לכאורה, אין דבר מנוגד יותר למנטליות ולתרבות הישראלית מזו היפנית. ויחד עם זאת, ישראלים רבים מוקסמים מתרבות זו. להודו ותאילנד נוסעים עבור החוויה, את יפן רוצים להכיר לעומק, להבין, יש כאן חידה, סוד, מסתורין. הם נראים קצת כמו הספינכס. מאחורי התרבויות השקטה שלהם מסתתר משהו, אולי הרבה פחות נעים.
אחת מן החידות הללו שהצליחה לצלוח את הפער התרבותי מזה מאות רבות בשנים היא חידת הסמוראי.
מפעם לפעם מגיע אלינו ספר או סרט אודות דמות הסמוראי, וכמעט תמיד יוצר זה גל של התפעלות והיקסמות. לפני כשנתיים היה זה סרטו של ג'ים ג'רמוש: 'גוסט דוג', על סמוראי כושי. לא מזמן הוקרן בארץ הסרט: 'הסמוראי האחרון'. או הספרים: 'הסמוראי הלבן', 'סמוראים בחליפות', או 'ספר הסמוראי'. שיטות ניהול מתחילות לכלול בתוכן קורסים ברוח הסמוראים.
יש משהו בדמות הסמוראי המהלך קסם על קוראים רבים.
מסתבר כי דמות לוחם אפלה ושקטה זו קוסמת לרבים. האם יש לסמוראי העתיק, הרחוק והמרוחק הזה, להציע משהו גם לישראלי המיוזע והמום הפיגועים של 2004? ובכן, נראה שכן, בעיקר דרך להתמודד. דרך להיאבק, דרך להכריע קרב נורא מבלי להישבר בפנים. דרך לגייס כוחות מופלאים עד לסוף הקרב. שהרי הסמוראים היו אלופי הקרב, לוחמים מופלאים ונוראים. אך היפה בהם, שנוסף לכך הם היו גם תרבותיים ומשכילים. ואולי יש בשילוב הזה כדי לקסום לא רק לישראלי המתמודד בשצף קצף, אלא גם לאוכלוסיה צמאת חוכמה שלא רוצה לעשות דברים רק משום ש 'כך זה טוב'.
אז מה יכול האדם המתקדם, הפתוח, המשכיל והנאבק יום יום ושעה שעה באינספור איומים ואויבים לשאוב מדמות הסמוראי?
הסרט גוסטדוג: בשנת 99 יצא למסכים סרט מופלא שמנסה לתאר את גישת הסמוראי כמשהו מודרני, כגישה שמנוגדת לגישה הערמומית של המאפיה, כמשהו עם כבוד והדר.
"דרכו של הסמוראי במוות יסודה.
חשיבה אודות המוות הבלתי נמנע אמורה להתבצע מדי יום.
בכל יום, כאשר לבך ומוחך שלווים, עליך לדמיין לעצמך כיצד אתה נקרע לגזרים בחצים, ברובים, בחניתות ובחרבות. נסחף בנחשולים מתערבלים, מושלך אל תוך אש גדולה, מוכה בברק, מיטלטל למוות ברעש אדמה מחריד, צונח ממצוקים תלולים, מת ממחלה. או מבצע 'ספקו' במות אדונך.
מדי יום ביומו ללא הפסק עליו להחשיב עצמו כאילו מת. זו מהות דרכו של הסמוראי"
"אחד החכמים אמר שמפגש עם אויב בשדה הקרב כמוהו כנץ שעט על ציפור; אפילו שהוא חודר לתוך אלפי ציפורים, הוא לא שם לב לאף אחת אחרת חוץ מזו שהוא סימן מלכתחילה".
"גם אם ראשו של הסמוראי נערף במפתיע, עדיין הוא צריך להיות מסוגל לבצע פעולה נוספת בבטחון. הוא נעשה כמו רוח תאוות נקמה; גם אם ראשו נערף, עדיין אינו מת".
"רע מאוד כשדבר אחד הופך שניים. אל לאדם לחפש דבר נוסף בדרכו של הסמוראי. כך הוא לגבי כל מה שקרוי הדרך. אם אדם מבין דברים בדרך זו, הוא אמור להיות מסוגל לשמוע אודות כל ה'דרכים', ולהיות יותר ויותר מכוונן ומסונכרן עם דרכו שלו".
