יחסים הם כחרס

*איך אנשים מסתדרים בחיים?*

איך אנשים מסתדרים בחיים?

איך זה קורה שהם מסתדרים?

איך זה שהם מסתדרים?

איך זה מסתדר להם?

ולא אחד או שניים,

אלא כמעט כולם,

כמעט כולם, ממש.

ממש מסתדרים,

בחיים.

איך זה יוצא להם?

איך?

* *

יחסים הם עציץ חרס.

חופנים אדמה, צוברים מי גשמים

ומגדלים פקעות לילך ויקינתון.

מלמעלה שמש, בפנים מים ובתווך צמיחה.

יחסים הם עציץ חרס

בבקר הם אדמה רכה

בצהרים הם נווה מדבר

ובערב הם סדקים.

יחסים הם עציץ חרס,

בפנים הבטחות חמימות,

בחוץ איומים צוננים

ובתווך מפרצי סדקים מתרחבים.

יחסים הם כחרס הנשבר,

בא לילה, יתחכך בם חתלתול קטנטון

והנה הם מתפוררים,

מתפרקים באחת.

*אנו ההולכים למות*

דרך עיני ההולכים למות נראים החיים אחרת;

יקרי ערך כצמיד שאבד.

כחיבוק לצולל בבדידות.

כברכה למקולל.

כטובלים בים של שפע – אנו נדמים להם, למתים.

והם, ההולכים למות, מנופפים ידיים עצובות,

ידיים בעווית מאחורי זגוגית אטומה, חד כיוונית,

רואים ואינם נראים.

הם מנופפים נואשות, וקולם לא נשמע.

והשקועים בחיים אינם יודעים, אינם מנחשים,

את הפרידה הנואשת המתרחשת עכשיו סביבם;

למעלה, למטה, לפנים ומאחור, בצדדים ובכל הכיוונים.

ההולכים למות מנסים כל העת למשוך תשומת לב.

ואנו מתרוצצים בבולמוס אדיר,

חולפים מבלי דעת,

שואגים את השאגה האדירה של החיים.

איננו שומעים, איננו רואים,

איננו חשים כלל שמולנו,

כן, מולנו ממש,

בני אדם הולכים,

בני אדם נמוגים וגזים.

ואנו כלל לא יודעים.

חרשים מהמולת החיים.

*

*אנו ההולכים למות*

דרך עיני ההולכים למות נראים החיים אחרת;

יקרי ערך כצמיד שאבד.

כחיבוק לצולל בבדידות.

כברכה למקולל.

כטובלים בים של שפע – אנו נדמים להם, למתים.

והם, ההולכים למות, מנופפים ידיים עצובות,

ידיים בעוית מאחורי זגוגית אטומה, חד כיוונית,

רואים ואינם נראים.

הם מנופפים נואשות, וקולם לא נשמע.

והשקועים בחיים אינם יודעים, אינם מנחשים,

את הפרידה הנואשת המתרחשת עכשיו סביבם;

למעלה, למטה, לפנים ומאחור, בצדדים ובכל הכיוונים.

ההולכים למות מנסים כל העת למשוך תשומת לב.

ואנו מתרוצצים בבולמוס אדיר,

חולפים מבלי דעת,

שואגים את השאגה האדירה של החיים.

איננו שומעים, איננו רואים,

איננו חשים כלל שמולנו,

כן, מולנו ממש,

בני אדם הולכים,

בני אדם נמוגים וגזים.

ואנו כלל לא יודעים.

חרשים מהמולת החיים.

*

4.3.2020

*אדם בוער הוא נר*

אדם בוער הוא נר

מאיר את החושך סביבו.

אדם בוער הוא נר

להבתו הורסת ומשמידה את גוף הנר.

*

*מה עלול להתקלקל?*

מה עלול להתקלקל?

האם הבינוני, השגרתי וההולך בתלם?

לא. כי אם הגבוה, העדין, הטהור והשביר.

ככל שאדם, יוצר, או יחסים – הם בעלי ייחוד או שאר רוח –

כך הסכנה של התמוטטות ממשית יותר.

כי רק השביר נשבר,

רק הטהור מוכתם,

רק הנדיר מאבד ייחוד,

רק בעל רגישות מפותחת – נפגע.

רק המפותח תודעתית נופל ברמה.

*משפחות מתפרקות*.

משפחות ויחסים מתחילים עם ציפורים בלב,

הכל הולך למישרין

ואז יום אחד הכל לא תקין,

מסתימה בצינורות

ועד התפוררות דופן הצינור.

