הכל מת.

הכל מת ואנשים בכלל לא מרגישים. עוברים בחלל מת, באויר נטול
נשמה ו… כלום. אמנם במבט שטחי נראה כי לא כך הוא, נראה כי הם
חיים בעליזות, מפלרטטים, שקועים, הוזים, בוהים – כאילו הכל לא
מת, כאילו שזה נורמלי ככה, כאילו שכאלה הם פני הדברים וזהו.
אך הכל – מת, מת, מת.
בין זוגות בבית קפה, בעיניים של זה שעבר ממול, בין המדפים
בסופר -מרקט, במושבים- זה ליד זה- ברכבת או באטובוס ובקולנוע
– מת, אין משב חיים, אין זיקה, אין התרחשות, אין עירנות
לאויר השומם המרוקן – מחיים.
היחס לנוכחות של אחרים – הוא אטום, לא פתוח, לא זורם, לא
מתעניין, כל קופסה בתוך עצמה, ובין קופסא לקופסא – מת.
בשיחה בין זבן ללקוח מתלונן, מתענין, מגשש – אין כלום, רק
מלים חסרות יחס אישי, רק מילים שנופלות כמסרים מנותקים על
אזניים ערלות מנשמה, כל מילה יוצרת נתק חדש. והמבטים, אוי
המבטים – לא נפגשים כדי להיפגש ולהחיות את החלל הריק – ברוח
של חיים, אלא יותר כסוכני חרש המרימים פריסקופ כדי לסקור מה
קורה ואז חזרה ל'זולה' האישית.
כן, אך כשפוגשים מכרים, אז זה נדלק פתאום, הפנים אורות,
הקולות מתגברים, יש תנועה, אך חיים? לא, זה יותר כמו בפארסה
איטלקית או צרפתית, שם הכל מוגזם ופלאקטי ומוחצן, משחקים את
החיים-מחצינים רגשות- ומחפים על המוות ששורר מאחורי הג'סטה
הריקה: 'אז מה נשמע'? 'מה העניינים'? 'אני מה זה מצטערת'?
'תשמעו אני חייבת לספר לכם', והרעש והקולניות שמשחקים את
הדינמיקה של החיים – מחפה על האין והריק שקיים מתחת לרעש.
אפילו מתחת ומאחורי מבטי החירמון והחיזור בין בני זוג היושבים
לשולחן במסעדה לא זורמים החיים, לא פועמת הנוכחות, אלא
מסתתרים ושוצפים אינטרסים, מתנהל מסחר עיקש ברגשות, במיניות.
צרכנות אובססיבית, התובעת למלא את הריק שבפנים, כי שם הכל
מת, הכל כבר שבק.
 
ובערב, כששוככת המולת היום, חולפות צלליות אדם ברחובות, רוחות
רפאים עוברות בין הבתים. לאחר שנסחט מהן לשד העמדת הפנים
הצרכנית והאינטרסנטית – כל שנותר הוא התשישות ותלישות
סופניים.
וכך, באפאטיה, ובמוח מעורפל – מגיעים הביתה, כדי לחוות עוד
כמה שעות של מריחת סצנות של חיים ממוסחרים על פני המוות
שבפנים, וזאת על ידי לחיצה על השלט: הקופסא נדלקת ומשם בוקעים
חיים- משוחקים, מזומרים, מתוזמרים, מבויימים. חיים הנצרכים אל
החור השחור שבפנים.
ובין שני הפרטנרים לדירה ולחיים הצופים בטלויזיה – באוירה של
חוסר מוליכות -יושב ומולך הריק, הכלום. יושב וממלא את
כל החלל שמסביב ובתוך בני הזוג הבוהים בחיים שעל המסך, חיים
המתרחשים לאחרים, בשעה שבינהם ובתוכם – הכל מת.

* *
"מסכן קטן שלי, מה צר לי עליך! אין לך אסון גדול יותר מאשר
להיוולד אדם. אם נאלצת לבוא לעולם, מדוע לא היית לפרח? מדוע
לא נולדת פרפר? מדוע לא היית גוזל לאחת מצפורי היער? ככל
שתגדל תתעצם יותר… אנשים מבקשים לדעת. בוב, מה רב הכאב
בחיפוש אחר הסיבות, המטרות, השבילים, הדרכים, המשמעויות, מה
רב המכאוב… האם המאמין אתה, בובו, כי אי פעם? האם באמת אתה
סבור כי באחד הימים? כי אולי, בעתיד? לא, לא. לא, שוב לא אומר
דבר. אתה מעווה את פניך? דמעות עולות בעיניך? אל תבכה, בובו!
אל תבכה! עוולות קטנות תבואנה- וכבר שכחת לבכות.
והחיים זורמים, זורמים…"
יאנוש
קורצ'אק: "בובו"

"אל תחשוש, נשמתך מתה זמן רב לפי שאתה תמות".
ניטשה