"כדברי הזקנים: החלטות יש לקבל במהלך פרק של שבע נשימות. עניין של נחישות, ושל האומץ לפרוץ אל העבר האחר".
"כשהחלטת להרוג אדם, גם אם קשה לעשות זאת באופן מיידי, בל יעלה בדעתך לעשות זאת בדרך עקלקלה. דרך הסמוראי היא דרך מיידית. והכי חשוב שיסתער קדימה".
"קיימת רק המטרה היחידה של רגע ההוויה. חייו של אדם אינם אלא רצף של רגע אחר רגע. אם תבין במלואו את הרגע, ההוויה, לא יוותר לך עוד מה לעשות ואל מה לחתור".
"יכול אדם ללמוד דברים מסופת הגשם. אם נתקלת במטר פתאומי, השתדל שלא להירטב ורוץ לחפש מחסה. אם תעבור מתחת למרזב בתים, בכל זאת תירטב. אך אם תהיה נחוש למן ההתחלה לא תתבלבל, למרות שעדיין תירטב באותה המידה. הבנה זו חלה על כל הדברים".
"אומרים כי מה שקרוי 'רוח התקיפה' הוא דבר שאליו אינך יכול לחזור. העובדה שהרוח הזו מתפוגגת לאיטה נובעת מכך שהעולם הולך אל קיצו. משום כך אף שרוצה היית להחזיר את הועלם לרוח ששררה בו לפני מאה שנה ויותר, אין זה אפשרי, לכן חשוב להפיק את המיטב מכל דור ודור".
מתוך הסרט: "גוסטדוג, דרכו של לוחם סמוראי" במאי ותסריטאי: ג'ים ג'רמוש.
ההיסטוריה של הסמוראי
במאה ה- 14 הוקמו בתי הספר הראשונים להכשרת סמוראים בדרך ה'אייקידו', דרך החרב. הם היו חיילים ולוחמים. אך עם ייסוד השוגונאט של טוקגאוה, בראשית המאה ה- 16, עברו התנאים והתרבות של הסמוראי שינוי.
שלטונו של טוקואווה מכניס שינויים דרמטיים במעמד הסמוראי. בלב העניין נמצאת העובדה שאין עוד יריבים, אין עוד מלחמות. מעמדם הוא, למראית עין, מעמד של לוחמים, ומשום שהם לוחמים שמגנים על המדינה יש להם זכויות. הם במעמד שליט אך למעשה הם לא נלחמים. לסמוראים רבים היה עתה זמן רב להתאמן ולשפץ טכניקות לחימה.
מבחינה היסטורית הם היו בין הלוחמים המאומנים ביותר בעולם. הסמוראים התמחו בכמה כלי נשק: הרומח, החץ והקשת והכידון. הם היו גם מיומנים בקרב בלתי מזוין. אבל החרב הפכה לכלי הדגול ביותר שלהם, לשלוחה האמיתית ביותר של תודעת הלוחם שבתוכם.
המרכיב המרכזי בסייפות של הסמוראי הייתה החרב. החרב היא נשמתו של הסמוראי, הוא אוכל איתה, ישן איתה ולעולם לא יימצא בלעדיה.
השימוש בחרב הייתה אומנותו של הסמוראי, וחישול החרב הייתה אמנות מיומנת ונדירה בה במידה. ייצור של חרב אחת יכול היה לקחת חודשים רבים.
את החרב הסמוראית מייצרת רוחו של הסמוראי. כל סמוראי משקיע את כל גופו ונשמתו ביצירת חרב זו. יצירת החרב מהווה משל לעיצוב וליטוש התודעה של לוחם התודעה הסמוראי; הולמים בפלדה ומקפלים אותה אלפי פעם, עד שיוצרים להב המורכב מאינספור רבדים דקים של פלדה. אזי לוקחים את הלהב הכמעט גמור ומתחיל התהליך הארוך והמייגע של ההברקה; מגרדים את הלכלוך ובעזרת סדרה של אבנים עדינות יותר ויותר, חושף הסמוראי את הברק והזוהר המצוי במתכת של חרב הסמוראי.
החרב היא צידה הלוחמני של התודעה הערה. לועו היורק של ראש הנחש. כך ניגשת התודעה הערה לנושא סתום, לנקודה בעייתית שדורשת ליבון, להתנגדות שעלולה לבלום התקדמות. התודעה הערה דומה מבחינה זו לחרב, בכך שבדומה לחרב, היא יכולה להיות מבריקה, חדה, מהירה ואכזרית. יש בה שילוב של מהירות האור עם חדות ודיוק של קרן לייזר.