ואיך לא הרגשנו שזה בדרך?

הכל היה כה כרגיל,

ורק במסתרים,

דמונים יצקו חומצה במרקם העדין של היחסים.

ואז ביום אחד, השברים פזורים.

וליגון אין קץ וגרוננו נשנק מצער.

*

אלוהים הוא הקומפוזיטור.

כלי הנגינה הם: הנפש, הרוח והנשמה.

ואנו הנגנים.

כלי הנגינה שוממים,

הנגנים עסוקים בדברים אחרים.

והמוסיקה לא עוברת דרכנו.

לא עוברת,

נותרת ערטילאית

בספירות הגבוהות

*

*למלא משימה*

למלא משימה

להשלים תפקיד –

יכולים להשתלט עליך.

אתה כולך משימה

כולך תפקידך,

ואין יותר אתה.

זה הזאב בולע את הסבתא.

זה לחיות באובססיה

של הישות החברתית.

חי בדמך, זה

עמוק בעצמותיך.

סוכן זר – כל יכול

משמיד את הישות הפנימית המקורית,

עד שכל שנותר

זה רק המשימה והתפקיד-

השולטים על כל שבתוכך.

*

27.9.20

*ביקור רופא*

נכנסתי לרופא – אדם,

נהייתי שקוף.

במקום דיאלוג- תשאול.

במקום הידברות – דיבור טכני.

נכנסתי אדם – יצאתי תרופות

נכנסתי אדם – יצאתי בדיקות.

רק אנוש – לא יצאתי.

*

*להסתדר בחיים*,

להסתדר בחיים,

אלו מילות הקסם.

שטיפת המוח –

עליהם גדלנו.

הם היו ה”שמע ישראל” שלנו.

שיא המאוויים

שיא המחויבויות,

“רק שתסתדר בחיים”.

כתפילה קדושה.

של קהל מאמינים

שבוי

העובד במסירות על

את אל הבורגנות

*

18.9.20

*

גבריאל רעם – שירה הגותית.

*אנשים מדברים*

אנשים מדברים

והם מדברים כמו שאנשים מדברים

לא כמו שהם עצמם מדברים.

ויש גם פחד

ובושה,

וחוסר בטחון.

אתה מדבר,

ואלה כולם היוצאים מפיך.

כולם אותה השפה,

אפילו אותם המילים.

לדבר כמו כל אחד –

רק לא כמו עצמך.

רק לא להישמע

שונה.

*

8.9.20

*

גבריאל רעם – שירה הגותית.

https://www.facebook.com/%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C-%D7%A8%D7%A2%D7%9D-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D-106627337617058

*ערוגתנו*

ערוגתנו – ערוגת פרא

היא,

ערוגת פרא.

גדלים בה

כל מיני;

שתילי בושם נדירים

לצד כל מיני,

וגם יבלית

אוה

גם יבלית,

ואז

בעיקר יבלית

ואז

רק יבלית.

לא עוד פירחי בושם

אך ורק,

יבלית,

מלוא רגשותינו….

יבלית. http://hagut.net/…/%d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99…/…

איפכא מסתברא*

כל מה שנקי חייב להתלכלך.

כל מה שטהור חייב להזדהם.

וכל מה שזורם חייב להיחסם

כל מה שצעיר חייב להזדקן.

כל שביחד חייב להיפרד.

כל שחוגג חייב לחזור לשגרה.

וכל התקוות סופן להתבדות.

ורק אנו שנינו

בדיאלוג של זיקה,

חוצים את כל האכזבות,

כל שנותר,הוא רק הדיאלוג

הבלתי נגמר

בין שתי נשמות.

*

*קסם*

הוא בא והולך.

נשאר לעיתים רחוקות

לרגע, אולי לשעה וחולף.

תמיד מזהים אותו לאחור,

לא בזמן.

הקסם מבקר כמו פיה

ופוף, ואיננה.

רק אבק הכוכבים

נותר עוד לשניה בחלל.

כן, הקסם,

אמיתי לגמרי,

כי מה נותר לנו?

מה נותר?

מלבד אותם

רגעי הקסם אבודים

של חיינו?

*להיות גפרור*

לחכך את הראש

בדופן גופרית דחוס

ולעלות באש כל כולך.,

עד כלות,

וכך להבזיק

ביקום האפל

לשניה אחת

של אור אמת.

30.6.20

*פתאום*

כשמישהו מפריש עצמו ממך;

מרחיק או בכלל מנתק עצמו ממך

– מה הסיבה?

