התעוררות

אצל ג’ידו קרישנמורטי זה קרה ב-1029.8.3 ,שלושים וארבע
שנים אחרי הולדתו ב-1895.5.12 .אומנם התהליך החל אצלו חמש
שנים וחצי קודם לכן, אך הבשיל והגיע לשיא בתאריך זה, שאז הודיע
שהוא עוזב את האגודה התיאוסופית בראשות אני ביזנט ויותר הוא
לא רואה עצמו כגורו, ובכלל יצא נגד כל אמונה ודוגמה דתית שהיא
)Awakening of years The: Krishnamurti ,עמ’ 202 .)
זה קרה ליפני ד”ר הירושי מוטויאמה, Hiroshi Motoyama
Consciousness Higher to Bridges: Chackras the of Theories,‘
1981, House Publishing Theosophical:IL,Wheaton
הוא מספר כי כשזה קרה לו הוא חש שהאנרגיה עולה מן האגן
אל הראש, ויברציות עדינות החלו פושטות בכל גופו, כמו חווה
אורגזמה רכה הולכת ונמשכת. הוא חש את עיניו כמו נדלקו
בשלהבת גדולה, בוערות כמו לפידים. למעשה, ד”ר מוטויאמה
נכנס לתוך מה שאפשר לקרוא לו ‘הממד הגבוה של התודעה’. הוא
החל להתמלא במה שאפשר לתאר רק בשם ‘שלווה אלוהית’, ועם
זאת הוא חווה העמקה והרחבה של המודעות )הוא קורה לה גם
בשם: ‘סופר מודעות’. הוא חש כי לפתע הוא יכול להבין דברים.
                                             
האדם שואף שמצב זה יימשך עוד ועוד, וכל עוד הוא נמשך — האדם
נתון במצב של מדיטציה עמוקה, מאזין למחשבות שחולפות במוחו
כעננים בשמיים הלובשים צורה, ממשיכים זמן מה ואז נמוגים
ולובשים צורה אחרת. במשך זמן זה האדם חווה הבנות ותובנות
עמוקות ומרחיקות לכת, כמו רואה את החיים מנקודת מבט רחוקה
וגבוהה. והדברים נעשים ברורים מאוד.
מבחוץ הוא נראה ישנוני, רדום לגמרי, איטי והזוי, אך מבפנים
הוא ערני להדהים. הוא זקוק לשקט ולחזות החיצונית המחוקה כדי
לאפשר לפנימיותו להגיב ולהיות. לשם כך המתווך של רגשותיו גם
הוא צריך להיות שקט לחלוטין; שקט, שקוף וצלול כמו אגם. והיה
וייתן לרגש חזק או קיצוני אך במעט )כמו כעס, עלבון וכו'( להקציף
ולרגש את חלקת פני האגם השקטה — מייד משטח האגם ‘יישבר’
והזרימה הרכה מן המעיין שבתחתית עמוד השדרה ועד השמיים
שבמוחו — תיפסק באחת.
ההבדל בינו ובין אדם שמתרגל מדיטציה הוא בכך שאצלו ה’BE ‘
מוביל ל’DO ,’כלומר התרדמת שלו, ההוויה שלו מובילות לעשייה,
בעוד בתרגול מדיטציה השלווה ומצב התודעה הגבוה מושגים
באמצעות עשייה. אצלו — אין זה תוצר של טכניקה אלא חלק ממצב
ההוויה שבו הוא שרוי.
במצב זה של קשב פנימה — האדם רגוע ורפוי לגמרי, הנשימה
שקטה, קצובה ועמוקה. הוא יכול לשבת באותה תנוחה במשך
שעות, חושש להזיז רגל שמא המצב המדיטטיבי המופלא הזה
יישבר לפתע. הכול כה שביר.
האדם מנותק מן העולם, מטלפונים, מעבודה, מהכביש והמכוניות —
כל כולו ממוקד בזרימה הזו מבפנים. וזהו מצב פיזי לגמרי, כפי שהוא
גם מצב נפשי ורוחני; יש כאן תחושות פיזיות ברורות של מתיקות,
רוגע, שלווה — האדם חש כמו חזר סוף סוף הביתה. אך זהו בית
מזכוכית דקה, דקה ומאוד שבירה, אך בכל זאת — בית.