הסמוראי ראה גם בחרבו את כלי הקיבול לתודעתו. היא ייצגה את האיזון הנשגב בין הכוחות המנוגדים של הרס ובריאה, מלחמה ויופי. קיים, כמובן, גם צד גלוי ונמוך לסמוראי – החייל הנלחם בשרות אדונו, נלחם באופן פיסי. אך קיים גם צד גבוה ונסתר, המתרחש בשדה קטל תודעתי ולא פיסי.
כאן המלחמה היא בין שתי תודעות ולא בין שתי גופות. לשם כך על הסמוראי להשגיח כי תודעתו תהא מלוטשת וחדה, אך גם נובעת ומתיימרת מתוך ים של שלווה פנימית.
עבור הסמוראי החרב היא אמצעי דרכו ניתן להרוס את כל שעומד בדרך אל השלום, הצדק, ההתקדמות והאנושיות. החרב עבור הסמוראי היא כלי זין שמטרתו לסייע לו בנתיבו אל הישירות ולהשמיד את כל שחוסם את הנתיב אל הזן המושלם. עם זאת, במידה והסמוראי נהפך למוקסם מדי מן החרב עצמה ומן הכוח הפיסי העצור בה, אזי ייהפך לאסיר של ההיקסמות שלו עצמו.
התחום שההיקסמות העצמית קיימת בו ובאה ממנו נקרא בבודהיזם "מאיה", אשליה. זו יכולה לעצור התקדמות מנטלית, וזאת עקב ההימשכות בחבלי קסם אחר בורות.
פילוסופית הזן של הסמוראי
ההשפעה החשובה ביותר על הקרב הסמוראי הייתה הצגתו של הזן בודהיזם למסורת הסמוראי, תהליך שהתרחש בין 1933 –1192. וכך, כיום, מבוססים חייו של הסמוראי על הפילוסופיה והמחשבה של הזן בודהיזם.
אז מהו זן? הזן הוא אורח חיים ללא גבולות מוגדרים, המבשיל דרך שנים של משמעת המוקנית באמצעות הדרכה ותרגול.
אך עבור הסמוראי, שאינו רק לוחם פיסי אלא מגויס גם ללחימה בשדות התודעה של עצמו, הזן אינו הכל עבורו, ואינו כלום, אלא הוא הכל ולא כלום בעת ובעונה אחת.
לימוד הזן אינו לימוד של עובדות ואינו לימוד חיצוני, הוא לימוד חוויתי ופנימי.
כדי להחל את המסע למציאת הזן, על המחפש למצוא קודם כל מאסטר שייקח אותו תחת חסותו וילמד אותו. הלימוד נעשה דרך שני פרמטרים; האחד התייחסות לדרך חייו האישית של הסמוראי הצוער, והשני, דרך התבוננות (של השוחר) בסגנון החיים האישי והיומיומי של המאסטר: כיצד הוא לוגם תה, כיצד הוא מתעטש, כיצד הוא כותב מכתב – בכל יש זן, וככל שזה יומיומי יותר, כך הזן של המאסטר נוכח יותר.
על התלמיד לגלותו, ואז הוא זוכה בדבר מה השווה הרבה יותר מאשר כל שיעור אינטלקטואלי מנותק.
פרט נוסף הנוגע לזן הינו שזה חייב להיות מועבר באופן חידתי, ("קוואן"), או חידה.
הדרך אל הזן היא דרך חידות, לא דרך פתרונות. לדוגמא, הזן מאסטר לא יסביר מהו זן, אלא מהו לא זן, או שיסביר שהזן הוא גם משהו וגם ההיפך ממה שהוא (בדומה לעובדה שהוא כלום והכל).
למרות שרעיונות זן רבים הם תוצרים של מחשבה בודהיסטית, הזן עצמו אינו עוסק באמונה הדתית, באלוהים או בחיים לאחר המוות, וכו'. הוא עוסק במיקוד פנימה, במציאת האלוהים שבפנים, וזאת על ידי שחרור מן העולם שמחוץ לשוחר, זה שמצוי מחוץ לגוף שלו עצמו. הבדל נוסף הוא בכך שהבודהיזם מלמד על התפתחות דרך מעשים, בעוד שהזן מלמד כי התקדמות או התפתחות יתרחשו דרך הארה אישית בלבד.