מה יכול לגרום לו לפנות 180 מעלות לכיוון ההפוך

מה גורם לו להצטנן כלפיך?

מה התקלקל?

כל כך?

עד כדי כך?

וכלל לא הרגשנו

ופתאום בום, בום שכזה.

והכל קאפוט

ללא תקנה

לגמרי.

*איך אנשים מסתדרים בחיים?*

איך אנשים מסתדרים בחיים?

איך זה קורה שהם מסתדרים?

איך זה שהם מסתדרים?

איך זה מסתדר להם?

ולא אחד או שניים,

אלא כמעט כולם,

כמעט כולם, ממש.

ממש מסתדרים,

בחיים.

איך זה יוצא להם?

איך?

*אני איש של מחר*.

אני איש של מחר.

לא איש של היום

לא איש של אתמול.

אני האיש שטרם היה.

אני הצ’ק הדחוי.

מחר יפרע.

מחר יתגלה.

מחר יופיע.

מחר.

בלעדי.

*קבורת הנשמה*

בכל אשר נפנה – הנפש בתכריכים.

קבורה בעודה בחיים,

קבורה, עמוק, עמוק בפנים.

אנשים עוברים, אנשים עובדים, אנשים לא יודעים

שהנפש קבורה, כה עמוק בפנים.

שהיא הקורבן שמקריבים,

משקל יתר ממנו נפטרים,

מטען מכביד במרוץ העכברושים.

עול, המפריע לנו להסתדר בחיים

***

*חומרים מתכלים*

עשויים אנו מחומרים מתכלים.

כמו כוס קלקר, צלחת קרטון,

מזלג פלסטיק.

לא נועדנו לשימוש חוזר.

להשתמש ודי.

להשתמש ולסל.

להשתמש וחסל.

הדעת לא תופסת

הרצון ממאן

והלב בוכה.

ואין ניחומים

ואין נחמה;

להיות ולחדול.

להיות כדי לנבול.

להיות כדי לא להיות.

חיינו -כוס קלקר.

ואין נחמה.

אין נחמה ואין ניחומים.

רק אבל, אבל גדול

על חיינו.

חיינו המתכלים.

*דברים מתקלקלים*.

לדברים דרך משונה להתקלקל,

הם נראים רגילים, כה רגילים.

ואז לפתע זה מתקלקל,

מתקלקל מאוד,

מתקלקל באמת.

בבקר הם כמו ילדים משחקים;

כה הרבה שמחה ואושר,

כה הרבה תקוות.

ואז, לפתע, (בסביבות הצהריים) זה מתקלקל נורא;

פניה חדה

ואז זה סופי: מקולקל.

בערב, אנו נופלים על הרצפה,

מתבוננים מטה אל ההריסות

ותוהים:

מתי ואיך זה

התקלקל כל כך.

וכלל לא שמנו לב.

כך – דברים,

לא כל שכן – יחסים

נשים שרים – שיר.

“אנשים מבלים, מעבירים את ימיהם בנעימים.

רוקדים ושרים, מסתחררים במחול החיים,

נסחפים בתאוות המאכל, המשקה והסטוץ.

הולכים לאיבוד בהנאה של הרגע,

בלהט השיכרון של מנעמי החיים.

העין רוצה לגמוע,

היד – לחפון את כל היופי,

הלב – לפעום את כל הקצבים.

העיקר לא לדעת:

לא לדעת את האמת הקשה,

לא להבחין:

בחומת הניכור הגובהת,

בשחיקה הזוחלת,

במתח הגואה,

במוטיווציה המתדלדלת,

במחוגי הזמן הרצים,

בילדותנו,

שכה רוצה:

עדיין להיות,

לצמוח,

לגעת בשמים,

להיתגשם (למרות גילנו המתקדם…).

שכה לא רוצה:

– להקיץ לאור הבוהק, הקשה, של המציאות.

אלא,

להניח לערפול המתוק,

לקסם המתמשך:

של הסרט הבא,

של השיר הזה,

של הסטוץ שעוד יבוא –

שיעגלו,

את כל הזוויות החזות והפוצעות של האמת.

יאפילו,

בצעיף של שינה וחלומות על כל הריקנות, הקונפליקט והאימה.

שוב לשקוע,

שוב, להניח לקסם התענוג את הממלכה והממשל.

להתמכר לו,

להתמכר, ולא לחדול עוד עולם”.

