולוגי שהושם בנו על ידי הטבע, שצופה בהרבה שכבות של הנאה כדי שיהיה לנו מוטיבציה לקיים יחסי מין ולהמשיך את המין האנושי. אבל החברה לקחה את הדבר הזה והעצימה אותו ורתמה אותו לצרכיה והיות שזו חברה שבבסיס שלה היא מכורה לגירויים, עובדת על גירויים ועל המערכת הכי נמוכה, זה ברור שסקס יהפוך בעצם לאליל בחברה הזו. החברה לוקחת את האנרגיה המינית הזו, ורותמת אותה לצרכיה.

הרחבה של נושא תיעול המיניות לצרכים חברתיים בסיפרו של מישל פוקו: תולדות המיניות הרצון לדעת – http://tinyurl.com/f9yqm

לסיכום: השאיפה הגדולה ביותר של אדם תודעתי צריכה להיות שהוא יהיה מסוגל לדבר על המיניות באופן חפשי עם הפרטנר שלו, מה שלא קורה. ולתקשר את המיניות, בדיאלוגים, אבל בדרך כלל זה לא קורה, כל אחד לוקח את השני בתור אובייקט. וברגע שנפתח דיאלוג אמנם נפתח פתח חדש, אך המלכודות כאן הן גדולות , זה נושא מאוד טעון וזה אזור מאוד טעון ובעייתי, לא לחינם אף אחד לא מדבר על זה, אנחנו עושים סקס אבל אף אחד לא מדבר על זה, זה מטורף בעיני, אנשים יודעים שאם הם ידברו בסקס על מה קורה להם יתפוצץ המוקש הראשון מוקדם. זה נושא רגיש וטעון.

לראות את העולם דרך המוח הימני.

Gabriel Raam

• ספטמבר 22, 2012
• 1 minute read
• No comments

Share

Tweet

תשעים אחוז מן האנשים בעולם מפעילים בעיקר חצי אחד של המח, החצי השמאלי ומתעלמים מן השני. העשרה אחוז הנותרים מפעילים את הצד הימני של המח. צד זה אינו פופולרי, אין לו כמעט שימוש בעולם שלנו. הצד הימני עוסק ביצירה של שפה ותובנה כדי שתתאים לחוויות חדשות. וזאת לעומת הצד השמאלי של המח שעובד על התאמה שטאנצית של תוויות מן העבר דרכן אנו ‘רואים’ את החוויה החדשה. המח השמאלי עובד כמו ארכיון, כל שרואים, רואים דרך הקלסר הרלוונטי בארכיון. הדברים שאנו רואים אין להם קיום אותנטי, אלא רק בכח הקטגוריה שאליה הם שייכים בארכיון, ואם אין קטגוריה, כאילו לא ראינו כלל. המח השמאלי רואה לפי קטגוריות: זה כך וזה כזה, וזה שייך לפה. אין תהיה: ‘מה זה’? התהיה שייכת למח הימני.

המח השמאלי לא יכול לסבול מציאות חסרת שייכות קטגורית, הוא לא יכול להתייחס למשהו אם אין לו קטגוריה. זה סוג של אינוואלידיות, מוגבלות, נכות – כמו אדם שלא יכול ללכת אם אין לו קביים, או לא יכול לראות אם אין לו משקפיים, כך הצד השמאלי של המח לא יכול לגשת למציאות אם אין לו תבנית לוגית שמסבירה את שרואים בהתאם לתאים ולתוויות שכבר קיימות במח.

הצד הימני של המח יוצר בכל פעם מחדש מודלים חדשים כדי שיתאימו למה שפוגשים או רואים עכשיו.

הצד השמאלי של המח בעצם לא פוגש את המציאות כי הוא לא יוצר עבורה את התובנה שתתאים רק לה. זה אומר שרוב האוכלוסיה (תשעים אחוז) לא פוגשים, קולטים, מפנימים או חווים חוויות חדשות, אלא ‘צדים’ אותם כמו בעזרת רשת של צייד פרפרים. ואז החוויה החדשה מקוטלגת בתוך קופסא שבה טמונות חווויות שהתווית עליה מתייחסת אליהם בצורה זו או אחרת.