והוא אינו צריך להרפות גופו כדי לחוש זאת, זו התחושה של
הפעפוע הפנימי שגורמת להרפיה ולרוגע.
כל דבר הכי קטן יוכל לגרום לכאוס ולטרוף את הפסטורלה
הפנימית; העיניים יכולות לנוח לרגע על פרצוף מעוות, או הרדיו
משמיע מוזיקה קולנית, עצבנית וקשה, הכיסא זז ומשמיע קול
חריקה — כל אלה יכולים לקרוע את קצות עצביו החשופים, כמו
מקצפה חשמלית שפוגעת בקורי עכביש. וכך הוא נתון לחסדם של
גירויים חיצוניים, כשכל גירוי שהוא מעט פחות עדין יכול להיתפס
במסך הרגישות הקיצוני שלו כקטסטרופה. הוא רגיש במיוחד
לאורות חזקים ולסנוור, להבטה על אור חזק, אז הוא חש כאילו הוא
ממש נפצע בפנים. זה יכול להיות האור החזק מן המנורה או אור
השמש, אשר יכולים לפצוע את הנסיכה העדינה. זה יכול להיות
טראומטי ממש. כשמשהו מצליח לחדור פנימה, ממש ברגע שקורי
העכביש מתחילים להיקרע, האדם נסגר בבת אחת ומתנתק מן
הנסיכה הפנימית.
במצב זה המבט שלו מופנה לנקודה אחת רחוקה, המבט שואף
להמשך, אל האינסוף. קשה לו בשטח סגור או במבטים קצרי מועד.
הוא שואף להביט על משהו שאינו נגמר, כמו שמיים; המבט שלוח
לאזור אחד, סופג וסופג ריקנות. האדם גם יכול להתבונן בחפץ אחד
שעות ולגלות בו, באיטיות ובשקט, פרטים על פרטים, כאילו ראה
חפץ זה בפעם הראשונה, אך הפעם כמו ראה זאת באמת. הפעם
הוא רואה לא רק את התווית, כלומר רואה שזה החפץ ומרגיש
שהוא כבר מכיר אותו, אלא צולל לתוכו ולא הולך בו לאיבוד, אלא
מגלה בו דברים על דברים. הוא אינו נעצר בחיצוניות הבולמת,
אלא הפעם הוא נושם מזה עמוק פנימה, נוסע לכל חלקיק במושא
ההתבוננות שלו. כמו משהו בתוכו מגלה עניין עמוק דווקא בחיים
הקטנים; בכל מה שעמוק וקטן וזעיר לשם שינוי, ולא במה שהוא
גדול ושטחי, מרובה ומתחלף. הוא יכול במשך שעות לבהות בעלה
של צמח ולגלות בו עוד ועוד נימים, גבשושיות וכו’, וכל גבשושית

היא עולם קסום. כך דרך עדשת ההתבוננות של הנפש, שעכשיו דבר
אינו מפריע לה ליצור קשר ישיר עם מה שהאדם מתבונן בו.
אדם, עם ההתעוררות הפנימית הזו — חושש מבני אדם,
ממכשירים חשמליים. המקום שהוא הכי אוהב להיות בו כשהוא
במצב של קשב פנימי וקשר עם הנסיכה שבפנימיותו הוא כמובן
בטבע; פרחים, ציפורים, דשא, מים זורמים — כל אלה ממלאים אותו
בתחושה של אושר ושייכות.
הזמן כמו קיבל איכות אחרת לגמרי; הוא יכול לקרוא פסקה
אחת או שתיים מספר ולנסוע למשך זמן רב. הפסקה הופכת לכלי
רכב חללי שלוקח אותו למסע בתוכו. ושם מתגלה עולם עשיר של
תובנות ותחושות, כשכל גירוי הכי קטן מפתח גל של התרחשויות.
הזמן החיצוני קפא והזמן הפנימי התחיל לנבוע )שהרי הזמן
החיצוני מתקתק, בעוד הזמן הפנימי — נובע(.
האדם יכול להיות שעות במצב זה, עד שמשהו מפריע את
השלווה. הפנימיות שלו הפכה לתיאטרון שמתרחשים בו דברים
רבים כל כך.
