.
גבריאל רעם
תכן העניינים
הקדמה
1.ציטוטים ואמירות כנף -1
2.ציטוטים ואמירות כנף -2
3.ציטוטים ואמירות כנף – 3
4. הקלקול
5. הפסיכולוג והגורו
6.ידה הקשה של האנטיתזה
7. ההשפעה הפבלובית ביחסי אנוש
8. שנאה
9. משל על בן המלך שנפל לשיגעון – ע”פ סיפורו של רבי נחמן מברסלב
10. ידה הקשה של האנטיתזה
11 האהבה – בין פנטסיה למציאות
12. הגישה האקזיסטנציאלית למוות
13. מחשבות ספקולטיביות על המוות
14. מוות
15 בין טוב לגבוה
16 אמירות חדשות
17. ביבליוגרפיה א.
18. ביבליוגרפיה ב.
הקדמה
“המסה מביעה רעיון אינטלקטואלי, מחשבה שנהגתה, שנפתחת להרהור ומגיעה למיצוי מסוים בתוך הכתיבה. אולם לעומת המאמר, היא אינה מתאפיינת בדיסקרטיות עניינית, בעיגון לוגי וברטוריקה סמכותית. כלי מסירתה הם פואטיים: הם מדגישים את ייחודיותו של הכותב, את קולו ואת האופן שבו המחשבה יכולה לטעות, את האופן שבו היא נפתלת, מתערסלת, אובדת לרגע וחוזרת; דרכי עיצובה של המחשבה כרוכות ברושם האסתטי שהיא מעוררת. המסה מקדישה תשומת לב דומה לתוכן ולצורה, ולאופן שבו התוכן והצורה משרתים זה את זה. היא מצויה בתווך הרטורי שבין הפרוזה לבין המאמר”.
השופטים בתחרות המסה של עיתון “הארץ”. — עמרי הרצוג, דורי מנור, אורן קקון מתוך: מה היא מסה?, באתר הארץ, 19 באפריל 2008
*
“אמנם כן, החיים אינם חיים, כשאינך יודע שאתה חי, והאושר אינו אושר שעה שאינך יודע שאתה מאושר”.
אנטול פראנס, מתוך כותנת האושר
*
הידוע אינו אלא פס צר במרחבים הבלתי נגמרים של הלא נודע המאוד משפיע, על חיינו. ישנן שתי דרכים להתמודד עם מגבלה זו: האחת (דרכו של המין האנושי) היא להתבסס, ומחקר, לקדם את הידוע. אפשרות נוספת (לא בשימוש) היא להעביר את מרכז הכובד אל הלא נודע.
***
הכתוב כאן הוא על החיים שלעולם יהיו נותרים בתחום הלא נודע.
אך הניסיון להרחיב את תחום הצר של הלא נודע זה כל שנותר לנו.
גבריאל רעם 16,8,23
אמרות כנף 1
אף תודעה לא יכולה לעוף גבוה יותר מבלי להעלות את האני התחתון ה’כבד’ (אגו), וזה נעשה על ידי מזעור המרחק בין ה’תקרות’ (התודעה הגבוהה) לרצפה (האני התחתון). אבל אם המרחק יהיה גדול מדי, אז מרכז הכובד הצפוף והכבד של ה’רצפה’ (במקום להימשך על ידי האני העליון) ימשוך לעצמו את ה’תקרה’ וכך, יגרום לה לקרוס.
כדי שהאני התחתון (אגו) לא ימשוך את העצמי הגבוה למטה, הוא צריך להיות קל, חסר משקל, ולשם כך הוא צריך לעבור תהליך של ‘ירידה במשקל’. וכפי שאדם שרוצה לרדת במשקל חייב להגביל את צריכת המזון שלו ולאכול מזונות דלי קלוריות – כך האני התחתון חייב להיות מוגבל ומוגבל על ידי גבולות קבועים.
***
מה שלא תעשה, לעולם אל תאפשר לעצמך כניסה של אשמה עצמית וספק עצמי. שני אלה הם כמו חומצה שנשפכת על עור עירום, היא תישרף ותהרסי את החדרים העדינים והגבוהים יותר בעצמו.
לתת קרדיט וגיבוי לעצמך בזמנים של התקפות ושיימינג, (מה שמרעיד את האדמה מתחת לרגליים) – דורש כוח פנימי וקבלה עצמית רבה. להאמין במי שאתה, ולא להיסחף על ידי השפעות חיצוניות לפנות נגד עצמך, כי אין חטא ופשע גדול יותר כלפי עצמך מאשר לעשות זאת.
***
אין עימות גדול יותר מאשר בין האני הנמוך לגבוה יותר, התחתון מנצח לעתים קרובות, כי יש לו את הכוח, שבו לאני הגבוה יש רק קנס, טוהר ותודעה ניטרלית, שהם אפילו לא יריב לאני הנמוך.
אבל האני העליון יכול להיות מחובר לכוחות עליונים שיכולים להחזיק אותו מלמעלה ולא יתנו לו ליפול. בלעדיהם (וכמובן בלי מרכז הכובד העוצמתי התחתון) – הוא כבובה ללא חוטים.
***
אנשים משתגעים לעתים קרובות יותר ממה שאנחנו חושבים, הם יכולים ליפול למצב של מה שאפשר לכנות: מצב הוויה מורעל, או מעורבות אישית או רגשות שליליים. כאן הכל הפוך ושולט; זה יכול להיגרם על ידי פגיעה מאוד ממישהו, או מזעם על מישהו – כאן כל נקודות המבט אבודות ומעוותות, אדם אהוב יכול להפוך לאויב, אדם מכובד יזכה לחוסר כבוד, ומישהו שאנו סומכים עליו יכול להפוך לחלוטין לא מהימן.
הערכתו לגבי סדרי עדיפויות וערך השתנתה, לרעה. כאן נאבד את היכולת לעשות הבדל בין טוב לרע.
הוא יכול להיות נעול בזבל המורעל הזה במשך שעות ואפילו ימים.
וכשהוא מחוץ למצב הזה – לא נשאר כלום, כאילו הוא נמחק לגמרי.
***
כשאתה רוצה לעלות רמה, החיים נעשים קשים.
זה כמו גל גבוה בים; אתה יכול לשחות נגד הקושי (וקטור חיובי), אתה יכול להיסחף אחריו (וקטור שלילי).
או שאתה יכול לגלוש מעליו (וקטור ניטרלי) – איתו ומעליו, תוך שימוש בכוחו כדי לשאת אותך אל החוף.
החוף הוא הרמה הבאה.
נשים בוגדות לגבי כמה הן נראות יפות, זה נקרא: איפור.
ואין מחאה על ההטעיה הזו.
כולם משתפים פעולה עם זה, מעמידים פנים שזה לא קיים.
למה? ובכן, כי זו עדיין נורמה מקובלת שנשים צריכות למכור את עצמן כדי להירכש על ידי גברים.
***
להיות פסנתרן או כנר ידוע בעולם, הם לא יותר מהרחבה מוצלחת מאוד של יכולות טכניות.
השליטה היחידה היא לפתח את המתקנים הגבוהים הרדומים, וכך, להתקיים.
הידוע אינו אלא פס צר במרחבים הבלתי נגמרים של הלא נודע המאוד משפיע, על חיינו. ישנן שתי דרכים להתמודד עם מגבלה זו: האחת (דרכו של המין האנושי) היא להתבסס, ומחקר, לקדם את הידוע. אפשרות נוספת (לא בשימוש) היא להעביר את מרכז הכובד אל הלא נודע.
***
נטישת בן זוג באמצע מערכת יחסים, היא המעשה האכזרי ביותר שאנו יכולים לעשות לו/לה.
***
הכל קיים ברמות. לא יכולת לשנות שום דבר (בעצמך), כל מה שאתה יכול לעשות זה לעלות רמה.
***
לוחם התודעה האמיתי הוא כמו כלב זקן, חולה וצולע שנושא את עצמו הלאה, לא בגלל אלא למרות.
***
אנשים מהרמה למטה תמיד יהיו אנטגוניסטים לאנשים מהרמה שמעל. הדרך היחידה שאנשים ברמה שלמעלה יכולים להתמודד עם האנטגונזם הזה (או ההימנעות) היא להיות ניטרליים. למעשה, הקונפורמציה החזקה ביותר עבור זה שברמה שלמעלה – היא האנטגוניזם של אלה שברמה למטה.
***
אתה נמצא היכן שהמוח שלך נמצא. ואם המוח שלך לא נמצא בשום מקום, ובכן, זה המקום שבו אתה נמצא…
ציטוטים ואמירות כנף 2
תאריך: 22.11.22
האם להיות טוב מדי קורה? כל הזמן, השלב הבא הוא שימוש לרעה או הפיכתו לקורבן
*
קבלה עצמית אמתית פירושה לקבל את עצמך כשאת מקבל עצמך דרך החולשות שלך.
*
אם היית יפה כשהיית צעירה – כשאת מזדקנת, אתה מאבד את יופי הנעורים שלך. ואת נראית לא מושכת כמו שאר האישה שהיו פחות יפות בצעירותן.
*
לשום דבר לא יכולה להיות משמעות כשהמוות מחכה.
*
*
כשאתה דואג לי פיזית או טכנית ללא חמלה או אמפתיה – אתה מענה ומייסר את נשמתי.
*
יש חטא אחד שאי אפשר למגר והוא שלילה, או חסימה, של הנשמה.
*
הפשיזם והקנאות צוברים כוח בכל העולם כעת בשנת 2022. שנאה תמיד הייתה יעילה יותר מאשר דבקות בערכים.
ועצוב שכוח הרע לעשות הרע גדול מכוח הטוב לעשות טוב.
*
דמוקרטיה היא עריצות הרוב עם המכנה המשותף הנמוך ביותר.
*
הסיבה שבגללה אנשים מתחברים בצורה כל כך מדהימה לכלבים שלהם – כולם יודעים אבל אף פעם לא מנוסחת במילים: זה בגלל האהבה, החמלה ותשומת הלב הבלתי מותנית שהם כל כך בוכים לה אבל לעולם לא מקבלים מבני אדם.
*
נמאס לי מאנשים שמצהירים בקול רם כמה הם אופטימיים (בניגוד לראיות בחיים האמיתיים).
אני מייחל לאדם אחד אותנטי שיהיה לו האומץ לצאת ולומר: אני פסימי.
*
יש משולש של אדם, אדמה (טריטוריה) ורוח. ואפשר לאכלס רק שני שליש מהשלוש.
כיום ובעשורים האחרונים שני השליש הם טריטוריה ואדם. ואדם ורוח היו אולי רק בתקופת החסידות
אנשים בעלי רגישות גבוהה הם אנשים מיוחדים, בעלי נקודת מבט ייחודית על החיים (קריטית). ורוח גבוהה, אבל החברה הבינונית והקונפורמיסטית לא סובלת את מי שלא משתלב במערכת. מה שגורם להם פגיעה רגשית בכל פנייה של אנטי נגדם. ורגשות אשמה עמוקים, (בלי אשמתם) וחיים קשים מאוד
*
דעה, ובמיוחד כל דעה פוליטית – היא אחת הדרכים העיקריות שבהן הקולקטיב שולט בחשיבה העצמאית של הפרט
*
חברה או קבוצה שאין להם אמפתיה וחמלה כלפי החלשים, הרגישים וחסרי האונים שבתוכם – נאלצות להתפורר ולהתפרק בדיוק בגלל היעדר האמפתיה והחמלה הללו.
*
היתרון הגדול של הבינוניות הוא בכך שהיא מגינה עלינו מפני ההתקפות בגין חריגה מקונפורמיות.
*
החטא האחד שאי אפשר ואסור לסלוח עליו הוא שלילת הנשמה.
*
סקס אחראי לרבות מהשחיתויות האנושיות, לא כל כך אהבה,
(אצלו יש הרבה שברון לב, אבל אין שחיתות).
*
כשהם דואגים לי פיזית או טכנית מבלי שזה מלווה בחמלה או אמפתיה – הם מענים ומייסרים את נשמתי.
*
הסיבה שבגללה אנשים מתחברים בצורה כל כך מדהימה לכלבים שלהם – כולם יודעים אבל אף פעם לא מנוסחת במילים: זה בגלל האהבה, החמלה ותשומת הלב הבלתי מותנית שהם כל כך בוכים לה אבל לעולם לא מקבלים מבני אדם.
*
נשים רוצות תשוקה ומיןלא פחות מהגבר, אבל הגבר נותן להן סטאטוס של כובש, וזה רחוק ממה שנשים משתוקקות וצריכות.
עבור גברים סקס הוא סוג של מלחמה, עבור נשים זה משחק של שחרור אולטימטיבי, הקלה באגסיביות שהגבר משתמש בהן כצינור ביוב. הנשים משתוקקות לשחרור של איסורים חברתיים וחגיגה של מיניות משוחררת וחירות הדדית – באמצעות פעילות מינית מסונכרנת.
אבל נשים נכנעות לתנאים של גברים בנוגע לאווירת המלחמה, כך שהן אינן יכולות לחוות במלואן את התשוקה שלהן. מצב מלחמה זה במיטה טוב לגברים ומזיק מאוד לנשים. אבל גברים לא משחקים את משחק החופש והחושניות עם בת הזוג, רק בתנאים שלהם הוא הכובש והיא הנכבשת.
נ. ב.
אף אישה לא תודה בכך בשום צורה, כי היא יודעת שגבר ימות לפני שוותר על כוח ושליטה.
(אז הם מסירים את התסכול מתוך תחושת אשמה עמוקה).
*
להגיד על מישהו שהוא רגיש (או רגיש מדי) וחייו עצובים ולא מוצלחים – מומלץ לו למצוא פסיכולוג טוב. האמת היא שהם מיוחדים, בעלי פוטנציאל ברמה גבוהה, נושאים ניצוץ גבוה – ומתי. הם חיים בחברה מאוד מאשרת, בינונית ותחרותית, שבה לאנשים כמותם אין מקום והם מופלים ונדחים, ולכן הם ממשיכים בחייהם, נפגעים כל הזמן וסובלים מאשמה ובושה קשים.
*
סקס אחראי לרבות מהשחיתויות האנושיות, לא כל כך אהבה,
(אצלו יש הרבה שברון לב, אבל אין שחיתות).
*
כשהם דואגים לי פיזית או טכנית מבלי שזה מלווה בחמלה או אמפתיה – הם מענים ומייסרים את נשמתי.
*
הסיבה שבגללה אנשים מתחברים בצורה כל כך מדהימה לכלבים שלהם – כולם יודעים אבל אף פעם לא מנוסחת במילים: זה בגלל האהבה, החמלה ותשומת הלב הבלתי מותנית שהם כל כך בוכים לה אבל לעולם לא מקבלים מבני אדם.
*
*הפרה הקדושה של המיניות הזוגית*
נשים רוצות תשוקה ומין יותר מהגבר, אבל הגבר נותן להן מין של כובש, וזה רחוק ממה שנשים משתוקקות וצריכות.
עבור גברים סקס הוא סוג של מלחמה, עבור נשים זה משחק של שחרור אולטימטיבי, שחרור של איסורים חברתיים וחגיגה של מיניות משוחררת וחירות הדדית – באמצעות פעילות מינית מסונכרנת.
אבל נשים נכנעות לתנאים של גברים בנוגע לאווירת המלחמה, כך שהן אינן יכולות לחוות במלואן את התשוקה שלהן. מצב מלחמה זה במיטה טוב לגברים ומזיק מאוד לנשים. אבל גברים לא משחקים את משחק החופש והחושניות עם בת הזוג, רק בתנאים שלהם הוא הכובש והיא הנכבשת.
נ. ב.
אף אישה לא תודה בכך בשום צורה, כי היא יודעת שאף גבר לא יוותר על כוח ושליטה.
(אז הם מסירים את התסכול מתוך תחושת אשמה עמוקה).
*
להגיד על מישהו שהוא רגיש (או רגיש מדי) וחייו עצובים ולא מוצלחים – מומלץ לו למצוא פסיכולוג טוב. האמת היא שהם מיוחדים, בעלי פוטנציאל ברמה גבוהה, נושאים ניצוץ גבוה – ומתי. הם חיים בחברה מאוד מאשרת, בינונית ותחרותית, שבה לאנשים כמותם אין מקום והם מופלים ונדחים, ולכן הם ממשיכים בחייהם, נפגעים כל הזמן וסובלים מאשמה ובושה קשים.
*
עם זה, כל צורה של כתיבה יצירתית היא העיסוק המספק, המשמח והמתגמל ביותר עבור אנשים רגישים ביותר.
HAGUT.NET
ציטוטים, אמרות ופרגמנטים מס. 10. תאריך פירסום: 22.11.22 – הגות במ בט קוונטי
ציטוטים ואמירות כנף, 3
*
קבלה עצמית אמתית פירושה לקבל את עצמך כשאת מקבל עצמך דרך החולשות שלך.
*
אם היית יפה כשהיית צעירה – כשאת מזדקנת, אתה מאבד את יופי הנעורים שלך. ואת נראית לא מושכת כמו שאר האישה שהיו פחות יפות בצעירותן.
*
לשום דבר לא יכולה להיות משמעות כשהמוות מחכה.
*
*
כשאתה דואג לי פיזית או טכנית ללא חמלה או אמפתיה – אתה מענה ומייסר את נשמתי.
*
יש חטא אחד שאי אפשר למגר והוא שלילה, או חסימה, של הנשמה.
*
הפשיזם והקנאות צוברים כוח בכל העולם כעת בשנת 2022. שנאה תמיד הייתה יעילה יותר מאשר דבקות בערכים.
ועצוב שכוח הרע לעשות הרע גדול מכוח הטוב לעשות טוב.
*
דמוקרטיה היא עריצות הרוב עם המכנה המשותף הנמוך ביותר.
*
הסיבה שבגללה אנשים מתחברים בצורה כל כך מדהימה לכלבים שלהם – כולם יודעים אבל אף פעם לא מנוסחת במילים: זה בגלל האהבה, החמלה ותשומת הלב הבלתי מותנית שהם כל כך בוכים לה אבל לעולם לא מקבלים מבני אדם.
*
נמאס לי מאנשים שמצהירים בקול רם כמה הם אופטימיים (בניגוד לראיות בחיים האמיתיים).
אני מייחל לאדם אחד אותנטי שיהיה לו האומץ לצאת ולומר: אני פסימי.
*
יש משולש של אדם, אדמה (טריטוריה) ורוח. ואפשר לאכלס רק שני שליש מהשלוש.
כיום ובעשורים האחרונים שני השליש הם טריטוריה ואדם. ואדם ורוח היו אולי רק בתקופת החסידות
אנשים בעלי רגישות גבוהה הם אנשים מיוחדים, בעלי נקודת מבט ייחודית על החיים (קריטית). ורוח גבוהה, אבל החברה הבינונית והקונפורמיסטית לא סובלת את מי שלא משתלב במערכת. מה שגורם להם פגיעה רגשית בכל פנייה של אנטי נגדם. ורגשות אשמה עמוקים, (בלי אשמתם) וחיים קשים מאוד
*
דעה, ובמיוחד כל דעה פוליטית – היא אחת הדרכים העיקריות שבהן הקולקטיב שולט בחשיבה העצמאית של הפרט
*
חברה או קבוצה שאין להם אמפתיה וחמלה כלפי החלשים, הרגישים וחסרי האונים שבתוכם – נאלצות להתפורר ולהתפרק בדיוק בגלל היעדר האמפתיה והחמלה הללו.