כאן כדאי לעשות הפסקה קצרה, כי נראה מן הכתוב כי אנשי האונה הימנית (של המח) פוגשים את המציאות כמו שהיא, בעוד שהיתר חיים בארכיון ופוגשים את המציאות רק דרך צנצנת הפורמלין בה הם שמים אותה. ובכן זה היה נכון אילו הרוב לא היה משליט את הראיה הטיראנית שלו, דרך חינוך והקנית השכלה ומוסכמות חברתיות – גם על העשירית השולית הזו. כך שאמנם יש להם את המיכשור לראות את הדברים שלא דרך ההתניה הפורמליסטית, אך הם נאלצים להיכנע לדרך הראיה של האונה השמאלית, למרות שיש להם את הכישורים לראות אחרת.

ובחזרה לענייננו: אז מה בעצם נאמר כאן? ובכן כדי ‘לראות’ משהו באמת, אנו צריכים ליצור תובנה לגביו, ורק דרך המעטה של ההסבר שאנו מעניקים לו אנו מסוגלים ‘לראות’ אותו. הכיצד? ובכן אין למהות של משהו יכולת לתקשר את עצמה עם תודעה כלשהי אלא אם כן היא מקבלת לבוש כלשהו. זה כמו שלא ניתן לשוחח ממרחק ללא טלפון, למשל, קווי הטלפון הן מעין לבוש שמאפשר למשוחחים להיפגש. או עצם מעשה הדיבור: הוא נותן למחשבות ולתחושות את המדיום דרכן הוא נעשה נגיש וקומוניקטיבי. כך גם לגבי חוויות חדשות הן צריכות מדיום דרכו להגיע לתודעה שלנו. וישנם שני מדיומים; האחד מדיום של האונה הימנית והשני של השמאלית.

ההבדל בין הלבוש של האונה הימנית לשמאלית הוא בכך שהאונה הימנית לא מעניקה לבוש אינסטנט, מוכן מראש, היא פוגשת את האובייקט ללא לבוש, תוהה על קנקנו, ודרך חוסר הידיעה, המבוכה והבלבול, מחפשת וטווה לבוש חדש דרך חומרים גולמיים. ואם אין לאונה הימנית חומרי גלם הרלוונטיים לאובייקט החדש, אז או נותרים בחוסר ידיעה, או הולכים לחפש חומרי גלם רלוונטיים. כך או כך רוקמים לבוש חדש, מחומרי גלם ראשוניים, שהוא רלוונטי רק לאובייקט ולאובייקט לבדו וחוץ ממנו אין לו שימוש. והיות והלבוש הזה נתפר במיוחד עבורו, הוא קשור למהות שלו ולא לתדמית שלו.

האונה השמאלית עובדת אחרת. היא מעניקה מדיום מוכן מראש, מדיום שלא קשור למהות הפנימית והייחודית של מה שאנו פוגשים, אלא לצורת ראיית העולם הרציונלית והמפורקת של האונה השמאלית. זו ראייה של תוויות, איננו רואים את האובייקט, אלא את התווית ששמנו עליו.

אנשי האונה השמאלית לא מסוגלים לראות משהו בעירום, הם מיד חייבים להלביש עליו משהו מן המחסן. לא חשוב להם אם התווית שייכת למה שרואים או לא. הם פשוט לא יכולים לבהות בגוף עירום וחסר לבוש, זה מכניס אותנו לתחושה של חוסר שליטה. התחושה של הידיעה, נותנת לנו תחושה כוזבת על שליטה במצב. האדם הראשון קרא לחיות בשם וכך היה כביכול מעליהם. ברגע שאנו נותנים שם למשהו זה מעניק לנו תחושה כוזבת שאנו מכירים אותו ויודעים מהו. (כאן יש חזרה על הכתוב בטור: “ראיה צלולה’ אך הקונטכסט שונה).

לימוד בבתי הספר אינו לימוד שמאפשר מפגש איכותי עם המהות של משהו, דהיינו, להבין משהו לעומק. במקום זה פוגשים שם כמות אדירה של תוויות. ואז הכל בסדר. זה עולם של וודאויות, עולם שנשמע לי, אני מכיר אותו ושולט עליו. אך למעשה, ‘לראות’ משהו דרך התוויות הוא דבר יותר גרוע מלא לפגוש אותו כלל, כי אז הפיספוס הוא מושלם, כי בגלל התוויות אתה בטוח שאתה מכיר את האובייקט. בשעה שאתה לא מכיר אותו כלל. וזה שנדמה לך שאתה מכיר – לא נותן לך מוטיבציה לנסות ולרצות ולהכיר אותו באמת.

