המרגלים

חלק א’.

מדי דור באים לעולם מעט נפשות עם פוטנציאל תודעתי ונפשי לפרוץ את תקרת הזכוכית של רמת התודעה הקיימת. שהיא רמת תודעה שמתאימה לעולם טכני, מכאני, חומרי ולינארי. שאין בו כלום שיכול להזין או לאפשר חלל לממדי תודעה הראויים לאדם שיכול לפתח בחייו הפנימיים רמה גבוהה.

ולא רק ממדי התודעה האפשריים כלואים ברמות התודעה הקיימות, גם הנפש מוצאת עצמה כלואה במרחב מצומצם ומוגבל, מעין בית כלא שסוהריו הם: סטרס, לחץ, מתח, רגשות אשם, אגרסיה, חרדות, דיכאון ועוד.

בדרך כלל מה שקיים אלה בני אדם שרמת ההתפתחות הפנימית שלהם משרתת את האגו ונמצאת ברמה של ילד בן חמש. ואלה שלא יכולים למצוא סיפוק בחיי אגו בלבד, ללא חיפוש אחר משמעות ואמת – מוצאים עצמם משוייכים לדרכים אלטרנטיביות. כגון קרלוס קסטנדה, אושו, מוג’י, ארקהרט טול ודרכים רוחניות כגון: יוגה, מדיטצי, זן פילוסופיה אינטגרטיבית, אנתרופוסופיה, הדרך הרביעית, קונטקט, ויפאנסנה ועוד. הבעיה עם דרכים אלטרנטיביות אלו שהן מתחזות ונראות כמרידה בסדר החברתי החומרי הקיים. אך ככל שיהיו נפוצות יותר – כך יקבל אותם הממסד בזרועות יותר פתוחות… ספריהם של טול ואושו מצויים בכל חנות ספרים, קבוצות שלהם מצויות כמעט בכל מדינה. וכך גם ספרים וקבוצות של דרכים רוחניות רבות אחרות. חיבוק החברה את הדרכים הללו, מעקר מתוכן את המחאה של מיעוט  רוחני, תודעתי ונפשי המצוי תחת דיכוי ודומיננטיות של הסדר החברתי הקיים. ואז מעל פני השטח נראים חסידי אושו או ארקהט טול כמצויים בעולם שקורא תגר על הקונצנזוס הקיים, אך החברה נוהגת מאוד בחכמה בכך שהיא מאפשרת אותם בפתיחות כזו, כי במקום לייצר מרידה אמיתית, מרידה במהות של מה שקורה לחיים הפנימיים של בני אדם בסדר הקיים, הם משחררים לחץ ותסכול בקבוצות הרוחניות הקיימות, מה שמאפשר להם, (בדרך כלל לאחר גיל מסוים), לחזור לסדר הקיים. ואז אנו מוצאים אצל רוב חברי הקבוצות הרוחניות המקובלות והנפוצות מצב פרדוקסלי, שבו המרידה שלהם במצב התודעה והנפש הקיים אצל בני האדם ככלל  – הופך ללבוש, בשעה שהמהות של חייהם אינה שונה מן המהות של הרוב השקט. חסר הקשר לחייו הפנימיים ובעל מרחב תודעתי מצומצם, שטוח ומוגבל על ידי צורת החשיבה המקובלת.

עד כאן אודות מה שקורה בדרך כלל: הרוב נוהג כמו בשירו של פיט סיגר: קופסאות קטנות. חי חיים קטנים שנדחקים לתוך חיים של מה שמקובל, חיים שהם בית סוהר לכל מה שגבוה ורוחני באדם.

אך ישנם גם אנשים רוחניים שלא יכולים לקבל את חיי הקופסאות הקטנות והם מחפשים ומוצאים קבוצות רוחניות כגון אושו, ארקהרט טול וכו’. מה שהקבוצות הללו נותנות להם זו זהות ותחושת שייכות. אך,כאמור, בתוכם, הם לא שונים מן הרוב הדומם.

כאן ברצוני להציג קבוצה שלישית, שהיא קבוצה שיש בה מרידה אמיתית ומהותית בחיי הנפש והתודעה שמזמנים לנו החיים. לא מעניין אותם ללבוש מלבושים רוחניים, הם מחפשים גאולה פנימית לחיי התודעה והנפש שלהם. פריצה של תקרת הזכוכית התודעתית הקיימת. ולחיות מתוך השראה והתעלות רוחניים ותודעתיים.

