החיים כתנועה לקראת התכלותם

החיים נוסעים לעבר כלותם, יום אחד לא נהיה –  את זה כולם יודעים (אומנם לא ממש יודעים, יותר מניחים שיודעים. וגם אילו הייתה זו ידיעה ולא הנחה אודות ידיעה, עדיין זו לא ידיעה ממש, יותר  ידיעה אודות הידיעה. ידיעה המטשטשת את הדבר אותו היא אמורה לדעת). 
אך ישנה ידיעה נוספת, חמקמקה ועמוקה יותר; לדעת כי הרגע הזה, וזה שיבוא אחריו, וכל הרגעים שהיו ויהיו- כולם חיים, מתופעלים, מתוחזקים ומונשמים  –  על ידי התנועה לקראת חוסר היותם. 
התנאי האינהרנטי לקיומם של החיים, היא התנועה לקראת התכלותם.
ההתכלות היא המנוע של ההיות. כדי להיות, עלינו לנוע לקראת חוסר היותנו.
היותנו מונשם על ידי התנועה לקראת חוסר היותנו. 
כמו נר; הלהבה והחום והאור, מאופשרות  מעצם התנועה של הנר לקראת סופו. הלהבה היא הפועל היוצא של דינמיקת ההתכלות שלו.
התנועה לקראת חוסר היות היא המאפשרת את ההיות.
הדינמיקה של היש, נבנית מן התנועה לקראת האנטיתיזה של עצמו.
אך הכל כה ישנו, כה יציב, עד שהוא מסתיר את המושך בחוטים, את ההתנועה לקראת ההתכלות, המאפשרת את המריונטה  של החיים.
כל עוד אנו מתכלים, יש לנו קיום והוויה והווה. ברגע שנפסיק להתכלות, נפסיק להיות. היותנו נגזר מתנועתנו כלפי חוסר היותנו.
החיים הם חוזה בלתי מותר בינם לבין התנועה לקראת התכלותם.
—
22.1.2007
קפה הילל, 09.05 מושבה גרמנית, ירושלים