*
היתרון הגדול של הבינוניות הוא בכך שהיא מגינה עלינו מפני ההתקפות בגין חריגה מקונפורמיות.
*
החטא האחד שאי אפשר ואסור לסלוח עליו הוא שלילת הנשמה.
*
סקס אחראי לרבות מהשחיתויות האנושיות, לא כל כך אהבה,
(אצלו יש הרבה שברון לב, אבל אין שחיתות).
*
כשהם דואגים לי פיזית או טכנית מבלי שזה מלווה בחמלה או אמפתיה – הם מענים ומייסרים את נשמתי.
*
הסיבה שבגללה אנשים מתחברים בצורה כל כך מדהימה לכלבים שלהם – כולם יודעים אבל אף פעם לא מנוסחת במילים: זה בגלל האהבה, החמלה ותשומת הלב הבלתי מותנית שהם כל כך בוכים לה אבל לעולם לא מקבלים מבני אדם.
*
נשים רוצות תשוקה ומיןלא פחות מהגבר, אבל הגבר נותן להן סטאטוס של כובש, וזה רחוק ממה שנשים משתוקקות וצריכות.
עבור גברים סקס הוא סוג של מלחמה, עבור נשים זה משחק של שחרור אולטימטיבי, הקלה באגסיביות שהגבר משתמש בהן כצינור ביוב. הנשים משתוקקות לשחרור של איסורים חברתיים וחגיגה של מיניות משוחררת וחירות הדדית – באמצעות פעילות מינית מסונכרנת.
אבל נשים נכנעות לתנאים של גברים בנוגע לאווירת המלחמה, כך שהן אינן יכולות לחוות במלואן את התשוקה שלהן. מצב מלחמה זה במיטה טוב לגברים ומזיק מאוד לנשים. אבל גברים לא משחקים את משחק החופש והחושניות עם בת הזוג, רק בתנאים שלהם הוא הכובש והיא הנכבשת.
נ. ב.
אף אישה לא תודה בכך בשום צורה, כי היא יודעת שגבר ימות לפני שוותר על כוח ושליטה.
(אז הם מסירים את התסכול מתוך תחושת אשמה עמוקה).
*
להגיד על מישהו שהוא רגיש (או רגיש מדי) וחייו עצובים ולא מוצלחים – מומלץ לו למצוא פסיכולוג טוב. האמת היא שהם מיוחדים, בעלי פוטנציאל ברמה גבוהה, נושאים ניצוץ גבוה – ומתי. הם חיים בחברה מאוד מאשרת, בינונית ותחרותית, שבה לאנשים כמותם אין מקום והם מופלים ונדחים, ולכן הם ממשיכים בחייהם, נפגעים כל הזמן וסובלים מאשמה ובושה קשים.
*
סקס אחראי לרבות מהשחיתויות האנושיות, לא כל כך אהבה,
(אצלו יש הרבה שברון לב, אבל אין שחיתות).
*
כשהם דואגים לי פיזית או טכנית מבלי שזה מלווה בחמלה או אמפתיה – הם מענים ומייסרים את נשמתי.
*
הסיבה שבגללה אנשים מתחברים בצורה כל כך מדהימה לכלבים שלהם – כולם יודעים אבל אף פעם לא מנוסחת במילים: זה בגלל האהבה, החמלה ותשומת הלב הבלתי מותנית שהם כל כך בוכים לה אבל לעולם לא מקבלים מבני אדם.
*
*הפרה הקדושה של המיניות הזוגית*
נשים רוצות תשוקה ומין יותר מהגבר, אבל הגבר נותן להן מין של כובש, וזה רחוק ממה שנשים משתוקקות וצריכות.
עבור גברים סקס הוא סוג של מלחמה, עבור נשים זה משחק של שחרור אולטימטיבי, שחרור של איסורים חברתיים וחגיגה של מיניות משוחררת וחירות הדדית – באמצעות פעילות מינית מסונכרנת.
אבל נשים נכנעות לתנאים של גברים בנוגע לאווירת המלחמה, כך שהן אינן יכולות לחוות במלואן את התשוקה שלהן. מצב מלחמה זה במיטה טוב לגברים ומזיק מאוד לנשים. אבל גברים לא משחקים את משחק החופש והחושניות עם בת הזוג, רק בתנאים שלהם הוא הכובש והיא הנכבשת.
נ. ב.
אף אישה לא תודה בכך בשום צורה, כי היא יודעת שאף גבר לא יוותר על כוח ושליטה.
(אז הם מסירים את התסכול מתוך תחושת אשמה עמוקה).
*
להגיד על מישהו שהוא רגיש (או רגיש מדי) וחייו עצובים ולא מוצלחים – מומלץ לו למצוא פסיכולוג טוב. האמת היא שהם מיוחדים, בעלי פוטנציאל ברמה גבוהה, נושאים ניצוץ גבוה – ומתי. הם חיים בחברה מאוד מאשרת, בינונית ותחרותית, שבה לאנשים כמותם אין מקום והם מופלים ונדחים, ולכן הם ממשיכים בחייהם, נפגעים כל הזמן וסובלים מאשמה ובושה קשים.
*
עם זה, כל צורה של כתיבה יצירתית היא העיסוק המספק, המשמח והמתגמל ביותר עבור אנשים רגישים ביותר.
”אם אתה זורק פנינים לחזירים, החזירים לא נעשים פחות חזיריים, אך הפנינים, אוה הפנינים, נעשות פחות פנינים…”
גבריאל רעם
“כוחו של הרע להרע, גדול יותר מכוחו של הטוב להיטיב”
ג.ר. 16.12.2006
“לאנשים הכוחניים יש יכולת לגרום לאנשים העדינים והרגישים לחוש כאילו החרא של הכוחניים הוא האשמה האישית שלהם”
ג.ר. 30.6.2006
“מוות בסוף החיים –הוא סיומם,
מוות באמצע החיים –הוא התחלתם”.
ג.ר. 14.8.2004
“תחילת החיים בלידה, מבשרת את סיומם –במוות,
לידה באמצע החיים מבשרת את תחילתם – בחיים”.
ג.ר. 14.8.2004
“החוכמה היא ליצור חופש בתוך הגבולות
ולא לפרוץ אותם על מנת ליצור את החופש”
ג.ר. 24.7.2004
אם להיות אמיתי עם הזלת אומר להיות אגואיסט
הרי אני מעדיף את הזיוף של ההתחשבות בו.
(כשישראלי אומר לך: אני רוצה להיות אמיתי איתך,
הוא מתכוון שהוא מעדיף את האגואיזם שלו
על פני הזיוף של ההתחשבות בך).
ג. רעם (20.5.2004)
“אמנות החיים, או חכמת החיים – היא לא להאיר את חשכת החיים,
אלא לפתח ראיית לילה”.
ג. רעם
“במערכות יחסים – נשים סלקטיביות -לפני, גברים נוטשים- תוך כדי”.
ג. ר.
“גברים נוטשים מערכות יחסים, נשים נוטשות את המסגרת שחנקה אותם”.
ג.ר.
· אתה צריך לקבל עצמך בחזרה מאחרים – כדי להיות.
ג. רעם
· אם אינך מקבל את ההכרה לגבי מי שהנך, הרי שאתה הוא אתה – רק בדמיונך.
ג. רעם
· כעס הוא אחד הדברים האחרונים שיכול אדם לחוש כביטוי לחופש שאין לו.
ג. רעם
.”האמת בקשר לאנשי השוליים, שהם שם (בשוליים) בגלל שהם לא יכולים שלא להיות במרכז של עצמם, וכך הם נודדים לשולי החברה, שהיא בעצמה שוליים של מה שבאמת מרכזי בחיים
גבריאל רעם
הקלקול
הקלקול ירד לעולם משירד לעולם אי אפשר לתקנו.
אנו חיים בעולם מקולקל, הקלקול הוא חלק מהחיים.
הלידה פירושה, להיוולד לעולם מקולקל שאותו אנחנו רק מגלים בהדרגה.
אך משאנו מגלים אותו זה כבר מקולקל מידי בדרך כלל.
ואז אנו מתכחשים לקלקול.
קל לקלקל, במיוחד את הגבוה והנדיר.
וככל שמשהו יותר גבוה יותר, טהור יותר – כן פוטנציאל הקלקול שלו יותר גדול.
אבל אנו מתנהגים כאילו שאין קלקול, וכשמשהו כשמשהו מתקלקל בחיינו – אנא מתרצים את זה בכל מיני תירוצים, אבל האמת היא שאם משהו מתקלקל בחיינו- זה בגלל שהוא היה אמור להתקלקל בגלל שהקלקול הוא חלק מהעולם.
אנחנו מנסים להסתיר את הקלקול בחיינו בכל מיני ההסתתרות ומשחקי מחבואים.
ולהתנהג כאילו שאנו חפים מכל קלקול.
אך אין אדם שהקלקול פוסח עליו.
הכול בר קלקול. בעיקר יחסים, בעיקר מלחמות כוח, ומשחקי שליטה: מי הוא שלט ומי הנשלט.
מי שסובלים קצת פחות אלה השולטים והחזקים.
שיכולים להפוך את הרגישים והחלשים לצינורות ניקוז למה שמקולקל בחייהם שלהם.
הקלקול רווח בעיקר אצל הרגישים והמיוחדים: ככל שהאדם רגיש יותר כך הפוטנציאל הקלקול בחייו גדול יותר.
ולא זו בלבד , הוא הופך לקורבן ונאשם על ידי אנשים אחרים שהוא זה שאחראי לקלקול בחייהם.
אך אנו נולדים לעולם מקולקל ואין דבר שאנו יכולים לעשות לגבי זה.
הקלקול הוא חלק מהעולם, חלק אינטגרלי מהותי ומאפיין את הקיום האנושי.
אנו מתגאים בתרבות האנושית שאם היה משהו פעם מקולקל בגין היותם של האנשים פרימיטיביים, חיים בשבטים שרק שהפעם אנחנו מייצרים עולם משופר יותר.
ואין איוולת גדולה מזו הקלקול המודרני יותר גדול מהתקופות שקדמו לו.
זה שהפעם הוא מוסתר על ידי הקידמה.
אנו רגילים לחיות עם עולם של דברים מתקלקלים.
ידידים של פעם הופכים לאויבים של היום. ואין כמעט שותפות. שלא מתקלקלת.
אין חברויות בלי נטישה.
אנשים נוטשים אותנו כי משהו התקלקל והם לא יכולים להתגבר עליו. ולאט לאט מרוב קלקולים עולם הופך ל מקולקל יותר ויותר. יותר יחסים עולים על שרטון, יותר ויותר אנשים נוטשים אותנו.
ואנחנו עדיין סוגדים להצלחה למרות הכל. משוכנעים שעכשיו נלמד ויהיה פחות קלקול.
אך ככל שהחיים מתקדמים יהיו רק יותר קלקולים.
אנשים שמגיעים לגיל של זקנה ושיבה כמעט הכל מקולקל אצלם.
קשה להבחין בתחילה בקלקולים, בהתחלה מופיעים סדקים אבל כשזה מגיע לשלב מתקדם זה כבר עבר את נקודת האל חזור ואנחנו עומדים מול קלקול.
אנו מנסים ללמוד לחיות עם הקלקול אך אי אפשר. .
אנו מועדים לקלקול מעצם היותנו בני אדם או בני אנוש בעלי רגשות וככל שאנחנו יותר אנשים ובעלי רגשות אנושיים, ככה נראה העולם הזה מועד לקלקול.
יש פה משהו לא מתוכנן מעצם בריאתו: הדרך בה מתנהל היצור האנושי.
הקשרים העסקיים והחברה האנושית מבוססים כולם על קלקול.
ועד שלא נבין את זה נוליך את עצמנו שולל.
נקודות האור היחידות בקלקול שמקיף אותנו זה הנשמות הטובות שאנו פוגשים בדרך
להיות חלק מהחברה האנושית זה לחיות בעולם מקולקל.
ואין לנו מושג על תיקון.
וזהו אולי הנחמה היחידה: התיקון. קלקול אפשר לתקן הבעיה היא שהכול כבר כל כך מקולקל.
***
מה עלול להתקלקל? מה עלול להתקלקל ?
האם הבינוני, השגרתי ההולך בתלם?
לא. כי אם הגבוה, העדין, הטהור והשביר.
ככל שאדם חווה יחסים – שהם בעלי ייחוד ושאר רוח, כך הסכנה של התמוטטות שלהם ממשית יותר.
כי רק השביר נשבר, רק הטהור מוכתם,
רק הנדיר מאבד ייחוד, רק בעל רגישות מפותחת – נפגע.
הפסיכולוג והגורו
יש 2 סוגים בסיסיים של אנשים שממלאים את התפקיד של מישהו שיש לו את הזכות להגיד לך מה לא בסדר ומה נכון בך.
זה סוג של שילוב בין גורו לפסיכולוג.
הם מתנהגים כאילו הם מכירים אותך יותר טוב ממך.
הם לא צנועים. הם מתנשאים מבלי לקבל ממך שום רשות.
זה גורם לך להרגיש קטן וחסר יכולת.
הם מאוד משכנעים כאילו יש להם מונופול לגבי החיים שלך ואיך אתה מנהל אותם בצורה לא נכונה.
האמת היא שהם לא יכלו לדעת דבר על מה שקורה בך.
אתה מעטפה סגורה עבורם והדבר היחיד שהם יכולים לעשות הוא להמציא,
התעלה היחידה שיכולה להיות פתוחה עבורם היא דיאלוג שווה ופתוח, שנעשה בשיתוף פעולה ובנכונות מצד השותף.
אבל רוב הדמויות הגבוהות הללו לוקחות על עצמן את הזכות לדעת עליך הכל ולתת לך עצות שאי אפשר לחיות לפיהן
ידה הקשה של האנטיתיזה
שבחי מעוז
“מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח
הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
צופה בי מבקש נפשי
מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח
עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
מביט בי מבקש נפשי
מעוז צור ישועתי, בקרב אין קץ ינצח
אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
אורב לי מבקש נפשי
אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדובשי
אבוי למבקש נפשי“.
נעמי שמר
כדי לשמוע את השיר בביצוע המקורי של להקת פיקוד דרום:
http://www.youtube.com/watch?v=lXSr4UQwHaE&eurl
***
חלק א’: בחירה בעולם הפנימי או בחיצוני
לכולנו שני עולמות. עולם פנימי ועולם חיצוני. ועל כל אדם לבחור, באיזה עולם הוא חי, לאיזה עולם הוא מצהיר נאמנות. הוא חייב לבחור. והיה ובחר בעולם אחד, הוא הפך לחלש בעולם האחר. אין לאדם יכולת להיות חזק בשני העולמות: החיצוני והפנימי. הוא חייב נאמנות לאחד מהם, אם הוא נאמן לעולם הפנימי, אזי העולם החיצוני תוקף אותו. ואם יהיה נאמן לעולם החיצוני, אזי העולם שבתוכו יתייפח וישדר אותות של מצוקה. (מהם בוחר זה שבחר בעולם החיצון להתעלם).
מלחמה קשה ניטשת בין העולם החיצון, עולם החברה ובין העולם הפנימי, עולם הנפש. מלחמה בה מנצח בדרך כלל עולם החוץ, את עולם הפנים.
בעולם החוץ שולטת בינוניות, האדם מציית לנורמות חברתיות, וציות זה משתק את הפעילות הפנימית. וחייו הפנימיים, חיי הנפש, הופכים ל-
שדה בר בו פורחים חרולים וברקנים.
לכביש סואן, בו שועטות מכוניות במהירות אדירה.
לבית חרושת הומה ורועש.
ולבית נטוש בו שוררת ריקנות ועזובה. ובו נכנסים ויוצאים רמשים וזוחלים.
-כך אדם השם יהבו בעולם החיצון, משתית אמונו על הסדר החברתי ונוטש את העוגן של נפשו. כך האדם שהפך ליחידה תפקודית בעולם החוץ, מוותר על חייו הפנימיים, לטובת התרחשות והתגמולים החיצוניים. לרוב, המין האנושי שכבר בחר, בחר להתכחש לממלכה הפנימית, האישית, האינטימית והשקטה. ולהאדיר את החיצוניות הקולקטיבית החירשת.
במין האנושי חיי הנפש התאיידו לטובת חיי הכלל הרציונאליים והביצועיים, שם גוזרים קופון של טובות הנאה כלכליות, חברתיות וטכנולוגיות. שם האדם חש בטחון כוזב בקרב ההמון הזהה, מחוק הפרצוף.
כך בדרך כלל. אך לו מעיז אדם להפוך את הסדר ולחיות ולהשקיע בשדה הפנימי הנטוש – מיד מתחילות חיות טרף לילל מחוץ לביתו, בליסטראות נזרקות על חלונותיו ומידי יום מתייצבים על דלתו שליחים לבשר לו בשורות איוב.
וכאן צריך להסביר; המצב הגולמי והראשוני של אנשי הפנים, הוא מצב נפשי, זהו מצב של רגישות בפנים וחולשה כלפי חוץ. במצב זה הנפש כל הזמן נפגעת ומתכווצת במפגש עם החוץ הגס והאגרסיבי.
אם עדין הנפש נותר במצב זה, הוא חסר ישע, מעין זרע שנרמס כל כמה זמן על ידי עדר של פרות…
וכך הוא מוצא עצמו חי במלחמה, ואת עצמו חייל בקרב בו לא ביקש לקחת חלק, וזאת רק משום שבחר בממלכה הפנימית.
לוקח חלק במלחמה בה הכול תוקף אותו ועל כן הכול בחייו מתחיל לקרוס.
אך מה משמע: ‘לקרוס’? ובכן, מנקודת מבטו, לא הולך לו, שום דבר לא מסתדר ואם מסתדר, זה מיד מתקלקל..
אך לא כל מי שמוצא עצמו בשדה קרב (חייל) הוא גם לוחם. לוחם הוא מי שמוצא עצמו במלחמה, ומחליט לא רק להשאר, אלא להלחם. ולהלחם אומר לשים על הכף את כל שיש לו. לוחם יודע למה הוא נלחם, הוא עושה זאת כי הוא מגן על העורף, על הבית. והבית עבורו היא הנפש והשלווה שאופפת אותה, וזו יכולה להתערער דרך הפגיעות של רגשותיו. ורק תודעתו יכולה לעמוד מול העולם החיצון וליצור מגננה ולצאת לקרב להגן על הרגשות הפגיעים (ערי השדה והספר) מפני פלישה והריסה. התודעה היא מה שמצוי בחזית שבין החיים הפנימיים והעולם. וכך הוא הופך ללוחם התודעה.
אך איך הופך עדין הנפש ללוחם תודעה? ובכן תודעה היא משהו שצריך להתפתח, לצמוח. נפש היא נתון, אצל מיוחדי ועדיני נפש, היא גדולה ופוטנציאלית, אצל אחרים, היא פחות. אך תודעה היא משהו שאפשר לפתח, להצמיח. התודעה היא האספקט הזיכרי והיא יכולה לצאת לקרב, ולהלחם. והיא עושה זאת על ידי קריאת המפה ונקיטת איסטרטגיות אינטליגנטיות. לוחמה בעזרת תבונה ולא בעזרת כוח. עד שעדין הנפש לא מצרף אליו את חייל התודעה, אין לו תקווה במלחמה בין אנשי החוץ לאנשי הפנים.
