"כשאני מסתכל אחורנית הכל נראה לי החמצה. לא החמצה בדברים שלא היו אלא החמצה בדברים שהיו. כל מה שקרה הוא החמצה מעצם היותו, ומזה שהוא איננו עוד. זה לא עניין פרטי שלי. זה עניין שהחיים עצמם הם כמו חלום. חולפים, לא נשארו כמו שהיו, יש מוות בתוך החיים עצמם".
פנחס שדה, מתוך ראיון עם בילי מוסקונה לרמן, את, 1992
*
הכל נע. כה לאט, כה בשקט; צמיחה, קמילה – שניהם כה שקטים, עד
שכמעט אינם מתרחשים כלל.
בני השישים של היום הוזים את עברם אך נראים כל כך בני שישים,
כאילו מעולם לא היו בני ארבעים, רק לפני עשרים שנה…
ובני העשרים של היום כאילו לא יהיו לעולם בני ארבעים, בעוד
עשרים שנה בלבד.
הזיכרון שוקק חיים ומה שיקרה כה מעורפל… ועדיין אותן
עשרים שנה מוליכות לאחור כפי שהן מוליכות קדימה. ויום אחד אתה
שם, ויום אחד אתה כבר לא, כאילו מעולם לא היית…
דבר אינו כשהיה ואינו כפי שיהיה: כדור הארץ, הירח, כוח הרצון,
הכוונות שלנו – הכל נתון לשינוי, צומח או נובל, גובר או נחלש,
מתעצם או נמוג.
הישן נע החוצה, החדש נע פנימה. ההצגה נראית אותה הצגה, רק
השחקנים התחלפו, ממלאים את אותם תפקידים.
ההשתנות האיטית משטה בנו; אנו ארנבים האצים קדימה – רק כדי
לגלות בסופה של הדרך כי הצב האיטי של הזמן הקדים אותנו. הנה
אנו בני שישים לפני שהספקנו )למרות המהירות הרבה שבה אנו
שועטים דרך חיינו( להיות בני עשרים.
יש כאב בהסתכלות לאחור; שהרי רק לעיתים רחוקות חיים אנו את
הרגע במלואו; בדרך כלל, אנו רק נוגסים ממנו קלות ואצים הלאה,
מותירים מאחורינו את הרגע שאך לא מכבר היה ההווה שלנו –
מבויש, גולמי, לא ממוצה, לא מנוצל. אבוד לעד.
ואז חולפות להן עשרים שנה…
אנו מסתכלים לאחור והרוח הבלתי ממומשת של הרגע שחלף בוכה מתוך
ארון הזכוכית של עברנו: הצילו, אס. או. אס.
אך הזמן עבר ולא ישוב עוד. וזה כואב.
התקוות הגדולות של פעם רמוסות עתה תחת סלעי המציאות, פזורות
בגולת היומיום, הממשיכה בחייה מיום ליום, אינה מעיפה מבט לעבר
הקהילות הקטנות של חלומות שכוחים.
אך אותם חלומות, אותן תקוות, אותם נצנוצים צעירים של פעם – הם
יותר אנחנו מאשר אי פעם נהיה.
האתמול הוא אהבתנו הגדולה באמת. המחר הוא פילגש שמפתה עושה
עיניים, רומזת, מגרה ובעיקר מבטיחה.
אך העתיד אף פעם לא מקיים, העבר תמיד מכזיב.
וככל שיש יותר עתיד אנו יותר מגורים, יותר משתוקקים ויותר
מפנטזים. וככל שיש יותר עבר אנו יותר מאוהבים. אהבה נואשת, אל
מה שיכול וצריך היה להיות – אנחנו.
*
"כל מה שלא סבלת ולא גאלת עד תום – יחזור אליך"
הרמן הסה
Gabriel Raam