מבחינה פיזית הבטן והאגן הם אזורים שמהם מתפשטת הנביעה;
מהבטן כמו בגלים לפאתי הגוף, ומן האגן מעלה כלפי הראש.
ושוב, מבחוץ הוא נראה ישן לגמרי, אך ער לחלוטין בפנים, עד
לאזור הזעיר ביותר, מודע לכל ניע וזיע בתוכו. רק שהכול שקט,
זירה שקטה שבה הכול יכול להתרחש.
הזמן שבו אפשר לחוש את כל אלה בצורה האקוטית ביותר הוא
כאמור בבוקר, מייד לאחר היקיצה. וכך מדי בוקר מנסים לשמר
את הקסם של הנסיכה שבפנים. בלילה היינו בקשר עימה, וכשאנו
במצב תודעה ערני אפשר עדיין לחוש אותה ולהיות בקשר עימה,
עד שהאותות הבוטים של היום האגרסיבי שולחים אותה לבידוד
מנותק. אדם במצב תודעה ישנה מתעורר בבת אחת, עובר באחת
משינה חסרת הכרה לערות בעלת הכרה חושפנית ומוחצת. אין

דמדומים. האדם בעל התודעה הערה רוצה אותם, כי דרכם הוא
חש את הנסיכה שבתוכו. שהרי בלילה היא אומנם ערה אך הוא אינו
בהכרה, ורק בעת הדמדומים כשגלי הביתא של מוחו עוד לא צרבו
את תודעתו והכניסו אור יום מסנוור, אז הוא עדיין חש בה ורוצה
להאריך את המשך הקשר עימה כי ייסורי הניתוק הם קשים.
אך כל עוד אנו חשים את הקושי העצום הזה, את הכאב, את
המשיכה המופלאה זאת מבפנים, של זרועות הישות הנשלחות
ובוכות על כל סנטימטר של התרחקות; כל עוד חשים את המגושמות,
הבלבול והאובדן הבאים עם ההתרחקות מן הישות — עדיין טוב, אנו
עדיין בקשר עימה.
הכאב בכל בוקר מזכיר לנו שבלילה אנחנו לפחות מתאחדים
עימה. הנורא מכול מתרחש כשהקימה בבוקר קלה ומיידית, כשאנו
מתעוררים מייד, זריזים וערניים. אז נדע שלא נפרדנו מן האהובה
שבפנים כי לא היה בינינו קשר, וזה הנורא מכול.
השקיעה בשינה מלווה בהתנגדות מסוימת מאחר שאין אנו
חשים את הישות הטמונה בקרקעית האין של ההירדמות. אנו חשים
שהולכים אנו להתנתק מן העולם המרתק של הערות ולשקוע
בחידלון וריקנות, וזה מפחיד. אך מעבר למסך האטום של השקיעה
בריקנות של השינה ממתינה לנו הנסיכה המופלאה של ישותנו,
שם, מאחורי פרגוד האין. השינה והחלומות הם הסחת דעת, כי
מאחורי מסך השינה אנו מתעוררים אל מציאות הישות הפנימית.
כך שכאשר אנו נרדמים למציאות החיצונית אנו מתעוררים למעשה
אל המציאות הפנימית, וכאשר אנו מקיצים משנת הלילה, לרוב אנו
שוקעים בשינה של המציאות הפנימית.
החוכמה היא להתעורר בבוקר ולשמר את נסיכת הלילה בתוככי
הפעילות של היום-יום ההומה, לטמון אותה בשקט בשקט מתחת
לחולצה )כמו ‘ליסה העצובה’ של קט סטיבנס( ולשמור עליה כמו על
אוצר יקר, לשמור על הקשר עימה דרך מחילת השקט שבינינו לבינה.

***

חוויה דתית רוחנית
יש עדויות מן האסקימוסים, למשל עדות של שאמן בשם נאוליק:
“קיבלתי הומונק, הארה, האור השמאני של מוח וגוף, באופן כזה
שלא רק שיכולתי לראות דרך חשכת האור, אלא גם האור שקרן
ממני לא הורגש על ידי בני אדם, אבל רוחות הארץ, השמיים והים
ראו את האור הזה, הם באו אליי ונהפכו לרוחות העורות שלי”.