–

*לכל מלחמותי*

לכל מלחמותי יוצא אני,

קטנות כגדולות.

ללא זעקות התלהמות

ואגרופים מונפים

-ללא רגשות.

כיוצא אל הכפור, אני יוצא;

ידי לבנות ונוקשות, (החץ לא נשמע להן,

הקשת לא נלפתת).

והסופה שואגת.

מתוך החום אני יוצא.

לכל מלחמותי, גדולות כקטנות.

בחוץ סופה וניבים שלוחים.

תנים זאבים וצבועים.

ואני יוצא. לכל מלחמותי.

גופי מצולק, צידי השמאלי נרפה.

עיני כהו ושערותי מלבינות.

ושוב ושוב ושוב;

כשהאתגר מגיע –

אני יוצא.

*התרחקות התקרבות*

א. כילדים אנו מתרחקים מהורינו.

כמתבגרים אנו בתהליך של התנתקות.

כמבוגרים, מבקרים, לעיתים.

כהורים, אנו קשורים לילדינו.

כהורים למתבגרים – אנו מתייסרים עימם.

כהורים למבוגרים, אנו מייחלים מהם למגע אנושי.

הילדים במסע הרחק ורחוק מן המעיין ההורי.

ההורים במרוץ אחר הילד המתרחק.

שניהם נועדו למרדף האבוד: הילד, לצעדי ניכור מתמהרים,

ההורה לקריסה אל תוך הטרגיות הבודדה.

ב. ואז יום אחד, אנו הורים מזדקנים

ילדינו כבר הרחק הרחק מאיתנו.

והנה גם אנו כבר פחות במרדף אחריהם.

אלא במסלול אחר, הולכים מתקרבים להורינו.

מזמן הם לא איתנו.

אך מעולם לא היינו קרובים יותר.

וכל יום שעובר אנו מבינים אותם יותר

אנו איתם יותר. והם יותר ויותר עמוק בליבנו.

כל יום שעובר הם בליבנו עמוק יותר ויותר.

כואב יותר ויותר, מתחרטים יותר ויותר:

על המרחק, על הניכור,

על הנטישה.

ביקור

*על מה הם מדברים?*

על מה מדברים בני האדם, על מה הם מדברים?

על אש בבוקר? על כוכבים באמצע היום?

על הנפש שלא חדלה לכמוה? בין בלילה, בין ביום?

על מה הם מדברים, מה הם מדברים?

מדברים ומדברים ושחים וגורסים:

“מה היא קנתה בזול?”

ו”כמה עולים תחתונים ב’מול’?

ומה אמר ההוא, שסיפר להם שאמרו לו וכו’.

על מה הם מדברים?

האם על הוויות השמיים ודרכי הכוכבים?

על מסתרי היקום ופשר החיים?

על עניינים פעוטים,הם מדברים

כאלה שאינם מעלים ואינם מורידים,

שאינם משנים ואינם מזיזים.

רק מאגדים את הסטאטוס קוו – בחוטים,

בקורים שהם טווים,

קורי שינה דקים.

קורי שינה לנרדמים,

לישנים שנת ישרים.

שנת ישרים באמצע החיים

מסע החורף של הדובים*

חוזר לעצמי, חוזר עכשיו.

חוזר, חוזר לכל שנעזב.

מוצא עזובה, מוצא ירוקת,

רכוש נטוש ושבר השוקת.

חלודת מתכת מתחת לשיש

ושריטות קשות בכניסה לבית.

חוזר, חוזר עכשיו.

לזה שהיה

לזה שתמיד

וזה שבוער.

לזיע הפנימי

שעדיין לא מוותר.

חוזר חוזר חוזר לאחור.

מקושש מצידי הדרך

את שניצל מחור הזמן השחור.

מניחם במדרגות גבוהות.

עורמם בערימה ענקית,

ערימה אינסופית,

של אנחות.

*לעומת העולם הזעיר בורגני*

מה נציב לעומת העולם הזעיר בורגני?

מול השעשועים המלבבים מפלסטיק ממוחזר?

מה נציב?

– זירת איגרוף – נציב.

זירת התגוששות

ביצת האבקות.

-שדות קטל –נציב,

שדות קרב.

והמלחמה היא על חיינו,

וניפול בה חלל.

ללמוד לאהוב*

מועדון פנויים ופנויות

ילדים אבודים של החיים

פנויים ממשא, פנויים ממתן,

פנויים מן השפע שהוא לא כאן.

אבודים בעיניים, אבודים בפנים,

אבודים אבודים על כל הפנים.

