אמש חזרתי ארצה מהולנד.
הרגשתי לא טוב, תשוש.
היה לי קשה בטיסה וחששתי שיהיה לי קשה להחזיק מעמד.
במהלכה שתי דיילות מכרו שתיה וכריכים.
קניתי שתיה והדיילת היותר מבוגרת משכה את תשומת ליבי. רזה, אתלטית, לבוש הדוק, חצאית קצרה וסקסית ובעיקר: הכל בה היה זוויתי וחד, הפנים הגוף, כל מה שקלטתי.
כשעה וחצי לפני הטיסה התפניתי לשירותים, והיא ישבה במעבר, אכלה קוביות גבינה.
יצאתי מהשירותים ורק שאלתי אותה עוד כמה זמן נוחתים והיא ענתה אבל מכאן והלאה קרה משהו בלתי צפוי אף מדהים – התפתחה שיחה כמו מפל שלג, ולמרות מצבי, לא יכולתי להפסיק אותה, עברנו כמה וכמה נושאים היא התחילה עם היעד: תל אביב אמרה שזו עיר שוקקת חיים, אני מחיתי חלשות, טענתי שעבורי היא רועשת, והיא לא התנגדה.
אחר כך שאלה אותי אם אני ישראלי אמרתי שכן ואז אמרתי שאני חוזר למקום שעבר שינוי פוליטי לאחרונה וכי השינוי אינו לרוחי, היא מיד הצטרפה ואמרה שתהליך הימניות הרדיקלי עובר על חלק גדול ממדינות אירופה וכי לאחרונה בעקבות חופשה באתונה היא מוצאת את יוון כארץ החופשיה האחרונה באירופה. ואני הסכמתי.
היא שאלה אם אני ישראלי במקור (או משהו דומה) אמרתי שנולדתי ביוגוסלביה לשעבר. היא אמרה שהם היו בחופשה בקרואטיה ונהנו.
בינתיים היא נעשתה כה מעורבת עד שהיא קמה לעמידה איתי.
אני לא יכולתי להתאפק הוספתי שאימי היא ניצולת שואה וכי בהיותי דור שני זה הגיע אלי עכשיו. היא מיד הסכימה ואמרה שיש גם דור שלישי ורביעי לשורדי שואה, ואז אמרה שקראה ספר לאחרונה בשם הבית ומסופר על בית של חסידי העולם בהולנד שהסתירו יהודים.
שאלתי אותה אם היא קראה את יומנה של אנה פרנק ומיד הגיבה שביתה הוא ליד ביתה וכי אנה פרנק ממש הגיעה לאושוויץ (המחנה ריכוז של אימי) בטרנספורט האחרון.
כאן הרגשתי כאב חד בחזה ואמרתי לי שזה כואב ואני חייב לכן להפסיק את השיחה היא מיד התנצלה ושאלה אם יכולה להכין משהו לשתות והסכמתי ואמרתי לה שיהיה קשה לי עם הכוס והיא מיד התנדבה להביא לי אותו לכיסא. (אותה דיילת שרק לפני מספר דקות מכרה לי ביעילות הולנדית את המשקה).
היא הביאה לי את המשקה, אמרתי שהיא מאוד ,kind
והיא הלכה.
אך אז הסתכלתי מסביב והאנשים נראו לי פחות מרוחקים ומנוכרים והרגשתי שאולי גם בהם קיים אותו ניצוץ אנושי שנדלק בדיילת שנראתה לפני ששוחחנו – כה נוקשה ורשמית.
וזהו.
Gabriel
Gabriel Raam