היצור הפילוסופי.

"בפילוסופיה חושבת התבונה על עצמה ועושה את עצמה עניין החקירה. האדם כפילוסוף מפקיע עצמו כביכול מתוך החיים שבתוכם הוא שקוע כאדם וגם כאיש מדע, מסתכל בעצמו ועושה את עמדתו הרגילה מושא להסתכלותו ולחקירתו"
ש. ה. ברגמן, מבוא לתורת ההכרה, ע' 1.
*        *
מסתובבים בינינו אנשים מזנים שונים. זן האמן, זן איש הכספים, זן איש הקריירה, זן איש המשפחה, הזן הרומנטי, הזן המיני, הזן הפוליטי, הזן הכספי, הזן הקרימינלי וכו'. ועוד ועוד. ואין הכוונה דווקא להיבטי אישיות למיניהם, מעין גנטיקה פסיכולוגית, אלא על משהו עמוק יותר, משהו שקשור למבנה הנפש של האדם, יותרמאשר למערך הפסיכולוגי או הרגשי שלו. אך גם ברמת הנפש ישנם 'זנים' שהם שכיחים פחות, והכוונה לזן שהוא קצת יוצא דופן. אם האחרים קיימים במעין אשכולות, הוא נדיר יותר. מעין עוף מוזר; היצור הפילוסופי.

אז מיהו? איזה מן טיפוס הוא היצור הפילוסופי? פילוסוף הוא אדם החושב על החיים, חושב את החיים, חושב ולא נרגע, חושב ולא מגיע. כמו הגלים השואפים אל החוף, או המעיין הממשיך להישפך אל אפיק הנחל.
להיות פילוסוף אינו מקצוע, או תחום לימוד, או נטיה, או תחביב. הוא קללה של אדם שלא מסוגל ללכת לאיבוד בחיים, כל הזמן חייב לתהות על קנקנם. אחרים מקבלים את מה שישנו, כמות שהוא, פחות או יותר, ומתקדמים בעיסוקיהם )או לא(. רק לו יש משהו שמעכב בעדו; התהיה הזו. כל הזמן מפכה בו התהיה הזו, מאחורי כל דבר שהוא עושה, וברווחים הקטנים שבין דבר אחד שהוא עושה למישנהו, הוא יושב ומשקיף, בוהה, מנסה לרדת לפשר העניין; אנשים יושבים בבית קפה, הוא מביט ושואל עצמו, מה הם מנסים לעשות? מה יוצא להם מזה? מה הם מנסים להשיג בזה שהם יצאו והם יושבים שם וצוחקים? מאיפוא באה הצורך הזה לשבת בבית קפה ולצחוק עם אחרים. ואולי זה לא צורך אלא כיסוי על משהו. מה באמת קורה שם הוא שואל? מה פשר הישיבה הזו שם ביחד? יש לו בעיה; הוא לא מסוגל לקחת דברים כפשוטם.

