“בואי נשאל את האנשים הרבים שמסביבנו”, הצעתי, “אם שָׁמעו את שמו של משה בן־שאול ומה הם יודעים עליו” שלחו את הכתבה במתנה
כשהייתי בן 15 בערך, הייתי בקיבוץ שלידיו היו אכזריים כלפי. כתבתי מתוך מצוקה למשה בן שאול שהיה העורך במעיב לנוער של המדור של קוראים כותבים בשם ניב עלומים.
הוא הזמין אותי לנסיעה לירושלים, נסיעה מופלאה ושם הוא אמר לי את המשפט החישוב ביותר בחיי, דיברנו על כך שאני מאוד רגיש, והוא בתגובה אמר: רגישות היא חרב פיפיות, מחדה לצד הנורא בחיים וגם חדה מהצד השני לכל מה שיפה ונעלה בחיינו. לעולם אשאר אסיר תודה למלאך הזה לעולם לא אשכח.
שיתוף בוואטסאפה הדפסת כתבה
תגובות:4שמירהקריאת זן
זיוה שמיר
15 באפריל 2024
“גדיים נעשו תיישים”, אמרו חז”ל, והשנה, קצת קשה להאמין, ימלאו 70 שנה להקמת חבורת הסופרים הצעירה “לקראת”, קבוצה של דרדקים בני־יומם, רוּבּם סטודנטים באוניברסיטה העברית, שנוסדה ב-1954 (יש אומרים שב-1952) בהנהגת נתן זך. כל בני החבורה, גם ילידי הארץ שבהם וגם אלה שעלו בגיל צעיר, נמשכו אל המרחקים והמרחבים. המדינה הצעירה שזה אך הוקמה, ירושלים עטורת החומות וגדרות התיל ומוספי הספרות הצפופים של “העיתונות הממופלגת” (כך קרא יונתן רטוש לעיתוני התקופה שמומנו בכספי מפלגות) נטעו בהם תחושה פיסית ורוחנית של “צַר לִי הַמָּקוֹם”.
כיום בני החבורה, שהוציאה את הגיליונות הספורים של כתב העת “לקראת” ואת קובצי השירה הראשונים של סופריה, הם ברוּבּם שוכני עפר: נתן זך, יהודה עמיחי, דוד אבידן, בנימין הרשב, גרשון שקד, משה דור, משה בן־שאול, אריה סיון, יצחק לבני, מקסים גילן ופסח מילין, ויבדל”א גבריאל מוקד וישראל פנקס.
– פרסומת –
בתוכם התבלט משה בן־שאול כאיש שדיבר מעט ועשה הרבה. הוא לא עלה על המִתרסים ולא הניף דגלי מרד. בניגוד לחבריו שקיבלו את השראתם מהשירה האנגלית והגרמנית הוא נמשך לתרבות צרפת ואף למד בצרפת תכנון תפאורה והכנת תלבושות לתיאטרון. בשקט ובצנעה חיבּר שירים ופירסמם, צִייר, פִּיסל, ערך כתבי־עת ידועים ונידחים. עד מהרה נתגלו בו כישרונות רבים ומגוּונים שהִקשו עליו להתמקד במלאכה אחת.
בני החבורה היו ברובם צעירים עירוניים ואירוניים שלא חיבבו את התפישה הקולקטיביסטית של קודמיהם (אנשי “נכונים תמיד אנחנו”). רובם לא עשו שנים אחדות בהתיישבות העובדת כמו בני דור מלחמת העצמאות (פרט ליצחק לִבני שהיה חבר הגרעין המייסד של קיבוץ נחל עוז ומשה בן־שאול שעשה זמן־מה בקיבוץ גֵבים). הם לא חיבבו את המשוררים המעטים שהוליד דור תש”ח (חיים גורי, אמיר גלבע, זרובבל גלעד, אבא קובנר) אך גם לא מרדו בהם.
רק כאשר שלמה ארצי הצעיר הלחין שניים משיריו, “אתמול חלפו הציפורים” ו”מה הן המלים אם לא שתיקה”, זכו פזמוניו לפרסום רב והם עדיין נשמעים תכופות מעל גלי האתר
לנתן זך, מנהיג החבורה, היה יעד שאפתני ומרחיק לכת הרבה יותר לביצוע “טקס חילופי המשמרות בשירה העברית”. זך תמיד הלך בגדולות. כשהחליט שכָּשרה השעה להניף את נס המרד הוא יצא כידוע בגלוי נגד גדול המשוררים שקם בספרות העברית מאז מות ביאליק. הוא לא הסתפק בפחות. היעד שהציב לו ולבני חבורתו היה ישיר וחד: עליהם להוריד מעל ראש אלתרמן את כתר “מלך השירה העברית”, לנשלוֹ ממעמדו הציבורי הרם ולהוביל מַהֲלך חדש, אנגלו־אמריקאי, חופשי ואישי, שיבלוט בסגנונו האנטי־אלתרמני. בין שיטי יצירותיו המאוחרות לעג אלתרמן ליריביו הסטודנטים הצעירים שאצה להם השעה וברגע שנרשמו ללימודיהם באקדמיה התחילו לפסוק את פסוקם ולחרוץ משפט, בגיל שבּוֹ היו צריכים עדיין לשבת על ספסל הלימודים ולקנות תורה ודעת.