רב ראיית המציאות שלנו נמשלת על ידי תוויות ותדמיות, יש לנו מספר מלבושים (תוויות) כלליים וכל דבר שאנו פוגשים, אנו מלבישים עליו מלבוש שכבר קיים במלתחה שיש לנו בארון. וכל הזמן דברים חדשים, חוויות חדשות, מיישרות קו עם התויות שכבר יש לנו בראש.

למשל ברפואה: התווית השכיחה היא: וירוס. כשלא יודעים מה פשר המחלה או התלונה מאשימים את הוירוס.

זו ראית עולם של בית חרושת: קיים שטאנץ וכל חומר גלם חדש שנכנס לבית החרושת מתאים עצמו ויוצא כמו השטאנץ. למשל בית חרושת לנקניק, כל בשר ולא משנה איזה בשר שנכנס פנימה יוצא בצורה של נקניק. כי השטאנץ שם הוא של נקניק. כך במח שלנו; לא משנה מה אנו רואים בהתחלה, מה שנראה בסוף תמיד יהיה נקניק. המח השמאלי לא מוכשר לראות בשרים, ולמיין אותם לבשר של פרה, חזיר. או בשר שוק, ירך וכו’. אלא לפי השטאנץ שכבר קיים. הוא מוכשר לראות את הבשרים דרך המדיום של נקניק, אם הם עדיין לא נקניקים הם לא קיימים עבורו, הם גוש סתמי בלתי מזוהה. ולא ראוי להתייחסות.

הצד הימני של המוח הוא לא בית חרושת, הוא יותר מעבדת מחקר או משרד של בלש פרטי; דרכו רואים את העולם כחידה, כבליל חסר פשר. ההמספירה הימנית מעדיפה את המבוכה והטמטום כדרך גישה יחידה למשהו חדש שפוגשים. הטמטום כמורה דרך. אם אנו לא באים למשהו חדש עם חוסר ידיעה, לא נוכל ליצור את הידיעה. וידיעה אמיתית נוצרת רק מחוסר ידיעה, רק מאובדן, רק מבלבול. ואם חומרי הגלם של האונה השמאלית הם הידיעה וההשכלה, התשובות והידע. הרי שחומרי הגלם של האונה השמאלית של המוח הוא הטיפשות, חוסר הוודאות והבלבול. הבלבול הוא הידיד הטוב ביותר של זה הרואה את המציאות דרך האונה הימנית, כי רק אז הוא מסוגל ליצור עבורה הבנה שמתאימה רק לה. כי אחרת (דרך האונה השמאלית) אנו רואים כל פעם מחדש את מה שכבר ראינו (או חשבנו שראינו) פעם.

ואם האונה השמאלית היא כמו בית חרושת, נגיד שהפעם זה בית חרושת לבגדים, הרי שהאונה הימנית היא כמו החייט של פעם, שתופר עבור כל אדם בגד שמתאים רק למידות היחודיות של גופו ורק לו.

ראיית העולם היצירתית (אונה ימנית) מכריחה אותנו לעבוד קשה. בכל פעם להתחיל מחדש מחוסר הידיעה, מהתהייה, מהליכה לאיבוד, ודרך החשכה הזו לגשש דרכנו כל פעם מחדש וליצור מתוך הכלום משהו שמתאים לזה שאנו פוגשים עכשיו. ולא כמו הצד הימני של המח שרק ממחזר תובנות ישנות שהיו אולי נכונות לגבי דברים שפעם פגשנו.

אי הידיעה לגבי משהו חדש מפחידה אותנו. כמו שתיקה בין בני אדם, כמו להיות בחברת עצמנו; אנו נבלעים בואקום. כמו החלום הזה שחלמנו כילדים שאנו נופלים ונופלים ונופלים, ואין אחיזה.

אנו אוהבים לחשוב שעכשיו אנו משכילים וכי פעם הייתה בערות. אך ראיית התוויות של האונה השמאלית ממשיכה את הבערות כי מאחורי התוויות אין לנו מושג.

