כוחות האופל של הדמונים.

"כוחו של הרע להרע, גדול יותר מכוחו של הטוב להיטיב"

גבריאל בן יהודה

——————————————————————————–

היום (16.9.96) אמרו וכתבו לי שני אנשים שהייתי איתם בקשר ידידות- משפטים חזקים:

האחד כתב לי:

…"נראה שרק עכשיו אני מתחיל ליצור הכרות עם הילד הפרוע שבי, הוא דומיננטי ומיד נפגע ונעלב אם לא עושים מה שהוא רוצה, או כשהוא מוצר שהמציאות שונה מן הפנטזיות שהוא ואני דמיינו לעצמנו. ובסך הכל הוא רוצה להיות מקובל ואהוב על ידי הסביבה, מדהים איך שהוא שולט בגוף הענק הזה של איש בן 36 שיכול להחליט החלטות רציונליות מהיום עד מחר, אבל מסופו של דבר יש שם ילד קטן שהוא הבוס".

והשני אמר לי (פחות או יותר כך):

"מדהים שאני לא מכיר את עצמי, לא ידעתי לאיזה תהומות של השפלה עצמית אני מסוגל להגיע, לא ידעתי כמה רחוק אגיע בהרס העצמי שלי, ואיזה דברים נוראים ומכוערים יצאו ממני, וכל זה למה? כי התאכזבתי באהבה, כי זו שאני אוהב – לא רוצה אותי, ואני מתפורר לחתיכות, לא נשאר כלום מן הבוגר הנשוי, המבוגר המשכיל, איש המקצוע המכובד, רק פרורים של תחנונים והשפלה עצמית, לאיפוא לא התדרדתי? חשבתי איך לנקום בה, איך להרוס אותה, איני מסוגל לחשוב על שום דבר אחר, אני נותן לחיי לעבודתי להתדרדר, לא אכפת לי מכלום, כלום, רק זה, מה קרה לי?".

אז מה? אז חנוך לוין כתב בעצם לא על איזה פרציפלוכה וחפץ- גרוטסקיים ותמהוניים באיזה שוליים נידחים של החברה והקיום, אלא עלי ועליך. כל דרמטורגיה וסיפרות רצינית כותבים בעיקר על כך, חושפים בעיקר את זה, ויליאם גולדינג הראה ב'בעל זבוב' כיצד מאחורי החזות השפויה מסתתרה דגנרציה ואלימות נוראים. אנטון צ'כוב חשף את תהומות הבדידות והעצב של גיבורי מחזותיו, 'השחף' '3 אחיות' 'הדוד ואניה', ולמרות שזה קרה לפני יותר ממאה שנה – האנשים הללו חיים ומדברים אלינו באופן יותר מהותי ועמוק מדמויות הקרטון של 'צעירים חסרי מנוח' וכו'. אדוארד אולבי – ב'וירג'יניה וולף' הראה את מחוזות היסורים והשנאה הקיימים בכל מערכות היחסים הזוגיות הממוסדות ( נישואין). אותו הדבר עשו טנסי וילאמס וארתור מילר ב'חשמלית ושמה תשוקה' ו'מותו של סוכן'. אותו דבר עשה אוגוסט סטינדברג ב'בית הבובות' או 'נורה' שלו. אותו דבר עשו דוסטיבסקי, קפקא -בסיפרות. כל אלה חשפו את הביוב הפנימי הקיים מתחת לשכנך לקונצרט או מתחת לשכן בשורת המושבים בקולנוע.

הנאצים פערו את הכיסוי מעל השאול שקיימת בעצם בכל אחד מאיתנו.

האומנם? האם גם האיש שלימד אותי באוניברסיטה וזה שבחרתי בו לכנסת – יכולים לשאת מונולוגים כאלה?

כן, כמובן שכן. רק שברוב המקרים מרוב פחד, הדחקה או ריחוק מעצמם – זה לא קורה, אבל זה שם.

כל אחד מאיתנו הוא זונה, עבריין, סדיסט, מסומם קבצן, שיכור או רוצח שפל.

כן, אבל זו לא חוכמה לבוא ולהגיד: כן ידענו, בתוך תוכנו זה ישנו, ולחזור לשיגרה השיקרית, לאחר ששילמנו את המס האינטלקטואלי. השאלה היא האם ביום יום -אנו יודעים והאם אנו בקשר מתמיד עם הידיעה אודות הרבדים הללו בתוכנו.

התשובה היא -לא! הרחקנו והדחקנו את השגעון והעברינות והסטיה אל מחוץ לגדר החברתית ואל מתחת לתודעה האישית.

והמרחק בין הדמונים שהרחקנו והדחקנו ובין תודעתנו וחיינו הרגילים – הוא כמרחק בין הלשון לשפתיים – רק השיניים מפרידות ביניהם והן עשויות כל רגע להיפער בצחוק או בזעם, דהיינו כל רגש חזק או קיצוני- יכול לאפשר להן להיפגש.

בתוך כולנו קיימו מפלצות, בתוך כולנו קיימים מוקיונים, משוגעים ואומללים – שלא קיבלו עדיין את ההזדמנות לצאת החוצה.