בניגוד לשלונסקי, אלתרמן ובני חבורת “יחדיו”, משוררי המודרנה התל אביבית, מיעטו בני חבורת “לקראת” לשבת בבתי הקפה ובמסבאות ולכאורה לא ניהלו אורַח חיים בוהמיאני. פרט לזך איש מהם לא היה שתיין אוֹבּססיבי (גם את שמו הפרטי וגם את ההתמכרות ל”טיפה המרה” ירש הארי זייטלבך ישירות מאלתרמן). הם השלימו את לימודיהם האקדמיים בעִתם, נכנסו בעול הנישואים וחיי הפרנסה. את לחמם מצאו רוּבּם במלאכת העריכה, בעיתונות היומית, ברדיו, במערכות כתבי העת ובהוצאות הספרים.
עברו כשש שנים ובני החבורה כבר לא היו סטודנטים חסרי ניסיון אלא אנשים בוגרים שהקימו ברוּבּם משפחות. גם יבולם הספרותי נשא פרי: בשנת 1960 כבר הוציא נתן זך שני קובצי שירה (מלבד הקובץ “בשלושה” מ-1953 שאותו חָלק עם חבריו משה דור ואריה סיון) בעוד שמורהו בנימין הרשב עדיין לא חיבר אף לא ספר אחד. משה דור כבר חבק שלושה ספרים וגבריאל מוקד שניים.
משה בן־שאול הקדים את חבריו. ב-1960 כבר החזיק באמתחתו חמישה ספרים, ואף יכול היה להציג “מגילת זכויות” ארוכה שהכפילה את עצמה במרוצת שנות השישים. אם נִמנה את קובצי השירה וספרי הילדים שלו גם יחד הרי שבן־שאול הוציא בחייו 41 ספרי מקור ו-39 ספרי תרגום (בתוכם מבחרים בתרגומו מיצירות ז’אן קוֹקטו, גיוֹם אפולינר, פול וֶרלן וארתור רמבו). ארכיונו גדוש בכתבי היד הקליגרפיים שלו, בציוריו רבי ההשראה ובתכתובת ענפה ועשירה.
ישבתי במבואה של “בית אריאלה” עם הסופרת אדיבה גפן, יו”ר מכון גנזים, שפיתתה אותי לרדת לארכיון ולהתרשם ממִמצאיו העשירים. המקום, שהיה פעם מנומנם במקצת, התעורר לחיים חדשים וכיום הוא תוסס ושוקק אדם. “בואי נשאל את האנשים הרבים שמסביבנו”, הצעתי לאדיבה, “אם שָׁמעו את שמו של בן־שאול ומה הם יודעים עליו”. אמנם לא ערכנו את מִשאל הבזק שהצעתי, אך כששאלתי ידידים, אנשי מקצועות חופשיים שקוראים בקביעות את מוספי הספרות, התברר שרק אחד שמע את שמו אך לא קרא דבר מִשלו.
הייתכן שהפּוֹרֶה באנשי “לקראת”, שכָּתב כל ימיו ללא הרף בכל הסגנונות והסוגות, יימצא בתהום הנשייה? לקוראי “אדם פולו” (1995), החשוב שבספריו, מתברר שבן־שאול עסק הרבה בשאלת הזיכרון והשִׁכחה ואף חזה את גורל יצירתו אחרי מותו. אין כיום בציבור הרחב אנשים שלא שמעו את השם נתן זך (הגם שרובם אינם מכירים אלא את שיריו שהולחנו) ורק אנשים ספורים מכירים את שמו של בן־שאול, מבכירי חבורת “לקראת”. מדוע? היה זה עגנון שטבע את המושג “בעל מלאכות הרבה” (ככותרת סיפור שפִּרסם ב”דבר” ב-1.4.1931). הוא עצמו ידע מלאכה אחת בלבד: לכתוב את סיפוריו שבהם עשה נפלאות בלשון ה”עגנונית” שבָּרא לצרכיו. כשניסה לחדש מלים או לכתוב שירים ופזמונים למבוגרים ולילדים היתה התוצאה מביכה מאוד. את המושג “בעל מלאכות הרבה” טבע לפי דברי חז”ל (שבת ז’ א’) והפתגם ביידיש הקובע שמי ששולח ידו במלאכות רבות אין הברכה שורה עליהן.