אחד הביטויים החזקים ביהדות לשינוי אנרגטי שכזה אפשר
למצוא בפרק ל”ד בספר שמות, פסוק כ”ט, שם מדובר על משה
יורד מהר סיני: “ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד
משה ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברי אותו. וירא אהרון וכל
בני ישראל את משה והנה קרון עור פניו, ויראו מגשת אליו”. ועוד
מסופר שם בפסוקים הבאים כי עור פניו היה כה מסנוור עד כי נאלץ
לשים רעלה, ורק כשעלה חזרה להר סיני הוריד אותה.
ביהדות אפשר למצוא לכך סימוכין בחסידות כבר לפני
מאתיים שנה, באמצע המאה השמונה-עשרה. הבעל שם טוב,
מייסד החסידות, כנראה חווה זאת, וזאת אנו למדים מסיפור על
אחד, רבי נפתלי, ומה שחווה עם הבעש”ט: “הרבי )נפתלי( ראה
שראש הבעש”ט נמצא באמצע אור לבן. הלהבות שקפצו מגופו של
הבעש”ט נהפכו לאור, וכל פרק זמן מה התחזקה כמות האור. לבסוף
נהפכה כל האש לאור. האור הכחול חדר לאט ללבן, וכל גל שחדר
לעצמו נעשה לבן ולא השתנה. רבי נפתלי נפל על האדמה וידע את
מטרת ששת המצבים”.

זו יכולה אכן להיות חוויה דתית עזה, כפי שמדווח ויליאם ג’יימס
בספרו “החוויה הדתית לסוגיה” )מוסד ביאליק, 1994 .)הוא קורא
לזה: מהפך רוחני, הידוע גם בשם קונוורסיה, מונח שהוטבע על
ידו. בספרו זה הוא מדבר על אנשים שמרגע אחד לשני עברו מהפך,
והפכו מאנשים רגילים או עם נוירוזות פסיכולוגיות — לקדושים או
לאנשים המונעים על ידי אש דתית מיוחדת. ובלשונו המיוחדת של
ג’יימס עצמו: “היהפך לב אדם, היוולד מחדש, זכה לחסד ממעל,
התנסות בחוויית דת, מצוא ביטחון — כל אלה הם ביטויים הבאים
לסמן את התהליך שבהדרגה או בבת אחת, אשר בו האני, שהיה
קודם לכן חלוק, נחות, אומלל, שלא כראוי לו לפי הכרתו, מגיע
לכלל אחדות פנימית, ונעשה מעולה, מאושר, כראוי לו לפי הכרתו,
מתוך שהוא זוכה לאחיזה חזקה יותר מהמשמעויות הדתיות” )שם,
עמ’ 125.)
או במקום אחר בספרו: “אבל אין כל ספק כי יש אנשים… )ש(
פורצת בהם התעלות, לאחר שהגיעה למדרגת המרץ הדרושה, את כל
המחיצות ובאה בשטף כנחשול פתע עצום. אלה המקרים המפתיעים
ביותר והראויים לזכירה ביותר של הפיכת הלב )קונוורסיה ]ג”ר[(
הבאה בבת אחת, ובהם נקשר תמיד, באופן מיוחד, המושג על חסד
עליון” )שם, עמ’ 142″… .)הדבר אשר הושג הוא על פי רוב שכבה
חדשה לגמרי של חיוניות רוחנית. שכבה הרואית ביחס, שבה דברים
בלתי אפשריים נעשים אפשריים, ושנראים בה זרמי חיוניות חדשים
וכוח סבל חדש. האישית נשתנתה והאדם באמת נולד מחדש, בין
אם האידיוסינקראטיות הפסיכולוגיות אשר קיבלו אצלו את צורתה
המיוחדת, ובין אם לא. ‘התקדשות’ — זה השם הטכני של התוצאה
הזאת” )שם, עמ’ 58 .)
והנה סיפור אופייני למהפך דתי מתוך עשרות הסיפורים שבספר.