הם יודעים שאם הם רוצים לצמוח ולהתפתח בחייהם הפנימיים עליהם לעמוד נגד מה שהחברה עוללה לכל מה הוא בעל פוטנציאל לצמיחה והתפתחות רוחניים ותודעתיים אמיתיים באדם.

אך במידה ואכן יחשפו את הביקורת שלהם על מה שאנשים עשו למה שהם היו יכולים להיות – מרה תהיה אחריתם. כל מי שחושף מרידה אמיתית בחיי הרוב השקט, מחוסל בצורה זו או אחרת על ידי הממסד, (אם קודם לכן לא הרס עצמו ברגשי אשם). ולא חסרות דוגמאות, סוקרטס, ישו, שהומתו פיזית על ידי החברה. ויש כאלה שאינם עומדים פסיכולוגית בשלילת הסדר הקיים ואו שהם מתאבדים או שוקעים למחלת נפש כגון ניצשה.

מורדים אמיתיים לא מוצאים מקלט ומפלט בדרכים רוחניות נפוצות ומקובלות, כי כאמור, זו מרידה של מלבוש ולא מרידה של מהות.

אז  מה הם יכולים לעשות? אם יעמדו מנגד בקול צלול או ברור, מרה תהיה אחריתם באופן זה או אחר, (כפי שפורט בשורות הקודמות). אם יצטרפו להמון השקט ולחיי ”קופסאות קטנות” הם יבגדו בשליחות של חייהם הפנימיים.

וכאן באה האפשרות השלישית. להתחזות בכל אספקט שהוא לחלק מן הסדר הקיים, אך בתוך תוכם להגיד כמו גלילאו: ”ואף על פי כן, נוע תנוע”.

כלומר להיות מרגלים. שייכים לעולם אחר, נעלה ומפותח, אך מתפקדים ומזדהים כחלק מן העולם שנמשל מבחוץ על ידי נורמות חברתיות ומבפנים על ידי האגו.

חלק ב’

האפשרות הזו של עדיני הנפש ובעלי שאר הרוח הפוטנציאלי – לעמוד מנגד לקונצנזוס, לא כפוסטר, אלא בהחבא, תחת מסווה – כמעט שאינה קיימת כאופציה ממומשת. הרוב נשאר הרוב השקט שגר ב’קופסאות קטנות’, והוא מוצא את עצמו שם. יש את המתנגדים, שמצפים מהחיים ליתר משמעות, אמת ורמה. ואז הם מצטרפים לקבוצות רוחניות או הופכים לאמנים. ישנם פליטי החברה, שלוקים במחלות נפש, מתמכרים לסמים, או חיים על השוליים בצורה זו או אחרת. אך ישנה אפשרות זעירה שכמעט אינה קיימת וזו של ‘המרגלים’. שחיים בעולם כפול, אותנטיים בינם לבין עצמם וחסרי אותנטיות לחלוטין במה שהם מציגים כלפי חוץ. סוג של שסעת מודעות, או פיצול מודע, שרק בעזרתו ניתן לשמור על העוגה וגם לאכול אותה. כלומר, גם לא להיות מותקפים על ידי נציגי הממסד, גם לא להשתייך לקבוצות רוחניות קיקיוניות שמתיימרות להרבה אבל מותירות את החיים הפנימיים של המשתתפים באותה רמת התפתחות. אלא לחיות בעולם הפנימי ולרצות את העולם החברתי החיצוני מבלי ‘לעורר מהומות’. המורד הרציני והאמיתי בחיי הקופסאות  הקטנות מבחוץ, וחיי האגו מבפנים – חייב לחיות בשני עולמות. להיות שקרן, מתחזה ומזויף, והכל בשם נאמנות לאני פנימי שמחד לא נשבר ונכנע לחיי המוסכמות הקיימות ומאידך לא מצטרף לגילדה שאמורה לקרא תיגר על הסדר הקיים, אך בחיים הפנימיים של האנשים קיימת אותה רמת התפתחות כמו של ‘הרוב השקט’.

המרגל בא ממקום של קריאת תגר על מה שהחיים עוללו לחיים הפנימיים של אנשים. על המשועבדות לאגו מבפנים ועל כניעה כמעט מוחלטת לקונפורמיות וציות כמעט עיוור למה שמקובל ונהוג.