אם המלחמה הרגילה היא מלחמה בין טנקים, תותחים, מרגמות ורובים, הרי המלחמה בה התודעה יוצאת לקרב, משולה למלחמה עם מטוסים. בדרך כלל מה שנלחם זה הדם והרגש, וכשהן פוגשות את הנפש – הן מנצחות בקלות. אך אם עדין הנפש מצליח לרכוש מטוס קרב, יש לו עדיפות ברורה.
עד כאן, דובר על עדין הנפש, האדם שבחר להיות נאמן לנפשו, על פני הצטרפות לכלל המהביל שבחוץ. על עדין הנפש להפוך לחייל התודעה. רק כך יש לו סיכוי במלחמה הזאת שבין הנפש לעדר הנורמטיבי.
אך לא כל לוחם תודעה הוא לוחם מן המדרגה העליונה. כי יש לוחם שלוחם בריפיון, בלית ברירה, ויש לוחם שלוחם עם כל כולו, יודע על מה הוא נלחם, כי תודעתו ערה. ואז אם הוא יודע בכל הוויתו – לערך של זה שהוא מגן עליו, תודעתו נדלקת כמו אוחזת בה אש הקרב.
אך ישנה אש חמה ואש קרה. האש החמה שייכת ללוחם הלא מחושל, והאש הקרה ללוחם המחושל. הלוחם המחושל בוער באש הקרה של נפשו ואילו הלוחם הלא מחושל בוער באש החמה של רגשותיו.
הלוחם הלא מחושל משול לברזל, הלוחם המחושל משול לפלדה. ואם במשלים עסקינן, אזי אם התחמושת שסופג הלוחם היא זרמי מים, אזי לוחם הברזל מחליד, בעוד לוחם הפלדה רק יוצא ממנה מבהיק ונוצץ.
וברוב המקרים מדובר על לוחם לא מחושל. במקרה כזה המתקפה מבהילה את הלוחם, הוא כמו נתפס עם המכנסיים למטה. ואז הוא מזדהה עם המצוקה שהמתקפה יוצרת. ומה משמע: ‘להזדהות’? ובכן, להזדהות זה לקחת באופן אישי את הכעס, הפגיעה והעלבון שמתעוררים בעקבות הקושי שהוא פוגש. .
ומשלקח את הקושי או הבעיה באופן אישי, הוא מתחיל לפקפק בעצמו. מעשה זה מאפשר חריץ, פתח כניסה, לכוחות התוקפים. וברגע שהמתקפה חדרה פנימה היא מוחקת את כל שהצליח להתקיים בהיכל חייו הפנימיים, עד כה. והם קורסים.
כך, הלוחם הלא מחושל. אך אצל הלוחם המחושל קורה בדיוק להיפך. לא רק שהוא לא קורס, אלא שהמתקפה דווקא מחזקת אותו. וככל שהכול בחייו מזדעזע תחת מכות הגורל, כך הוא הולך ומתחזק.
וכאן זה לא נגמר. התעצמותו הפנימית רק מחזקת את תהליך המיתקפה מבחוץ ואת הזעזוע שמזדעזעים חייו תחת המתקפה. וגם כאן זה לא נגמר, כי כל זה דווקא גורם לתודעתו להתלקח ולבעור באש גדולה. וחוזר חלילה. יש כאן פעולת גומלין הדדית, שמזינה את עצמה. (כמו במלחמה הקרה; כל צד מתעצם ביחס ישיר להתעצמות המעצמה היריבה).
וכך, הוא חי בפרדוקס מתמיד ומתעצם; זה שחי בו, קורא תיגר על הסדר הקיים, והסדר הקיים קורא תיגר על חייו הפנימיים ועל תודעתו הערה, ואלה רק מתחזקים בקריאת תגר על הסדר הקיים. משל לאדם המוביל להבה חשופה בתיבת עץ, וככל שהוא ממשיך לשאתה כך התיבה מתחממת ומתאכלת. והעץ המתאכל של התיבה, מזין את הלהבה והיא מתעצמת עוד יותר, מה שמאיץ את התפוררות התיבה וחוזר חלילה. כך מצבו של זה החי כשמרכז חייו מצוי בתוכו.
ולוחם התודעה המחושל (או המגובש), מצליח לא להזדהות ולא לקחת את קשייו ומפלותיו באופן אישי, כי כל הזמן הוא קשוב פנימה, משגיח על רגשותיו הפגיעים ושבירים. דואג לכך שהם יישארו שקטים, קרים ויבשים. מבחוץ הומה הסער, אך בתוכו שקט ושלווה. אוי לו אם הסער חדר לתוכו, לרגשותיו. אוי לו ואבוי לאש הלוחם שבתודעתו, אוי לו אם ייתן לזה להשפיע על שלוות רוחו ולו כהוא זה. והיה ויאפשר למכה הקלה ביותר, במערך חייו החיצון – ליצר ולו רטט קטן על פני משטח האגם השקט של רגשותיו – הוא יהפוך לשמשון לאחר שגזרו את מחלפותיו.
ולאחר שיחלש יניחו לו כוחות האופל, ורק אז תהא לו רווחה. (אך אז זו כמובן כבר רווחה חיצונית, על חשבון רווחתו הפנימית).
אך לו יעמוד איתן מול גדודי בני החושך, ויסרב לצאת נגד עצמו ונגד מה שחי בו, תלך השלוה הפנימית ותיגבר, והאש בתודעתו תילך ותיתעצם. אך, כאמור, עימה יתחזקו כוחות האופל שבחוץ, שוב ושוב ושוב, מחפשים את הסדק הקטן בחומת הגיבוי העצמי הטוטלי שחייב לוחם התודעה להעניק לעצמו
על לוחם בני האור (המגן על עולם הנפש) לזכור כל הזמן את הזירה האמיתית של חייו; עולמות התודעה והנפש. והיה וישכח זאת לפרק זמן ויאמין כי הזירה האמיתית היא הטלנובלה של האושר של חייו האישיים, או הזירה החיצונית של הצלחה בחיים החברתיים – אזי יבוא הקושי הראשון ומיד יכניסו להזדהות עם מה שקרה לו, למעורבות רגשית עימה, מה שיוביל לסערה פנימית. ואז נפשו תתכווץ, תאלם ותעלם, ותודעתו תהפוך לכאוטית, מפוזרת ומבולבלת. או במקרה היותר גרוע – למחוקה.
הוא חייב להבין כי המתקפות והקשיים בחייו האישיים נובעים מכך שהוא בחר בעולם הפנימי, והעדיף את הקשר עם נפשו ואת תודעתו הבהירה והממוקדת על פני שלום עם עולם התדמיות והתוויות של הבינוניות החברתית. ועליו להיות שלם עם גורלו.
אך זהו גורל קשה, והוא קשה בהרבה מובנים, למשל מבחינת אספקט הזמן; ככל שאדם צעיר יותר כך הוא חסין כלפי מתקפת בני החושך החיצוניים. השנים רק מחלישות את החסינות שלו ומה שלא מוטט אותו בעבר יכול למוטט אותו אחר כך.
חלק ב’: חיי לוחם התודעה
ובכן, בין העולם כמות שהוא, ובין נפשו של לוחם התודעה, (אדם שבחר להלחם בכוחות הקוראים תגר על שלמות עולמו הפנימי), מתקיימים יחסי גומלין מוזרים למדי; החוץ מנסה להשמיד את פנימו של לוחם התודעה ולוחם התודעה קורא תגר על המערך הקיים כמות שהוא: חברה ועולם כאחד. עקרונות חייו יוצאים נגד המערכות גדולות, נגד האפקט המייבש והבינוני שלהן על נפשו של האדם.
ובתגובה, אלה, מחשבות להשמידו. ככל שעולמו הפנימי מאוכלס יותר ותודעתו דלוקה יותר, כך תתחזק מתקפת בני החושך.ואילו הוא עומד מולם בתנוחה של מורד, דהיינו, משדר חוסר נחת מתעצם כלפי הבינוניות, המכאניות והישנוניות התודעתית והנפשית של עולם החיים והחברה.
מתקיים כאן יחס דיאלקטי של הפכים המחזקים זה את זה. כל דבר מושך אליו את ניגודו, להשמידו, תיזה ואנטיתיזה.
תודעה קטנה קוראת לאנטיתיזה קטנה, ותודעה גדולה קוראת לאנטיתיזה גדולה.
אנשים גדולים מצוייים במצב של שבו כמעט הכל מתנגד להם ואילו אנשים קטנים אין מה שיתנגד להם.
בכל עניין הקונפליקט בין אדם תודעתי-נפשי, ובין החיים הבינוניים קיימות שתי רמות קושי. ברמה הנמוכה, כל העניין מסב לו אי נחת וקושי עצום. אך ברמה שמעל, רמת התודעה, כל ההתנגדות הזו, דווקא ‘מדליקה’ את תודעתו ביתר שאת. כי אין דבר שתודעה דלוקה ‘אוהבת’ יותר, מאשר פיצפוצי הקרב הקוראים להשמידה, שם ואז היא בשיאה ומיטבה.
הנטיה הטבעית של האדם – כאדם, לברוח משדה הקרב המאיים של החיים, אך והיה ואין לו אפשרות לברוח, והוא שלם עם הבחירה הפנימית – מגלה בעל התודעה הדלוקה, לתדהמתו, כי לא רק שהלהבות לא שוככות, הן מתעצמות.
יש משהו בלוחם התודעה שדווקא מתעורר, בכל פעם שבאים להשמידו. ככל שמערך חייו הולך וקורס. אך זאת, שוב, רק במידה והוא שלם לגמרי עם עצמו, דהיינו עם הידיעה הפנימית שעדיפה תודעה דלוקה ונפש משוחררת מן האינטרס האישי שלו לאושר ולחיים נטולי צרות. כי והיה והוא מרשה לעצמו חולשה, (בגין עומס הצרות שנופלות עליו כל הזמן, בגלל הקריסה המתמדת על הסביבה הקרובה של חייו האישיים, או גרוע מזה, פקפוק לגבי יושרו, והדרך בה הוא הולך) מיד כל עולמו הפנימי מתחיל לקרוס.
הקריסה מתרחשת בגלל שהאנטיתיזה (כוחות החושך של עולם החברה) הצליחה סוף סוף (מבחינתה) לחדור לתיזה (על ידי הפתח שפערו הפקפוק וחולשת הדעת). (הרחבה על כל עניין התיזה והאנטתיזה, בקטע שלאחר הקטע הבא).
ומי הם כוחות החושך? אלה הכוחות שסוגדים לפגאניות של מה שנראה ומה שנמדד, על חשבון התוכן הסודי והעלום של חיי הנפש. אלה שמפיצים רציונאליות, ניכור ומקצוענות, על חשבון אנושיות, אינטימיות ואמפטיה. ואלה גוברים בגדול, על מתי המעט הנושאים בחובם את זיק הנפש כפוטנציאל ההתלקחות של תודעתם. והם מצליחים לשרוד- כל עוד הם חיים כאנוסים בספרד. מחופשים לחלק מן הרוב הדומם. וזאת כדי לשמר את הניצוץ הפנימי ופוטנציאל התודעה. כי כל עוד יהיו מחופשים לחברי הכת השלטת, כת הבינוניות הקולקטיבית – יצליחו לשרוד, ובגדול.
וכך, כדי לשרוד, עליהם לעמול בשני מישורים: במישור החיצוני עליהם להפוך לסוכני חרש, לאמץ זהות בדויה, שנראית כמו הזהויות שמקיפות אותו. בעוד שבפנים, עליהם לתת לעצמם גיבוי מלא, לא לאפשר בשום אופן, לפקפוק עצמי או יאוש לחדור פנימה – ואז שום דבר לא יכול להחליש אותם.
חלק ג’: היכן הזירה האמיתית?
המתקפות החוזרות ונישנות, מצד החיים הרגילים (קשיי פרנסה, קשיי משפחה, קשיי ידידים ועוד) מסבים את תשומת הלב של חייל התודעה אל הזירה החיצונית, ואז הוא יכול להיסחף ולהאמין שהזירה האמיתית קיימת בעליות והמורדות של מעמדו במקום העבודה, או במיצוב הפופולריות שלו בקרב האנשים סביבו, במידת הצלחתו בקרב המין השני, או באושר האישי שלו או של הקרובים לו. וכה קשה לזכור כל הזמן כי הזירה החשובה באמת היא זירת התודעה והנפש של היחיד ביחידותו.
והיה וישכח (היכן הזירה האמיתית) וירשה לעצמו ליפול ברוחו בכל פעם שדברים אישיים לא מסתדרים בחייו, (וכאמור, ככל שהוא מתקדם יותר ברמת התודעה שלו – זה יקרה יותר ולעיתים קרובות יותר) – הכל בתוכו יקרוס ויהרס.
על כן, בכל פעם שחייו מותקפים על ידי כוחות האנטיתיזה, עליו להזכיר לעצמו היכן הזירה האמיתית.
ועתה לגבי המונחים: תיזה ואנטתיזה.
חלק ד’: תיזה ואנטיתיזה:
לכל דבר – היפוכו, או הקוטב הנגדי לו. לכל פלוס – מינוס, ולכל מינוס – פלוס.
ישנם שני מערכים של יחסיות בין הפלוס למינוס. במערך הראשון הפלוס והמינוס נמצאים במרחק האחד מן השני. ובמערך השני האחד נמצא בתוך השני.
במנח, או במערך הכוחות הראשון, הם מצויים בשני צידי הרמה בה הם שוכנים, כאן הקוטב החזק תוקף את החלש כדי לנכס לעצמו כמה שיותר מרחב שליטה. וככל שהוא חזק יותר, כך הוא מצליח יותר, ובדרך כלל זה הקוטב הזיכרי, שעובד על לחץ, דחף, פריצה וכוח. דבר זה יוצר מצב של דינאמיקה שלילית ודסטרוקטיביות: – מלחמה.
במנח השני, הם מצויים האחד בתוך השני, זה מצב של הדדיות משלימה; הקוטב האחד מפרה את הקוטב הנגדי מבפנים. מהווה עבורו ‘עזר כנגדו’. האמנות באירגון וניהול שני הקטבים, בדינמיקה חיובית, היא בהפנמת חלק מן הקוטב הנגדי, לא להדוף את כול כולו אל מחוץ לתחום. כי שם הוא רק יתחזק ביחס ישיר לכוח של הקוטב הנגדי, וינסה כל הזמן לתקוף אותו.
במנח של האחד בתוך השני, תתקיים לא רק הפריה, אלא גם חיסון. ההפנמה של (חלק מן) הניגוד, תהווה חיסון כנגד מיתקפה עתידית של האנטיתיזה. ואילו דחייה של כל הקוטב הנגדי, תהווה הדחקה או דיכוי.
למעשה, החיסון לא מונע מיתקפה של האנטיתיזה, אך הוא מחזק את המערכת בעומדה מול כוחות האנטיתיזה.
ואיך זה עובד?
כאן יש שתי רמות, רמת הנגלה, או הסמי נגלה, ורמת הנסתר או רמת הנסתר המוחלט.
ברמה הראשונה אנשי הפנים באים כל הזמן במגע עם אנשי החוץ, ואנשי החוץ הם אנשים רגילים וטובים, רק שלא מדעת הם משמשים סוכנים לכוחות שרודפים ומתנגדים לנציגי הנפש והתודעה. (זהו מערך סמי אוטומטי, שפועל באופן בלתי מודע לחלוטין, והרחבה על איך זה עובד, בחלק ד’). כשאלה פוגשים את בני האור, הם יפעילו התנגדות כלפיהם, הם לא ידעו מדוע הם מתנגדים, הם יתנו לזה הסברים שונים, אך האמת היא שהם מתנגדים (תוקפים) כי הם מעבירים דרכם את התדרים של כוחות האנטתיזה החברתיים. כוחות האנטתיזה של הקונצנזוס החברתי. (ושוב, הרחבה על קונספט זה בחלק ד’).
כלומר, אנשים השייכים לקונצנזוס החברתי השולט, יגיבו אינסטינקטיבית, נגד האדם שנושא את התדר שמייצג את ממלכת הנפש הדחויה. בין אם ביחסים או אפילו בנהיגה בכביש , חסימת חניה וכו’.
כל אלה יעשו אותו לאאוטסיידר נפשי, ואת חייו כאאוטסיידר, לקשים מנשוא.
ברמה השניה, דברים סמויים לגמרי, והרבה יותר קשים לזיהוי ופיענוח, וזה כבר שייך לגמרי לרמה ה’, כאן הוא יפגוש קושי והתנגדות לא רק דרך בני אדם, אלא בכלל. רמה זו היא הרמה של תדרים טהורים. (ושוב, נא להעזר בחלק ד’), כאן התדר שלו יפגוש חסימות וקשיים, מצד התדרים השכיחים והשולטים.
מנקודת מבט שטחית וחיצונית, ניתן לראות את זה כחוסר מזל, או שדברים סתם לא מסתדרים לו, או שהוא לא מאורגן דיו, אך ברמה נסתרת, דברים לא עובדים בעדו. הוא משדר שהוא ‘זר בשטח’, הוא לא זורם עם מה שקורה, הוא מייצג הפרעה.
אז מה עושים? מה הפתרון? האם יש בכלל?
ובכן, הוא צריך לאמץ גישה של סוכן חרש בארץ עוינת. אסור לו לחשוף את עצמו. הוא צריך לאמץ חלק מן ההתנהגות השולטת. גם כסוג של תחפושת וגם כסוג של התנהגות. ואז קשה יהיה לפגוע בו. כוחות האנטיתיזה יזהו את התדר, אך כשהם יפגשו את עצמם (בתחפושת) בתוך התיזה, הם יבלמו ודבר זה יוריד מכוחם (כמו מפגש של מחלה עם האנטיביוטיקה).
כך שניתן להתחסן מפני כוחות בני החושך (להכניס חלק מן המחלה לתוך הגוף הבריא). וזה נקרא גם: להתיידד עם האויב. הבעיה היא שאנשים לא יודעים לשלב בין הקצוות. אדם פוחד שאם הוא מתיידד עם הקצה המנוגד, אזי זה ישתלט עליו והוא יסחף לקוטב הנגדי ויבלע בו. ובמלים מפורשות, האאוטסיידר הנפשי, או בן האור, פוחד שאם יאמץ חלק מן האנטיתיזה, תבוא זו ותיבלע אותו. אך בדיוק ההפך הוא הנכון. רק מיזוג בין הקטבים על ידי השכנה של האחד בתוך השני – יביא לניטרול של ההשתלטות של האחד על השני.
לא הפרדה וניטרול של הקוטב המנוגד, אלא התיידדות עימו. הזמנה שלו לבוא ולשכון בפנים. (לא בדיוק בפנים, יותר כמסכה, לבוש).
כך שלפי שורות אלו מצבם של נזירים ונזירות הוא בכי רע, הם ינטרלו את כל כוחות הפיתוי של תאוה ותשוקה וידחו אותם אל מחוץ לתחום. וזה אומר שככל שהבידוד והבידול שלהם מכוחות החושך – גדול יותר, כך יתקבצו הכוחות הללו ויחפשו את החריץ והחריר הקטן ביותר כדי לשעוט פנימה. וברגע שמצאו פתח כניסה, הם ישתוללו בפנים ויחריבו מבפנים את עולמו הקדוש של הנזיר.
אז מה מומלץ לנזירים? ללכת אחת לכמה זמן לשפת הים, לצפות בנערות ולבדוק אם האנטיתיזה חורגת מגדר של חיסון ולוודא שהיא נותרת כלבוש ולא הפכה לשוכן פנימי. אך כמובן שאם הנזיר לא סומך על כוחו לבלום את האנטיתיזה ברגע שהיא עוברת ממצב חיסוני למצב של מחלה – אזי מוטב לו שישאיר את כוחות האנטיתיזה מחוץ לתחום, אבל אז עליו להיות אטום לחלוטין בפני מחשבות התאווה, לחלוטין, כי אם ירשה מחשבות אלו, הכל יחדור פנימה.