הסיפור הבא לקוח מתוך אוסף סאטרבוק: “…תהליך ההתחדשות
שעבר עליי הוא אפוא רוחני וברור, ומאז לא חזרתי לסורי. אבל

להתקדשות שלמה זכיתי ביום החמישה-עשר במארס לשנת 1893 ,
בשעה אחת-עשרה בערך לפני הצהריים. הנסיבות המיוחדות שבהן
הייתה מלווה חווייתי זו מפתיעות היו בהחלט. יושב הייתי בשקט
בביתי ושר זמירות מתוך סדר התפילות של חג השבועות. ופתאום
כאילו משהו פרץ לתוכי ושטף את כל הווייתי עד להרחיב ולרומם
אותה. הייתה זאת תחושה שכמוה לא ידעתי מעודי. אותה שעה
נדמה היה לי כאילו מוליכים אותי דרך חדר גדול ומרווח, מלא אור
ונהרה. ובעדו אני הולך אחרי אותו בלתי נראה המוליכני, ובעודני
מסתכל על סביבי, הוטבעה במוחי מחשבה ברורה: ‘הם אינם כאן,
הם יצאו ואינם’. וברגע שמחשבה זו קיבלה צורה ברורה ברוחי,
גילתה לי רוח הקודש אם כי לא נאמרה אף מילה אחת, כי מתבונן
אני בנפשי שלי. אותה שעה ידעתי, בפעם הראשונה בימי חיי, כי
נטהרתי מכל חטא וכי נמלאתי שפע אלוהי” )עמ’ 166 .)
עד כאן על קונוורסיה רגליוזית או מהפך דתי, אך ישנו גם מהפך
מיסטי, והנה סיפור על מקרה שכזה מתוך ספרו של הפסיכיאטר
הקנדי שכבר נכתב עליו כאן לפני מספר שורות, ריצ’רד באק
)Consiousness Cosmic” :)ביליתי את הערב בחברת שניים
מידידיי בכרך גדול: קראנו דברי שירה ופילוסופיה והתווכחנו
עליהם. נפרדנו בחצות הלילה. אני נסעתי הביתה בכרכרה, נסיעה
ארוכה למדי. שלווה ושקט היו ברוחי, שביתה עוד כולה נתונה
להשפעת הרעיונות, הציורים והרגשות שעוררו בקרבי הקריאה
והשיחה. שרוי הייתי במצב של היהנות חרישית וכמעט פאסיבית;
יותר משהייתי חושב בפועל הייתי מניח להם לרעיונות, לציורים
ולרגשות לזרום ולעבור ברוחי כאילו מאליהם, ולפתע פתאום, בלי
אשר תקדם לכך אזהרה כל שהיא, מצאתי את עצמי מעוטף במין
ענין, שעינו כעין השלהבת, במשך רגע קל חשבתי כי אמנם אש היא,
וכי דליקה גדולה נפלה אי בזה בקרבת מקום, בלב הכרך הגדול;
אך מיד שבתי וראיתי כי האש — בקרבי היא. תכף אחר זה נולד בי
שינוי תודעתי 83
רגש של שמחה עמוקה, של חדווה גדולה ועצומה, ובלוויתה או
בסמוך לה — הארה שכלית גדולה שאין אפשרות לתארה. בין שאר
הדברים שעיני נפקחו לראותם, ולא רק להאמין בהם, אותה שעה,
היתה הוודאות, כי היקום אינו מורכב חומר מת, אלא להפך — כי
הוא נוכחות חיה; עמדתי על מציאותם של חיים נצחיים בי בעצמי.
לא היתה זאת אמונה כי אזכה לחיי נצח בעתיד, אלא הוודאות
שבתודעה כי חיים נצחיים נתונים בי אותה שעה”…
אכן, זה קורה לאנשים דתיים במיוחד, כמו אצל מיסטיקנים נוצרים
קדומים, כמו הכרמליתים מן המאה השש-עשרה, חלק מחוויותיהם
של תרזה הקדושה מאווילה סנט ג’ון של הצלב. או אצל הילדרגרד
מבינגן, המתארת שנשמתה מתרוממת כענן לתוך שמיים משתנים,
ומעמדה זו היא מביטה מטה ורואה את האנושות כולה, לא מתחתיה
אלא כאילו איתה. היו לה תיאורים מדויקים של הרגשת איחוד
והתלכדות. והיא גם מדברת על השתקפות האור החי, אור לבן
שעימו היא חייתה כל חייה, היא ראתה תמיד את האור הזה.