הערך האמיתי של לחיות בעולם של תוויות הוא ערך ריגשי, כי החיים עם תוויות מעניק לנו ולאחרים וודאות כוזבת שהכל בסדר, הכל ידוע, הכל תחת שליטה.

קשה לנו עם הערפל הזה שמקיף דבר חדש, אדם חדש, אנו חייבים את הזוית הטכנית ואז אישיותו והתנהגותו מסתגלים באופן קונפורמי, במוחנו, למספר מסויים של הסברים טכניים שמחמיצים את מהות האדם, אך מאפשרים לנו לחיות עם התנהגותו בצורה יותר נסבלת. כי זה מתאים לאיך שאנו רוצים להביט על המציאות. למשל פוגשים אדם שאנו מכירים שהוא עצבני, במקום לנסות להבין את העצבנות הזו אנו מסבירים זאת בעומס בעבודה ועוברים הלאה. או רואים שהוא חיוור ומייחסים זאת לתאורה, במקום לשאול אותו מה הבעיה, או לנסות להבין למה הוא נראה לא טוב.

האונה הימנית היא כמו אומן, צייר – הוא לא יכול לשבת מול אדם שמדגמן מולו ובמקום ליצור ציור חדש הוא שולף ציור מהבוידם, ציור שדומה לו ואומר לו: “כך אני רואה אותך”.

ראיית התוויות הזו היא לא רק פועל יוצא של אונה דומיננטית, היא גם ממשיכה לעבוד דרך החינוך והשיחות החברתיות, שתיהן ממשיכות לחזק את שלטון התוויות. שתיהן באות לגאול אותנו מן המצוקה של להבין באמת מהו זה שאנו מתבוננים בו עכשיו. מן הצורך להתאים תובנה למהות. הלהג החברתי עוסק בחיזוק של תוויות קיימות ובהחלפה של תוויות, כמו עקרות בית המחליפות מרשמים לעוגה.

(הראיה היצירתית (של אונה הימנית) לא רק רואה את המהות של משהו דרך התדמית שלו ודרך התוית שלמלבישים עליו אחרים, אלא היא בדרך כלל הפוכה למה ש’רואה’ התווית. הרחבה של הראיה ההפוכה שלה מציאות בטור: “להתבונן דרך דיסהרמוניה וסתירות” 11.12.2002).

לסיכום: הבעיה של ראיית התוויות היא בכך שהיא לא מודה שאין לה עניין לתהות על קנקנה של המציאות, היא מתחזה כאילו התווית היא ראיית מציאות אמיתית, מפוכחת וצלולה. היא מספקת הסבר טכני שאין לו ולא כלום עם המהות של מה שאנו רואים וההסבר הטכני הזה מתחזה לראיה אל תוך המהות של הדבר. לו ההסבר הטכני, של התוויות, היה מודה שאין לו עניין בהבנה של מהויות, ניחא, הבעיה היא שהגישה הטכנית והשבלונית של האונה השמאלית מתיימרת להיות גישה מהותית וכאן הבעיה. כי אם איננו יודעים שאיננו רואים את המציאות אין דרך בעולם שנוכל אי פעם להתחיל ולראות את המציאות באמת.

19.1.2003

——————————————————————————–

ההמיספרה השמאלית יחודית לכל אחד מאתנו, ואילו הימנית היא חלק מהנואוספירה, תודעת העל. בזמן הערות כביכול ההמיספרה השמאלית במוחנו דומיננטית, והיא אחראית על יצירת ה-dokos או המאיה. אולם בעת שההמיספרה השמאלית נחה, נוטלת ההמיספרה הימנית פיקוד, ומקשרת בין ההכרה ”האחרת”, או תת ההכרה, של כל אחד מאתנו לבין תודעת העל. ההמיספרה השמאלית מתנהגת כחלקיק, נפרד וייחודי לכל פרט, והימנית דומה לגל שהוא חלק משדה או רשת של תודעות משותפות, המרכיבות את תודעת העל.

מאיר יגר מתוך ואריאציות על נושא מאת הרקליטוס.

http://www.sf-f.org.il/story_789

 ציטוטים ואמירות כנף, גבריאל רעם

Gabriel

• מאי 25, 2023
• 5 minute read
• No comments

Share

Tweet

*

קבלה עצמית אמתית פירושה לקבל את עצמך כשאת מקבל עצמך דרך החולשות שלך.