אז כאמור, דרך אחת להתחזק מפני ממתקפות האנטיתיזה, היא לקחת קצת ממנה פנימה. לקחת קצת מן החושך לתוך האור, קצת מן הגסות לתוך העידון, קצת מן הבינוניות לתוך המיוחדות. כהכנה, כחזרה גנרלית לקראת המיתקפה, (שבוא תבוא, למעשה היא כבר פה, ממש מעבר לפינה).
ואם זה נכון לגבי אנטיתזות שבדרך, אז על אחת כמה וכמה הדבר נכון, לגבי האנטיתיזה הגדולה מכולן: המוות; לקחת קצת מן המוות לתוך החיים, להזמינו פנימה, לחיות מתוך ידיעה אודות המתקפה הגדולה והניצחת, להיות נכון ומוכן כל הזמן.
חלק ד’, ענני כוח ואנרגיה
ועתה להסבר לחלק מן הרעיונות שהועלו בחלק הקודם., הרעיון המוצג בחיבור זה הנו מוזר, חריג ולמעשה נשמע בידיוני. שהרי מה כתוב כאן? שישנם כוחות ערטילאיים שרוצים ברעתנו. וכי ככל שאדם מתקדם במסלול מסויים, כך הכוחות הללו ‘מחפשים’ אותו יותר??
האם חיבור זה מבטא פרנויה חולנית? פרי דמיון קודח? או אולי יש כאן חשיפת טפח של מציאות עלומה וסמויה.
האם באמת יכול להיות שישנם כוחות שמתבייתים על בן אדם רק בגלל שמה שחי בו מצוי על תדר מנוגד לתדר של הקונצנזוס?
האמנם קיימת אנטיתיזה שגדלה סביב התיזה? וביחס ישיר לעוצמתה? מחפשת להשמידה?
אני מניח שאדם שסובר כי המציאות זה כל שקיים בתחום הנגלה והמוחש, וזה הנופל בתחום השכל הרציונלי – ימצא את הכתוב כאן כמופרך לגמרי.
ועל כן יש צורך להבין את עניין העננים האנרגטיים:
אפשר לנסות להבין ולראות בני האדם בשתי צורות, דרך העולם הגלוי או העולם הסמוי.
השכל הרגיל והראיה הרגילה מחפשים את הסיבתיות של הדברים בתחום הגלוי והמוחש, זה שנופל בתחום התפיסה הרגילה והשכל הקונוונציונלי. אך בדרך כלל רק התוצאה מצויה באור, התהליך (לקראת התוצאה) כבר נמצא באור הדמדומים, ואילו הסיבתיות מסתתרת בחשכה. אך אנחנו לא אוהבים חושך, כי שם לא רואים.. משל לאותו אדם שמחפש את כספו שאבד בערב, לא היכן שאבד, בחושך, אלא מתחת לפנס הרחוב, כי שם יש אור.
והיכן יש אור? במה שאנו כבר יודעים, בסברה הקיימת והשולטת, אין דבר שאי אפשר להסביר, והיות וכך, רוב ההסברים נלקחים מן התחום הטכני. דהיינו, משתמשים בסיבות טכניות. או לפחות ראציונליות.
וכך עובדת החשיבה השלטת: “פעם חשבו שיש כוחות בטבע, רוחות, שהאדם צריך לפייסם ולסגוד להם, וכי אם הם כועסים אז כלום לא יצלח. היום כולנו יודעים שהכל תלוי באדם, ושליטה של האדם בחייו, בעולמו ובגורלו, תלויים רק בו. אנו גם מנסים להבין את עצמנו לפי השכל, לפי מחקרים מדעיים לפי מה שידוע. מדע הפסיכולוגיה עוסק בנסיון להבין התנהגויות של בני אדם, לפי החינוך, השפעה סביביתית, יחס של ההורים וכו’”. כך הראיה הרגילה, זו מחפשת את הסיבה לדברים בתחום הנתפס.
אנו מנסים להסביר תופעות אנושיות בהשענות על רציונאליות, ועובדות גלויות ומדידות. מחפשים את הסיבות בתחום הגלוי וזאת משום שבתחום הגלוי יש לנו יותר שליטה ומידע ולא בגלל שזה מסביר תופעות כמו השואה. כי עד לשורשים האפלים ממנה פרצה השואה, השכל הרגיל לא יכול להגיע. הדרך הרציונלית של המאה העשרים ואחת, לא מכירה בכוחות אפלים שמניעים בני אדם.
הסברה השלטת טוענת כי יש לאדם שליטה על חייו, והוא מחליט, על ידי השכל הישר, התנסויות העבר ומחקרים מדעיים, מה לעשות ואיך להניע את חייו. אך כשבודקים הנחה זו לעומק, רואים כי הרבה מפעילויות בני אדם, אין להם הסבר רציונלי. אנו אוהבים לחשוב על עצמנו כשולטים ומנווטים את חיינו, בשעה שישנם כוחות שלהם אנו מצייתים, תוך כדי שאנו משוכנעים כי ההגה מצוי בידיים שלנו.
אחת הדוגמאות לתחושת השליטה הלא ריאלית שיש לנו על חיינו, מצויה במחקרים של פרופ’ דניאל כהנמן הישראלי, שקיבל על כך פרס נובל, ובו הוא קובע כי הבסיס לרוב ההחלטות הכלכליות, אינם כלל מחקר שווקים, או שיקול דעת הגיוני, אלא הבסיס הרגשי. ומדוע זה שייך לעניינו? כי האדם שמחליט את ההחלטה הכלכלית,משוכנע שהוא עושה זאת על סמך סיבות רציונליות ובדוקות. לא מודע כלל כי מה שבעצם המניע אותו הם רגשות כגון, חמדנות, פחד, תאווה, רצון בניחומים וכו’. העולם הגלוי במקרה זה, הוא עולם השכל, העולם הסמוי – עולם הרגש, והוא שולט על עולם השכל, בה בשעה שאנו מאמינים כי אנו מחליטים רק על סמך השכל. למשל מחלות: אפשר לתלות את המחלות בתחום הנגלה והמדיד, של חיידקים, זיהום, מפגע סביבתי, דרך חיים לא בריאה. כלומר, סיבות טכניות, כמו תנאים סביבתיים, וכו’, אך כנראה שהאמת היא שעה שחלק גדול מן המחלות נובע ממקור ריגשי עלום, כמו מתח, יגון, רגשי אשמה וכו’. מחלות פסיכוסומטיות.
השליטה של תחום הנסתר בחיינו מופיעה לא רק באדם עצמו, אלא גם בתחום הגלובלי על כלכלה עולמית. זו מנותבת על ידי מספר קטן של אנשים בעלי ממון ושררה, שמושכים בחוטים מאחורי הקלעים. הכוח האמיתי, מצוי, בדרך כלל, מאחורי הקלעים, שם הוא אוהב להיות, סמוי. ושם הוא יכול להניע בצורה האפקטיבית ביותר, את העולם הגלוי. מאחורי כל מה שנגלה לשכל הרגיל ולראיה הרגיל, ישנו משהו עלום שמניע אותו.
אך אנו משולים לאותם ארבעה עיוורים הממששים פיל, וכל אחד חושב שזה משהו אחר, קשה להסביר לעיוור שבטוח שזה עמוד, שזה בעצם חלק מחיה גדולה.
כולנו עיוורים, קולטים רק את מה שנופל בשדה המודעות הצר, המוגבל שלנו.
למשל במשחק כדורגל: לא הקבוצה המיומנת, המאומנת ובעלת השחקנים הטובים היא זו המנצחת, אלא זו שמחוברת לכוחות החזקים ביותר, כוחות שנוצרים על ידי מיזוג של הלהט של האוהדים והדבק של הליכוד הקבוצתי.
כול קבוצה מחוברת למעין בטריה, שכמו נטענת בכוח ההתלהבות של האוהדים. ואוהדי כל קבוצה מטעינים את הבטריה הזו בין שבת לשבת, ובדרך כלל, ככל שהבטריה טעונה יותר, כך גדלים הסיכויים של הקבוצה – לנצח.
כך זה לא רק לגבי קבוצות כדורגל; כל אדם, כל קבוצה, כל מדינה – מחוברים למאגר אנרגיה, שנוצר מן השדרים הקולקטיביים של כלל האנשים שמחוברים לתדר של המאגר המסויים הזה. והמחשבות והרגשות שלהם, טוענות את הבטריה, או הענן, שאחר כך מזין ונותן לכל אחד מהם את כלל האנרגיות של כולם ביחד.
כל מי שנמצא על תדר מסויים, מושך אליו את כל שנמצא על אותו התדר.
ישנה תופעה מאוד משונה בפיזיקה. למוזיקאים ישנו מכשיר כזה שנראה כמו מזלג, Tuning fork
והוא נקרא, קולן, או מזלג קול. הנה מה שכתוב על כך בויקיפדיה: קולן הוא כלי פשוט שנועד לעזור בכיוונון כלי נגינה. בדרך כלל הוא מיוצר ממתכת וצורתו כצורת מזלג בעל שתי שיניים מאורכות. הקולן מתוכנן להשמיע צליל טהור, כלומר בתדר אחד בולט הנקבע מראש בעת יצורו. כדי להפיק את הצליל מהקולן יש להכות בעזרתו על חפץ קשה כלשהו ולהמתין מספר שניות להתייצבות הצליל(דעיכת תדרים אחרים). מכיוון שהצליל המופק הוא בעוצמה יחסית נמוכה, נהוג לעתים להצמיד את הקולן לאחר יצירת הצליל לאוזן או למשטח כדוגמת שולחן עץ המשמש כתיבת תהודה לצורך הגברת הצליל. הקולן הומצא ב-1711 על ידי האנגלי ג’ון שור שהיה נגן חצוצרה מלכותי בחצרו של ג’ורג’ הראשון מלך בריטניה, שם הוא ניגן בהנחיית המלחין גאורג פרידריך הנדל. הקולן שהוא יצר היה מכוון לתדר של 423.5 הרץ. ניתן אמנם לייצר קולן עבור כל תדר (ועל כן, עבור תו מוזיקלי), אך הסוג הנפוץ ביותר הוא קולן המכוון להשמיע את התו ‘לה‘ באוקטבה הרביעית של פסנתר. סוג זה מכונה ‘A-440’ על שם התו ‘לה’ (המכונה באנגלית ‘A’) שהתדר שלו הוא 440 הרץ. התקן של 440 הרץ נקבע ב-1939 על ידי ועדה בינלאומית ואושר על ידי ארגון התקינה הבינלאומי ב-1955. השימוש בתו ‘לה’ לכיוון כלי מיתר ופסנתרים רווח בתזמורות זמן רב ומכיוון שבעבר השתמשו במספר תדרים באזור ה-440 הרץ כדי לייצג את התו ‘לה’, נועד התקן לוודא אחידות צליל בין התזמורות השונות. על כל פנים, לא כל התזמורות מנגנות ב-A-440; תזמורות בצפון אמריקה בדרך כלל מנגנות מעט גבוה יותר (כדי לקבל צליל מבריק יותר), ואילו תזמורות של מוזיקה עתיקה מנגנות במגוון כוונונים רחב, לרוב נמוך יותר.
כלומר, הם מכים בו כדי לאפס את כלי הנגינה על התדר של הקולן או מזלג קול. ואם מכים במזלג הזה הוא משמיע צליל, מעין זמזום. ואם ישנם שני מזלגות בחדרים שונים, ואדם נותן מכה על האחד, אז אם השני מאופס על אותו התדר, השני יתחיל גם הוא להשמיע צליל או לזמזם.
הנה שתי תמונות של ‘טיונינג פורק’:
Tuning forks
קישור לאתר של ויקיפדיה באנגלית, בנושא הקולן:
http://en.wikipedia.org/wiki/Tuning_fork
כלומר אם קורה משהו במאגר האנרגיה (הוא מקבל אנרגיות חדשות או מתדלדל) זה מיד ישפיע על כל אדם שמצוי על אותו התדר.
ואם אדם נמצא על תדר של קבוצת כדורגל מסויימת, או של יחידה בצבא, אז הוא גם משדר וגם קולט, אל המאגר שהתדר הזה מאכלס אותו – וממנו. אם הוא מלא בהתלהבות וטעון בתדר של הקבוצה, הוא ישדר למאגר הרבה אנרגיה. אך אם הוא נמצא במצב של חוסר, ושל ירידת התלהבות והוא חושב על הקבוצה, המאגר ישלח אליו הרבה אנרגיה, דרך התדר המשותף.
דברים המצויים על אותו התדר, משדרים את אותה המנגינה.
בני אדם במהלך ההיסטוריה התאגדו ויצרו קבוצות ששידרו סוג מסויים של אנרגיה שהצטבר וחיזק את סוג הקבוצה שאותם אנשים השתייכו אליה.
ונגיד שיש ארבע מאות מליון קתוליים… אז הם משדרים לחלל האוויר קתוליות, תדר של קתוליות, וזה אומר שיש ענן ענק של קתוליות שכל 400 המיליון הקתולים מתחזקים ומחזקים.
וזה אולי מסביר מדוע הכנסייה הקתולית רוצה כמה שיותר אנשים. ולמה היא מזינה ומחזקת את הדבקות הדתית שלהם. כי ככל שיש יותר אנשים, והם מלאי דבקות דתית – כך הם מזינים את הענן הזה של קתוליות. אך אם האמונה שלהם לא רצינית, אין די ב- 400 מיליון מאמינים, ואז הכמות צריכה לחפות על העדר האיכות. ורק אם הם מאמינים בכל ליבם ונפשם – הענן באמת נעשה טעון. אם כך, צריך כאן גם כמות (40 מיליון מאמינים) וגם איכות (מידת הדבקות והאמונה). כי כשנבחר אפיפיור והוא צריך להשפיע על העולם ולחזק אינטרסים של הוותיקן או הכנסיה הקתולית – יש לרשותו מאגר כוח עצום של הענן הזה, שהוא מחובר אליו ושואב ממנו.
וזו דרך להבין מיסיונריות; כמעט כל תנועה, כת ודת – רוצים כמה שיותר אנשים שיחזקו את המאגר. והשלב הבא הוא, כאמור, לחזק אצלם את האמונה והדבקות הדתית. ושני אלה; כמות האנשים ורמת הדבקות שלהם, מחזקים את הענן בצורה משמעותית. כך במאבק בין איסלם לבין קתוליות, בין רפובליקנים לדמוקרטים , בין הקומוניזם לקפיטליזם. בכל המאבקים הללו, מה שעומד על הפרק זה ניסיון להגדיל את החוזק והאיכות של מאגרי האנרגיה של כל אחד משני המחנות הניצים הללו.
קומוניסט אמור כל הזמן לשלוח כח למאגר של הקומוניזם, אך ברגע שאנשים התחילו לבגוד במשימה, ובמקום לשלוח כח למאגר, הם פינטזו על רכוש פרטי – מאגר הכח של הקומוניזם הלך והתדלדל, ואז כשבאו מנהיגים לקחת כח מן המאגר, הם לא הצליחו להטען מן המאגר הקומוניסטי והקומוניזם קרס. אותו הדבר קרה לקיבוצים.
אם דרך חדשה רוצה להתפתח, זה תלוי בשני מרכיבים: האחד הצטרפות של חברים חדשים והשניה, האם החברים הקיימים באמת מזינים במחשבותיהם את ענן האנרגיה של הדרך החדשה, או שהם חושבים על החיים האישיים שלהם, ולוקחים את החברות שלהם במפלגה או בדת, כדי לפנטז על המשברים והפסגות של חייהם האישיים. במידה ומספיק חברים יעשו את זה, יה יחליש משמעותית, את המפלגה או התנועה הדתית המסויימת.
וחוץ מצירוף אנשים חדשים וחיזוק הדבקות שלהם בקבוצה, ישנה עוד דרך לחזק את המאגר המסויים, והוא, להשמיץ אנשים המצויים במפלגות או חברות דומות, ואת אותם אנשים בתוך הקבוצה שנמצאים בשוליים שלה, כי אם יש משהו בשוליים של איזו שהיא חברה, הוא מכניס ספק לאנשים שנמצאים בפנים, והם מחלישים למעשה את מאגר הכח.
אפשר לקחת כדוגמא את השמאלנים והימנים שנמצאים בארץ.ובארצות אחרות. מאגרי האנרגיה של השמאל והימין תוקפים זה את זה. אך מי שינצח במלחמה זה מי שטעון באנרגיה יותר חזקה. היום מאות מיליוני מוסלמים יושבים בעולם משדרים דבקות ושנאה אל מאגר הכוח שלהם, וכל מי שעולה על התדר האיסלמי, מתחבר למאגר הכוח הזה, ושואב משם הרבה כוח.
למעשה, כל ההתאגדויות של בני האדם ביחד, זה על מנת ליצור מאגר כח שיזין את הפעילות והתנועה של בני האדם שניזונים מן המאגר המסויים הזה. אם בן אדם אומר: ‘אני שייך לגולני’, הוא מתחבר למאגר כח שהמון המון חיילים מזינים אותו, ובכל פעם שיש עצרת, או שרים שירים של גולני, המאגר הולך וגדל. וגם בכל פעם שמישהו רואה אותו עונד את הסמל ומתפעל מכך שהוא שייך לגולני, המאגר הולך ומתחזק.
כך בתנועות גדולות, אך אותו עקרון עובד גם בחייו האישיים של האדם: אדם לא יכול באמת לשנות את חייו, או להתפתח, כי יש לו רק את הכוח של עצמו. וכדי לשנות משהו צריך כוח שהוא חזק מן הכוח שלו בלבד, כי שום דבר לא יכול להזיז את עצמו.
בן אדם לא יכול לשאת בתוכו כח אנרגטי, הוא צינור, לא מחסן, כל מה שהוא נושא בתוכו- מתעפש אם הוא לא עובר הלאה.
אבל יש לו יכולת להתחבר כמעט לכל תדר ולכל רמה אנרגטית. ובמידה והוא לא סתום, כלומר, לא מלא בעצמו, לא מלא במעצורים, או מחסומים, לא מעורב רגשית- או אז הוא יכול להעביר דרכו כח שהוא יותר עוצמתי ממנו.
אף בן אדם לא יכול להיות עוצמתי ואפקטיבי מתוקף מה שחי בו, אלה רק בתוקף היכולת שלו להתכוונן למאגר אנרגיה.
הבן אדם לא יכול להיות מטרה לעצמו, הבן אדם הוא מכונת תדרים שיכולה להתכוונן למשהו.
ובחזרה לעניין מלחמת בני אור בבני חושך או לעניין התיזה והאנטתיזה;
יש עננים שטעונים באנרגיה של פלוס ואחרים באנרגיה של מינוס, ומלחמה ניטשת בין סוגי האנרגיה הקוטביים. למשל בין סוג האנרגיה הנשית לגברית. או, כאמור, בין מפלגה ימנית לשמאלית. בין תעשיינים והירוקים .
ובין אנשי הנפש מכונים כאן בני האור ואנשי הרוב השקט – המכונים כאן: בני החושך.
איך נוצר כל העניין של בני אור ובני חושך?
המטרה הראשונית של האדם היא לממש את הפוטנציאל הנפשי והתודעתי הקיים בו. לשון אחר, להוליד עצמו מחדש ברמת התודעה.