פנויים ופנויות מסכנים קטנים,

קורצים ורוצים את שיש לאחרים

והלב כה בוכה והיד כה רוצה

והגיל כה לוחץ והבטן רכה…

פנויים ופנויות, מה חדש ילדים?

מה מצאתם, מה הבאתם, נחמדים?

אוצרות אופיר? חטי שנהב?

יופי ואופי קוראים למאוהב?

או שמא מצאתם עפר ואפר

גחלים עוממות בשממת מצוקה

הרמץ לוחש עדיין לא קר

אנוש הולם עימכם בניבכי מבוכה?

זר לא תואר לו ולא הדר.

איש משמים – אין בו דבר

מלבד ההולם של אפר לוחש

הקורא לך להפיח בו אש

בובת אימונים שעלתה כמו מאוב

עליה להתאמן להחזיר את החוב

של נעורינו שהלכו לבלי שוב.

ואולי להצליח ללמוד…

לאהוב.

*יחסים הם חרס*

יחסים הם עציץ חרס.

חופנים אדמה, צוברים מי גשמים

ומגדלים פקעות לילך ויקינתון.

מלמעלה שמש, בפנים מים ובתווך צמיחה.

יחסים הם עציץ חרס

בבקר הם אדמה רכה

בצהרים הם נווה מדבר

ובערב הם סדקים.

יחסים הם עציץ חרס,

בפנים הבטחות חמימות,

בחוץ איומים צוננים,

ובתווך מפרצי סדקים מתרחבים.

יחסים הם כחרס הנשבר,

בבא לילה, יתחכך בהם חתלתול קטנטון

והנה הם מתפוררים,

מתפרקים באחת

*הצלקת*

זה שאמרו לנו, שאמרו וסיפרו:

שנעורינו הם כניצת הדובדבן

שתיפרח בסתיו בגרותנו.

זה שסיפרו לנו וסיפרו.

את שלימדו אותנו ולימדו

ולימדונו לשנן ולחזור ולהסכית

להתחרות מי יהיה מכולנו התקליט.

זה שלימדו ולימדו אותנו.

ומה שציפו מאיתנו.

וכל שציפו

שנעשה ונשמע כמו שכתבו

כמו שכתוב בכל הספרים

כך ציפו ועדיין מצפים.

* * *

ואכן, כל שאמרו, לימדו וציפו –

מאיתנו

עדיין נותר בנו כצלקת

לא שלנו.

אותה אנו מעבירים לבנינו.

את כל שאמרו ולימדו וציפו –

מאיתנו.

גם לשירים יש רגע של אמת*

גם לשירים יש רגע של אמת.

בו הנפש השירית מזדווגת

עם התודעה ההגותית.

רגע של חסד,

בו המרגיש – יודע

והיודע חש

ושניהם עוברים דרך

החור השחור

אל המציאות

שמאחרי,

אל המציאות הנסתרת.

*בלילה*

בלילה אנו רואים בחלומות

אבק כוכבים ופלנטות רחוקות,

שמים קרובים וחלקי גלויות

ששלחו לנו כרובים ושרפים.

בלילה אנחנו מתעוררים

לחלומות האבודים.

בלילה אנו חוזים בכוכבים.

בלילה אנו באים אל החיים,

בלילה.

וביום?

וביום, אנו סוגרים את התריסים,

מכבים את האורות

ונמים.

שעה שעה ודקה דקה,

סוגרים את עיני תודעתנו

וצונחים,

לאפילה גדולה.

*בוער לאט*

בוער לאט

בוער לאט,

כשאחרים תמו

הוא עוד בוער בצד.

כשכולם כבר רצו

הוא עוד רץ לבד.

כשהם כבר נחו

הוא ממשיך בדד.

בוער לאט

בוער לאיטו,

שלווה כלפי חוץ

אך הזעם חם בפנימו.

אבק שריפה טעון

מתחמם מדקה לדקה.

יום יבוא והכל ידלק

הכל יבער, באש גדולה.

*אנשים שרים*

אנשים שרים, אנשים רוקדים,

מבלים, מעבירים ימיהם בנעימים.

רוקדים ושרים, מסתחררים במחול החיים,

נסחפים בתאוות המאכל, המשקה והסטוץ,

הולכים לאיבוד בהנאה של הרגע,

בלהט השכרון של מנעמי החיים.

העין רוצה לגמוע – את כל היופי,

היד לחפון את כל העושר,

הלב – לפעום את כל הקצבים.

