נבואת הזעם של המורה הרוחני האפל.

                                                             מס. 5 בטארו, קלף המורה הרוחני.

——————————————————————————–

…" אבל לדת יש תפקיד נוסף: עבור מיעוט קטן, היא משמשת כאפשרות לשינוי יסודי ומרחיק לכת; כאפשרות לשחרור. בתפקידה זה, הדת אינה מחזקת את ה'עצמי' הנפרד אלא מנפצת אותו לחלוטין. היא אינה מספקת נחמה, אלא הרס; לא עוגן, אלא ריק; לא שביעות רצון 'עצמית', אלא התפוצצות: לא נוחות, כי אם מהפכה. בתפקיד זה, הדת אינה מחזקת את התודעה כמקובל, אלא מציעה מהפך מרחיק לכת: טרנספורמציה של ממש במעמקי התודעה עצמה"

קן וילבר, מתוך: "ההתחלה של 'רוחניות המשנה מן היסוד", מאמר שנכתב במיוחד עבור המגזין, "What is Enlightment"?

הנה הלינק למאמר עצמו:

http://www.wie.org/j20/wilber.asp?page=2

——————————————————————————–

מפעם לפעם פוגשים אנו אנשים שאמורים להשפיע וללמד אותנו משהו על החיים. ניתן לקורא להם מורי דרך, או סתם אנשים בעלי השפעה, או מורים רוחניים. ובכן מורים רוחניים, כמו הנביאים של פעם, מחלקים עצמם לשני סוגים; נחמה וזעם. ישנם הרבה נביאי נחמה, מעט מאוד נביאי זעם. ומתוך המיעוט הזה עצמו. רובם של נביאי הזעם לא עושים זאת מתוך זעם קדוש, אלא מסתם כאבי בטן פסיכולוגיים שלהם עצמם, אישיות נירגנת ומזג תוקפני ובעיקר שתלטני; חלקם אף עשוי להפוך למנהיגים של עדת מחפשי גאולה רוחנית. והם נעשים לכאלה על ידי נבואת הזעם ואישיותם הכריזמטית שמאפשרת להם שליטה על נפשות של אנשים מפוחדים.

אך למעשה רוב המדריכים שלנו בשבילי החיים, בין אם הם הורים, פסיכולוגים, או אנשי רוח בטלויזיה הם נביאי נחמה; מראים לנו שהחיים יכולים להיות יפים, והם יפים בעצם, רק שצריך לעשות את זה וזה, לשנות את נקודת המבט הזאת והזאת ואז כל הגן יתמלא בפריחת שושנים אדומות וצהובות (או לפחות חרציות צהובות, שזה גם משהו).

מעט מאוד מורים רוחניים באים אלינו בשבט הזעם והתוכחה, ואלה המורים הרוחניים האמיתיים. (כשהם עושים זאת, כאמור, לא מתוך רצון שנתבטל בפניהם, וכדי להאדיר את האגו העצום ממילא, שלהם עצמם).

המורים הרוחניים הרווחים הם מן הזן של הנחמה, האהבה והאמונה בעצמך מצויים בדרגה זו או אחרת של מיסחור. הם באים לקראתנו היכן שאנו. עונים למעשה לשוועתנו ואומרים לנו את שאנו כה רוצים לשמוע: שהכל בסדר, הכל יהיה בסדר, כל שצריך הוא רק… הם לא חושפים בפנינו את שכבות הפנטזיה בהן עטפנו את המציאות האמיתית שלנו ושל אחרים, את השקרים העצמיים שאנו מספרים לעצמנו, לא מראים לנו את העיוותים הזעירים שעיוותנו את פני הדברים – כדי שיתאימו לאיך שנוח לנו לראות את המציאות והחיים. הם לא מעבירים אותנו תהליך שחושף אותנו לממד אחר של הקיום והחיים. הם לא מקלפים מעל החיים את המסכות והעטיפות האסתטיות שעטפנו אותם, כדי לגלות את התוך המדמם. הם מציעים עוד עטיפות, מלוות במלים כמו: אם רק תרצה, אם רק תאמין, תרשה לעצמך להיות, תן לחיים שבך לפרוץ, וכו'. כאילו אנחנו האויב של עצמנו, ואנו רק צריכים להפסיק להתננהג כמו אידיוטים והכל יהיה בסדר. הארה בשינוי כיוון מבט.

מורי, או נביאי הנחמה באים עם ארגז כלים. ובו תרופות, טכניקות וכו'. דברים שאפשר לעשות. למעשה רוב הספרים על נושאים רוחניים, נפשיים, פסיכולוגיים וכו' הם ספרי הדרכה שהבסיס הפילוסופי שלהם הוא שילוב בין פעולה לנחמה; תעשה משהו (מומלץ) ואז תזכה לנחמה. הם מדברים על שינוי עצמי, על להתגבר על הרגש התועה והמטעה שלנו באמצעות השכל הישר או כאמור טכניקה זו או אחרת. הם לכאורה מציעים עבודה קשה, או התפכחות שכלית, אך למעשה הם מוכרים לנו את התקווה, וארגז הכלים שלהם הוא תרופת פלסבו שאין לה חשיבות בפני עצמה אלא בעצם התחושה (המנחמת או הגואלת) שזה מקנה לאדם המשתמש בה.

נביאי הזעם אינם פופולריים בלשון המעטה (אלא אם כן הם משעבדים אותנו אליהם בטכניקות של ביטול האישיות שלנו הנצמדת לאגו ולכריזמה הענקית שלהם, כגור קטן ומפוחד לעטינים ענקיים). כשהם באים ואומרים לנו את האמת המשחררת הם נתפסים כמקלקלי ומשביתי שמחה קלאסיים.

סך הכל, המין האנושי מתלבט, זו התלבטות בין אינפנטיליות לבגרות. הגישה האינפנטילית רוצה הנאה, עם כמה שפחות מאמץ. רוצה לראות את החיים כהצגת בידור מתמשכת. הגישה הבוגרת מנסה להפיק סיפוק על ידי תיעול נבון של מאמץ, שממעל מולכת כל הזמן מטרה כלשהי, מוזנת על ידי ערך פנימי של משמעות וסיבה. נביאי הזעם נחנו במבט אפל, החודר דרך טירות החול וארמונות הקרטון של ההנאה הילדותית, והתקווה האינפנטילית. הם רומסים את הטירות מחול והתפאורות מקרטון, ומגלים לנו את החלל הריק שמאחוריהם.