אך באופן כללי המין האנושי איבד את הקשר עם החזון האישי של להוליד את עצמו ברמה תודעתית. ומאז החלו בני אדם להתאגד בקבוצות. קבוצה יכולה לבוא כחיפוי על העדר נתיב דרך אישי שהוא לא אגוצנטרי,
היום הקיום של בני אדם הוא קיום עדרי, לא קיום אינדיבידואלי כלפי מטרה,
ואז משנוצרו הקבוצות הם החלו לרצות להתחזק על חשבון קבוצות אחרות. וככול שקבוצה אחת מחלישה קבוצה אחרת, היא יותר מתחזקת. וזה לא משנה אם קבוצה מסויימת היא בעד משהו או נגד משהו, זה לא רלוונטי,
לכל קבוצה, לכל עדר, מאגר אנרגיה שמזין אותו.
היחידים, ואלה שחרגו מן הרוב, משקפים לקבוצות הרוב את הבינוניות וקשר השתיקה שאופף אותם, על ידי עצם העובדה שהם אחרים ויחידים. היחיד בעצם זה שהוא לא עבד של העדר, משדר לרוב שהם תקועים בבינוניות וסוגדים להנאה ולכוחנות.
ואז היחיד, האאוטסיידר הנפשי – סופג מיתקפה מענן האנרגיה של הרוב, שמזהה אותו כלא שייך, כבעל תדר שונה. זה גם מה שקורה באנטישמיות, או באפליה של קבוצות שוליים.
חלק ה’: ביחד ולחוד
ועל כן בני האור, האאוטסיידרים של הנפש, חייבים להתאגד, כי רק בקבוצה הם יצליחו להקים מאגר של כח- שיצליח לבלום את המיתקפות של בני החושך.
להתלכד, ביחד עם מופגזים אחרים, ולתת האחד לשני: גבוי חיזוק, תמיכה ואמפטיה.
על בן האור, זה שמרכז הכובד שלו הוא חייו הפנימיים, להיות חלק מגוף מלוכד. כל עוד האדם נותר יחיד ומבודד, קל להכניע אותו. כשטיפת נוזל מבודדת מטיפות אחרות, קל לגל החום הקטן ביותר – להכניע אותה. ותוך שניה היא מתאדה. אך כשהיא חוברת לאחיותיה הטיפות, והיא חלק משלולית, או אפילו חלק מאגם, האנטיתיזה תתקשה להצליח במתקפתה.
סיפור שמאייר ומדגיש נושא זה הינו סיפור הזקן שנטה למות וכינס את בניו, הוא ידע שמלחמות הירושה כבר החלו. הוא ביקש שיביאו לו מטאטא קש, עשוי מזרדים. וביקש להתיר את החוט שמאגד את הזרדים. ואז הוא ביקש מן החלש ביותר לקחת קנה קש ולכופף אותו, וזה נשבר בקלות. ואז ביקש מן החזק שבהם, לאגד חבילה של כמה קני קש, זרדים, ביחד, ואז לנסות ולשבור, והוא לא הצליח. ואז אמר להם: “ראו, כשכל אחד מכם עומד בפני עצמו, והוא לא חלק מגוף אחד של היתר, קל לשבור אותו, אבל כשכולכם ביחד, לא ניתן לשבור אתכם”.
כך גם במלחמות כנגד האנטיתיזה: כשאדם לא מקבל תמיכה וחיזוק משום מקום והוא עומד נגד מיתקפות האנטיתיזה כשהוא נשען רק על כוחו הוא, ועל הגיבוי שרק הוא נותן לעצמו – אין הוא יכול לשרוד. כי הכוחות יגרמו לו לשחיקה ובסופו של דבר הוא יתערער מבפנים.
כל זאת בתנאי שהוא משולל תמיכה רגשית וחברתית. אך והיה וימצא מישהו שתומך בו, מקרין לו חיזוקים – אזי השחיקה שלו נבלמת.
ואם איתרא לו מזלו, והוא כבר חלק מחבורה מלוכדת, שבה כולם בשביל אחד, ואחד בשביל כולם – אזי יוכל לעמוד במתקפה, בכל מתקפה, כי הגל שיסתער עליו לא ימצא קרש בודד תקוע בקרקע, אלא קרש הוא חלק מגדר, ובתוקף היותה כזו (חלק מגוף גדול) היא מצליחה לבלום את הסחף שיוצר הגל.
חלק ו’: סיכום
זה הלקח: אם אתה אדם מיוחד, שנאמן לנפש שלו יותר מאשר לנורמות חברתיות, נכונו לך צרות. דברים לא טובים הולכים לקרות לך, לכאורה בלי סיבה. מאמר זה טוען שאנשים מיוחדים חווים חיים קשים, וזאת כי ענן האנרגיה של הרוב מזהה את השוני, והיות והם מבודדים, קל יותר לתקוף אותם מאשר לו היו שייכים למאגר גדול יותר. אבל החדשות הטובות הן, שלו אדם היה שלם עם עצמו, ומהווה חלק מקבוצה תומכת – לא רק שהמתקפות הללו לא יפגעו בו, אלא שלהבה שחיה בנשמתו ובתודעתו רק תתחזק כתוצאה מן הקשיים של החיים.
קושי לא מכבה את אורה של הנפש ולא את הבערה של התודעה. זו דווקא מתלקחת ביתר שאת. כל שהוא צריך לדאוג לו זה לא לתת לקשיים להפוך לפקפוק עצמי ומעורבות ריגשית. ואז הקשיים רק יגרמו לו לטפס מעלה מעלה, במעלה סולם התודעה.
השפעה פבלובית יחסי אנוש
פבלוב עשה ניסוי ולמעשה הוא גרם לשטיפת מוח אצל הכלבים.
עכשיו התזה המרכזית שלי היא שכולנו נתונים לשטיפת מוח, כולנו נתונים להתניות וההתניה המאסיבית ביותר היא דעת הקהל.
אנחנו שבויים של דעת הקהל ואם הכלב מגיב בהפרשת בלוטות רוק מוגברת בביאה של מזון, אנחנו מגיבים באוטומציה מוחלטת לפקודות המוסוות שמופנות אלינו ע”י דעת הקהל. למשל בלימודים בבית הספר; כולנו נתונים בהתניה מאסיבית טוטאלית אכזרית וחסרת רחמים של המערכת שבה אנחנו לומדים וזה מתבטא ביכולת שלנו להנפיק את הציונים הגבוהים ביותר. הצלחנו, אנחנו מתוגמלים. לא הצלחנו אנחנו יורדים לתחתית הערמה.
דעת הקהל משמשת עבורנו כהתניה מאסיבית ראשונית וטוטאלית ואנחנו שבויים בידי דעת הקהל. אנו שבויים בידי מה שהרוב חושב עלינו ואיך הוא שופט אותנו והרוב פועל בצורה קונספירטיבית ואני אסביר.
הרוב לא צריך לתאם עמדות כדי לנקוט חרם כלפי אלה שלא מישרים קו עם המערכת, זה מובנה בתוך המערכת. ישנה התניה הדדית בקרב הרוב להפלות לרעה את אלה שלא מישרים קו. יש המון סימנים זעירים שבאמצעותם אנחנו יודעים לזהות מי לא הולך בתלם ועל כן הוא זקוק לחרם מוסווה ולאפליה מוסוות מכיוון שהוא לא הולך בקו שהתוו לו מילדותו שזה להגיע לקצה הפירמידה ולהיות מתוגמל בהתאם. אם הוא נפלט באיזה שהוא שלב במרוץ, מיד חרושת דעת הקהל באופן קונספירטיבי ולא מתואם בכלל מתחילה לעבוד ולהחריג אותו ולהפוך את חייו לאומללים.
אנו מגיבים בצורה פבלובית לדעת הקהל, היא עובדת עלינו כמו שמזון עובד על בלוטות הרוק של הכלב, אנחנו חסרי אונים בפניה. ומספיק שיש קונספירציה כנגד מוחרגים למיניהם וגורלנו נחרץ. עתידנו וגורלנו נתון בידי הרוב השולט ובידי דעת הקהל השולטת שמחליטה האם אנחנו שייכים למדרג המוביל או שאנחנו מחוצה לו ועל כן הם נידונים לחיים של חרם.
אין דרך להתגונן מפני דעת הקהל. האפקט שלה הוא טוטאלי ואירסרסאבילי (בלתי הפיך). אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה.
ברגע שהקונצנזוס הקונפורמי החליט שאתה לא שייך לרוב הממוצע אתה מוחרג ונידונים עלייך כל החרמות של מי שלא הצליח להשתייך לאמצע הקונפורמי.
כמו בניסוי המפורסם של אש; יותר משליש מהנסיינים היו נאלצים להסכים עם דעת הרוב למרות שבתוכם הם ידעו שהרוב טועה וזה נקרא עריצות הרוב.
עריצות הרוב הקונפורמי שאין בו רחמים למי שלא מצליח להשתייך לממוצע הבורגני, לממוצע שהאדם הנורמטיבי אמור להשתייך אליו ואם הוא לא מצליח להשתייך לאותו ממוצע מוטלים עליו עונשים כבדים ביותר. רובם סוציאליים ומתבטאים בזה שהמעמד הסוציו-אקונומי שלו והמיצוב הסוציו-אקונומי שלו נמוך מאוד, מושפל מאוד, מוחרם מאוד ומתייחסים אליו כאדם שצריך להוקיע אותו ולהקיא אותו מתוך הממוצע הבורגני השולט.
למעשה כל מערכת החינוך מגיל שש ועד השגת תואר ראשון, שני או שלישי נשלטות ע”י המוטיבציה להשתייך לרוב הקונפורמי. ובמידה והצלחת ואתה חלק מהרוב הקונפורמי אתה מתוגמל בהתאם. גם מבחינה כספית, מבחינת המקום שבו אתה גר, המיצוב הסוציו-אקונומי של האנשים שמתחברים אלייך ומשתלם לך להשתייך לרוב הקונפורמי. אבל אם חלילה תמרוד בסדר הקיים ולא תקבל את הממוצע הבורגני ותפתח חשיבה משל עצמך ובעיקר חשיבה ביקורתית על הדרך שבה האנושות מתנהגת ובעיקר איך היא מפלה את האנשים המוכשרים ביותר, האנשים עם הפוטנציאל הגדול ביותר והסבל הנורא שהקונצנזוס גורם לאותם אנשים מיוחדים – זה העוול הגדול ביותר, הממוצע הבורגני לא סובל חריגה מהקונצנזוס והוא מעניש בחומרה אנשים עם רגישות יתר, כישרון יתר, פוטנציאל יתר והוא לא יבוא בקהלם.
נכון שישנם יחידים שמצליחים לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהגיע להכרה בקרב הבורגנות השולטת אולם הפרופורציה בין אלה שמתנגשים בקיר הזכוכית ומתרסקים ובין אותם יחידים שמקבלים הכרה היא אחד לכמה אלפים. על כל אחד שמצליח לקבל הכרה יש מאות אלפי אנשים שמוחרגים מהקונצנזוס ונענשים על היותם מיוחדים ובעלי יחוד ובהיותם ביקורתיים כלפי הסדר הבורגני הקיים
.https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%AA
גבריאל רעם
23.3.23
השנאה
בימים נוראים אלו שהשנאה מפלגת את העם, יש לרדת ולהבין את שורשיה.
http://cwe.hagut.net/a-radical-study-of-a-radical…/
http://cwe.hagut.net/examination-of-hatred-2/
שנאה היא רגש עז של דחייה, התנגדות, שלילה, אויבות או אנטיפתיות אינטנסיבית כנגד יחיד, קבוצה, חפץ או רעיון.[1]
השנאה קשורה לעיתים קרובות לתחושות של כעס, סלידה ועוינות כלפי מושא השנאה, אשר מעוררת רצון להתרחק ממנו או להרע לו.[1] אנשים שחשים שנאה כלפי אדם אחר לא מאמינים שאפשר לשנות את היחסים איתו, או את האדם בעצמו, ולכן היא מכילה בתוכה רצון לפגוע ואף להעלים את האדם השנוא.
מקורות
השנאה עלולה לנבוע מפחד (מוצדק או לא), מרגשי נחיתות, מפגיעה חוזרת אשר נתפסת כמכוונת ממאפיינים מרושעים, מתפיסות שליליות כלפי אותו עצם או דבר מה הקשור בו. שנאה אינה נובעת מפעולה או פגיעה יחידה, אלא ממאפיינים בסיסיים של מושא השנאה. השנאה עלולה להתעורר כלפי הזר והאחר, שהתנהגותו לא מובנת, מוזרה ואף מפחידה.
שנאה יכולה להיות קשורה בדעות קדומות, קנאות והוקעה כלפי אדם או קבוצת אנשים, כמו בתופעת הגזענות. פשעי שנאה הם פשעים הנובעים משנאה, במובן זה.
לעיתים, רגש השנאה מסיר מחסומים מוסריים כלפי האובייקט השנוא, ונותן הרשאה לאדם לנקוט בכל האמצעים כלפי אותו אובייקט (גם אם אלימים). בהיעדר אופן ביטוי לכעס ולשנאה, הם נוטים להיבנות ולהיאגר. הסכנה כי בשלב מסוים תיתכן הגעה אל נקודת שבירה, שבה יתבטאו באופן תוקפני ואלים.
השנאה נחשבת לרגש המנוגד לאהבה או לידידות. רגשות קרובים לרגש השנאה הם רגשות כמו תיעוב ובוז. מילים נרדפות לרגש זה הן: עוינות, איבה, שטנה ומשטמה, המציינות דרגות שונות וקיצוניות בחריפותן של שנאה. עם זאת, לעיתים השנאה והאהבה כרוכים זה בזה. ולעיתים אהבה יכולה להתחלף לשנאה. כפי שמתואר במעשה אמנון ותמר: ”וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן, שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ, מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ“ (ספר שמואל ב’, פרק י”ג, פסוק ט”ו).
אף שרגש זה מוקע ונחשב לשלילי ביותר, יכול להיות לו תפקיד בשרידות הפיזית של קולקטיבים, מכיוון שהוא יכול לשמש כגורם מגייס עבור יחידים במלחמות נגד האויב. השנאה עוזרת לאדם להחליט ליד מי כדאי לו להיות, ועם מי להתעמת. שנאה גם יכולה לגבש קבוצה אחת באמצעות שנאה משותפת לקבוצה אחרת וכך לסייע בשימור הזהות הקולקטיבית וההתנהגות הבין-קבוצתית. מצד שני, הוא יכול להגביר את השנאה בצד השני, וכתוצאה מכך להביא להחרפת הקונפליקט ולא למיתונו, ולהתמשכות המלחמה ולקשיים בהשגת הפסקת אש והסדרי שלום.
בתרבות
כתובת שנאה על קבר פליטים ארמנים בזמן מלחמת העולם הראשונה קריקטורה המבטאת שנאת זרים, המתייחסת לחוק האמריקני “להרחקת הסינים” מ-1882, שהשעה את הגירתם של עובדים סינים שלט “אין כניסה לפולנים” בתקופת הכיבוש הנאצי בזמן מלחמת העולם השנייה
בדת ובתרבות נחשבת השנאה לרגש שלילי, שממיט אסון על בעליו. בדתות מסוימות השנאה אף נחשבת לחטא.
לעומת זאת, במדעי החברה ומדע המדינה נתפשׂת השנאה כרגש ציבורי שקל לתמרן למטרותיו של השלטון וכדרך העיקרית להניע ציבור ולהשפיע עליו. משטרים דיקטטורים מבססים את שלטונם בין השאר על תעמולת שנאה כנגד אויב חיצוני. למשל, בגרמניה הנאצית ובמדינות ערב, היהודים ואחר כך מדינת ישראל הוצגו כאויבים, באופן שאיפשר לתעל את הזעם הציבורי על השלטון הכושל הרחק מהעריץ, כלפי חוץ.
בפילוסופיה ובפסיכולוגיה
על פי הפילוסוף ברוך שפינוזה, קיימים שלושה רגשות בסיסיים: תשוקה, שמחה ועצב. מרגשות אלה נגזרת השנאה. לפי שפינוזה, “שנאה היא עצב בליווי אידיאה של סיבה חיצונית”. כלומר: אנו שונאים את מה שאנו חושבים שגורם לנו להרגיש עצב. הגם שהגדרה זו נגזרה באופן (פסאודו) לוגי מעיקרי תורת האימננטיות שלו (כרכים א-ג בספרו “אתיקה”), נכונותה האינטואיטיבית ברורה למדי והיא מספקת תובנה חדה לגבי מהותה של השנאה. יש להדגיש שאצל שפינוזה כמעט כל הרגשות השליליים הן סוג של עצב, למשל: פחד הוא עצב לא יציב, הנולד מאידיאה הגורמת לנו עצב ושאיננו בטוחים האם תתגשם.
אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד הגדיר את השנאה “כמצב אגו שמייחל להרוס את מקור האומללות שלו”. הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף אריך פרום מבדיל בין שני סוגים של שנאה: הראשונה שנאת תגובה רציונלית והשנייה שנאה הטבועה באופי. בשנאת תגובה זוהי תגובה של אדם לאיום על חירותו, על החיים, או על הרעיונות של עצמו או זולתו. לשנאה זו יש תפקיד ביולוגי חשוב, במטרתה להגן על החיים, או על אינטרסים חיוניים והיא עוברת בחלוף הסכנה. שנאה זו היא בת לויה של המשאלה לחיים. לעומתה שנאה הטבועה באופי, היא נכונות מתמדת המקננת בנפשו של האדם העוין מטבעו. זוהי שנאה שאיננה רציונלית, שנאת חינם הנאחזת בכל תואנה שנותנת לה מקום להתבטא, ולהסתוות כשנאה רציונלית. בשנאה זו האדם שש לבטא את עוינותו, בתאווה להשמיד או להמית חיים, כאשר עיקרה נעוצה באופיו של האדם, ולמושא השנאה יש רק חשיבות משנית.[2]
סוגיות משפטיות
בשפה האנגלית, פשע שנאה (Hate crime) בדרך כלל מתייחס למעשים פליליים שנראים כמונעים על ידי שנאה. אלו שמבצעים פשעי שנאה בוחרים את הקורבנות בגלל חברותם בקבוצה חברתית. קבוצה זו בדרך כלל מוגדרת על ידי גזע, מין, דת, נטייה מינית, נכות, מעמד, מוצא אתני, לאום, גיל, זהות מגדרית, או השתייכות פוליטית. אירועים אלו עשויים להיות כרוכים בתקיפה פיזית, הרס רכוש, בריונות, הטרדות, אלימות מילולית או עלבונות, או גרפיטי פוגעני או מכתבי נאצה. בחוק האמריקני מתייחסים בחומרה יתירה לפשעים מסוג אלו.
שנאה על רקע אינטלקטואלי
לעיתים יכולה להתקיים באותה חברה שנאה על רקע מעמדי של השכלה. פשוטי העם מרגישים את עצמם כדחויים, נחותים ומזולזלים לעומת הרובד האינטלקטואלי של החברה, והניכור והדחייה יוצרים עוינות. לעיתים רבות האינטליגנציה החברתית בזה להמוני העם, ולתפיסותיהם ומנהגיהם שאף מכונים בפיה בשמות גנאי רבים (המוני, רחובי), ושופכת שמן למדורה.
