את מה שחי באדם ניתן לכנות בשמות רבים: נפש, נשמה, אני, מהות פנימית, עצמי וישות פנימית. קט סטיבנס קורא לה: ליסה. המשותף לכל השמות הללו היא שיש להם, למרבית הפליאה נטיה מיגדרית. הנפש, או הישות הפנימית היא מהות נשית – זה כוחה וגם חולשתה.
וראשית החולשה: הנשיות בעולמנו נמצאת במצב של דיכוי מתמשך על-ידי הכוח הגברי. זו הסיבה העיקרית לכך שאנו מתקשים לגעת בישות שבתוכנו ולעורר אותה. זו הסיבה לכך שהיא כה עלומה, ספונה ומכווצת בתחתית התת-תודעה. הכוח הנשי, הישות הפנימית , לא יכולה להיחלץ מהמסה הכוחנית והדחוסה שמעליה. זה המצב בחברה שלנו, וזה המצב בנפש האדם.
אנו חיים בעולם הנשלט על-ידי הכוח הגברי הדומיננטי, הקשה, המיוזע, התחרותי. (עולם שבו גם הנשים אינן חיות בהרמוניה עם נשיותן, אינן יודעות מה זו נשיות אמיתית ונגררות למשחק שטחי, שבו שטיקים חיצוניים ומשחקים מחפים על היעדר נשיות בעלת עומק ועוצמה).
ועתה הכוח או העוצמה הנשית: הכוח הנשי אמור לעלות מבפנים; מחיה ופותח, מרווה ומפרה. התחדשות וגאולה (בהקשר זה מן הראוי לעיין שוב בשירו של חמי רודנר: "גאולה" ואולי לקרוא אותו בעיניים חדשות) יכולות לנבוע רק מן המעיין הפנימי ורק על-ידי הכוח הנשי, ועד שלא ייעשה צדק לכוח הנשי בעולמנו ובתוכנו, לא נוכל להגיע לשלמות עם עצמנו. גבר יכול להיוולד רק מאישה, ואישה יכולה להיוולד רק מאישה, כי חיים באים רק מהקוטב הנשי. תחילת חיינו מהאישה שהיא אמנו, ואף חיינו הפנימיים יכולים רק להתרחש במידה ונגלה ונתחבר לאישה הפנימית שבתוכנו. בהיעדר נוכחותה של הנשיות הפנימית אנו חיים בעולם, בגוף ובנפש – הנמשלים על-ידי מאבקי כוח, עולם שבו כל דאלים גבר, אך מתחפש לנאור ולשוחר קִידמה. קידמה ונאורות שלעולם לא ימומשו ללא שחרור הכוח הנשי וגאולתו.
רק הישות הנשית הפנימית והעלומה יכולה להביא ברכה והתחדשות. בהיעדרה הכול קשה, חד-ממדי, תחרותי ומאומץ.
כשהנשיות משתחררת, היא כמו גייזר, כמו זאבה פראית * כמו סופה מתפרצת מבפנים, כשיטפון מים חיים, כמי תהום המחיים את כל מה שיבש וקמל בשלטון גברי קשוח. מים פנימיים המצמיחים המוני זרעים שהיו מונחים קפואים בממלכה הגברית היבשה.
ולאחר שליסה העצובה שלנו, נסיכת הישות הפנימית שוחררה מכילאה והביאה חיים מלמטה אל הבצורת שלמעלה – או אז יכולה להתרחש הצמיחה הגדולה של הנפש והרוח. (מה שמעלה רעיון מעניין, שהשכינה אינה נמצאת למעלה, בספיֵרות העליונות, אלא למטה, במה שהודחק, דוכא וטואטא מתחת לשטיח: בתהום התחתיות; העולם של הספירות התחתונות של נפשנו).
(ההינדים קוראים לכוח הנשי "שאקטי" ומאמינים שהוא טמון בתחתית עמוד השדרה כנחש המקופל סביב עצמו כקפיץ דרוך. הכוח הגברי, הנקרא "שיווה", שוכן בראש כמנהל אפור וכוחני, כעוף ללא כנפיים; הוא יוכל לקבל כנפיים רק על-ידי שחרור ה"שאקטי". ללא הכוח הנשי הופך הכוח הגברי לאינטלקטואלי, לדעתני ולכוחני, למבוסס על ידע ללא עומק ואינטואיציה).
——————————————————————————–
* אני ממליץ, בהקשר זה, לקרוא את סיפרה של קלריסה פינקולה אסטס: "רצות עם זאבים" (מודן, 1992) שבו היא כותבת על כך שהנשיות המדוכאת, הנשיות האמיתית – אינה הדמות הרכה הכנועה והמאולפת שלמדנו להכיר. וגם לא משהו מעודן ושמיימי (כמו המדונה או השכינה) אלא היא יותר כמו זאבת ערבות חזקה ומסוכנת. משהו פראי ביותר, חסר רסן ובעלת עוצמות שמחוברות לכוח של הטבע עצמו. (ומזה פוחד הגבר. הוא יודע בתוך תוכו שבתוך האישה טמונה פראיות עמוקה ותהומית ששורשיה הם כשורשי הפלנטה והטבע ואם רק תתחבר לזה – אין דבר שיוכל להכניעה. זה מה שהביא, בין היתר לציד המכשפות בימי הביניים; הרצון להדביר את הפראות והעוצמה של התובנה והכוח הנשיים).
כותבת על כך אסטס בפתח סיפרה (ומפנה דבריה אלה אל האישה ודמות האישה, באשר היא) :
"בכולנו מפעמת הערגה של הפראי. לכמיהה זו רק קומץ תרופות נגד שהתרבות מתירה.
מלמדים אותנו להתבייש בתשוקה זו. צימחנו שיער ארוך, כדי להסתיר את רגשותינו.
אבל צילה של "האישה הפראית" עדיין אורב מאחורינו, בימינו ובלילותינו. ולא משנה
היכן אנו, אין ספק שהצל הדוהר בעקבותינו הולך על ארבע".
Gabriel
Gabriel Raam
