מי ‘אני’? איזה ‘אני’ הוא אני? והאם זה ‘אני’ בכלל?

סוגיית ה'אני',  היא אחד הסוגיות הפחות פשוטות בפסיכולוגיה ובתפיסה העצמי של האדם. קל לבוא ולהגיד: 'אני'. ולחשוב שמדובר על אני אחד, ברור מובחן, בלתי משתנה, קונסיסטנטי וחד משמעי. דהיינו, כל הזמן זה אותו האני; יש רק אני אחד, והאני עובר ממצב רוח אחד למישנהו. אך ככל שחוקרים, מוצאים יותר שאלות. למי בדיוק אנו מתכוונים כשאנו אומרים את המלה הזו? האם כל הזמן זו אותו אני וכו.
זיגמונט פרויד ביסס במידה רבה את התורה שלו על חלוקת האני לשלוש: איד, אגו וסופר אגו. דהיינו: אני ייצרי, אני חברתי ואני שהוא המיזוג בין השניים.
חלוקה זו היא חלוקה מקובלת, ישנן חלוקות רדיקליות יותר, למשל ההוגה הרוחני והמיסטיקן גורדייף, הוא בכלל טוען שיש לנו הרבה 'אניים' זמניים, שכל אחד תופס את הבמה לפרק זמן מסויים.
הנה פחות או יותר ההגדרה שלו לזה:

'I'S: The short-lived thoughts, emotions and sensations which one takes to be the expression of oneself in the moment they occur.  People have a tremendous number of 'I's, many of which are contradictory, but ordinarily fail to notice any of this.

כאן ברצוני להציע מודל פשוט, שמנסה לבחון את סוגיית האני דרך פריזמת הזמן בחיינו. שלושה מצבי 'אני': אני עבר, אני הווה ואני עתיד.
_א. אני בזמן עבר:_
זה אני שמבין עצמו דרך מה שקרה לו. כאן ההגדרה היא: אתה הוא סך כל החוויות שעברת. וככל שעברת יותר חוויות וצברת יותר ניסיון, כך האני שלך עשיר וגדוש יותר.
_ב. אני בזמן הווה:_
זה האני של התודעה; האני כאן הוא האני מודע. ה'אני' הוא זה שמודע למה שקורה. ככל שרמת התודעה שלי גבוהה יותר, (מסוגלת לקלוט את שמעל למה שגלוי ומצוי), עמוקה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שמתחת ובתוך מה שגלוי ומצוי), ורחבה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שקיים מחוץ לתחום הצר של מה גלוי ומצוי) – כך האדם משתבח באני ער וצומח – יותר. 
_ג. אני בזמן עתיד:_
זה ה'אני' של הפוטנציאל הלא מוגשם של חיי; ל''אני' יש חלק מוגשם (זה אני בזמן עבר), אני שמגשים עצמו כרגע, (בהתאם לממדי -רוחב, עומק וגובה התודעה). ואני שעומד להגשים עצמו, בהתאם לפוטנציאל שעדיין קיים באדם ולא בא לידי מימוש והגשמה. והחלק שעדיין לא הגשים עצמו, הוא האני בזמן עתיד.
האני הראשון הוא מוצק, האני השני הוא נוזלי, והאני השלישי הוא במצב צבירה גזי: אויר. האויר יכול להפוך למיים, והמיים יכולים להפוך למוצק (קרח).
האויר הוא פוטנציאל למיים, כפי שהמיים הם פוטנציאל לקרח. וקרח הוא משהו מוצק וברור. אתה יכול להביט בו, לחוש אותו. הוא לא משנה צורה, הוא שם. והוא יכול לקרוא בשם: אני.
אבל זה רק 'אני' בלשון עבר. מי אתה? זה שהיה. כי האני של עכשיו עדיין מתהווה, האני של אחר כך עוד לא התהווה.
הזהות שלך, אם כן,  היא האני ההיסטורי שלך.
כך שבחינת ה'אני' דרך שלושת ממדי הזמן מביאה אותנו אמנם ל'אני  פרמננטי, אך זה אני קפוא, אני שהיה, אני מת. לא 'אני' חי.
חסר כאן  מרכיב נוסף, שבהצטרפו יכול להפיח רוח חיים במוזיאון 'האני' הזה.
שלושת מצבי הזמן בחייו של האדם נמשלו כאן לשלושה מצבי צבירה. ושלושת מצבי הצבירה מצויים גם כאלמנטים בטבע. אדמה, מיים ואויר. אך אנו מכירים 4 אלמנטים בטבע ולא רק שלוש. מי חסר? האש.
– אדמה יש לנו, זה האני ההיסטורי,
– מיים יש לנו, זה האני המתהווה,
-אויר יש לנו זה האני הפוטנציאלי.
-ומה שחסר זה האני של האש.
האש מכלה את העבר, מאדה את הווה ומשתמשת בעתיד כבחומר דלק.
ואז הופך האדם לנר חי. ממיס את העבר (חלב), שורף את ההווה (פתילה) ושואב דלק מן העתיד (חמצן).
וכשואלים כל אחד מן ה'אניים', 'מי אתה'? התשובה שונה:
_האני הראשון אומר:_ אני הוא זה שחווה את חייו.
_האני השני אומר:_ אני הוא זה שיש לו תודעה ומודעות  ביחס לחייו.
_האני השלישי אומר:_ אני הוא זה שמגשים וממשיך להגשים את חייו.
_והאני הרביעי אומר:_ אני הוא זה שבוער את חייו. 

XXX
גבריאל רעם.