חז”ל עמדו על העוינות ההדדית שהייתה קיימת בתקופתם בין הבורים לאינטלקטואלים בחברה היהודית ואמרו: ”גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל“ (בבלי פסחים מ”ט ע”ב). אמרה נוספת בעניין מצוטטת שם בשמו של רבי עקיבא: ”כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור”. מצד שני, חז”ל לא חסכו את ביקורתם כנגד פשוטי העם שהתייחסו אליהם בדימויים מעליבים, ואסרו לתלמידיהם להתחבר עם עמי ארצות, להתחתן איתם ואף ללמוד תורה בפניהם (שם).
יש הטוענים כי מניע מרכזי של תנועת הקמר רוז’ בקמבודיה במעשי רצח העם, היה רגשי נחיתות של פשוטי העם שעלו לשלטון בפני אינטלקטואלים.
ביהדות
קריקטורה מ-1890 המציירת את אלפרד דרייפוס כראש נחש
בספר בראשית נכתב ”וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם“ (בראשית, ל”ז, ד’). מסופר על בני יעקב ששנאו את יוסף אחיהם, ולא יכלו לדבר אתו בדברי לשלום מחמת שקינאו בו על היחס המועדף שקיבל מאביהם ועל חלומות הגדולה שלו בהם הוא מולך עליהם. בעקבות שנאה זו אפילו שקלו לרוצחו נפש לאחר מכן, ובסוף מכרו אותו לעבד במצרים.
במקרא יש איסור מפורש על שנאת הזולת, ביחד עם איסור על נקמה ונטירה: ”לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא“ (ויקרא, י”ט, י”ז). במקרא מתואר שאלוהים שונא עבודה זרה[3] וגזל.[4] בספר משלי, פרק ו’, פסוק ט”ז) מורחבות השנאות האלוהיות לשש: יהירות, רמייה, רצח, חרישת רע, הזדרזות להרע והפחת כזבים.
בעקבות תפיסה זו ישנה הכוונה לשנוא רק את הרע ולאהוב את הטוב: ”שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב”.[5] משורר תהילים מציין כי הוא שונא שנאה עזה וגדולה את משנאי ה’: ”הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה’ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי“ (תהלים, קל”ט, כ”א–כ”ב). הרמב”ם מביא עניין זה לפסים מעשיים, וסובר כי בעניין זה נכללים אלו שפרשו מכלל ישראל, מינים, משומדים (שהמירו דתם) ו”מוֹסרים” שפגעו באחווה הישראלית והלשינו על יהודים לשלטון זר.
בתלמוד נאמר: ”שלשה שונאין זה את זה אלו הן הכלבים והתרנגולין והחברין, ויש אומרים אף הזונות, ויש אומרים אף תלמידי חכמים שבבבל“ (בבלי פסחים קיג ב). תלמידי החכמים למרות חכמתם הרבה, נחשבו לכאורה כשונאים אחד את השני, ומכאן ניתן להבין את עוצמת השנאה שיכולה להתרחש בליבו של כל אחד מבני אנוש.
שנאה עצמית
ערך מורחב – שנאה עצמית
שנאה עצמית היא שנאה של אדם לעצמו או לקבוצה שהוא חבר בה. שנאה עצמית יכולה לנבוע מכך שהאדם רואה בעצמו או בקבוצתו תכונות שליליות שהוא לא יכול להזדהות איתן, או שהוא בז לעצמו או לקבוצתו כתוצאה מכישלון מתמשך. לעיתים השנאה יכולה לנבוע מהפנמת היחס של אחרים כלפיו. שנאה עצמית יכולה להוביל לתסביכי נחיתות. כמו כן, השנאה העצמית עלולה להביא לדיכאון, לבדידות, לייאוש, לפגיעה עצמית וכיוצא בזה.
בהיסטוריה של עם ישראל ידועה תופעה של אוטואנטישמיות, שהיא שנאה עצמית של יהודים כלפי קבוצת הייחוס שלהם, שנובעת מהפנמת יחס השנאה של אוכלוסייה זרה כלפיהם.
ראו גם
• פשע שנאה
• דברי שטנה
• שנאת חינם
לקריאה נוספת
• §Ben‐Ze’ev, A. (1992). Anger and hate. Journal of Social Philosophy, 23(2), 85-110
• §Halperin, E. (2008). Group-based hatred in intractable conflict in Israel. Journal of Conflict Resolution, 52(5), 713-736
• §Halperin, E., Canetti‐Nisim, D., & Hirsch‐Hoefler, S. (2009). The Central Role of Group‐Based Hatred as an Emotional Antecedent of Political Intolerance: Evidence from Israel. Political Psychology, 30(1), 93-123
• §Harmon, K. (2009). The origin of hatred. Scientific American
• Keltner, D., & Haidt, J. (1999). Social functions of emotions at four levels of analysis. Cognition & Emotion, 13(5)
קישורים חיצוניים
מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: שנא
ערך מילוני בוויקימילון: שנאה
ערך מילוני בוויקימילון: שנאת חינם
ציטוטים בוויקיציטוט: שנאה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שנאה
• אבשלום אליצור, זכר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטפיזית, גרסה ראשונה של מאמר זה פורסמה ב”בכוּר היצירה: ספר היובל לכבוד פרופ’ שלמה שוהם” בעריכת חמי בן-נון, בהוצאת “שערי משפט” 2005
• שנאת חינם לאן? / רנה ח’ לוי, באתר פסיכולוגיה עברית, 24 במאי 2012
• שנאה, רשימה ספרותית בתוך אתר פנוי מיניה
• אור קשתי, למה מערכת החינוך לא יכולה ולא רוצה להתמודד עם שנאת האחר, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2014
• שנאה, דף שער בספרייה הלאומית
מאיפה נובעת שינאה חברתית
מחקר אישי היסטורי שערכתי (ואתם רשאים לחלוק עליו) הגעתי למסקנה שחברה, או עם או מדיניות חולים מפתחים שינאה לחברה, העם או המדיניות שנכללים בהיפך והיינו חברה בריאה. נתחיל מהיסטוריה שבעיניכם היא מיתולוגית וננסה ללמוד ממנה משהו, במצריים הקדומה היה מלך ושמו היה פרעה ובתחום מלכותו היה עם אחר והוא עם בני ישראל, במשך הזמן חשב המלך “הבה נתחכמה לו פן ירבה ופן יפרוץ ונוסף גם הוא על שונאינו” טיעון אסטרטגי ונחמד שאפשר ללמוד ממנו הרבה, ואם אכן חששו במצריים מאותו עם כנראה שהוא היה במיטבו ביחס לעם המצרי, מה גם שראשי בני ישראל שלטו אז באוצרות המצריים. יותר מאוחר, אפילו הרבה יותר מאוחר, היה שר ושמו המן שעם ישראל ממש לא הפריע לו, היתה רק בעייה אחת לאותו עם, הוא היה מפוזר ומפורד בין כל העמים, מעניין מה הבעייה בזה? אה שכחתי מרדכי לא השתחווה לו. מה רצה בעצם המן? מאיפה נבעה שינאתו על לא כלום? יש אומרים שהצביון היהודי השונה מעצבן את הגויים, כאילו שהם שואלים למה אתם שונים? למה אתם לא כמונו? במשך ההיסטוריה בת אלפי השנים במשך הגולה נמנים מאות מקרים של פרעות בקהילות יהודיות, רציחות ובזיזות, ושוב….מה שליטי אותו עם או אותו חבל ארץ רצו מאותה קהילה שלא התפוצצה עליהם במרכזי הערים? גרמניה הנאצית היא שאלת השאלות, והיא המנעול שסוגר את ההסבר על הכל ולו רק בגלל הקירבה לתקופתינו, שוב…לא זכור שהיהודים היו ואנדליסטים או טרוריסטים למיניהם, דבר אחד הם כן היו, מוצלחים, מסתדרים לא רע, ואז מה? ידוע שהחברה הגרמנית של תקופת סוף מלחמת העולם הראשונה הייתה חבולה ושסועה חברתית כלכלית ומדינית, מעל גבי החורבות האלה צמח לו העושר היהודי, דהיינו שלימות מסוג כלשהו, הגרמנית ימח שמם לא התכוונו לעמוד מהצד ולהביט בפריחה היהודית ועשו מה שעשו על אף ש…שוב במושגים של שינאה מוסברת, זה לא היה שם. המכנה המשותף בהיסטוריה היהודית שאותו עם שגלה מכאן לשם (כבר יש חושבים שאנחנו מזרע קין שנתקלל בלנוע ולנוד) ידע משום מה להתאקלם ולשקם את עצמו בכל מקום שהיה והגיע אליו ועוד בצורה נפלאה, המסקנה המתעוררת מכל האמור כי יש הסבר לשינאה מצד אחד למשנהו והיא “חברה בריאה” הקנאות, יצר התחרות, העין הצרה הן סיבה מספקת לשנוא על אף שעל פי האמת הן אינן סיבה אמיתית אבל מי אנחנו שנחליט מה כן ומי כן לשנוא ומה ומי לא. בעוונותינו גם בתוך תוכינו אנחנו רואים את זה שחברה חולה חברתית, חינוכית, משפחתית, ואידיאולוגית מפנה אצבע מאשימה לחברה האחרת שחיי המשפחה שלה זוהרים ובריאים, החינוך החברתי המשפחתי והאישי הוא בראש מעייניה, האידיאל שלה בן אלפי השנים עולם לא פג, מעולם לא נמס, לרגע לא התערער גם בתקופות הקשות ביותר. השאלה לסיום….האם השינאה היא טבעית
GOODREADS.COM
הקלקול
הקלקול ירד לעולם משירד לעולם אי אפשר לתקנו.
ו חיים בעולם מקולקל, הקלקול הוא חלק מהחיים.
הלידה פירושה, להיוולד לעולם מקולקל שאותו אנחנו רק מגלים בהדרגה.
אך משאנו מגלים אותו זה כבר מקולקל מידי בדרך כלל.
ואז אנו מתכחשים לקלקול.
קל לקלקל, במיוחד את הגבוה והנדיר.
וככל שמשהו יותר גבוה יותר, טהור יותר – כן פוטנציאל הקלקול שלו יותר גדול.
אבל אנו מתנהגים כאילו שאין קלקול, וכשמשהו כשמשהו מתקלקל בחיינו – אנא מתרצים את זה בכל מיני תירוצים, אבל האמת היא שאם משהו מתקלקל בחיינו- זה בגלל שהוא היה אמור להתקלקל בגלל שהקלקול הוא חלק מהעולם.
אנחנו מנסים להסתיר את הקלקול בחיינו בכל מיני ההסתתרות ומשחקי מחבואים.
ולהתנהג כאילו שאנו חפים מכל קלקול.
אך אין אדם שהקלקול פוסח עליו.
הכול בר קלקול. בעיקר יחסים, בעיקר מלחמות כוח, ומשחקי שליטה: מי הוא שלט ומי הנשלט.
מי שסובלים קצת פחות אלה השולטים והחזקים.
שיכולים להפוך את הרגישים והחלשים לצינורות ניקוז למה שמקולקל בחייהם שלהם.
הקלקול רווח בעיקר אצל הרגישים והמיוחדים: ככל שהאדם רגיש יותר כך הפוטנציאל הקלקול בחייו גדול יותר.
ולא זו בלבד , הוא הופך לקורבן ונאשם על ידי אנשים אחרים שהוא זה שאחראי לקלקול בחייהם.
אך אנו נולדים לעולם מקולקל ואין דבר שאנו יכולים לעשות לגבי זה.
הקלקול הוא חלק מהעולם, חלק אינטגרלי מהותי ומאפיין את הקיום האנושי.
אנו מתגאים בתרבות האנושית שאם היה משהו פעם מקולקל בגין היותם של האנשים פרימיטיביים, חיים בשבטים שרק שהפעם אנחנו מייצרים עולם משופר יותר.
ואין איוולת גדולה מזו הקלקול המודרני יותר גדול מהתקופות שקדמו לו.
זה שהפעם הוא מוסתר על ידי הקידמה.
אנו רגילים לחיות עם עולם של דברים מתקלקלים.
ידידים של פעם הופכים לאויבים של היום. ואין כמעט שותפות. שלא מתקלקלת.
אין חברויות בלי נטישה.
אנשים נוטשים אותנו כי משהו התקלקל והם לא יכולים להתגבר עליו. ולאט לאט מרוב קלקולים עולם הופך ל מקולקל יותר ויותר. יותר יחסים עולים על שרטון, יותר ויותר אנשים נוטשים אותנו.
ואנחנו עדיין סוגדים להצלחה למרות הכל. משוכנעים שעכשיו נלמד ויהיה פחות קלקול.
אך ככל שהחיים מתקדמים יהיו רק יותר קלקולים.
אנשים שמגיעים לגיל של זקנה ושיבה כמעט הכל מקולקל אצלם.
קשה להבחין בתחילה בקלקולים, בהתחלה מופיעים סדקים אבל כשזה מגיע לשלב מתקדם זה כבר עבר את נקודת האל חזור ואנחנו עומדים מול קלקול.
אנו מנסים ללמוד לחיות עם הקלקול אך אי אפשר. .
אנו מועדים לקלקול מעצם היותנו בני אדם או בני אנוש בעלי רגשות וככל שאנחנו יותר אנשים ובעלי רגשות אנושיים, ככה נראה העולם הזה מועד לקלקול.
יש פה משהו לא מתוכנן מעצם בריאתו: הדרך בה מתנהל היצור האנושי.
הקשרים העסקיים והחברה האנושית מבוססים כולם על קלקול.
ועד שלא נבין את זה נוליך את עצמנו שולל.
נקודות האור היחידות בקלקול שמקיף אותנו זה הנשמות הטובות שאנו פוגשים בדרך
להיות חלק מהחברה האנושית זה לחיות בעולם מקולקל.
ואין לנו מושג על תיקון.
וזהו אולי הנחמה היחידה: התיקון. קלקול אפשר לתקן הבעיה היא שהכול כבר כל כך מקולקל.
***
מה עלול להתקלקל? מה עלול להתקלקל ?
האם הבינוני, השגרתי ההולך בתלם?
לא. כי אם הגבוה, העדין, הטהור והשביר.
ככל שאדם חווה יחסים – שהם בעלי ייחוד ושאר רוח, כך הסכנה של התמוטטות שלהם ממשית יותר.
כי רק השביר נשבר, רק הטהור מוכתם,
רק הנדיר מאבד ייחוד, רק בעל רגישות מפותחת – נפגע
Quotes (2673 quotes)
.
משל על בן המלך שנפל לשגעון – ע”פ סיפורו של רבי נחמן מברסלב
***
TIL when Scottish psychiatrist R.D. Laing faced a naked schizophrenic woman rocking silently to and fro in a padded cell, he took off his own clothes and sat next to her, rocking to the same rhythm until she spoke for the first time in months.
***
TIL כשהפסיכיאטר הסקוטי R.D. Laing עמד מול אישה סכיזופרנית עירומה שמתנדנדת בדממה הלוך ושוב בתא מרופד, הוא פשט את בגדיו והתיישב לידה, מתנדנד לאותו קצב עד שדיברה בפעם הראשונה מזה חודשים.
***
ttps://en.wikipedia.org/wiki/R._D._Laing
https://www.brainyquote.com/authors/r-d-laing-quotes
https://www.goodreads.com/author/quotes/4436873.R_D_Lainghttps://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%9C%D7%93_%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%92
***
פעם אחת בן – מלך נפל לשיגעון שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול – הודו, וצריך ליישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו.
והפשיט גם כן את עצמו ערום. וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ”ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן- המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו מה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: גם אני הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.
אז רמז החכם והשליכו להם כתונת, ואמר החכם –ההינדיק לבן – המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כותנת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף- כל – פי – כן להיות הינדיק. ולבשו שניהם הכותנת. ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו גם כן כנ”ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק? ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים.
ואחרי כן רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולם, ואמר לו: חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? ואכלו.
ואחר- כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דוקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן. וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.
“המשל מהינדיק”, הוא אחד המשלים הקצרים של ר’ נחמן מברסלב. אין הוא אחד מן הקובץ “שלושה עשר סיפורי מעשיות” שהן יצירות ספרותיות עשירות לאין ערוך שנתנו לר’ נחמן את מקומו המיוחד מבחינת סגנון יצירתו. ספרות סיפורים הם אחת הדרכים שבהם ממלא ר’ נחמן את “האמת שלו”. גם ר’ נחמן אמר המון “תורות”, כלומר : דרשות רעיוניות הבנויות על פסוקים ומאמרי חז”ל – כדרכם של רוב גדולי החסידות (ספר ליקוטי מוהר”ן). וכמו כן השאיר אחריו המון סיפורים עליו – כדרך שמספרים סיפורים על הרבה גדולי חסידים וגדולי ישראל (נמצאים בספרים “חיי מהר”ן”, “שבחי הר”ן” ועוד). אבל נוסף לכך סיפר הוא בעצמו סיפורים, וראה בהם חשיבות גדולה מאוד. הסיפורים הם בהחלט דברי תורה, ובעצם הוא אמר שהם דברי התורה העמוקים ביותר.
מדוע בחר ר’ נחמן לספר סיפורים על מלכים ובנות מלכים, על חיות ועל רוחות, על מלחמות ונדודים ושאר הרפתקאות ?
מדוע לפני צמיחת “הספרות העברית” – בחר ר’ נחמן בדרך הספרות ? האם עוצמת הביטוי יותר חשובה מן האמת ?
על כך עונה הוא בעצמו במפורט באחת מתורותיו, וגם תלמידיו וחוקריו הוסיפו הסברים איש איש כפי הבנתו(או חסרון הבנתו). כאן נביא הסבר לדבריו הנראה שייך לענייננו : דווקא ענינים פנימיים אי אפשר לומר “דוגרי”. צריך “להלביש אותם בלבושים” (ברוב הספרים אין לדמויות הפועלות שום קוי זהות יהודיים). ואם להלביש את ההסבר במשל : כמו כורים גרעיניים שבשל עוצמת האנרגיה שבהם צריך לכסותם בקירות מגן עבים. לא תמיד זה שיא החכמה לנסות לגעת בדבר לכשלעצמו.
המשל על ההינדיק התפרסם מאוד. אולי משום שהוא נוגע בבעיה מהותית מאוד. ואף על פי שהוא קצר ודל מבחינה ספרותית – קוראיו פרשוהו לכמה פנים. הפירוש המוצע בע”ה הוא הצעה אחת שיש להשלימה.
ההצעה בנויה על שתי שאלות שהן אחת : איך להבין את מחלתו של בן המלך ומהי רפואתו ? הרי יש כאן ביטוי הנראה כאירוני : “עד שריפא אותו לגמרי”. הלזה ייקרא רפואה ? הרי נראים הדברים שהחכם הצליח לפתות אותו להתנהג כמו בן אדם. אבל הרי לא הפסיק בן המלך מלחשוב עצמו לתרנגול הודו. להיפך : כח השכנוע של החכם הוא בכך שהוא אינו מנסה אפילו לחלוק על מחשבתו של בן המלך שהוא תרנגול. הרי הוא כמו חוזר ואמר לו : אתה ודאי צודק, ודאי שאתה תרנגול. אבל מי אמר שתרנגול אינו יכול להתנהג כמו בן אדם ?
ואם נאמר בסיפור שאמנם ריפא החכם את בן המלך לגמי, האם אין פרוש הדבר שהמחלה היתה רק ההתנהגות התרנגולית המדומה, אבל המחשבה שחשב את עצמו תרנגול אינה פגם הצריך תיקון ? אם תיקון ההתנהגות הוא תיקון גמור, אולי תרנגולים המתנהגים כבני אדם הם בני אדם תקינים או שבני אדם התקינים הם פשוט אותם תרנגולים שלמדו להתנהג כבני אדם ?
