אנשים נוסעים דרך חייהם ונדמה להם שהם עוברים בדרכם מחוזות. ומאחוריהם הותירו מקומות ופעמיהם למחוזות חדשים
אך לא היא.
אין פניהם לשום מקום מלבד לקראת סופו של כלי הרכב עצמו.
יש כאן תעתוע; כלי הרכב רק נדמה כחולף על פני מקומות בדרכו למקומות אחרים. אך המסע היחידי הוא מסע של הרכב עצמו לקראת בלותו.
עולם מוזר, המייצר כלי רכב לא כדי לנסוע למקומות אלא כדי לנסוע אל סופם.
כך גם בעלי חיים, צמחים. כל שחי ואורגני נוסע לקראת סופו. רק מה שלא פועם בו רוח חיים, לא נוסע לסופו, אך בה בעת גם אינו נוסע לשום מקום אחר.
הכל נוצר כדי להתבלות ולפנות מקומו לתוצרים אחרים שגם הם יתבלו.
כשאנו רואים את כל העולם החי והתוסס שסביבנו. זה לא אותו עולם שהיה לפני מאה שנה. הוא נראה אותו הדבר, אך כל שהיה חי לפני מאה שנה, כבר איננו. אלה כלי רכב חדשים, שגם הם יתפוררו.
אנו חיים בהתפוררות הגדולה.
יש כאן כמה אשליות. הראשונה של יציבות. הכל נראה אותו הדבר. תמונת נוף מלפני אלפיים שנה, היא אותה תמונת נוף כמו היום. אך למעט סלעים והרים, כל הצומח והחי – הוא לא אותו צומח וחי. זה רק נראה אותו אריה, אבל זה אריה אחר. זה רק נראית אותה בוקיצה, אבל זו בוקיצה אחרת. כל יצור אורגני מככב בתפקיד זמן מה, נובל ומוחלף בשחקן צעיר יותר, שגם הוא יוחלף בהמשך. אבל לנו נראה שהכל יציב והמשכי.
והאשליה השניה, היא של פריחה וצמיחה; לכאורה הכל נראה פורח וצומח. אך הפריחה מכסה ומסתירה את הבליה. הצומח פורץ למעלה ולצדדים, וכך מושך אליו תשומת לב, כי הוא נראה גדול ורחב וצבעוני. הנובל נופל ומתכווץ וכך נעלם מן העין, ומה שנתפס בעין, העין לא רוצה להתפס בו כי אינו אטרקטיבי למראה. ועל כן לא שמים אליו לב. אך זה שצומח הוא גם זה שייבול. כל שצומח היום יבול מחר.
'המטרה' של כל חיים אורגניים צומחים, היא הבליה של עצמם. הם לא צומחים לקראת פריחה. לקראת שיא של לבלוב. כל אלה הן רק תחנות בדרך. ההתחנה הסופית היא אחת: התפוררות וכליה.
כל החיים אנו חיים בהכחשה מוחלטת את עובדה דינמית זו, אך זה שם המשחק, משחק הבלות והכליה. שניהם הם המציאות של חיינו. מציאות אותה אנו מסתירים על ידי סיפורים של מסעות, גילויים וצמיחה.
סיפורים אלו, נותנים תחושה של אושר והתרוממות רוח. אך זהו אושר החוגג בביצה של בינוניות, צרות אופקים ושטחיות. בעוד שהמציאות שמסתתרת מאחרי כל זה מעניקה את מה שהם לעולם לא יוכלו להעניק: עומק ומשמעות.
גם אם הם עומק ומשמעות טרגיים.
יוני 2005
Gabriel Raam