החיים כהתמכרות להנאה ולאושר. חלק א’.

חלק א. הסגידה לאושר

כולם מחפשים את האושר.

חושבים שבהתבגרם הם קרבים אליו, רגע רגע, שעה שעה ומיום ליום.

מאמינים שעכשיו למדו, שעכשיו ילמדו, איך לתכנן את האושר (שמגיע להם, שהוא מנת חלקם) בדרך טובה יותר.

לא יודעים, שכל יום שעובר מתרחקים ממנו, כי האושר הוא כמו רכבת שמתרחקת מתחנת האושר.

האושר היה בהתחלה; בתקופת הינקות, והילדות; הלעיטו אותנו בהרבה דמיונות, כדי שנגדל ונאמין שאנו גדלים לקראת האושר. ואכן שם היה קצת אושר. אך מזה זמן רב זה רחוק מאוד מזה. אנחנו כל הזמן מתרחקים ממכסת האושר אותנו ניצלנו בילדותנו. עובדים על קופה ריקה ממטבעות שיקנו לנו את האושר. האובר דרפט באושר חוגג, אך אנו בשלנו, בטוחים שכל יום שעובר מקרב אותנו אל האושר.

האושר מחכה לנו. עד עכשיו זו הייתה רק חזרה. פעם טעינו.

אך בינתיים מתרבים הסימפטומים לכך כי האושר מאיתנו והלאה;

הריקנות והשממון המתמשכים, התסכולים, היאוש והדיכאון.

המתחים שאנו ממשיכים להפנים.

המעצורים והעכבות, שכמו יבלית, כבר חוסמים כל הבעה של רגש חופשי וספונטני.

ומצב התקשורת הנוכחית שממשיכה לקרוס בינינו לבין הקרובים לנו.

– כולם למעשה משדרים לנו, שאנו רחוקים מאוד מן האושר!

ואנו מסתכלים מסביב, ורואים את הורינו, את בתי האבות וכולם מלאים לא באנשים מבוגרים שבסופו של דבר התפשרו הרבה למטה מקו האושר. עבורם, ארוחת הערב, ומה שיש בטלויזיה, ביקור הנכדים, או חופשה שנתית בים המלח, הפכו לפסגת האושר. מי האפסיים של הבינוניות מככבים עתה במקום פסגת האושר. אך אנו מסרבים לקבל את גזר הדין, הרשום על פני המבוגרים מאיתנו; 'לנו זה לא יקרה', אנחנו נצליח להגיע לאושר'.

וזה לא רק אנחנו, יש כאן קונספירציה שלמה; אוי לנו, אם נעיז להודות בפני מישהו מהקרובים לנו, בכך, שהאושר מזה זמן אינו מנת חלקנו, וכי הסימנים מראים שמיום ליום זה נהיה פחות. אנו נקבל כזו מן נזיפה, הרצאה או נאום על כל הקטע של הצד הריק והמלא של הכוס, להגיד תודה על מה שיש וכו' הלאה וכו' הלאה.

ולילדים שלנו אנו משדרים כי 'אתה יכול להגשים כל חלום, רק אם תאמין בו מספיק חזק', ושהשמיים הם הגבול', ושלכל אחד יש את הזכות המלאה לחתור ולהשיג את האושר שלו.

ומספר החגיגות שמסביב רק מאשר לנו כמה שפר חלקם של האנשים סביבנו ואיזה כיף, כל הזמן מסיבות; יום הולדת, יום נישואין, קבלת התואר, עליה בדרגה, ברית מילה. פוגשים אנשים רק במסיבות. אך את האנטיזה לא מפרסמים; בשקט בשקט מפנימים את המפלות, האכזבות, הכשלונות. אף אחד לא מעוניין ממילא. מפרסמים בגדול רק את הנצחונות, את הדברים שניתן לחגוג בפנים מאירות, להראות שוב כמה טוב. וכמה נהדר.

את היגון למדנו להצפין בחדרי חדרים, את האושר אנו חוגגים בראשי חוצות. אף אחד לא יבוא להיות איתנו ביגוננו, כולם יבואו לשמוח איתנו. וכך אנו ממציאים כל הזמן סיבות לחגוג ולהכריז על סיבות לאושרנו.

ולסיום, סיפור אחד ויצירה אחת:

סיפור עתיק מספר:

"האדם בחייו משול להולך במדבר שלושה ימים ללא מים, ובעוד דקות מספר יגווע בצמא. והנה נמר שועט לקראתו. והאיש בורח בשארית כוחותיו, והנה מן העבר האחר, עט עליו אריה… במר נפשו, הוא מעיף מבט לכל הכיוונים, והנה, ממש מתחת לרגליו, בור. מבלי לחשוב, הוא קופץ פנימה… ומלגה שהבור עמוק מאוד, ובקרקעיתו קן של צפעונים. תוך כדי נפילה, הוא מבחין בשיח הצומח מדופן הבור. הוא שולח יד, נאחז בו ונפילתו נבלמת. עוד בטרם הספיק לנשום לרווחה, הוא מבחין בשני עכברים, האחד שחור והאחר לבן, המכרסמים את גבעול השיח משני צידיו. רגע לפני הינתקות הגבעול, מבחין האיש בטיפת דבש על אחד העלים, והוא מלקק אותן בשארית כוחותיו…"

ויהי עצב:

"יש ובהתבוננות בעיני בעלי חיים אפשר לגלות עצב. עצב שקט, שלם בתוך עצמו ולשיו. כאילו יודעים הם דבר מה. בחלוף את המשובה של הגורים, עושים בעלי החיים הבוגרים את יהיהם במעין שקט עצוב; שלא כבני האנוש הבוגרים, המנסים בכל כוחם להאריך את משובת ילדותם ואת שכאון נעוריהם בשתייה, בריוקדים, בשירים, בסטוצים, בבדיחות, בבידור; נאחזים בה, בשמחה, כאילו נצליח לגרש בכוחה את הבדידות והכאב של שארית ימינו. לופתים אנו אותה במעי היסטריה מתוחה ומתאמצת; עוד יין, עוד סקס, עוד אוכל, עוד מוסיקה. רוצים אנו להישארק צעירים, להישאר מאושרים – עוד קצת, עוד קצת.

בשמחה המאולצת הזאת יש התכחשות והתעלמות ממצבו הקימוי של האדם, בצועד בבטחה לקראת סתיו חייו, לקראת כלותו.

כפי שהשמחה הינה אותנטית בהתחלת החיים – עם הצהוב והאדום של הילדות – כך העצב הינו אמיתי ואותנטי בגיל הבשלות – עם הכחות והשחור של הליל והחורף של חיינו.

אדם צריך לדעת להתבגר ולהזדקן בענווה, בשקט, בשלווה ובקבלה – כאילן בסתיו, מלא נוכחות וכבוד עצמי.

יש בה, בבגרות הנכונה, מין פיוס, מעין השלמה מפוכחת ומכובדת של מי שיודע את מקומו ביקום; פירור זעיר, זמני וחולף במרחבי היקום הענקי, שאין בו רחמים כלפי ביליוני פירוריו המתכלים.

במקום לברוח אל המסכות, אל המשחקים, אל התחליפים – אפשר אולי לפקוח עיניים, להתבובן עמוקות ואבסורד ובטרגדיה של הקיום האנושי, מבלי למצמץ או להשפיל מבט – אך עם רגש והתייחסות; ובעיקר בעצב, עצב רב ואינסופי".

מתוך: "החיים המציאות ומה שנסתר", גבריאל בן יהודה, הוצאת גל, 1999.

עמ' 199