על פי הלך מחשבה זה אפשר להציע אפשרות מה חבוי בתוך המשל הזה. ננסה בעז”ה לבטא אותה ע”י סיכום השלבים בהתפתחותו של בן מלך. שהרי שלושה שלבים היו בחייו. בשלב הראשון התנהג כבן אדם פשוט משום שחשב עצמו כמו כולנו לבן אדם. אחר כך גילה שאין הדבר כך. הוא החליט לראות את עצמו “כמות שהוא”, במערומיו. “בעצם אני חיה” – הרגיש. כל ההתנהגות האנושית שהורגלתי בה לא שייכת לי. אולי גם סבר שיש כאן גם צבע, לבוש או מסכה המסתירים את האמת. “אני אהיה כן עם עצמי” – החליט. “אם אניתרנגול, אתנהג כמו תרנגול”. נראים הדברים שהמהפך גרם לו שמחה, שהרי הוא מתמיד בו, אף על פי שיש להניח שהרבה יותר נוח לאכול “מאכלים טובים” מהשולחן, מאשר ללקט פירורים מתחתיו. הרי יותר חם להיות לבוש מאשר ערום. אולי זה לא כל כך שמח “להיות בזבל”, אבל השמחה של השחרור מן הבגד עלתה על הכל.
ואז בא החכם. הוא לא בא לחלוק על מה שהגיע אליו בן המלך בהתבגרותו. גם הוא מודה שאנחנו בעצם חיות. החידוש שלו הוא הרעיון שגם חיות יכולות להתנהג כמו בני אדם. התנהגות אנושית איננה חייבת לנבוע באופן הכרחי מן ה”מהות הפנימית” שלי. יכול להיות שאני מבין שאם אעשה מה שנובע מטבעי – זאת לא תהיה התנהגות אנושית כל כך. אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי ואפשי, אבל אני יכול להחליט לחיות חיים שאינם חיים-של-בשר או חיים-של-חזיר. אפשר לצרף לכאן גם את הטענה שבה ניצחמשה רבינו את המלאכים (לפי הגמרא על מתן תורה שבת פט ע”א) : אתם רוצים תורה שכתוב בה “לא תרצח”, “לא תנאף”, “לא תגנוב”. קנאה יש בניכם? יצר הרע יש בניכם ? עכ”פ לא רק מי שחושב את עצמו למלאך יכול לקיים את התורה. גם מי שהשתחרר מן ההגדרה העצמית הזאת, גם מי שגילה את מערומיו יכול להחליט להתלבש. ויכול להחליט באלו בגדים יבחר. זה מה שאומר החכם : גם אם אתה אפס מנופח, אתה יכול לבחור להיות בן אדם. גם אם אתה תרנגול, אתה יכול – וזה הכל
האהבה – בין פנטסיה למציאות
לונה, מלכת האהבה.
חלק א’
בין הפטיש והסדן – אנו נתונים. בין פטיש העבר לבין סדן העתיד.
העבר מלא בכוחות אפלים שהדחקנו בשארית כוחותינו, מאיימים עלינו מבפנים.
כוחות האופל של התשוקות האסורות, המאווים האפלים – דמות הצל של האני האחר, זרמי היצר התחתיים, רגשות הזימה, הנקם, האיבה ודמונים אחרים – כולם שוכנים בנו כדיירי בית קומות שהושלכו למרתף לכל ימיהם, וכל רגע מאיים גל עכור לצאת מן הביבים הללו ולהציף את הקומה הנקיה, שבה אנו מקבלים אורחים ומשוחחים שיחות סלון מאופקות וסטריליות.
העתיד ההולך ולובש את פני ההווה נראה מאיים לא פחות: הבדידות, חוסר המשמעות, הריקנות, השיממון של הרגע הנוכחי, חופש הבחירה של חיינו העצמיים והאישיים שאיננו יודעים מה לעשות עימו, חוסר הנחת של הקיום כשלעצמו, החרדה, האימה והאבסורד של קיום לקראת זיקנה ומוות.
ובין שניהם אנו נעים ומיטלטלים, בורחים מן האחד וניגפים באחר.
ואלה אינם הפטיש והסדן היחידים, ישנם שניים נוספים הגובים מאיתנו מסים כבדים, האחד לחברה והשני לקיום. האחד, הוא מס אותו אנו משלמים לחברה, כדי שתכיר בנו כבאדם בעל תדמית מהוגנת, מיושבת, מאוזנת ובוגרת. את המס אנו משלמים באמצעות הסתרה והצפנה של אותם חלקים באישיותנו שאינם משרתים לדעתנו את התדמית הזו, שלא הולכים בד בבד עם עם המהוגנות הזעיר בורגנית. אנו נמצאים בחרדה מתמדת שמא יתגלו ובמאמץ מתמיד לכסות ולדכא את הצדדים החלשים שבנו, האפלים, הדמוניים והפראיים -של היצרים הקמעיים, האגו התובעני, התוקפנות, הקינאה, הזאביות והפחדים האישיים.
והשני – הוא מס אותו אנו משלמים עבור עצם חיינו וקיומנו העירום וחסר הסיכוי. עבור תחושת החידלון מול חוסר המשמעות שבחיים שנועדו לכלייה, מול הבדידות ומול תודעת הזמן הכלה והולך. תיקתוקו של שעון הזמן מתגבר, גופנו ההולך וקמל וכל אותם דברים שהותרנו בצעירותנו ל-‘אחר כך’ – והנראים עתה אבודים בעליל.
בין הפטיש לסדן אנו חיים, בורחים מן האחד כדי לפגוש את השני, ממפלצת למפלצת. ובין לבין לא נותר לנו אלא לטפח איזה שהיא מובלעת לתוכה נוכל להימלט. ולהסתתר מפני הדמונים מן העבר, ההולכים ומתעצמים מבפנים – ככל שהקיום פוסק מלהיות שטר לפרעון והופך למציאות הנוראה, הבודדה, הריקנית והאבסורדית שהיא. שמה של המובלעת הזו הוא הפנטסיה. אנו מטפחים כל מיני פנטסיות, בעיקר על אהבה, בעיקר על אהבה, האמורה להיות גאולתנו המושלמת מן הדמונים שבפנים ומן הסוף הנורא שאורב לנו בחוץ. האהבה שתסחוף אותנו למקומות אחרים.
ומה מאוד מטפחת התרבות שלנו את הפנטסיה של האהבה – בכל אמצעי התקשורת, בסרטים ובסדנאות שונות למימוש העצמי. “אהבו, אהבו” אומרים לנו פטרוני התרבות שלנו, “אין כמו האהבה”, בשירים, באומנות, בפסיכולוגיה בגרוש. כל שאתה צריך הוא אהבה, העולם מלא אהבה, אומרים לנו, אלוהים הוא אהבה, אהוב והכל יסתדר. וזה השקר הגדול. היכן בטבע קיימת אהבה? הרמוניה -כן, אמפטיה – כן, תמיכה -כן, אבל אהבה? זהו אפיק ההימלטות של שני אומללים מן העבר (דמונים), העתיד ( זיקנה ומוות), וההווה (בדידות וריקנות). אנשים המוצאים זה בזו אפשרות להגשמת הפנטסיה האישית (כאשר האחר עונה על הצרכים הבסיסיים של הפנטסיה), ובתמורה מקבלים חיזוקים לאגו ואישוש של הדימוי העצמי הירוד.
הבעיה היא, שאורך חיי הפנטסיה קצר הוא, ודינה להתפוגג במשך הזמן כבועת-סבון. פנטסיית האהבה מתמוטטת כאשר היא ניגפת שוב ושוב בסלעי המציאות ואז מתפורר מעטה האשליה ומתחילה מסכת הייסורים של המפגש עם האחר כפי שהוא. האחר שלא יכולנו לראותו נכוחה בשל הפנטסיה המתוקה שעיוורה את עיננו.
הנה כי כן; בין הדמונים לבין המציאות הקיומית – משגשגת לה הפנטסיה – שהאהבה היא אך אחת מן הפסגות של התגשמותה בחיינו – מקדש מעט של מציאות מדומה, בין הפחדים של אתמול – לחרדות של מחר.
*
חלק ב‘
בחלק הקודם דובר על האהבה הרומנטית, זו שבין גבר לאישה. אך מונח האהבה רחב הרבה יותר והוא מקיף אהבת חברים, אהבה בין הורים לילדים, אהבת מולדת, אהבה לרעיון ודרך. כמעט בכל אשר נפנה מוצאים אנו אהבה, כפיסגה של משהו. מדהים הדבר שבעולם כה קר ומנוכר – לאהבה כל כך הרבה סוכנים, שתדלנים ונציגים.
אך זהו מושג שהוא לא רק פנטסיוני, אלא גם אינפלציוני; הולך ופוחת ככל שעובר הזמן. כך זה בנישואין, ובמערכת יחסים וכך זה במהלך חיינו: שהרי התינוק פורץ לעולם ומתקבל בהרבה אהבה; מסביב -הרבה אנשים ששמחים על הרך הנולד וכך זה מתחיל. וככל שהחיים מתקדמים מנקודה זו והלאה, יורד מפלס האהבה האוטומטית ומתחיל חיפוש אחריה, מצוקה בעקבותיה ויותר מאוחר, בשנות הבחרות, מגיע תור שברונות הלב (הסינדרום של: ‘מי שאני רוצה לא רוצה אותי ומי שרוצה אותי זה דווקא מי שלא מוצא חן בעיני’) ומשברון לשברון – מתחתנים, ולאט לאט מתייבש נחל האהבה ומתגלה הערוץ החרב של העדרה. אנשים זקנים כבר לא חיים עם אהבה, לא מצפים לאהבה, הם נושאים עימם את הצלקות היבשות של מה שהיו פעם פצעים פתוחים של אהבה. היום, מה שגרם לפצעים -כבר איננו, והחריצים שנחרצו בהם, מראים את העקבות שהאהבה – או הכמיהה אליה- חרתו בהם במהלך השנים. שהרי נולדים אנו אל תוך האהבה וגדלים הרחק ממנה, אל תוך האנטיתיזה המושלמת שלה.
ממצב של פעוטות שהרבה אנשים מרעיפים עליהם הרבה אהבה – אנו מגיעים בסופו של דבר להיות חלק מרבים, המתחלקים בנפח האהבה המורעף על פעוטות אחרים. הנה כי כן, בהתחלה אנו מתחלקים באהבתנו לצאצאנו עם בן הזוג – אחר כך אנו מתחלקים באהבתנו לנכדינו עם זוג נוסף, הסבא והסבתא מהצד השני. עתה זה תורם של הצעירים לספוג אהבה וכבר אנו אסירי תודה על כך שניתן לנו בכלל לקחת חלק בריטואל של האהבה, אפילו עם זה ‘רק’ בצד המעניק. עכשיו במקום שהאהבה תהיה מופנית אלינו, אנחנו מוצאים שזה אנחנו שצריכים להיות יותר ויותר, הספקים שלה. כך שבמהלך חיינו אנו נדונים לנוע ממחוזות האהבה השלמה של ילדותנו אל מחוזות האהבה החלקית של בגרותנו ומשם אל מדבריות הבדידות, החרדה, הזיקנה, השכול, הערירות, ולבסוף – הקרשנדו הנורא מכל, המוות. וזה מוזר, שמשהו שנולד אל כל כך הרבה אהבה – גדל אל ההפך הגמור שלה. בסרטים הוליוודיים מנסים לגרום לנו להאמין שהדרך יכולה להיות הפוכה לגמרי. שאפשר להתחיל מקיום של מצוקה וייאוש ולסיים בקשת בענן, סינדרום סינדרלה. ולא רק סרטים הוליוודיים, גם הדתות, מתוות מסלול ההפוך למסלול החיים: אתה במצוקה, אתה חוטא? האמן באלוהים והוא יתן לך אהבה מושלמת. אך טיבעו של מסלול חיינו שהוא משרטט רק מפה אחת, מפת המסע אל הגלמודיות. זה גורלנו, של כולנו, כך נגזר עלינו. אדם זקן, אדם בן שמונים, “מה יש לו בחייו”? אדם בן שמונים יש לו רסיסים פעוטים של נוחם בשגרת יומו, ואהבה? הס, הס מלהזכיר, שיהיה מבסוט אם הנכד בא ביום שבת, קופץ על הברכיים שלו ומורט לו קצת את הזקן. מדוע, אם כן, מאכילים אותנו בקישקושים האלה, ש’החיים מלאים אהבה, שאי אפשר בלי אהבה, שאהבה עוזרת לכל, שהיא פתרון לכל. “ALL YOU NEED IS LOVE” . שאם רק נלמד, אם רק נבין, אם רק נהיה בסדר – האהבה מחכה לנו. למה לא מספרים לנו את האמת? שבעצם אהבה היא מצרך שהטבע מצייד בו את כל מה שתמים, רך וחסר ישע, כדי שיגדל ויוכל להגיע לתיפקוד עצמאי בכוחות עצמו, בעולם נעדר אהבה.
אבל אנחנו כבר הותננו, חותם האהבה הוטבע בנו ואנו נעים ונדים כל ימינו, בחיפוש נואש אחריה. חלקה של ההתנייה החזקה הזו מקורה בקבלת הפנים לה זכינו בשנותינו הראשונות. התרגלנו , ומאז – אנו מחפשים כמסוממים את המנה הבאה. חלקה האחר נובע מן הנורמות החברתיות ומן האמונות הדתיות.
התפישה החברתית הפורמלית מדברת על אהבה בנישואין, על אהבת המשפחה, על אהבה בין ידידים. הנורמות הבלתי פורמליות מטפחות את המיתוס של האהבה הרומנטית, של אשליית ההתאהבות ממבט ראשון, של “אהבה כמו בסרטים”. והדתות -כאמור- מדברות על סופר-אהבה, על אהבת האלוהים, על אהבת הבריאה.
אהבה זה חיתול המגן על הישבן. אלה צבעי הפרח שנועדו לפתות את הדבורים והפרפרים. אהבה היא לא מחוז חפץ, היא פרוזדור אל ערירות הולכת ומתמשכת. אך אנו בשלנו, עם ההשתוקקות הזו , עם האמונה הזו – שאי שם בהמשך הדרך מצפה הפייה הטובה של האהבה, ושגם חלקנו לא יגרע.
האמת היא, שכל המיתולוגיה הזאת, הפנטאסיולוגיה הזאת של האהבה שכולם כה עמלים לטוות סביבינו, היא בעצם חרושת של שמועות, קביים שנועדו לאלה שהם נכים מעצמם, אינוולידים לגבי ההוויה של עצמם. רובנו, לאחר שעברנו את שלב הגמילה של הינקות וילדות, מתחילים להתרחק, בעידודן של הנורמות החברתיות, מן היישות הפנימית שלנו, מן הבית האמיתי שלנו, שרק בו יש נוחם, רק בו יש קבלה, רק שם יש התפייסות שלמה של הגוף עם הנפש.
בהעדר ההוויה, האהבה היא המרשם שמוכרים לנו כדי שנתמכר לו-כתחליף. ומאהבה לאהבה, משברון לב להעדר האהבה – הולכת ונשכחת המודעות לעובדה שבפנים בעצם אנחנו עניים, שבפנים אין לנו את עצמנו, שבפנים יש לנו נסיכה נטושה, שהיא הוויתנו הבוכה כל הזמן והכמהה להתאחד עם אדונה, אהובה וידידה – איתנו. הולכים אנו ושוכחים כי הקרע האמיתי קיים בתוכנו ושבעצם גלמודים אנו מעצמנו. – בהעדר קשר עם הישות שחייה בתוכנו, שהיא אנחנו ולא אנחנו, שהיא קיימת בזכות עצמה ועם זאת היא המהות האמיתית שלנו – כל הדלקים שבעולם לא יצליחו לשמר את אש האהבה, כי בסופו של דבר האהבה היא מבוי קסום לקראת מציאות קשה, היא כסות-שוא לערוות הנתק הקיים בתוכנו, ביננו לבין ההוויה שלנו, נתק דרכו מציצה ריקנות אפילה וסתמית.
בקרע הזה שבין האני המודע לבין ההוויה העלומה שלנו פוער האין את תהום חידלונו וממנו אנחנו בורחים וזועקים: “איה האהבה שהובטחה לנו”?
***
“הפרדוכס באהבה הוא ששני בני אדם הופכים לאחד ועם זאת נותרים שניים”
אריך פרום
“אהבה לא בוגרת אומרת: ‘אני אוהב אותך כי אני זקוק לך’. אהבה בוגרת אומרת: ‘אני זקוק לך מכיון שאני אוהב אותך”.
אריך פרום
“רוב בני האדם רואים את בעיית האהבה בעיקר בכך שהם צריכים להיות נאהבים במקום שהם עצמם יאהבו את היכולת שלהם לאהוב. מכאן הבעיה עבורם היא איך להיות נאהב, איך להיות אהוב”.
אריך פרום
“אם דנים על האהבה לפי רב תולדותיה, דומה שהיא קרובה יותר לאיבה מאשר לרעות”.
לה רושפקו
“יש רק מין אחד של אהבה, אלא שיש לו אלף העתקות שונות”.
לה רושפקו.
“אהבה אינה מושתת על בהייה הדדית זו בזה, אלא בהתבוננות משותפת החוצה לאותו הכיוון
R.D. Laing. From
”.
הגישה האקזיסטנציאלית למוות
יש המתעלמים ומדחיקים את המוות,
יש המשתמשים בו כמנוף להערכת החיים.
(‘חיה כל יום כאילו הוא יומך האחרון’).
אך המוות הוא גזר דין סופני.
לאחר גמר החיים אין מקום לאבל
(היות ועכשיו המנוח הוא בחזקת חלב שכבר גלש).
אך בעודנו בחיים עלינו לחיות באבל,
במוכנות ספוגת יגון – על כל שנוצר ונבנה
ושנגזר עליו להיהרס ולהעלם לעד.
עלינו לחיות במוכנות מודעת לקראת הגרוע מכל,
אחרת, אמנם היו לנו חיים,
אך היו אלה חיים צבועים,
נעדרים דין וחשבון עצמי אותנטי,
רוח רפאים מרחפת על ענני אשליות.
זו לא ההתחלה שקובעת,
לא ההשוואה בין העליות והמורדות במהלך חיינו,
אלא להיכן זה מוביל?
להיכן זה מתפתח?
איך זה מסתיים?
זה מה שקובע
מחשבות ספקולטיביות על המוות.
הלוואי שאנשים יבינו שאתה לא חי, אתה גוסס. אל תטעה אף אחד. אתה לא חי את חייך. אתה מת את חייך כי מהיום שנולדת אתה מזדקן וחולה יותר. ואתה תמות, אז השאלה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו היא לא למה אנחנו חיים אלא איך אנחנו מתים. James Ng uni @myquote’
19 כי המקרה של בני האדם ומקרה של הבהמה, ומקרה אחד עבורם-הכמות היא המוות הזה, ורוח אחת לכולם; והאדם מותר מן הבהמה אין, כי הכל שטויות. כמו הכל, למקום אחד; הכל היה מן העפר, והכל חזר לעפר. מי יודע, רוח האנושות – העלה למעלה; ורוח, החיה-הירידה היא, למטה אל הארץ.
קהלת, פרק ט
**
הסיבה לכך שחיים אורגניים על הפלנטה חייבים למות ולהשתנות מדי פעם – היא לא מבחירה, זה מגבלה.