המורד ברמה הלא מפותחת של חיים פנימיים (נפש ותודעה) לא חווה קושי בהכריזו (בינו לבין עצמו) על מצב של עוינות הדדית, מצב רדום לכאורה של מלחמה. ברמה הבסיסית ישנם רק שתי אופציות, לקבל את הרמה הקיימת של התודעה והנפש, או לצאת נגדה. אך רק הטיפש יצא נגדה בגלוי, כי הכוח והעוצמה של נציגי הממסד הוא כמעט ללא גבול, ובכוחו למחוץ את כל מי שמסכן את שלטון הקונצנזוס החברתי פסיכולוגי. על כן, על מי שלא מסוגל לחיות ברמת תת התפתחותית של התודעה והנפש להיות חכם ולא צודק. הכרזה על האמת בדבר המצב הירוד של החיים הפנימיים והתקשורת הבינאישית של בני האדם לא תביא לא תשואות, לא אם זה נעשה כמרידה אמיתית. (כמובלע או מטושטש או לא חד משמעי – זה עשוי להתקבל, אך לא בגלוי ובקול גדול, למרות שנראה שמעולם לא הייתה יותר פלורליזם והרשאה [למשל נישואין והבאת ילדים לבני זוג מאותו המין]), כי בסופו של דבר ברמת המהות הקונפורמיות שולטת שלטון נחרץ.

אז מה שנותר זה להתחזות לקונפורמי מבחוץ, ומבפנים לא להשלים עם רמת ההתפתחות הנמוכה של חייהם הפנימיים של בני האדם והתקשורת הבינאישית שלהם (תקשורת של ‘אני הוא’ ולא של ‘אני אתה’).

לחיות בקרב בני האדם הקונפורמיים כסוכן זר, כמרגל. בתוכו הוא שייך לממלכה אחרת, אך למד היטב להתנהג כשייך לממלכה השלטת.

ריגול, בהקשר זה, הוא שם תואר לאדם שמביא תובנות מן הסדר הקיים ומתרגם אותם לשפה החדשה של רמת תודעה גבוהה או מפותחת.

זה יקום וייפול על מילים ושפה.

כל דיווח ותרגום שכזה מן השפה הקונפורמית לשפת הממד הגבוה – מחזק את הממלכה של התודעה המפותחת. כל תרגום של השפה המקובלת (שמשרתת את הסדר הקיים ואת רמת התודעה הנמוכה של אנשי הרוב) –  מרחיב את גבולות הטריטוריה ומחזק אותה ביחס לעוצמה ולשליטה הטוטלית של הקונפורמיות השלטת. אפשר לנסח זאת במשפט הבא שיכול להגיע ממלכת המרגלים: ”אנו יודעים אודותיכם בשפתנו הרבה יותר ממה שאתם יודעים אודותינו בשפתכם”.

לבני אדם שהצליחו למרות הכל לפתח מצב של תודעה עודפת וחתירה חסרת לאות לאמת – אין אופציה אחרת מאשר להיות מרגלים.

לבני אדם עדיני נפש ולמעט מתוכם שהצליחו לפתח רמת תודעה גבוהה מן הממוצע, אין אופציה אחרת מאשר גאולה מגורל של לוזריות, דיכאון ורגשי אשם. וכאמור, לא גאול מטופשת של להלחם בגלוי באויב עדיף לאין ערוך בכוחו ועוצמתו, אלא כמו הפרטיזנים, לעבוד בחשאי ולהבין עוד ועוד את העולם דרך שפה חדשה, שפת התודעה המפותחת.

לא להיות מרגל, ולעמוד מנגד ולהכריז בקול רם על האיוולת וחוסר התכלית של חיים קונפורמיית ברמת תודעה נמוכה, זה כמו לחשוף את החזה מול כיתת יורים ולסמן את המטרה.

ההסוואה והיכולת לחיות בשתי עולמות; האחד פנימי ואמיתי והשני חיצוני ומזויף – היא דרך הביניים במלחמה הזאת שבין מצב תודעה נמוך למצב תודעה גבוה.

ללא אמנות הריגול תמיד ינצח מצב התודעה הנמוך והגישה הקונפורמית. ולא משנה באיזה אופציה יבחר מי שמואס בנורמות, במצב התקשורת והחיים הפנימיים של הרוב: בין אם זו אמנות, חיים דתיים, זרם רוחני, תרגול יוגה, טאי צ’י או מדיטציה, או כל אופציה אחרת. אי אפשר לעשות שלום בין העולם של עבודה פנימית לשם הצמחת רמת תודעה גבוהה ובין העולם של רמת התודעה הקיימת. צריך להודות ביריבות, להודות בחולשה שבהתמודדות ישירה. ואז כל שנותר הוא אמנות הריגול.

גבריאל רעם

17.8.20