אותם דמונים, אותם יצורי תיבת הפנדורה לא עושים חשבון לאף אחד, הם לא מבינים שפה, תרבות, מעמד, או גיל, הם מהויות מזוקקות של יצר קמעי, פרוע ומשתלח. הם לא יודעים מאום על הבוס שלהם שיש לו תפקיד ציבורי מכובד, שהוא אב לבנות מתבגרות, שהוא משלם מיסים בזמן. כי כשיוצאים ( וכמעט תמיד מיד לאחר שהאיחוד וההרמוניה נראים מושלמים ומוצקים מתמיד…) הזעם, הקינאה, היאוש, הצורך באהבה, החרדה, הדיכאון – הם בחוץ, כאותו שד שיצא מן הבקבוק לאחר אלפי שנים של כלא. כלום לא יעצור אותם בדהירתם המטורפת. ובעל הבית עומד בצד, פוכר ידיו, מורט שערותיו, בחרדה עצומה, לא יודע לאין כל זה יוביל, היכן זה יגמר, הוא לא בשליטה יותר. המושכות נשמטו, והדמונים, כוחות האופל של היצר הורגש, הפכו בכוח ההדחקה רבת השנים ליצורים אחרים. כמו עץ ששכב הרבה שנים מתחת לאדמה ונדחס ונדחס – הופך לפחם שבו עצור חומר בערה אדיר. וכך הפך היצר המודחק לדרקון נושף אש, והרגש המודחק – למוסטנג דוהר ומתפרע.

כשכוחות האופל משוחררים – הם מטילים את כל המבנה הרגשי והיצרי הקיים לתוהו ובוהו נורא, חזרה ל'בראשית', לפני בריאת העולם של הסדר החברתי. כסוסי פרא של אש – הם דוהרים בשדות הדגן של רגשותינו ויצרינו. היכן תפסק האש? מה ישאר מן הדגן והתירוש, בתום סערת האש בריגשותנו וביצרינו?

כל עוד שערי התת תודעה שלנו – נעולים, יכולים אנו לנהל מעליהם וסביבים את חיינו הזעיר בורגניים, הקטנים, המסודרים, המתוייקים ומתוייגים, אך רק אם לא יוסר הפקק מעל הבקבוק שבתוכו השד הענק מסיפורי אלף לילה ולילה, רק אם לא תיפתחנה שערי השאול של פסיכולוגית המעמקים שלנו, רק אם ישארו נעולים, רק עד אז. כי משחרגו מתחומי המחזה של לואיג'י פירנדלו – הם כבר לא משחקים לפי כללי המשחק של המחזאי או בהתאם לציפיות של הצופים, הם כבר 'שש נפשות מחפשות מחבר'. ומעתה הן תובעות הגשמה ומימוש, ולו במחיר הריסת הסדר החיצוני הקיים.

כי בתוך כל פרופסור מסתתר רוצח סידרתי.

בבתוך כל עקרת בית – זונה.

מאחורי כל בעל משועמם – אנס אלים.

ובתוך כל גבר או אישה מבוגרים – טמון ילד או ילדה מפוחדים וצמאים לאישוש ואהבה.

וכל הדמויות הפנימיות הללו, אך כי יקבלו מוצא ופורקן, ולו לשניה אחת – הם בדרך להמיט אובדן על אדונם/גבירתם. לא יוכלו עוד לחזור למוטב החברתי המהוגן, והסדור.

כי מתחת לקליפה הדקה המציגה חברה עצורה, מאופקת ומאורגנת (במיוחד נכון הדבר לגבי יפן, צפון מערב אירופה וצפון ארה"ב וקנדה – המובילות ונותנות את הטון התרבותי, כלכלי אקדמי -כיום בעולם) – אורבים כוחות השאול של היצרים והרגשות, המחכים לרגע שבו יצאו החוצה כדי להשמיד ולאבד בהבל פה של דרקון יורק אש, ובהקשת פרסה של מוסטנג משתולל – את תפאורות הקרטון של הסרט ההוליבודי שכתבו וביימו לנו השלטונות הפוליטיים והדתיים. (ובהם אנו משחקים יום יום).

כל ימינו אנו חווים קושי גדול לפגוש ולהתמודד עם הדמונים שהדחקנו- בשם היותנו כביכול בוגרים בהתנהגותנו.

אך תחת כל מסכת בוגר מפוכח – חבוי ילד מפוחד, או אלים, או מיחל ומשתוקק. וילדים חבויים אלו הם האני האמיתי שלנו.

כל ימינו אנו בורחים מן הסערה הריגשית של המוסטנג (דמון הרגש) ומן הלבה היצרית של הדרקון (דמון היצר). ומגוונות הן דרכי הבריחה:

-בין אם על ידי יצירת כאב או מחלה גופנית – שיסיטו את תשומת הלב מן הילד שבפנים.

-בין אם על ידי הפנית האשמה על המצב – למישהו האמור לשאת בכובד האחריות, ולשחרר את הילד הכלוא בפנים- ממנה.

-בין אם על ידי פעולות של האינטלקט – רציונליזציה ( שכלתנות), או צידוק והצדקה עצמית, או סתם מציאת הסבר משכנע, מדוע אנחנו כאלה, ולמה זה מגיע לנו, מה שמשחרר את הילד שבפנים מלהיות מעורב ובעניינים.

-בין על ידי בריחה לרומנטיקה, לפנטסיה – של החופשה הבאה, הפלירט הבא, הסרט הנוכחי- שלא נותנים בינתיים לדמונים הפנימיים לפרוץ החוצה. רק שהבעיה היא שככל שהבריחה היא חזקה וסוחפת יותר כן מהממת תהא ההתרסקות אל קרקע המציאות שתבוא עם ההתפכחות.

כך, או כך, רבות הדרכים כדי לא לפגוש את הכוחות הקמאיים של הרגש והיצר.

אך אם האדם לא בורח מן השדים הפנימיים, אלא מנסה לעמוד מולם ולשרוד – עשוי לקרות לו דבר מופלא: המפגש עם האני המסכן, עם האני המסוכן, הופך את המפגש למפרה. ובמקום הפנטסיה והשכלתנות ההופכים את האדם למרחף וסטרילי וחד מימדי – המפגש עם הדמונים הופך את האדם לאמיתי ואותנטי, להיות נוכח!

להיות.