ישנן עדויות על אנשים ידועים שכנראה עברו חוויות דומות,
למשל ניקולה טסלה, שהמציא את זרם החילופין בחשמל. המלחין
יוהנס ברהמס, הנזיר הקתולי וההוגה והסופר תומס מרטון, המלחין
והזמר לאונרד כהן.
אך זה קורה גם לאנשים ללא רקע דתי בהכרח. זה יכול להתרחש
כחוויה אינטימית עזה מאוד גם אצל אנשים יצירתיים או רוחניים מאוד.
לאינדיבידואלים זה לפעמים קורה באמצע החיים, למעשה זה
קורה בעיקר בין גיל שלושים וארבע לשלושים וחמש.
לפי ד”ר ריצ’רד באק )1837-1902 ,)שהיה חבר של וולט ויטמן,
אנשים מסוימים יכולים לחוות או להגיע למצב של תודעה גבוהה,
ובדרך כלל זה קורה לגברים בין גיל שלושים לארבעים שהם
מפותחים מאוד, בעלי אינטלקט גבוה, מוסריות גבוהה ומצב פיזי
טוב, ויש להם גישה דתית רצינית.

ד”ר באק מחשיב שלושה-עשר אינדיבידואלים שהגיעו לרמת
מודעות גבוהה: בודהה, ישו, פאולוס, פלטינוס, מוחמד, דנטה,
לאס קאסאס, ג’ון איפס )Ypes John ,)פרנסיס בייקון, יעקוב בוהם,
ויליאם בלייק, בלזאק, וולט ויטמן.
לדבריו, החוויה מתרחשת בבת אחת, ללא אזהרה מוקדמת ועם
תחושה של הימסות בתוך להבה או בתוך צבע אדמדם, וזה מלווה
בתחושה של אקסטזה, הארה אינטלקטואלית ומורלית )פירוט רב
מצוי בסוף הפרק על אודות קונדליני(.
וולט ויטמן מתאר את התודעה הקוסמית, זו שמדבר עליה באק
כ”אור עליון, אור נדיר, שלא ניתן לתיאור במילים, אור מעבר לכל
הסימנים, תיאורים ושפות”.
אצל דוקטור ריצ’רד באק עצמו זה קרה בתחילת שנתו השלושים
ושש, והוא מספר על כך בספרו הידוע משנת 1900:
;1901, Sons & Inns London, Consciousness Cosmic
,Books University, Press Citadel: NJ, Secaucus: Reprint
1989 עמ’ 7-8 .)לאחר שערב שלם קרא עם ידידים משירי משוררים
אהובים ובמיוחד וולט ויטמן, ולפתע בזמן הנהיגה הביתה הוא חש
כמו אפוף להבות ואז זה כמו חדר אליו פנימה.
דבר דומה קרה גם לוולט ויטמן עצמו )שבאק היה תלמיד שלו(
בשנת 1853 או 1854 כשהיה בן שלושים וארבע או שלושים וחמש.
באק כותב כי זה קרה לוויטמן באחד הבקרים בחודש יוני, ומאז
הוא כמו נולד מחדש )שם, עמוד 188 .)ויטמן כותב על כך ב’שירים
לעצמי’, שם זה מופיע כחוויה מינית עזה )Leaves, Whitman Walt
Liberary Modern: York New, Grass of ,עמ’ 27-28 .)
גם מרשה סינטר )Sinetar Marsha )


בספרה: ”Mystics and Monks as People Ordinary”
מתייחסת למודעות הקוסמית )הארה — בלשוננו( במונחים של
חוויית שיא — Experience Peak” :חוויית השיא היא קריטית לכל
דיון על המסע המיסטי, כי דרכו ובאמצעותו היחיד יכול לרכוש
מבט על וחודר של מה שהוא במיטבו, אל מה שהוא כשהוא פשוט
‘הוא’. חוויית השיא אומרת חווה עצמו כישות, במקום משהו
שעומד להתרחש. הוא גם חווה ישירות… את הטבע הטרנסדנטי של
המציאות. הוא נכנס למוחלט, והופך לאחד עמו. ולו גם לרגע אחד.
