החמצה מופלאה*

נסתר, אני רוצה, ורגוע
כי אני נסתר, ודווקא
משום שאני רגוע, אני רוצה
למלא את ימי באי-ציפייה מהם.

מי שזוכים למגע העושר,
עורם נצרב ממגע הזהב.
מי שהתהילה נושבת באפם
חייהם מחווירים לאיטם.

מי שעבורם האושר
הוא שמש, צפויים ללילה.
אולם מי שאינו מצפה לדבר
כל מה שבא מבורך הוא.

פרננד פסואה

***

ישנו יופי מרתק בקיר עם טיח מתפורר.

בטריפ ל. ס. ד. ניתן לצלול שעות לפיסת טיח מתפוררת אחת ולמצוא בה יופי מרתק ומכמיר לב.

ואין דבר מרתק מגדולה באדם שנמצאת בתהליך של התפוררות והאדם עצמו נדחה מן המרכז שנעוריו הציבו אותו בו אל השוליים של החיים.

מאז ומתמיד סופרים ויוצרים גדולים יצרו וכתבו את יצירותיהם הגדולות אודות דמויות שוליים מוחמצות כאלו.

אין גדולה מעניינת יותר מאשר אדם שנותר נאמן לאהבת עברו, למרות ובגלל שעבר זמנה.

בתקופה בה הכול קם ונהיה לפי 'כוכבים נולדים' ואלילים לרגע, בתקופה בה מה שלא מככב עכשיו בראש חוצות – לא קיים, ישנו משהו נדיר ומיוחד בנאמנות להבטחת נעורים, גדולה עתידית, שלא יצאה מן הכוח אל הפועל. נאמנות הקיימת לא בגלל ההצלחה אלא למרות חוסר התממשותה.

נאמנות לפוטנציאל המוחמץ שהיה יכול וצריך להתגשם. זו נאמנות לא להצלחה שהזוכה לתשואות, אלא לגלעין שמעולם לא ראה אור יום.

זו נאמנות לא לרווח באור הזרקורים של החברה המפנקת. אלא נאמנות לקוד הנפשי, לא בגלל סיכויי הצלחה אלא בגלל שזו הנפש.

זו לא חוכמה להיות נאמן להצלחה שהתממשה, זו גדולה להיות נאמן לפוטנציאל שפוספס. כמו הנאמנות לאהבת נעורים גם כשיופיה הרחק מאחוריה ולעולם לא ישוב.

זו אנדרטת הנצחה לאלפי כישרונות, תקוות, נפשות גדולות,– שלעולם, לעולם לא יראו אור. הם באו והלכו מבלי שהותירו חותם.

מסתובבים בינינו מי שהיו בנעוריהם הבטחות גדולה, נפשות בוערות. בחוץ הם כמו כולם, אפילו פחות מכולם, הם הפכו לאנשי שוליים, כי הנאמנות לאש היוקדת בתוכם, לא נתנה להם להשקיע במרוץ העכברושים אל הפיסגה החברתית. (אפילו לא מקום טוב באמצע).

החמצה, החמצה בגין תמימות, בגין אותנטיות לאמת פנימית שלא הצליחה להסתדר עם איך שהדברים מתנהלים, עם הסדר הקיים. יש אנשים שיודעים להסתדר, הם לא.

הם היו יכולים לשכוח, למחוק, לשים פס ולהוציא את המקסימום ממה שנותר, אך הם לא, לא יכולים לשכוח, לא יכולים לבגוד בגדולה שחיה בנעוריהם גם אם לעולם כבר לא תצא לעולם.

זו לא חוכמה להיות צעיר ושיכור מן ההבטחה והפירגון שהנעורים מקבלים בגין רעננות ובגין כל האפשרויות שפתוחות לפניהם. אך זו גדולה אמיתית לא להיות מסוגל להפר שבועת אמונים ולבגוד בחזון הנפשי של אז.

אם משהו נעלם בגלל השנים, אז הוא לא היה אמיתי כבר אז. משהו אמיתי שורד לא בגלל, אלא למרות.

הוא חייב לשרוד, נגד כול הסיכויים, גם במחיר הפתטיות.

————-

* מוקדש לסרטו של נסים מוסק: "הבמה החשמלית".

———–

גבריאל רעם. 31.5.2008