את כל אלה מפיק הסמוראי מתורת הזן, אך כל זה מתייחס לאופן הכללי.
באופן אישי, כלפיו, כסמוראי, כלוחם התודעה, הוא לומד ישירות, פשטות, הסתמכות עצמית והכחשה עצמית. הזן מלמד אותו לא להסתכל לעולם אחורה, רק קדימה. תמיד אל התקדמות. על הסמוראי להיות בעל שלווה סטואית, הבאה לידי ביטוי בכך שלסמוראי יש עצבים מפלדה. עליו להיות גמיש מבלי להיות חלש, וקשה מבלי להיות נוקשה מדי. על הסמוראי לא להיות ממוקד מדי בחולשתו וגם לא בכוחו.
החרב בידו של הסמוראי הינה המאבק של הבודהיסט בין נירוונה וסמסארה. עבור הסמוראי החרב מתרחשת בנקודת המאבק בין חיים למוות. המאסטר יודע שחרב משמעה מוות, אך אם לסמוראי חשיבה מצפונית על המוות במהלך מאבק, ישנה סכנה שתודעתו תתמלא באותן מחשבות, והמוות לא יהיה רחוק.
פילוסופית הזן דרשה מן הסמוראי לעמוד מול המוות על ידי כיבוש הפחד. ואת זה ניתן להשיג רק על ידי העלמת רעיון ה'אני'.
בקרב, הסמוראי משתמש בזן לא רק כדי להנחות אותו אל הנתיב לניצחון, אלא גם כדי להפוך את כלי הניצחון הנמצאים בידי היריב לכלים שישמשו למפלתו הוא.
הסמוראי משתמש בזן לא רק עבור הקרב הפיסי אלא גם עבור הקרב המנטלי. הזן עבור הנזיר הוא דרך חיים ודרך חשיבה. עבור הסמוראי הזן היא דרך לריכוז עילאי תחת נסיבות קיצוניות.
זן היא האמנות של להיות אחד עם מי שאתה ועם מה שאתה עושה. זה אומר: לעשות הכל מתוך הלא מודע ולמרק את התודעה באופן לא מודע… זו האמנות של עשייה מבלי הצורך לחשוב על לעשות אותה.
לסמוראי אסור להכין משהו מראש, כי אז הוא יהיה תלוי בתכנית הזו. (ואת התלות הזו שלו בתכנית, היריב יכול לנצל בקלות).
ועם זאת, בעת ובעונה אחת אל לו לסמוראי לתת למוחו להגיע למצב של ריקנות.
ובהקשר לכך האימרה הבאה: "אל תיתן לתודעתך 'להיעצר' עם החרב שהנפת. שכח את שאתה עושה, והכה באויב. אל תמקד תודעתך באדם הניצב מולך. הם כולם מלאים בריקנות, אך היזהר שתודעתך שלך לא תילכד באותה הריקנות".
הסמוראים של התודעה היו ברובם תלמידי זן ובלב הזן הייתה המדיטציה שפיתחה שלווה של הרוח שהיא חיונית מאוד לסמוראי בעמדו בפני אינספור האיומים של העולם החיצוני (בני האדם) והאיומים הרבים הבאים מעולמו הפנימי (דמונים).
השלוה הזו הנה האם המפרה, המחדשת, המעניקה חיים. בלעדיה ובלעדי השיבה אליה מן הקרבות שבחוץ, היה הסמוראי מתפרק מזמן.
השלווה הזו אמרה לסמוראי מי הוא ומה מקומו ביקום. השלווה הייתה בית שאליו חוזרים עייפים,רצוצים ומלוכלכים. שם מיטהרים, נרגעים ואוגרים כוח. ואם אין לסמוראי של התודעה את האגם הפנימי הזה, יבוא יום ובו יתחולל קרב שבו הוא יאבד את הריכוז או את אורך הרוח וראשו (שהוא הקצה הגבוה של תודעתו) ייערף לפתע ואז יקרה לו הנורא מכל: תודעתו תופרד ממנו והוא ישקע חזרה בשינה (באנאלוגיה הפיסית מדובר בשנת מוות, באנלוגיה הרוחנית והפסיכולוגית מדובר על שינה של התודעה).
וככל שהסמוראי היה נורא יותר, חייב היה להיות מיודד יותר עם ים השקט הנפשי שבפנימו.