*

אם היית יפה כשהיית צעירה – כשאת מזדקנת, אתה מאבד את יופי הנעורים שלך. ואת נראית לא מושכת כמו שאר האישה שהיו פחות יפות בצעירותן.

*

לשום דבר לא יכולה להיות משמעות כשהמוות מחכה.

*

*

כשאתה דואג לי פיזית או טכנית ללא חמלה או אמפתיה – אתה מענה ומייסר את נשמתי.

*

יש חטא אחד שאי אפשר למגר והוא שלילה, או חסימה, של הנשמה.

*

הפשיזם והקנאות צוברים כוח בכל העולם כעת בשנת 2022. שנאה תמיד הייתה יעילה יותר מאשר דבקות בערכים.

ועצוב שכוח הרע לעשות הרע גדול מכוח הטוב לעשות טוב.

*

דמוקרטיה היא עריצות הרוב עם המכנה המשותף הנמוך ביותר.

*

הסיבה שבגללה אנשים מתחברים בצורה כל כך מדהימה לכלבים שלהם – כולם יודעים אבל אף פעם לא מנוסחת במילים: זה בגלל האהבה, החמלה ותשומת הלב הבלתי מותנית שהם כל כך בוכים לה אבל לעולם לא מקבלים מבני אדם.

*

נמאס לי מאנשים שמצהירים בקול רם כמה הם אופטימיים (בניגוד לראיות בחיים האמיתיים).

אני מייחל לאדם אחד אותנטי שיהיה לו האומץ לצאת ולומר: אני פסימי.

*

יש משולש של אדם, אדמה (טריטוריה) ורוח. ואפשר לאכלס רק שני שליש מהשלוש.

כיום ובעשורים האחרונים שני השליש הם טריטוריה ואדם. ואדם ורוח היו אולי רק בתקופת החסידות

אנשים בעלי רגישות גבוהה הם אנשים מיוחדים, בעלי נקודת מבט ייחודית על החיים (קריטית). ורוח גבוהה, אבל החברה הבינונית והקונפורמיסטית לא סובלת את מי שלא משתלב במערכת. מה שגורם להם פגיעה רגשית בכל פנייה של אנטי נגדם. ורגשות אשמה עמוקים, (בלי אשמתם) וחיים קשים מאוד

*

דעה, ובמיוחד כל דעה פוליטית – היא אחת הדרכים העיקריות שבהן הקולקטיב שולט בחשיבה העצמאית של הפרט

*

חברה או קבוצה שאין להם אמפתיה וחמלה כלפי החלשים, הרגישים וחסרי האונים שבתוכם – נאלצות להתפורר ולהתפרק בדיוק בגלל היעדר האמפתיה והחמלה הללו.

*

היתרון הגדול של הבינוניות הוא בכך שהיא מגינה עלינו מפני ההתקפות בגין חריגה מקונפורמיות.

*

החטא האחד שאי אפשר ואסור לסלוח עליו הוא שלילת הנשמה.

*

סקס אחראי לרבות מהשחיתויות האנושיות, לא כל כך אהבה,

(אצלו יש הרבה שברון לב, אבל אין שחיתות).

*

כשהם דואגים לי פיזית או טכנית מבלי שזה מלווה בחמלה או אמפתיה – הם מענים ומייסרים את נשמתי.

*

הסיבה שבגללה אנשים מתחברים בצורה כל כך מדהימה לכלבים שלהם – כולם יודעים אבל אף פעם לא מנוסחת במילים: זה בגלל האהבה, החמלה ותשומת הלב הבלתי מותנית שהם כל כך בוכים לה אבל לעולם לא מקבלים מבני אדם.

*

נשים רוצות תשוקה ומיןלא פחות מהגבר, אבל הגבר נותן להן סטאטוס של כובש, וזה רחוק ממה שנשים משתוקקות וצריכות.

עבור גברים סקס הוא סוג של מלחמה, עבור נשים זה משחק של שחרור אולטימטיבי, הקלה באגסיביות שהגבר משתמש בהן כצינור ביוב. הנשים משתוקקות לשחרור של איסורים חברתיים וחגיגה של מיניות משוחררת וחירות הדדית – באמצעות פעילות מינית מסונכרנת.