החיים האורגניים כאן מוחזקים על ידי אנרגיות קוסמיות שמגיעות לכאן, דרך השמש בעיקר.
ולגבי האנרגיות – אין בעיה עם האנרגיות, כל יום כדור הארץ נשטף מחדש על ידי אנרגיות טריות שמגיעות לכאן כל בקר.
הבעיה היא שחיקת החומר החי של המערכת הפיזית-נפשית וגם הרגשית. כל אלה נשחקים עם הזמן, המערכת הנפשית מאבדת מבהירות, חדות ובהירות מחשבה, ובעיקר הזיכרון נשחק מאוד.
המערכת הרגשית נשחקת בגלל בעיקר בגלל הדחקה של פגיעות רגשיות שהם סבלו במהלך השנים. וככל שההדחקה של רגשות פגועים גדלה, כך הטווח הרגשי שנותר לאדם הופך יותר ויותר מוגבל (ככל שיש יותר רגשות פגועים מודחקים). ואם הרגשות לא מודחקים, אז קורה ההיפך והעמודים עולים מפלס ההתרגשות עולה וזה יוצר רגשות בטורים גבוהים, כמו מנוע שואג שנלחץ יותר מדי על דוושת הגז. ורגשות על עמודים גבוהים במשך זמן רב שוחקים את יכולת הקליטה והרגישות של המערכת הרגשית.
מה שלא נשחק זה המוח (והמוח, אם מפתחים אותו).
החלקים הגבוהים (אם הם נשמרים או מפותחים), יכולים להחזיק במצב צעיר ובריא שנים בלי סוף. אלו רק החלקים הנמוכים והתומכים שנשחקים.
עד כה נדונה המערכת הנפשית והרגשית. כעת אנו מגיעים לגוף עצמו ולאיברים החשובים שהוא מאכלס. ובכן, החלק הגופני עשוי ממולקולות של חומר הבונה את הרקמות והאיברים שלנו. ואחרי גיל מסוים חלק מהאיברים כבר אינם מתפקדים ב-100% והתפקוד יורד ככל שהגיל עולה, וכאשר מספיק איברים נמצאים בתפקוד מינימלי, האדם מתקרב לסופו, בצורה כזו או אחרת.
כל זה מתחיל הרחק מאחור. זה מתחיל בזרע שנושאת מטען חיובי, וביצית נושאת מטען שלילי, שנפגשות ברחם האישה, ומתחילות להתחלק, וכבר יש שם אינטליגנציה מופלאה, כי יודעים לחלק כך. בנוי גוף מאוד ספציפי. אבל לפי מודל קבוע. בשלב מסוים, בדרך כלל בשבוע העשרים, באמצע ההריון, נשאב פנימה חומר אנרגטי שאפשר לקרוא לו מוח, ואז אפשר להרגיש את התינוק זז ובועט ברחם.
(אני לא משוכנע ב-100% שכל רופא יהיה מוכן לחתום על מה שכתוב כאן…) .
ומרגע הלידה החומר האורגני של גוף התינוק ממשיך לגדול. מגיע לשיא בפתח שנות הנעורים, ומאותו רגע, כשהפסיק לגדול, הוא מתחיל להישחק.
מעניין מה קורה כאן. כפי שנכתב, החומר האורגני במהותו לא יכול להחזיק בלי סוף, עם הזמן ועם הפעילות הוא נשחק ממש כמו זוג נעליים חדשות מרגע שנשחקו, זמנן מוגבל. או זוג מכנסיים, אי אפשר ללבוש אותם לנצח, מהלבישה ועד למריחה וכך הלאה הבד נשחק, התפרים נפרמים, החוטים נעשים דקים יותר. ובמקומות מסוימים מתחילות קרעים בבד. זו השחיקה. בדומה למה שקורה לאיברים שלנו, הכבד, הטחול, הלבלב, הנראות ובעיקר הלב, שעובד הכי קשה מכולם.
זה היה נהדר אם היו בונים גוף פעם אחת והוא מחזיק מעמד ולא מתפרק או נשחק לאחר זמן מה.
אבל זה לא אפשרי. למה? ובכן הנה יבוא הסבר קצת מוזר. זה תלוי באיכות החומר… כן, כן. אין ספק שאיכות החומר על הירח נמוכה יותר, (הכל סלעים) ושם אי אפשר בכלל ליצור חיים אורגניים. כאן על הפלנטה, החומר הטוב ביותר שמור לבני אדם, שגופם מעודן, מורכב ומפותח יותר. (מחשבה: ואם יש הבדלים כאלה בין רמת החומר של בני אדם ובעלי חיים, האם לא נראה הגיוני שכך יהיה, לפחות בפוטנציה, גם לגבי ההבדלים
מוות
אנו חיים, וכל עוד אנו חיים
המוות לא יכול לגעת בנו.
אנו חיים זמנית
רק כדי למות בסופם.
למה ההשמדה הסופית הזו
של כל שאי פעם חי?
למה אנו חיים רק בכדי למות
לאחר תקופה מסוימת?
כל החיים האורגניים סופם להישמד.
למה לחיות אם בסוף לא נשאר כלום אחרינו?
מי שברא אותנו לא רצה שנחייה לעד.
נהפוך הוא: אנו חיים כדי למות בסוף.
מוות סופי שלאחריו לא נותר כלום
כאילו מעולם לא היינו.
זו טרגדיה
ופתרונים אין.
אנו חיים כאילו לעולם לא נמות.
אך אין דבר יותר ממשי וללא תיקון כלשהו
מאשר הנחרצות של אי היותנו לאחר שנשמד
לעולמים.
למה ככה?
למה הבריאה לא רוצה שנחיה לעד?
רק כדי להיות מוחלף על ידי חיים
שגם הם לא יהיו לעד.
וחוזר חלילה.\
Heidegger explains that death is not something chosen by us, rather we are thrown into it. The thoroughness of our existence is revealed in the awareness that we are going to die. The mood that reveals this death- awareness is anxiety not fear.
בין טוב לגבוה
אחד הבלבולים הגדולים ביותר שניתן לעשות בחיים המוקדשים להתפתחות אישית היא לטעות בין טוב לגבוה.
כאשר גבוה הוא לא נגיש (וקשה ללמד) אנשים מנסים להיות טובים..
את להיות טוב וטוב יותר – צריך להעריך אבל זה בכלל לא כמו להיות על הנתיב של שדרוג עצמך לרמה גבוהה יותר.
מי שמנסה להיות, או לעשות, טוב, נמצא על וקטור מעגלי תחזוקתי, אופקי. ואילו מי שנמצא על נתיב של צמיחה והתפתחות מצוי על וקטור אנכי .
לעשות ולהיות – טוב, זה לפעול על הווקטור הרוחבי של מזרח מערב (החלקה מטוב לרע, ובחזרה), בעוד שצמיחה והתפתחות מצויה על הווקטור האורכי; וקטור צפון דרום: הקוטב הצפוני הוא הקצה הגבוה, בעוד הקוטב הדרומי הוא הקצה הנמוך..
המעבר מלהיות טוב להיות רע, ובחזרה, קורה בווקטור התחזוקה..
רוב האנשים נעים במישור האופקי, מעטים נמצאים במישור האנכי.
אחת הסיבות לכך היא משוב חברתי; אנו מצויים בהתניה אודות החשיבות של היות טוב, או עושה טוב – אם אדם עושה הרבה טוב הוא מקבל הרבה משוב חיובי, . והיינו מותנים להעריך בנו רק את התכונות שעבורן אנו מקבלים משוב חיובי, כי קשה מאוד לעבוד לבד, בחושך, ללא תמיכה חברתית או משוב מעודד, זה בודד וכפוי טובה.
להיות נדיבים, לתת לעניים, לעזור לנזקקים, לתרום לנזקקים, להיות הורה טוב להיות אזרח טוב, בוס טוב, לכל זה, הסיפוקים והחיבוקים מהציבור – הם מידיים, ונותנים סיפוק מידי, ואילו לעשות עבודה פנימית (לצמוח כלפי מעלה), לא מקבל שום משוב בכלל, כי כמעט אף אחד לא מצוי על הווקטור האופקי ולכן לא מסוגל אפילו להבחין בו.
רבות מהדתות והדרכים הרוחניות אינן מלמדות אותנו כיצד להגיע לרמה גבוהה יותר של הווייה וקיום בעצמנו, אלא כיצד להיות אדם טוב יותר בעצמנו ובאופן שבו אנו מתייחסים לאחרים.
המעבר של מרכז הכובד מהקו האופקי לקו האנכי, הוא תנועה מלהיות תקוע בקו התחזוקה, לקו הצמיחה וההתפתחות הפנימית.
רוב בני האדם טוענים שאנחנו באמת צריכים דת כדי להיות מוסריים – לעזור לנו להיות ‘טובים.
אנחנו רגילים לרעיון של אלים חזקים בשמיים שמסתכלים עלינו ומצפים שנהיהטובים ונעשה טוב. . זה הבסיס לנצרות, ליהדות ולאיסלאם.,
אין סתירה בין שניהם, כל עוד אחד (להיות טוב) לא בא על חשבון השני(להיות גבוה).
,
כאשר התודעה הגבוהה הופכת לפעילה, גדולתה גוברת על רעשי המוסר הקטנים – המגיעים מלמטה, המנוע החזק יותר (של התודעה המפותחת) משתיק את המנועים הקטנים יותר של טוב ורע.
אדם שהגיע לרמת התפתחות רוחנית ותודעתית גבוהה – הוא מעבר לטוב ולרע.
אז אם אתה גבוה מספיק בעבודה הפנימית שלך אתה לא צריך להטריד את עצמך עם שאלות אם עשית טוב או רע המצב הגבוה שלך הוא פוליסת הביטוח שלך
. .
מרטין היידגר ביבליוגרפיה
ביבליוגרפיה
ד. לוסקי (2005) “שלושים ושתיים האיטליגנציות”. הוצאת מכללת לוסקי. תל אביב.
גבריאל רעם. “מרטין היידיגר – תחנות בזמן”. מתוך אתר האינטרנט– e- mago.co.il – כתבי עת בנושאי תרבות ותוכן.
גבריאל רעם.”מרטין היידיגר -מסע אל היישות”. מתוך אתר האינטרנט אימגו
| 2. | קיום ומשמעות – מרטין היידגר על האדם מאת אברהם מנסבך מרטין היידגר הוא אחד ההוגים החשובים של המאה העשרים. השפעתו ניכרת בתחומים רבים של תרבות המערב, בפילוסופיה המודרנית, אקזיסטנציאליזם, פוסטמודרניזם, ביקורת התרבות, תורת הספרות, אסתטיקה, תאולוגיה ופסיכותרפיה.הספר מביא את עיקרי הגותו של היידגר. יש בו דיון בנושאים המרכזיים שהעסיקו אותו בכתביו הרבים, כגון אדם, לשון, אמנות, ישות, היסטוריה… |
| 9. | שאלה של זמן – פרויד בראי הזמניות של היידגר – פרשנות ותרבות #20 מאת יואל פרל בשאלה של זמן יואל פרל מציע קריאה חדשה ביסודות המחשבה הפסיכואנליטית בהצביעו על חסך עקרוני המלווה את הפסיכואנליזה עוד מראשיתה. פרל חוזר לרגע היווצרותה של הפסיכואנליזה ומראה כי פרויד מחמיץ את אחת השאלות העקרוניות ביותר לשיטתו: שאלת הזמן. הספר מראה כי העובדה שפרויד מעולם לא דן באופן שיטתי ומקיף במושג הזמן אינה מקרית, וכי בלב לבה של … |
| 10. | מקורו של מעשה-האמנות – תרגום חדש – קו אדום כהה # מאת מרטין היידגר מקורו של מעשה האמנות מאת מרטין היידגר (גרמניה, 1935 ) הוא חיבור מכונן במחשבה המערבית על האמנות שאחרי המודרניזם ומהווה כשלעצמו עדות לקרעים ולקווי התפר במחשבה זו. מצד אחד מדובר בחיבור שאליו מתנקזת ההיסטוריה של האסתטיקה מימי יוון דרך קאנט והגל ועד ניטשה, אך מצד אחר החיבור של היידגר הוא גם קו פרשת מים בין ההיסטוריה הזו לבין המחשבה ע… |
| 16. |
Nietzsche
The following list includes a few of the most well-known biographies in English.
- Diethe, Carol. ’s Sister and the Will to Power: A Biography of Elisabeth Förster-Nietzsche (Urbana: University of Illinois Press, 2003).
- Hayman, Ronald. Nietzsche: A Critical Life (New York: Oxford University Press, 1980).
- Hollingdale, R. J. Nietzsche, the Man and His Philosophy (Baton Rouge: Louisiana State University Press, 1965).
- Pletsch, Carl. Young Nietzsche: Becoming a Genius (New York: The Free Press, 1991).
- Safranski, Rüdiger. Nietzsche: Biographie Seines Denkens (Muenchen: Carl Hanser, 2000).
- Nietzsche: A Philosophical Biography, trans. Shelley Frisch (New York: Norton, 2002).
- Salomé, Lou. Nietzsche, ed. and trans. Siegfried Mandel (Redding Ridge, CT: Black Swan, 1988). Allison, David B. ed., The New Nietzsche: Contemporary Styles of Interpretation, (Cambridge, Mass.: MIT Press, 1985).
- Allison, David B. Reading the New Nietzsche (Lanham, MD: Rowman and Littlefield, 2001).
- Ansell-Pearson, Keith. An Introduction to Nietzsche as Political Thinker (Cambridge: Cambridge University Press, 1994).
- Aschheim, Steven E. The Nietzsche Legacy in Germany: 1890-1990 (Berkeley: University of California Press, 1994).
- Bambach, Charles R. Heidegger’s Roots: Nietzsche, National Socialism, and the Greeks (Ithaca: Cornell University Press, 2003).
- This text delivers a scholarly, critical account of Heidegger’s intellectual encounter with Nietzsche against the politically charged backdrop of Germany in the 1930s.
- Bataille, Georges. Sur Nietzsche (Paris, Gallimard, 1945), available in English under the title, On Nietzsche, trans. Bruce Boon (New York: Paragon House, 1992).
- Bataille, Georges. “Nietzsche and the Fascists,” available in Visions of Excess: Selected Writings, 1927-1939 (which includes other essays devoted to Nietzsche), ed. Allan Stoekl, trans. Stoekl, et. al (Minneapolis: University of Minnesota Press, 1985).
- Brobjer, Thomas. Nietzsche’s Philosophical Context: An Intellectual Biography (Urbana: University of Illinois Press, 2008).
- Brobjer delivers invaluable resource for collating Nietzsche’s writings with the texts that he was himself reading.
- Clark, Maudemarie. Nietzsche on Truth and Philosophy (Cambridge: Cambridge University Press, 1990).
- Conway, Daniel W. Nietzsche’s Dangerous Game: Philosophy in the Twilight of the Idols (Cambridge: Cambridge University Press, 2002).
- Conway, Daniel W. Nietzsche and the Political (London: Routledge, 1997).
- Danto, Authur C. Nietzsche as Philosopher (New York: Columbia University Press, 1965).
- .
- Deleuze, Gilles. Nietzsche et la philosophie, (Paris: Presses Universitaires de France, 1962), available in English under the title, Nietzsche and Philosophy, trans. Hugh Thomlinson (New York: Columbia University Press, 1983).
- Derrida, Jacques. Spurs: Nietzsche’s Styles (Èperons: Les Styles de Nietzsche), published with French and English facing pages, trans. Barbara Harlow (Chicago: The University of Chicago Press, 1979).
- Derrida, Jacques . “Interpreting Signatures (Nietzsche/Heidegger): Two Questions,” trans. Diane P. Michelfelder and Richard E. Palmer in Dialogue and Deconstruction: The Gadamer-Derrida Encounter (Albany: State University of New York Press, 1989).
- Fink, Eugen. Nietzsches Philosophie (Stuttgart: Kohlhammer, 1960); available in English under the title, Nietzsche’s Philosophy, trans. Goetz Richter (London: Continuum, 2003).
- Foucault, Michel. “Nietzsche, la généalogie, l’historiè,” in Hommage à Jean Hyppolite (Paris: Presses Universitaires de France, 1971), available in English under the title, “Nietzsche, Genealogy, History,” trans. Donald F. Bouchard and Sherry Simon in The Foucault Reader, ed. Paul Rabinow (New York: Pantheon Books, 1984), 76-100.
- Gillespie, Michael Allen. Nihilism Before Nietzsche (Chicago: University of Chicago Press, 1995).
- Gillespie, Michael Allen and Strong, Tracy B. ed. Nietzsche’s New Seas (Chicago: University of Chicago Press, 1988).
- Golomb, Jacob and Robert S. Wistrich ed. Nietzsche, Godfather of Fascism? On the Uses and Abuse of a Philosophy (Princeton: Princeton University Press, 2002).
- Habermas, Jürgen. Der philosophische Diskurs der Moderne (Frankfurt: Suhrkamp, 1985), available in English under the title, The Philosophical Discourse of Modernity, trans. Frederick Lawrence (Cambridge, MA: MIT Press, 1987).
- Heidegger, Martin. “Platons Lehre von der Wahrheit,”(written in 1930, revised in 1940), published in Wegmarken (Frankfurt am Main: Klostermann, 1967); available in English under the title, “Plato’s Doctrine of Truth,” in Pathmarks, ed. William McNeill (Cambridge: Cambridge University Press, 1998).
- Heidegger, Martin. “Was Heisst Denken?” (Tübingen: Niemeyer, 1954); available in English under the title, “What is Called Thinking?,” trans. J. Glenn Gray and Fred Wieck (San Francisco: Harper, 1968).
- Heidegger, Martin. “Wer ist Nietzsches Zarathustra?” in Vorträge und Aufsätze (Stuttgart: Neske, 1954); available in English under the title, “Who is Nietzsche’s Zarathustra?” in Nietzsche vol. II trans. David Farrell Krell, (San Francisco: Harper, 1979), 209-233.
- Jaspers, Karl. Nietzsche. Einführung in das Verständnis seines Philosophierens (Berlin: de Gruyter, 1936); available in English under the title, Nietzsche: An Introduction to the Understanding of His Philosophical Activity, trans. Charles F. Wallraff and Frederick J. Schmitz (Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1997)
- Kaufmann, Walter. Nietzsche: Philosopher, Psychologist, Antichrist, 4th edition: (Princeton: PUP, 1974). Kaufmann’s study was a watershed text in the history of Nietzsche reception in the United States
- Klossowski, Pierre. Nietzsche et le cercle vicieux (Paris: Mercure de France, 1969), available in English under the title, Nietzsche and the Vicious Circle, trans. Daniel W. Smith (Chicago and London: University of Chicago Press and Athlone Press, 1997)
- Lambert, Laurence. Leo Strauss and Nietzsche (Chicago: University of Chicago Press, 1996)
- Lambert, Laurence. Nietzsche’s Teaching: An Interpretation of ‘Thus Spoke Zarathustra,’ (New Haven: Yale University Press, 1986)
- Leiter, Brian. Nietzsche on Morality (London: Routledge, 2002).
- Lauter,Wolfgang. Nietzsche: His Philosophy of Contradictions and the Contradictions of His Philosophy, trans. David J. Parent (Urbana: University of Illinois Press, 1999)
- Nehamas, Alexander. Nietzsche: Life as Literature, (Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, 1985).
- Porter, James I. Nietzsche and the Philology of the Future (Stanford: Stanford University Press, 2000).
Gabriel
Gabriel Raam