וזה מה שהפך את הסמוראים היפנים ללוחמים ייחודים כל כך, לוחמים שהיו בד בבד גם רוצחים וגם אמנים…
ובכלל, הסמוראי המעודן, הסמוראי הגבוה, הסמוראי הפנימי, היווה שילוב של 'ספרא וסייפא'; אדם שידע לצטט מן הקלאסיקה באותה בקיאות בה עשה שימוש בחרב ובכידון. בסעיף הראשון בחוק הסמוראים מצוטטת אמרה סינית עתיקה: "מימי קדם היה הנוהג ללכת בדרכי אמנות השלום ביד שמאל, ובדרכי אמנות המלחמה ביד ימין. ובשניהם יש להצטיין".
מורשת הסמוראי היא של רוצחים מתורבתים; גברים שהיו יעילים להחריד כלוחמים ומצד שני, אנשים משכילים מאוד, תרבותיים ומעודנים.
השילוב הזה של רצח ותודעה גבוהה, בא לידי ביטוי גם בחשיבות העצומה שהם ייחסו לכבוד עצמי. אם סמוראי איבד את כבודו, מוטב היה לו להמית עצמו ('ספוקו').
הם החשיבו כבוד עצמי עד כדי כך, שהסמוראי נשא עמו סומק ובושם, ולפני שעשה 'ספוקו', איפר את פניו כדי שלא יראו על פניו את ארשת הכאב בשעה שחתך את בטנו, ובישם את עצמו למען העלם את הריחות הקשים שלאחר המוות.
עוד תמונות של סמוראים:
ציטוטים ואימרות כנף על סמוראים::
Strategy is the craft of the warrior. Commanders must enact the craft, and troopers should know this Way. There is no warrior in the world today who really understands the Way of strategy…. It is said the warrior's is the twofold Way of pen and sword, and he should have a taste for both Ways.
Students of the Ichi school Way of strategy should train from the start with the sword and long sword in either hand. This is a truth: when you sacrifice your life, you must make fullest use of your weaponry. It is false not to do so, and to die with a weapon yet undrawn.
In strategy your spiritual bearing must not be any different from normal. Both in fighting and in everday life you should be determined though calm. Meet the situation without tenseness yet not recklessly, your spirit settled yet unbiased.
If the enemy thinks of the mountains, attack like the sea; and if he thinks of the sea, attack like the mountains.
If we watch men of other schools discussing theory, and concentrating on techniques with the hands, even though they seem skillfull to watch, they have not the slightest true spirit.
Miyamoto Musashi (1584-1645)
A Book of Five Rings (pg. 37, 45, 53, 80, 83)
Because of some business, Morooka Hikoemon was called upon to swear before the gods concerning the truth of a certain matter. But he said, "A samurai's word is harder that metal. Since I have impressed this fact upon myself, what more can the gods and Buddhas do?" and the swearing was cancelled.
It is bad when one thing becomes two. One should not look for anything else in the Way of the Samurai. It is the same for anything that is called a Way. Therefore, it is inconsistent to hear something of the Way of Confucius or the Way of the Buddha, and say that this is the Way of the Samurai. If one understands things in this manner, he should be able to hear about all Ways and be more and more in accord with his own.
A person who is said to be proficient at the arts is like a fool. Because of his foolishness in concerning himself with just one thing, he thinks of nothing else and thus becomes proficient. He is a worthless person.
Tsunetomo Yamamoto (1659-1719)
Hagakure (pg. 43, 50, 51)
ביבליוגרפיה
Bottomley and Hopson – Arms and Armor of the Samurai
Musashi, Miyamoto – A Book of Five Rings
Nitobe, Inazo – Bushido: The Warrior's Code
Turnbull, Stephen – The Book of the Samurai – The Warrior Class of Japan
Wilson, William Scott – Ideals of the Samurai
Rati, Oscar and Westbrook, Adele – Secrets of the Samurai
הסמוראי הלבן, דיוויד מורל, הוצאת שלגי, רמדור.
סמוראים בחליפות – הדרך היפנית לעסקים – מולי אלדר, צ'ריקובר
אהובו של הסמוראי – אהבת גברים כביטוי לכוחו של הלוחם, הסמוראי, יאהאה סאיקאקי, הוצאת אסטרולוג.
ספר הסמוראי, האגאקורה, יאמאמוטו טסונטומי, הוצאת אסטרולוג
Gabriel Raam
Gabriel