אבל נשים נכנעות לתנאים של גברים בנוגע לאווירת המלחמה, כך שהן אינן יכולות לחוות במלואן את התשוקה שלהן. מצב מלחמה זה במיטה טוב לגברים ומזיק מאוד לנשים. אבל גברים לא משחקים את משחק החופש והחושניות עם בת הזוג, רק בתנאים שלהם הוא הכובש והיא הנכבשת.

נ. ב.

אף אישה לא תודה בכך בשום צורה, כי היא יודעת שגבר ימות לפני שוותר על כוח ושליטה.

(אז הם מסירים את התסכול מתוך תחושת אשמה עמוקה).

*

להגיד על מישהו שהוא רגיש (או רגיש מדי) וחייו עצובים ולא מוצלחים – מומלץ לו למצוא פסיכולוג טוב. האמת היא שהם מיוחדים, בעלי פוטנציאל ברמה גבוהה, נושאים ניצוץ גבוה – ומתי. הם חיים בחברה מאוד מאשרת, בינונית ותחרותית, שבה לאנשים כמותם אין מקום והם מופלים ונדחים, ולכן הם ממשיכים בחייהם, נפגעים כל הזמן וסובלים מאשמה ובושה קשים.

*

סקס אחראי לרבות מהשחיתויות האנושיות, לא כל כך אהבה,

(אצלו יש הרבה שברון לב, אבל אין שחיתות).

*

כשהם דואגים לי פיזית או טכנית מבלי שזה מלווה בחמלה או אמפתיה – הם מענים ומייסרים את נשמתי.

*

הסיבה שבגללה אנשים מתחברים בצורה כל כך מדהימה לכלבים שלהם – כולם יודעים אבל אף פעם לא מנוסחת במילים: זה בגלל האהבה, החמלה ותשומת הלב הבלתי מותנית שהם כל כך בוכים לה אבל לעולם לא מקבלים מבני אדם.

*

*הפרה הקדושה של המיניות הזוגית*

נשים רוצות תשוקה ומין יותר מהגבר, אבל הגבר נותן להן מין של כובש, וזה רחוק ממה שנשים משתוקקות וצריכות.

עבור גברים סקס הוא סוג של מלחמה, עבור נשים זה משחק של שחרור אולטימטיבי, שחרור של איסורים חברתיים וחגיגה של מיניות משוחררת וחירות הדדית – באמצעות פעילות מינית מסונכרנת.

אבל נשים נכנעות לתנאים של גברים בנוגע לאווירת המלחמה, כך שהן אינן יכולות לחוות במלואן את התשוקה שלהן. מצב מלחמה זה במיטה טוב לגברים ומזיק מאוד לנשים. אבל גברים לא משחקים את משחק החופש והחושניות עם בת הזוג, רק בתנאים שלהם הוא הכובש והיא הנכבשת.

נ. ב.

אף אישה לא תודה בכך בשום צורה, כי היא יודעת שאף גבר לא יוותר על כוח ושליטה.

(אז הם מסירים את התסכול מתוך תחושת אשמה עמוקה).

*

להגיד על מישהו שהוא רגיש (או רגיש מדי) וחייו עצובים ולא מוצלחים – מומלץ לו למצוא פסיכולוג טוב. האמת היא שהם מיוחדים, בעלי פוטנציאל ברמה גבוהה, נושאים ניצוץ גבוה – ומתי. הם חיים בחברה מאוד מאשרת, בינונית ותחרותית, שבה לאנשים כמותם אין מקום והם מופלים ונדחים, ולכן הם ממשיכים בחייהם, נפגעים כל הזמן וסובלים מאשמה ובושה קשים.

*

עם זה, כל צורה של כתיבה יצירתית היא העיסוק המספק, המשמח והמתגמל ביותר עבור אנשים רגישים ביותר.

https://hagut.net/%d7%a6%d7%99%d7%98%d7%95%d7%98%d7%99…/

”אם אתה זורק פנינים לחזירים, החזירים לא נעשים פחות חזיריים, אך הפנינים, אוה הפנינים, נעשות פחות פנינים…”

גבריאל רעם
“כוחו של הרע להרע, גדול יותר מכוחו של הטוב להיטיב”

ג.ר. 16.12.2006
“לאנשים הכוחניים יש יכולת לגרום לאנשים העדינים והרגישים לחוש כאילו החרא של הכוחניים הוא האשמה האישית שלהם”

ג.ר. 30.6.2006
“מוות בסוף החיים –הוא סיומם,

מוות באמצע החיים –הוא התחלתם”.