העיקר לא לדעת.

לא לדעת את האמת הקשה,

לא להבחין בחומת הניכור המתגבהת,

בשחיקה הזוחלת,

במתח הגואה,

במוטיבציה המתדלדלת,

במחוגי הזמן הרצים,

בילדותנו,

שעדיין כה רוצה, לגעת בשמיים.

לא להקיץ לאור המציאות הבוהק והקשה,

להניח לערפול המתוק,

לקסם המתמשך,

זה של הסרט הזה,

של השיר הבא,

של הסטוץ שעוד יבוא –

לעגל את הזוויות החדות והפוצעות של האמת,

להאפיל בצעיף של שינה וחלומות,

על כל הריקנות, האבסורד והאימה.

שוב לשקוע,

שוב להניח לקסם התענוג את הממלכה והממשל,

להתמכר לו, להתמכר,

ולא לחדול עוד לעולם.

.

 *אנו ההולכים למות*

דרך עיני ההולכים למות נראים החיים אחרת;

יקרי ערך כצמיד שאבד.

כחיבוק לצולל בבדידות.

כברכה למקולל.

כטובלים בים של שפע – אנו נדמים להם, למתים.

והם, ההולכים למות, מנופפים ידיים עצובות,

ידיים בעוית מאחורי זגוגית אטומה, חד כיוונית,

רואים ואינם נראים.

הם מנופפים נואשות, וקולם לא נשמע.

והשקועים בחיים אינם יודעים, אינם מנחשים,

את הפרידה הנואשת המתרחשת עכשיו סביבם;

למעלה, למטה, לפנים ומאחור, בצדדים ובכל הכיוונים.

ההולכים למות מנסים כל העת למשוך תשומת לב.

ואנו מתרוצצים בבולמוס אדיר,

חולפים מבלי דעת,

שואגים את השאגה האדירה של החיים.

איננו שומעים, איננו רואים,

איננו חשים כלל שמולנו,

כן, מולנו ממש,

בני אדם הולכים,

בני אדם נמוגים וגזים.

ואנו כלל לא יודעים.

חרשים מהמולת החיים.

*יוצרים-חתרנים מתים מיתות משונות*

יוצרים מתים מיתות משונות,

מיתות שונות ולא במיטות-

מתים היוצרים-החתרנים.

לא כרגיל ולא בשלווה

לא במתינות ולא בהדרגה.

תוך כדי חייהם מקבלים מכות קשות

בצידי האף ובנחיריים

בפאתי הראש וברקות

בקצות העצבים ובפאתי העיניים.

שכן סוכני שינוי הם היוצרים-החתרנים

וכסוכני שינוי – חד דינם;

דין סוכני חרש ומרגלים.

הם חיים חיים קצרים זהירים ומלאי מהמורות,

יודעים כי שליחותם ונפשם נלחמים;

זו מבקשת להינצל וזו להשלים משימה.

ובדרך כלל זו הנפש העדינה

שלא עומדת במעמסת המכות היבשות

(שהיא חוטפת בגין שליחותה, מן השירות החשאי-

בעינויי חקירות, במארבי פתע ומיריות משמר הממלכה).

ואז, יום אחד, בחדר נידח או במשתנה ציבורית

הם צונחים (לא אלאה אתכם בפרטים המבחילים)

מתים לבסוף את מיתתם המשונה,

שהרי היוצרים -חתרנים-סוכני שינוי הם

וסוכני שינוי –חד דינם:

מתים הם מיתות משונות.

1

אנשים שהגעת אליהם

https://en.wikipedia.org/wiki/R._D._Laing

https://www.brainyquote.com/authors/r-d-laing-quotes

https://www.goodreads.com/author/quotes/4436873.R_D_Laing

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%9C%D7%93_%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%92

https://greekreporter.com/2022/01/26/mikis-theodorakis-wrote-the-most-beautiful-music-on-the-holocaust/

https://www.zman.co.il/254196/

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%91%D7%9C%D7%93%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%98%D7%94%D7%90%D7%95%D7%96%D7%9F

https://greekreporter.com/2022/01/26/mikis-theodorakis-wrote-the-most-beautiful-music-on-the-holocaust/

https://www.haaretz.co.il/literature/2006-01-23/ty-article/0000017f-e210-d38f-a57f-e65297000001

https://www.youtube.com/ https://greekreporter.com/2022/01/26/mikis-theodorakis-wrote-the-most-beautiful-music-on-the-holocaust/watch?v=SeSVp65fI1M