העורב והעיט

אחד מבעלי החיים היותר תוקפניים הם העורבים. והם לא תוקפים ללא סיבה.

וזו בלבד אלא של אפילו לוקחים עם עצמם לתקוף את העופות הדורסים, הנשר, העיט.

העורבים שהן ציפורים  השומרים על הצאצאים, עלולים להפחיד בצווחות אנשים שסתם עוברים בסביבה , עפים מעל לראשם אף מאיימים בתקיפה של בע”ח ואנשים שרק מתקרבים למקום בו  נפל הגוזל, במיוחד אם מנסים לגעת בהם.

העורבים מאוד רכושניים ואינטליגנטיים.

העורבים לא שוכחים את הקורבן וימשיכו לתקוף אדם שמהווה איום לגביהם.

ויש להם את היכולת לזהות בני אדם אינדיבידואליים, ולהבחין ביניהם.

ויש להם אפילו את היכולת לזהות אנשים שהם יותר תוקפניים מאחרים.

העורבים לומדים לזהות בני אדם מאיימים על פי מידע מהוריהם ומחבריהם בקהילה.

עכשיו, ניתן הבין את תוקפנות של העורב, הוא מגן בעיקר על צאצאיו. ואם נשקפת להם סכנה הם תוקפים ולא שוכחים מי פגע בגוזלים שלהם.

העורב הינו חיה משפחתית ביותר וההורים נשארים יחד כל החיים. ולכן אינסטנט ההורי כה מפותח אצלם.

אך החידה בקשר אליהם אינה קשורה במישרין להגנה על צאצאים.

הדבר המדהים לגבי העורבים שהיא שהם כה תוקפניים עד שהם בכוונה בוחרים לעצמם את בעל החיים הגדול מהם עשרות מונים, נטפלים אליו ומכלים בו את זעמם.

העיט לא עשה להם שום דבר רע, הוא מעשה הקורבן של העורב, העורב כנראה מפיק מן המפגש הזה, תעצומות נפש, וזה כנראה משפר את הדימוי העצמי של העורב.

הוא לא יודע שהוא בסך כל עורב קטן, הרבה יותר קטן מן העיט הגדול. אל הדימוי העצמי שלו כה גבוה עד שהוא בוחר במיוחד אתגרים קשים במיוחד. הוא לא מצליח כמובן כי העיט יכול בכל רגע לנסוק ולהשאיר את העורב הקטן הרחק מאחור.

המפגש ביניהם הוא מטרד לעיט אך בעבור העורב זה שיפור של הביצועים שלו, מחשל אותו לקראת מפגש אפשרי עם בני אדם, כאילו הוא מתאמן על  עיט, משתמש בו כמכשיר כושר. מוכן לצרה שעלולה ליפול על צאצאיו.

העיט ממש לא מתרשם, אבל העורב כבר השלים את מסלול הכושר שלו.

.

.

.

.

.