אמנם מלאכותיהם הרבות של גדולי הסופרים משייקספיר עד ביאליק מפריכות את הפתגם, אך כדי להיות שייקספיר או ביאליק זקוק סופר לעלות על כולם לפחות באחד מתחומי היצירה. בן־שאול היה “בעל מלאכות הרבה”, אך ריבוי המלאכות לא אִפשר לו להגיע להישגים מרקיעי שחקים באחד התחומים שבהם הצטיין. הוא היה גם משורר ופרוזאיקון, גם עיתונאי ועורך, גם צייר ופסל, גם צייר תפאורות ומתכנן תלבושות לתיאטרון, גם סופר ילדים שהוציא ספרים רבים לילדים ולנוער, אף איירם באיורים שובי־לב. הוא היה גם מתרגם מצרפתית ולצרפתית ויועץ לענייני תרבות של שגרירות צרפת. הריבוי היה בעורכיו. חלפו הזמנים שבהם יכול היה נחום גוטמן להיות הצייר הפופולרי ביותר של תקופת ה”יישוב” ובמקביל להיות סופר הילדים המודרניסטי הראשון בעברית, שעלה על כל קודמיו בתחומי הסיפורת לילדים ולנוער.
יתר על כן, בן־שאול מעולם לא הפעיל מרפקים ולא נדחק כדי להגיע לשורה הראשונה בחזית היצירה העברית. במכתב מ-5.7.1954 לחברו מוּדֶה אורג מקיבוץ גבים הוא הודה שכל רצונו לחיות “חיי יצירה גדולים”, גם ללא תמורה על תרומתו. במכתב לאותו חבר מ-2.1.1955 סיפר כי את השראתו הוא שואב מהוגה הדעות ההודי הנזיר הנווד ג’ידו קרישנמורטי, שהטיף אז ברחבי העולם לשחרור האדם מכל סמכות חיצונית (רוחנית, דתית, פוליטית וכו’) בדרך להבנת זהותו ומהות חייו. וממכתב נוסף למוּדֶה מתברר שבן־שאול בז לאותם חסידי סארטר הנוהים אחר מִשנתו ומתפעלים מסיפוריו. ממכתביו מצטיירת דמות הדוגלת באינדיבידואליזם גמור, שאינה הולכת “עם העֵדֶר” ואף אינה מתיידדת בנקל עם הזולת.
כתבות קשורות
- קשה לי ליצור לי “חמולה” של חברים. האהבה שלי נתונה למתי מעט | שגיא מעין
- הצעירים לא שינו דבר במהות | משה בן־שאול
בן־שאול, איש החבורה וחבר הקיבוץ, היה בעצם אינדיבידואליסט מופנם המרוכז ביצירה ומתעלם מעולם הפרסום והיחצ”נות הסואן המקיף אותה. מעולם לא בחר להתחכך באנשים “הנכונים” שבכוחם להאדיר אמן ולהעמידו במרכז הזירה. את מכתביו היפים והמרגשים כתב לידידים אלמונים שאותם בחר בקפידה ואילו דווקא לקובעי גורלו — לעורך “מעריב” נותן לחמו או לראשי הוצאות הספרים — הוא כתב מכתבי קובלנה נרגזים בדבר מעשי פגיעה ועלבון.
אין בארכיונו מכתב כלשהו לעיתונאי התרבות, חינוך טוב וחוט שדרה מוסרי לא הניחו לו לכתוב מלת חנופה אחת לאוחזים ברמקולים ובזרקורים המביאים את היצירה לידיעת הציבור ומאירים את יוצרהּ באור יקרות. ממכתביו שב”גנזים” עולה שגם “ידידיו הטובים”, שותפיו לדרך בחבורת “לקראת”, בגדו בו והשתדלו להתעלם מקיומו ולהעלימו מעין הקוראים. יצירתו לא הועמדה אפוא במרכז עקב “קנאת סופרים”, אך גם משום שעֶמדתו עָמדה בניגוד קוטבי למסע יחסי הציבור הבוטה עד לכדי חֶרפּה, של אחדים מחבריו שפעולותיהם להשגת ה”בּוֹלטוּת” וה”נראוּת” (בלשון הפרסומאים של ימינו) היו חשובות בעיניהם אף יותר מהמהוּת.
גם 25 הפזמונים שלו, שיכולים היו לפרסם את שמו ברבים, אינם מוּכּרים כיום. את רוּבּם מסר למלחינים לא־מוּכּרים ולמבַצעים אלמונים שנשאו חן בעיניו בלי להעסיק את עצמו בסוגיית ה”רייטינג”. רק כאשר שלמה ארצי הצעיר הלחין שניים משיריו, “אתמול חלפו הציפורים” ו”מה הן המלים אם לא שתיקה”, זכו הפזמונים האלה לפרסום רב והם עדיין נשמעים תכופות מעל גלי האתר.
מאחר שמדובר ביצירתו של סופר מוכשר ופוֹרֶה שהוציא לאור 80 ספרים, מקור ותרגום, ראוי שמכלול יצירתו ייכלל בפרויקט בן יהודה. תהא זו יד הזיכרון הראויה לסופר אמת שהקדיש את כל חייו ליצירה, הגם שהבין וידע שדרכו הנאצלת המתרחקת מפעלולי פרסום נלוזים עלולה לחרוץ את גורל כתביו.
Gabriel Raam
Gabriel