מביט בו איש המעשה, ואומר לו: "אתה יודע מה הבעיה שלך, אתה חושב יותר מדי". בעיה? תוהה הפילוסוף בינו לבין עצמו, בעיה? הרי אם ימצא עצמו אותו איש מעשה ביום רביעי בבוקר באמצע שוק הומה והוא לא יודע איך הגיע ומה הוא עושה שם, האם לא יהיה הכי נכון לתהות על פשר מעשיו שם, ומה זה השוק הזה? אפשר להגיד שהפילוסוף עדיין לא נרגע ) וגם לא ירגע( מזה שהוא בכלל פה. שיש חיים, שיש עולם ואנשים חיים בו. הוא מביט בזה כל הזמן כמו בפעם הראשונה, מקמט מצחו ואומר לעצמו את המשפט הפילוסופי הכי קמעי וראשוני: "מה זה"? ואחר כך אולי: "מה קורה"? "למה"? "למה כך"? "לאן זה מוביל"? "מהיכן זה בא"? וכך, הוא אף פעם לא בפנים, לא חלק מן המשחק, לא בצוות של אף אחד, אף פעם לא לגמרי בתוך משהו. משהו בו כל הזמן בחוץ, מנסה להתעורר, מנסה לעורר מודעות, ביחס למה שקורה סביבו. מחכה לזיק שיבליח שיאיר לרגע את חשכת התודעה שאופפת את הכל. ואכן, כל ימיו הוא חש כאותו האיש שלפתע מצא עצמו בשוק בעיר זרה ותוהה מהו השוק הזה? מהי העיר? ומה הוא עושה שם? או בלשון הנמשל: "מה הם החיים האלה בעצם"? יום אחד הוא מצא עצמו חי, אך מאז מציגים את החיים בפניו כעובדה, כילד – מנסים להכין אותו לחיים כמות שהם, כדי שיחיה אותם. אך הוא )גם בבגרותו( לא מסוגל להיכנס למסלול, נראה לו כי כל הזמן אנו חיים כשעינינו מכוסות, ורק נקב זעיר יש בכיסוי ומה שאנו רואים אנו קוראים לו חיים. הוא חש שיש יותר מזה, שיש חידה מסביב שאת פישרה עליו לפצח. עיניו מוקפות בכיסוי ותודעתו ותודעת האנושות – מצויים בחשכה קשה. הוא חש כאילו כולם כל הזמן מתנגשים בחפצים בדרך, סובלים מחבורות, כוויות, מכות יבשות ודימומים פנימיים. אך מקבלים זאת כגזרת גורל, וממשיכים הלאה. אך הוא לא נרגע; הוא חייב לראות, חייב לדעת מה קורה. הוא מנסה בכוח להבין, להתעורר, לראות. חש את החשכה שמסביב, את הבלבול בתודעתו. מקיש כל הזמן על המצפן התקוע, מנסה למצוא היכן כיוון צפון. הוא כל הזמן חי בידיעה שהצפון הלך לאיבוד. כך באופן כללי, אך הוא גם תוהה באופן ספציפי, אחד הדברים שמאוד מטרידים אותו הוא הזמן. כל הזמן הוא הולך ואוזל. ומה היה אתמול, ולמה מה שהיה אתמול יותר חי מהיום לפעמים? ומה קרה למה שקרה כשהיה בן 9. איפוא זה עכשיו? ומה זו הזיקנה הזו, ולמה זה רק בגוף ולא בנשמה? ומה הם נעורים, ולמה הם טיפשים, מדוע הם שיכורים? ואיך הזקנים חיים עם גילם? האם בהשלמה או בתדהמה מתמדת. הוא רואה שהצעירים רואים את נעוריהם כמשהו טבעי ונצחי, ואילו הזקנים רואים את זיקנתם כקללה משונה, שלפתע קפצה עליהם, כשהיו עסוקים מדי בחייהם. וזה מוזר, כי הנעורים רואים את מה קרה להוריהם והזקנים ידעו כל הזמן שזה עומד לקרות ועם זאת, אלה חושבים שלהם זה לא יקרה ואלה המומים שזה קרה להם.

למה? הוא שואל, איך זה? מה קורה כאן? משהו כאן לא מסתדר, לא מסתדר. הוא לא מקבל. לא את הזיקנה, לא את הנעורים, לא את הזמן המשטה בכולם. הוא עומד מנגד ותוהה ותוהה. וזו לא התהיה היחידה, למשל שאלת המוות, ואז בכלל החשכה מתעצמת לגמרי, והוא תקוע. לא מבין, לא מבין מה זה, למה זה. איך אפשר לחיות עם זה. איך זה קרה? זו קללה שהוא לא מסוגל להשתחרר ממנה; 'איך חיים עם זה לעזאזל'. הוא לא תוהה אם יש חיים לאחר המוות, זה פחות מעניין אותו, הוא תוהה, על עצם המוות שגומר את החיים, איך זה? איך הוא יכול להמשיך לחיות ככה?