זהו רגע שמשנה חיים, שבו הדעת מפסיקה, שבו הטבע הפרדוקסלי
של שינוי לא משתנה פותח עצמו בפניו”… “חוויית השיא מרחיבה
את שדה התודעה של האדם כך שיכלול כל דבר ביקום… היא חש
‘שיש’ לו הכול כי הוא חווה את הכול בתוכו. שדה זה הוא מה
שהמחבר ג’וזף צ’ילטון פירס מכנה בשם ‘סדק בביצה הקוסמית’.
פירס גם מדבר על מונח בשם: מטאנויה, שהיא הטרנספורמציה של
כל מערכת האמונה של האדם… הוא כותב על האינסייט המלבב
שעושה את כל הדברים ‘חדשים שוב’, הרגע המאחד, המשלב,
שמעניק לאדם הבזקים על כך שכל הדברים מחוברים בינם לבין
עצמם… המערך של מיקרו מקרו של היקום, יחסים מתחברים של
כל בני האדם”.
גם אלן ווטס וג’יימס רדפילד מספקים תיאורים מטמורפיים של
‘חוויית השיא’.
הגיבור בספרו של ג’יימס רדלפילד ”הנבואה השמיימית”
)הוצאת אופוס, 1994 )מדבר על כך שהוא הביט בענפי העץ וחווה
לא רק קליטה ויזואלית של המאורע, אלא גם תחושה פיזית, כמו
for Lifestyles: Mystics & Monks As People Ordinary 2
Marsha by. 2007 1 July — Paperback Wholeness Spiritual
.Press Paulist: Publisher). Author (Sinetar
86 גבריאל רעם
הענפים הנעים ברוח היו השערות שעל גופו. ובלשונו שלו: “אני
קולט הכול כמשהו שהוא חלק ממני. כמו שישבתי על פסגת ההר
מביט החוצה אל הנוף הנפול ממני לכל הכיוונים, זה הרגיש בדיוק
כמו משהו שידעתי כל הזמן, כאילו שגופי הוא רק הראש של גוף
הרבה יותר גדול המורכב מכל מה שאני מסוגל לראות. חוויתי את
3 כל היקום מביט החוצה על עצמו דרך עיניי”.
אלן ווטס, מומחה לזן בודהיזם, בספרו האחרון: “Book The”
אומר דברים ברוח דומה: “וכך הקו המפריד ביני ובין מה שקורה
לי נמס ואין מקום מפלט לאגו אפילו לא כעד פסיבי, אז אני מוצא
עצמי לא ‘בתוך’ העולם, אלא ‘כעולם’ שאינו לא פזיז או קומפולסיבי.
מה שקורה אינו אוטומטי וגם לא שרירותי… הוא פשוט קורה, וכל
ההתרחשויות הן באותה עצמאיות הדדית בדרך שנראית הרמונית
בצורה שלא תאמן”.
אלן ווטס מתאר כי “במצב התודעה החדש התחושות והרגשות
הם יותר פסיביים, זה לא קורה לך ומטלטל אותך עם כל רגש
ותחושה, אלא זה עכשיו יותר כמו עלה ששט ברוח, אך התחושה
היא שאתה גם הרוח וגם העלה; העולם שמחוצה לך הוא אתה
כמו העולם שבפנים. הם נעים ביחד ללא הפרדה”. אך למה בדיוק
הכוונה? הוא מסביר שבמצב תודעה זה הגוף אינו סתם ערמה של
בשר שמונשמת על ידי אגו, “יש לך תחושה שהאדמה מתחתיך
מחזיקה אותך והגבעות מרימות אותך כשאתה מטפס עליהן. האוויר
נושם את עצמו לתוך ומחוץ לריאותיך. ובמקום להסתכל ולשמוע,
קולות ואורות באים אליך מעצמם. העיניים רואות והאוזניים
שומעות בדיוק כמו שהרוח נושבת והמים זורמים. הזמן נושא
you Who Knowing Against Taboo the On: Book The 3
.house random Penguin. 1989, 28 August — Paperback. are
.(Author (Watts Alan by