ג.ר. 14.8.2004
“תחילת החיים בלידה, מבשרת את סיומם –במוות,

לידה באמצע החיים מבשרת את תחילתם – בחיים”.

ג.ר. 14.8.2004
“החוכמה היא ליצור חופש בתוך הגבולות

ולא לפרוץ אותם על מנת ליצור את החופש”

ג.ר. 24.7.2004
אם להיות אמיתי עם הזלת אומר להיות אגואיסט

הרי אני מעדיף את הזיוף של ההתחשבות בו.

(כשישראלי אומר לך: אני רוצה להיות אמיתי איתך,

הוא מתכוון שהוא מעדיף את האגואיזם שלו

על פני הזיוף של ההתחשבות בך).

ג. רעם (20.5.2004)
“אמנות החיים, או חכמת החיים – היא לא להאיר את חשכת החיים,

אלא לפתח ראיית לילה”.

ג. רעם
“במערכות יחסים – נשים סלקטיביות -לפני, גברים נוטשים- תוך כדי”.

ג. ר.

“גברים נוטשים מערכות יחסים, נשים נוטשות את המסגרת שחנקה אותם”.

ג.ר.
· אתה צריך לקבל עצמך בחזרה מאחרים – כדי להיות.

ג. רעם
· אם אינך מקבל את ההכרה לגבי מי שהנך, הרי שאתה הוא אתה – רק בדמיונך.

ג. רעם
· כעס הוא אחד הדברים האחרונים שיכול אדם לחוש כביטוי לחופש שאין לו.

ג. רעם
.”האמת בקשר לאנשי השוליים, שהם שם (בשוליים) בגלל שהם לא יכולים שלא להיות במרכז של עצמם, וכך הם נודדים לשולי החברה, שהיא בעצמה שוליים של מה שבאמת מרכזי בחיים

 

.

ביבליוגרפיה

Ways of Seeing bibliography

John Berger

Barcode 9780141035796

Paperback

Current price£8.51

Click here to join our rewards scheme and earn points on this purchase!

In stock

Estimated between Mon, 29 Apr and Thu, 30 May. See details

ראש הטופס

Quantity

Add to Basket

Add to Wishlist

תחתית הטופס

Release Date: 25/09/2008

Genre: Arts & Photography

Sub-Genre: Philosophy & Spirituality

Label: Penguin Classics

Language: English

Publisher: Penguin Books Ltd

Seeing comes before words. The child looks and recognizes before it can speak. But, there is also another sense in which seeing comes before words. It is seeing which establishes our place in the surrounding world. The relation between what we see and what we know is never settled. This is a book on art in various languages.

Based on the BBC television series, John Berger’s Ways of Seeing is a unique look at the way we view art, published as part of the Penguin on Design series in Penguin Modern Classics.

‘Seeing comes before words. The child looks and recognizes before it can speak.’

‘But there is also another sense in which seeing comes before words. It is seeing which establishes our place in the surrounding world; we explain that world with words, but word can never undo the fact that we are surrounded by it. The relation between what we see and what we know is never settled.’

John Berger’s Ways of Seeing is one of the most stimulating and influential books on art in any language. First published in 1972, it was based on the BBC television series about which the Sunday Times critic commented: ‘This is an eye-opener in more ways than one: by concentrating on how we look at paintings . he will almost certainly change the way you look at pictures.’ By now he has.

John Berger (b. 1926) is an art critic, painter and novelist.born in Hackney, London.
His novel G. (1972) won both the James Tait Black Memorial Prize and the Booker Prize.

If you enjoyed Ways of Seeing, you might like Susan Sontag’s On Photography, also available in Penguin Modern Classics.

‘Berger has the ability to cut right through the mystification of professional art critics . he is a liberator of images: and once we have allowed the paintings to work on us directly, we are in a much better position to make a meaningful evaluation’
Peter Fuller, Arts Review

‘The influence of the series and the book . was enormous. It opened up for general attention areas of cultural study that are now commonplace’
Geoff Dyer in Ways of Telling

‘One of the most influential intellectuals of our time’
Observer