אך אנשים אחרים, לא מתעניינים בזה. הם גורסים ויונקים את החיים וממשיכים הלאה; מתחתנים, מתגרשים, מתקדמים בעבודה, נוסעים לחו"ל, יולדים ילדים, קוראים ספרים, ומתקדמים עם מה שישנו. אמנם לא כולם, יש כאלה שלא מקבלים אותם כפשוטם והם כותבים שירים, מחזות, ספרים, רומנים, מציירים ציורים. אך זו כבר איזושהי סובלימציה על התהיה הכואבת והבסיסית הזו. הוא מצוי בכלל כל הזמן בנקודה ההתחלתית. כל הזמן הוא חוזר להתחלה.
הוא למשל לא מסוגל לכתוב רומן, או שיר שמתאר התאהבות, או בדידות. כי איך שהוא מתחיל לכתוב שיר על בדידות, או התאהבות, הוא מיד יעצור ויתהה על פשר ההתאהבות; למה בכלל אנשים מתאהבים, האם זה אמיתי? או שזה כיסוי לבדידות קיומית? האם באמת קיים חצי שני לכל אדם? למה זה נגמר בדרך כלל? ונגמר לא טוב? למה האהבה הכי גדולה יכולה להיגמר בשנאה הכל גדולה. שואל ושואל ושואל. ובדרך הוא דוחה ורומס קלישאות, ותובנות בנאליות, ומחפש, מחפש באמת להבין. מחפש את אותו ניצוץ של תובנה. ולפעמים יש זיק, לפעמים הוא מבין משהו על האהבה, ואז כמו ילד קטן הוא רוצה לרוץ לתפוס מישהו ברחוב, לאחוז בשרוולו ולהגיד לו משהו כמו: 'שמע, אתה יודע ש…" "או האם חשבת ש…". אבל בדרך כלל לאנשים, גם לאנשים שהוא מכיר, אין כוח לזה. הם רואים בזה פתפותי ביצים. והוא שעבורו זה נשמת חייו, רץ לבסוף לדף נייר ומשרבט עליו בלהט קרעי תובנות, לפני שישקע לחשכה מכאנית, שוב.
הוא מסתובב בין האנשים החיים את חייהם, כתייר בארץ זרה, כ-אאוטסיידר, מביט במה שקורה כמו דרך זכוכית מבדילה. וכל הזמן
אומר לעצמו דברים עליהם ועליו, כמו פרשן ספורט במגרש. אחרים חיים את חייהם הוא קצת חי אותם והרבה מנסה לפרשן אותם.
יודע כי רוב מה שהוא רואה הם קרעים וטלאים של משהו רחב הרבה יותר. וגם אם הוא מצליח לקלוט חלקים נרחבים יותר מן השלם, הרי שגם זה הוא כיסוי למשהו שטמון מתחת, וגם זה שמתכסה הוא כיסוי. והוא לא מאמין למה שהוא רואה, אך יודע שבמה שהוא רואה יש רמז למה שחבוי. הוא חי בחידה בלשית קיומית. אנשים מנהלים מערכות יחסים, והוא משוכנע שמה שבאמת מניע אותם הם מאבקי כוח. הוא רואה את האהבה, אך מתבונן בסדקים. עבורו לאמת שהוא יצליח, או לא, לדלות מתוך ההתבוננות והתהייה המתמדת הזו, יש ערך רב יותר מצמיד יהלומים שהוא ימצא ברחוב. ואין חשיבות כלל לכך שהמשמעות היא שלילית עבורו. השמחה אודות הגילוי היא חזקה יותר מן הסובייקטיביות הריגשית או האגואיסטית. ומבחינה זו הוא מוגבל, כי אם יבוא להתחלק בתובנה אודות משהו לא מחמיא שגילה אודות מישהו, אותו מישהו ממש לא יודה לו והוא לא יבין למה הידיד יכעס, למה הוא לא שמח עמו בגילוי של המשמעות הנסתרת. הוא לא יבין את הרצון של הידיד להשאר עם אמיתות מזויפות שעמן הוא מרגיש יותר טוב. הוא רואה את ההבל, הריקות, הולכת השולל, הסתמיות והזמניות של הכל. ועל כן הוא לא רואה שום דבר בחיים חוץ מפילוסופיה, כל השנאות, האהבות, האושר, ההנאות, נראים בעיניו חסרי משמעות, לעומת חלקיקי הגילוי של האמת הקיומית של האדם ביקום. הוא לא יכול לקבל הסברים דתיים-רוחניים על אמת קוסמית, על אמונה באלוהים, ושעלינו להתפלל ולהאמין ואז נהיה חלק מן האמת. עליו זה לא עובד. הוא יודע שהכל אבוד, שבעצם אין לנו תקווה, שאם יש תוכנית קוסמית, אנו כנראה לא חלק ממנה. אנו תועים וטועים ומנסים באמצעות חברה מתוקנת והמדע הנאור להכניס סדר תובנה ומשמעות, אך כל אלה הם קטנים, מקומיים ושטחיים, ואין בינם לבין הבנת החיים ולא כלום, אלה הסברים של נוחיות, או הסברים של אחד מחמשת העיוורים שממששים פיל ואחד מהם טווה תיאוריה אודות החיים. הוא כמו שאמר סוקרטס: "אני יודע שאני לא יודע, אך יש כאלה שגם
את זה לא יודעים". אבל משהו, הוא בכל זאת יודע; יודע שאנו קטנים, חלשים, מזדקנים, הולכים לחלות, להיפרד מן היקרים לנו לבסוף למות. ועם זאת הוא לא יכול להפסיק לתהות הקנקן על פשר התאונה חסרת הפשר הזו. הטרגדיה הזו שבסופה כולם מקוללים במחלה, הזדקנות ומוות. אחרים עסוקים בליקוק טיפות הדבש מן השיח לפני שהוא ניתק מדופן הבור ונופל לתהום שתחתיתה רוחשים נחשים. הוא מתבונן בשיח, רואה את הסדקים בגבעול, ומנסה להבין מה גרם לו להיסדק, למה האדם ממשיך להחזיק, למרות שזה נופל? מה מצוי מעל לבור הזה שעל דפנו צומח השיח? למה יש למטה נחשים? ולמה לעזאזל כולם ממשכים בליקוק המטורף הזה של טיפות הדבש?

מה קורה כאן? מה קורה?